מחשבות על "עלות השחר" – סכנת ההצלחה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח, אך יש חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר": ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות, ועם מוכנות כוחות היבשה והנכונות להפעילם.

תקציר

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח שבו פגע צה"ל ביעילות בגא"פ, תוך בידול החמאס ומניעת הסלמת העימות לזירות נוספות. המבצע אמנם שיפר את ההרתעה במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה ולכן, מחשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות. השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שישרת את אסטרטגית צה"ל, הן במערכה שכזו והן בכדי להרתיע מפתיחת זירה נוספת במהלך מערכה חד־זירתית.

מבוא

בספרו "עד עלות השחר" תיאר המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי את זיכרונותיו ממלחמת העצמאות. כסמ"פ בחטיבת הנגב השתתף גורי במבצע "חורב" שהגה מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. "מהלומת "חורב" נבנתה על הפתעה. הפתעה בזמן, במקום, בשיטה, בכוח" (גורי, 2000, עמ' 88). אף שישנם הבדלים רבים בין המערכה "חורב" לבין מבצע "עלות השחר" שביצע צה"ל לאחרונה הרי שישנם קווי דמיון, שכן גם מבצע זה התבסס על הפתעה בזמן, במקום, בשיטה ובכוח.

מבצע "עלות השחר" שהסתיים לאחרונה, היה מבצע שבו הפגין צה"ל את יכולתו המרשימה הן בהתקפה, בהפעלת תשלובת מודיעין־תקיפה קטלנית ומהירה והן בהגנה, שבאה לידי ביטוי במערכי ההגנ"א ובהתגוננות פסיבית יעילה ואחראית של האזרחים. אלו אפשרו לצה"ל, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בשנת 2019, לפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי (גא"פ), לשמור את הלחימה ממוקדת רק בו מבלי שהחמאס ייקח גם הוא חלק בלחימה ולמנוע הסלמה של העימות לזירות נוספות.

עם זאת לאחר המבצע ראוי לשאול כמה שאלות ולצד ההישגים להישאר מוטרדים מכמה היבטים. מאמר זה ינתח את המבצע ולאחר מכן ייבחנו מספר תחומים שלא באו לידי ביטוי במבצע, אך אסור להתעלם מהם, משום שההצלחה יכולה להוביל ל"עיוורון" וליוהרה.

"אז מה היה לנו שם?"

המבצע החל ביום שישי, 5 באוגוסט 2022, בשעה 16:16 בעקבות מתיחות בגזרת רצועת עזה, שנבעה מאיום מצד ארגון גא"פ להגיב בירי נ"ט על מעצר אחד מבכיריו בג'נין שלושה ימים קודם לכן. בעקבות האיום והאפשרות להסלמה, נערך צה"ל בשורה של פעולות הגנתיות, ובהן הטלת מגבלות על תנועת תושבי יישובי עוטף עזה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

היעדים הצבאיים של המבצע היו "חיזוק ההרתעה מול הגא"פ, בידול החמאס, השבת הבידול מול עזה ואיו"ש, חזרה למשטר ביטחון משופר ברצועה, תוך הימנעות מהסלמה ושימור לגיטימציה להפעלת הכוח" (בניהו, 2022, עמ' 16).

באישור הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, ובפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, נפתח המבצע בפעולה מפתיעה של צה"ל, במהלכה הותקפו מן האוויר שורה של יעדים של הגא"פ ובוצעו מספר סיכולים ממוקדים של בכירים בארגון (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022).

בשלושת ימי הלחימה תקף צה"ל מהאוויר ובאש מנגד שירו טנקים וכוחות מעוצבת הקומנדו, בהם יחידות מגלן ואגוז, ופגע בחוליות שיגור, מפקדות, אמצעי לחימה ומחסני אמל"ח ועמדות תצפית של הגא"פ (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022). במקביל ביצע צה"ל שורה של מבצעים ביהודה ושומרון בהם נעצרו עשרות מאנשי הגא"פ. בסך הכל הותקפו כ־170 מטרות של הגא"פ.

בישראל פינו צוותי מד"א לבתי חולים 47 בני אדם (פצועים קל ונפגעי חרדה). בלחימה שיגר הגא"פ כ־1,100 רקטות, מתוכן כ־160 התפוצצו בשטחי הרצועה (ופצעו והרגו אגב כך אזרחים פלסטינים) כ־300 יורטו בידי כיפת ברזל ב־96% הצלחה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

כעבור שלושה ימי לחימה הושגה הפסקת אש והמבצע הגיע לסיומו לאחר שהביא, כמאמר שר הביטחון גנץ, ל"הסרת האיום המיידי מעוטף עזה", וצה"ל שמר בו על חופש פעולה מבצעי בכל הזירות וחיזק את ההרתעה (אורן, 2022).

