חטיבת הקומנדו: הצבע לא קובע\ מאת גל פרל פינקל

לוחמי אגוז עברו לחטיבת הקומנדו ומחו על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה מחום לאדום. גאוות יחידה היא חשובה, אבל אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, היא צריכה להתבסס על מה שיעשו הלוחמים במדי ב'

מסע ההלוויה של סמיר קונטאר בביירות.

חילופי האזהרות שהתקיימו בתקופה האחרונה בין מזכ"ל החיזבאללה נסראללה לרמטכ"ל גדי איזנקוט מטרידות, בלשון המעטה. חיזבאללה, כפי שפורסם לאחרונה, מצוי במשבר חריף. הארגון, שספג אבדות רבות במלחמת האזרחים בסוריה (בהם גם פעילים בכירים שנהרגו בפעולות סיכול עלומות), נדרש להתמודד עם משבר פיננסי קשה. בשל סנקציות שהוטלו בארצות הברית על גופים פיננסיים המקיימים קשר עם חיזבאללה, סובל הארגון ממחסור חמור בתזרים המזומנים שלו. למרות הקשיים מהם סובל הארגון והאמינות שאנשיו מייחסים לדברי הרמטכ"ל, שזכור לחיזבאללה כיריב מר שמכיר את לבנון "דרך הרגליים", סביר שהארגון מתכנן תגובה מדודה על מותו של קונטאר, במטרה שלא "לטלטל את הסירה". הסיבה היא שבמזרח התיכון, כמו בטבע, גם מראית עין של חולשה היא מסוכנת. אולם המרחק בין התכנית לביצוע עשוי להיות גדול מכפי שחיזבאללה מתכנן. כך למשל היה ב-2006, וכדאי להיות מוכנים גם לזה.

כחלק מחיזוק המוכנות של צה"ל הוקמה לאחרונה בצה"ל חטיבת הקומנדו בעוצבת האש, אוגדת צנחנים מובחרת. בשל כך מחו לוחמי יחידת אגוז, שפעלה קודם לכן כחלק מחטיבת גולני, על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה של היחידה מחום לאדום. חטיבת גולני זכתה בכומתה ייחודית לה בשנת 1976. עד אז חבשו לוחמיה כומתת בקו"ם (לסיירת לבדה ניתנה הפריבילגיה לחבוש כומתה שחורה). בשנת 1995, עם הקמתה של אגוז בחטיבה כיחידה מובחרת ללחימה בחיזבאללה, חבשו לוחמיה את הכומתה החומה של גולני. שיוכה לעוצבת האש מחייב, כחלק מאחידות היחידות בחטיבה, מעבר לצבע של החטיבה "היריבה". אך טבעי הוא שהגולנצ'יקים מאגוז יביעו התמרמרות.

ירי טיל תמוז, אמצעי שמפעילה יחידה מובחרת בחיל התותחנים.

כרגיל בצה"ל, כבר היו מקרים דומים בעבר. לפני כ-30 שנה הוקמה בצבא יחידה סודית ומובחרת שנועדה להפעיל נשק מונחה מדויק. בצה"ל כמו בצה"ל היחידה הוצבה בצנחנים. המפקדים והחיילים הלכו עם כל הקישוטים שנגזרים מכך החל בכומתה האדומה וכלה בכנפי הצניחה והנעליים. את הנשק הסודי, כנהוג אצל האדומים, ארזו במנשאים וסחבו מרחקים שלא היו מביישים את בני ישראל במדבר. אחרי כמה שנים, כחלק מהחלטה על הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לחיל התותחנים הועברה היחידה, שממילא עשתה מה שעושה הארטילריה – יורה מטען חומר נפץ בדיוק וממרחק – לתותחנים. לוחמי היחידה, שסירבו לוותר על סמלי הסטטוס היוקרתיים, מרדו. מפקד היחידה, בצעד מנהיגותי, ערך מסדר ולעיני הלוחמים כולם הסיר את סמלי הצנחנים ועטה את התג, הסמל והכומתה (שהייתה אז שחורה) של התותחנים. בזה נגמר הסיפור. היום היחידה "כחולה לגמרי" ולוחמיה מתרפקים בעיקר על מורשת שמקורה במלחמת לבנון השנייה וברצועת עזה.

