נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)