"הפילים שבחדר"

המענה שהציב צה"ל, בדמות מבצע "עלות השחר", היה בסך הכל מוצלח, ויתכן גם שלצד הפגיעה בגא"פ, ארגון הפרוקסי האיראני ברצועת עזה, שופרה במידת מה, ההרתעה מול ארגון הפרוקסי האיראני המשמעותי ביותר באזור, חזבאללה. אבל בשני המקרים, מוטב להיות צנועים.

אמנם ישראל הצליחה למעשה להשיג את כל היעדים הצבאיים שנמנו לעיל, וצה"ל הפעיל תשלובת מודיעין־תקיפה שיש בה בכדי ללמד שגם במידה והלחימה היתה מתרחבת, או נעשית מראש כנגד אויב בהיקף רחב יותר (חמאס, למשל) היה צה"ל משיג פגיעה קשה בפעילים (בכירים וזוטרים), תשתיות ומערכים קריטיים. אך יכולותיו המוגבלות של הגא"פ אפשרו לצה"ל לנטרל את עיקר פוטנציאל ההיזק שלו, ובמקביל הופעלו מספר מהלכים שמנעו את התלקחותה של זירה נוספת באיו"ש. אלו תנאים שלא בהכרח (ואף סביר שלא) יתקיימו במערכה כנגד אויב אחר.

יתרה מכך, המבצע אמנם שיפר את ההרתעה הישראלית במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. ככלל, אויביה של ישראל מורתעים ממלחמה של ממש כנגדה, אבל יש בהם את הנכונות ללכת על הסף ולנהל, בדומה לישראל, מערכה בין המלחמות (מב"מ) כדי לשפר את מצבם במאזן מולה, ולכן לא מן הנמנע שלמרות הצלחת המבצע תידרש ישראל להוסיף ולתחזק את ההרתעה הן כנגד הגא"פ והן כנגד שאר אויביה.

ישראל השכילה הפעם להפוך את הקערה ולקחת את היוזמה (שהיא כידוע, משחק סכום־אפס) לידיה, אך היו גם מערכות שבהן היתה היוזמה בידי האויב, והדבר הקשה על צה"ל לפגוע בו ביעילות דומה. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. לכן, עם סיום המערכה, ומתוך חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי תת עליהם את הדעת.

ה"פיל" הראשון נוגע למושג הרב־זירתיות. מרבית מלחמות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים היו מלחמות רב־זירתיות, כלומר כאלו שבהן נדרש צה"ל לפעול במקבל במספר זירות לחימה, בין שיש ביניהן זיקות (והן מתואמות ותומכות זו את זו) ובין שלא. הזיקה בין הזירות אינה תנאי להגדרת מערכה רב־זירתית, כי אם הצורך של צה"ל להתמודד במקביל עם יותר מזירת לחימה אחת. צה"ל נבנה לכך, והמענה היה בעיקרו בידול ודירוג אסטרטגי בין הזירות ותמרון הכרעתי, כאמור באופן מדורג, בכל זירה וזירה.

כך היה במלחמת העצמאות, בשורה של מבצעי תמרון הכרעתיים שבוצעו בדירוג, ובהם מבצע "חורב" בחזית הדרום (שעליו, כאמור, כתב גורי), וכך היה גם במלחמת ששת הימים. באמצע אמנם היה מבצע קדש, מערכה חד־זירתית כנגד המצרים בחצי־האי סיני, אך האפשרות שהמערכה תסלים ותיפתח זירה נוספת (ירדן) הדאיג את רה"מ דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין. לצד החשש מעצם הלחימה ביותר מזירה אחת ביקשה ישראל, בטרם הלחימה, להבטיח את חופש הפעולה שלה לפעול בזירה נוספת, במידה ותיפתח (גולני, 1994, עמ' 124־127).

אולם, אף שצה"ל נבנה לכך וראה בכך איום ייחוס הרי שקביעתו של הפרשן המצרי מוחמד חסנין הייכל, סמוך למלחמה ב־1973, לפיה "הפחד והסיוט של ישראל היא אפשרות מלחמה בשתי חזיתות" (שיף, 1974, עמ' 31) היתה נכונה. ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. צה"ל הצליח לחלץ ניצחון צבאי במלחמה זו הודות למספר החלטות מפתח שהתקבלו במטכ"ל (הבולטת שבהן היא ההחלטה לבלום בחזית הדרום ולהכריע תחילה בחזית הצפון) ולמיומנותם ואומץ לבם של המפקדים והלוחמים, בדגש על אלו שבכוחות היבשה.