מפקד חטיבת הקומנדו בכומתה אדומה בטקס ההקמה בגלבוע, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, שכבר בטקס ההקמה בגלבוע נאם וכומתה אדומה לראשו (צבע שהשאיר מאחור כשעזב את "היחידה" לגולני), עשה בדיוק את אותו הדבר. סמלי סטטוס, צבע ויוקרה הם חשובים, הם מחברים את הפרט אל השלם, מהווים חותמת מחייבת ומייחדים קבוצה לכדי יחידה. אבל גאוות היחידה אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, גודל הכנפיים וכיוצא בזה. גאוות יחידות חטיבת הקומנדו צריכה להיות על מה שיעשו הלוחמים במדי ב', בפעילות מבצעית מיוחדת ובלחימה. האיומים מצד חיזבאללה וחמאס, ולאחרונה גם אלו שהשמיע מנהיג דאעש, הם סיבה טובה לסיים את הוויכוח ויפה שעה אחת קודם.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 09.02.2016)

שפכו תחמושת\ מאת גל פרל

מן הפרטים שפורסמו אודות הקרב ברפיח ב"צוק איתן" עולה תמונה מטרידה של הפעלת אש מוגזמת, פראית ולא מידתית. אבל חמור מכך, עולה ממנה תמונה של צבא לא מקצועי.

מח"ט גבעתי, עופר וינטר עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

פרטי התחקיר שנחשפו באחרונה אודות הקרב שניהלה חטיבת גבעתי ברפיח במהלך "צוק איתן", מלמדים כי כוחות צה"ל, כפי שנהוג לכנות זאת בסלנג הצבאי, "שפכו תחמושת". זאת בעקבות התקלות בפאתי רפיח בה נהרגו בניה שראל, מפקד הסיירת, וחייל נוסף ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר זכה לשבחים על האופן בו קרא נכונה את תמונת המצב בקרב, הוטחה בו גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל.

תותחנים יורים על רצועת עזה ב"צוק איתן".

עתה מתברר היקף האש שהפעילו כוחות צה"ל בקרב. בין היתר נורו כ-800 פגזי ארטילריה נפיצים, בעיקר לעבר מרחב הקרב ברפיח, כמו גם אש מסייעת מצד כלי טיס שתקפו 19 מטרות חשודות. בנוסף נורו 260 פגזי מרגמה ו-800 פגזים מתותחי מסוקי קרב שסיפקו סיוע קרוב לכוחות. במצטבר מדובר ב-2,000 טילים, פצצות ופגזים בקירוב, אשר נורו על-ידי כוחות צה"ל באותו בוקר במטרה לבלום את חוטפיו של גולדין.

כשמדברים על סיוע ארטילרי נזכרים בדרך כלל בקרב סולטאן יעקוב, מהקשים בקרבות מלחמת של"ג. בקרב הופעלה אש ארטילרית לטובת גדוד הטנקים שכותר על-ידי כוחות שריון סורים עדיפים. הסיוע הארטילרי כלל קרוב למאתיים קנים שבמשך 20 דקות יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים. כשעוברים על המספרים, אי אפשר שלא לתהות מדוע כרבע מכמות זו הופעלה בשכונה אזרחית בעזה כנגד מספר זעום יחסית של פעילי חמאס.

רק לשם השוואה שווה לבחון את מהלך הפתיחה של התמרון הקרקעי במבצע "עופרת יצוקה". לטובת התמרון נורתה אש סיוע ארטילרית בסך כ-1,500 פגזים, שליש מהם בגזרת חטיבת גבעתי, במשך כ-18 שעות. כשמסתכלים על המספרים הללו נראית הפעלת האש ברפיח כלא מקצועית, ואפילו מוגזמת.

אש ועוד אש

בראיון ל"וואלה!" ציין אחד המג"דים בגבעתי כי כמפקד הוא אחראי הן על ביצוע המשימה, הן על ביטחון אנשיו והן על ביטחונם של חפים מפשע במרחב בו הוא פועל. בקרב ברפיח הוצבו במשוואה, זה מול זה, ביטחון כוחות צה"ל ושלום התושבים בעזה. במצב כזה לא קשה לשער את מי בחרו בצה"ל לסכן, ובצדק. אולם לאחר מעשה נראה, כי צה"ל ביקש להרגיע את מצפונו. בעוד שההערכות לגבי מספר הנפגעים ברפיח נעו בין 130 ל-150 הרוגים, מרביתם אזרחים, התחקיר הצבאי קבע, כי נהרגו רק 41 בני אדם כתוצאה מהפעלת האש. 12 מהם הוכרזו כפעילי חמאס, 13 הוכרו כ"בלתי מעורבים" (יופמיזם צבאי להגדרת חפים מפשע) והשאר, 26 בני אדם, נותרו תחת ההגדרה העמומה "בגיל לחימה". משמע, הם יכולים להיות מחבלים וייתכן גם כי אינם כאלה. כך או כך, צה"ל ישן בשקט.

המנהרה ששימשה לחטיפת הדר גולדין ברפיח.

אמת, אירוע חטיפת חייל (במיוחד כאשר ישנו סיכוי אמיתי לחלץ את החטוף בחיים) הוא מורכב, מלחיץ והכוחות בו מנהלים מרדף "חם", מתוך שאיפה להשיב את החטוף חי ושלם. המבקרים את תפקוד הכוחות תחת "אורות הפלורסנט" (כפי שמכנים זאת באחד מהגופים הביטחוניים), תמיד יודעים לומר בדיעבד מה היה נכון לעשות. אין בדברים כוונה לזלזל או להפחית מאומץ לבם של המפקדים והלוחמים שעשו, באמת, כמיטב יכולתם. אולם במבט מן הצד, נראה כי הכוחות הפעילו שיקול דעת מוטעה וירו אש, בהיעדר פרשנות אחרת, כמו כדי להעניש את רפיח ותושביה על שהפרו את הפסקת האש.

האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כבעבר?

האירוע מצביע גם על עניין נוסף. צה"ל פעל ב"צוק איתן" בצורה שבלונית, דורסנית, הנשענת בעיקר על הפעלת כוח אש ועוד אש. מכל היתרונות ברשות צה"ל, הוא בחר להפעיל בעזה דווקא את יתרונותיו הכמותיים. זאת במקום מהלכים יצירתיים מתוחכמים מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב דוגמת מבצע "מוקד", קרב אום-כתף ומבצע "אבירי לב". בלחימה באינתיפאדה השנייה למשל, הצטייר צה"ל כצבא שמפקדיו חושבים מחוץ לקופסה, כאשר נמנעה חטיבת הצנחנים מלנוע ברחובות שכם, חשופה למארבים ומטענים. במקום זאת התקדמה החטיבה מבית לבית, מוגנת מפני אש צלפים, תוך שלוחמיה שוברים קירות ומייצרים פתחי מעבר בין הבתים. לעומת זאת במלחמת לבנון השנייה, במבצע "עופרת יצוקה" וגם לאחרונה במבצע "צוק איתן", פעל צה"ל כצבא כבד, איטי ובמידה רבה חסר מעוף.

חבר הכנסת עפר שלח, תהה האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כשהיתה.

בכנס שנערך זמן קצר לאחר "צוק איתן" אמר חבר הכנסת עפר שלח, כי עצם המחשבה שצה"ל אינו "כל כך טוב כמו שאנחנו חושבים היא מחשבה שמפחידה אותנו במקום כל כך עמוק, שאנחנו מעדיפים להדחיק אותה." בראיון מאוחר יותר מנה שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים שלחם ונפצע במלחמת לבנון, את כשלי "צוק איתן" ובהם התמשכות המבצע, היעדר תכנית סדורה להתמודדות עם איום המנהרות ומותם של חלק לא מבוטל מן החללים בשטחי הכינוס או כתוצאה מחדירות מחבלים לשטח ישראל. כל אלו יש בהם בכדי להעיד על רמת תכנון וביצוע לקויות. צה"ל, קבע שלח, לא הכין את עצמו כראוי לסבב הלחימה שהתרחש בעזה בקיץ האחרון. יתרה מזו, לצה"ל אין, אליבא דשלח, דוקטרינה מלאה ומתאימה להתמודדות עם ארגוני טרור היברידיים.

הקרב ברפיח, כמדגם מייצג ל"צוק איתן" כולו, מעלה שאלה קשה – האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות, הוא המביא להישגיו?