מאז היו מרבית העימותים בהם לחמה ישראל חד־זירתיים. גם האיום השתנה. כבר בשנת 1995 ציין אלוף יורם יאיר שלמעשה התפתחה מציאות שבה "הנכשלים, אלה שכלל לא היו במירוץ, אלה שאף פעם לא היוו איום, פיתחו מן סוג של מלחמה, שאנחנו, משתתפי המירוץ, עם כל החוכמה והטכנולוגיה – הטילים המונחים, המטוסים החמקניים המכ״מים המתוחכמים – לא יודעים מה לעשות נגדה. וכך, מלחמה עממית עם רובים ומקלעים וכמה מוקשים וקצת אר.פי.ג׳י, קובעים בעולם דברים, והופכים את המעצמות לחסרות־אונים. צרפו לכל נשק "כבד" של מרגמות וקטיושות ויש לנו כוח "צבאי" מפגר, אך בעל יכולת השפעה אזורית. הבעיה העומדת היום בפני המדינות המודרניות ובכללן ישראל, ובוודאי תעמוד גם בעתיד, היא איך מתמודדים עם סוג כזה של מלחמה. זה לא מה שתיכננו במשך עשרות שנים; זה לא מה שהגנו את עצמנו לקראתו, וגם אין לנו תשובה נאותה" (יאיר, 1996, עמ' 83).

ואכן, בדומה לגא"פ במבצע "עלות השחר", צבאות טרור דומים שמולם מתמודדת ישראל הצליחו באמצעים מוגבלים (נ"ט, מרגמות ורקטות) להציב מול ישראל משוואת הרתעה על אף פערי העוצמה הברורים שנוטים בבירור לטובת ישראל. אמנם, גם במהלך מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" נדרשה ישראל לאזן בין זירות, אך קשה לתארן כחזיתות של ממש. זאת, אף שב־2006 ניהל צה"ל במקביל מבצע התקפי גדול יחסית, מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה, ואת מלחמת לבנון השנייה, ונדרש לאזן את המשאבים, הכוחות והתשומות בשתי הזירות (גולן, 2022, עמ' 159־160).

יתרה מכך, גם בשגרה נדרש המטכ"ל לאזן בין המתחים בין הזירות. במהלך כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למשל, נדרש צה"ל להתמודד עם הפרות סדר המוניות ואלימות סמוך לגדר ברצועת עזה, שכללו הפרחת עפיפוני תבערה ובלוני נפץ וכן מעשי חבלה וירי, לסכל טרור ביהודה ושומרון, ולהמשיך במב"מ שמטרתה לסכל את הצטיידות חזבאללה בנשק איכותי ומדויק, הרחקת נוכחות הצבאית האיראנית מסוריה.

המדיניות הישראלית, כמאמר איזנקוט, היתה לפעול בשתי הזירות שהוזכרו ובמקביל "להילחם בכוח 'קודס' ולשבור להם את העצמות" (רביד, 2022, עמ' 142). אף שהמערכה היתה חשאית בעיקרה היא כללה שני ימי קרב בעצימות גבוהה. בראשון, בפברואר 2018, בפעולת גמול תקף חיל האוויר את בסיס בסוריה שממנו שוגר כלי הטיס שחדר לישראל והושמד. בתקיפה נפגע מטוס קרב של חיל האוויר מטיל נ"מ סורי והתרסק בשטח ישראל (הצוות צנח בשלום). בתגובה תקף חיל האוויר והשמיד חלק ניכר ממערך ההגנ"א הסורי. במאי אותה שנה, במבצע "בית הקלפים" תקף חיל האוויר בהצלחה עשרות יעדים איראניים בסוריה. בדצמבר 2018 יצא צה"ל במפתיע למבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. כלל המתחים הללו חייבו איזון והפעלת כוח מדודה מאוד בכדי לממש את כלל יעדיה של ישראל, שהשתנו מזירה לזירה, מבלי להידרדר למלחמה (פרחי, 2021, עמ' 8־17).

למן שנות התשעים ביכרה ישראל מבצעים מבוססי אש ומודיעין על תמרון יבשתי, שכן ארגונים אלו חסרו מרכז כובד ברורים, ובשל רצונה במערכות חד־זירתיות, קצרות, מעוטות נפגעים שיסתיימו בהישגים ברורים. אך בכך מגולם פרדוקס. ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל, משום שהאויב הסתגל ונבנה באופן שיאפשר לו להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח תשלובת מודיעין־תקיפה היעילה והמרשימה שבנה צה"ל. מה גם שניסיון העבר מלמד שלאחר מספר ימי לחימה מידלדל צונח מספר המטרות לתקיפה. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שהוכן מראש, אך האויב נשמר מחשיפה ופעל ממרחבי התת־קרקע ומלב השטח צפוף האוכלוסייה.

למעשה, ישראל אמנם מוציאה לפועל מערכות חד־זירתיות קצרות, אך לא פעם אלו מתארכות, ומסתיימות בהישג מוגבל מאוד, כשבמקביל היא מגדילה את רצונם של אויביה להפוך את המערכות לרב־זירתיות.

אין בכך בכדי לבטל את האינטרס הישראלי שהמערכה תהיה חד־זירתית, קצרה, תכליתית, מעוטת נפגעים ומרובת הישגים, אך יש להיות מודע לכך ולהיערך גם למלחמה רחבה יותר. מבצע "שומר חומות" שהתרחש במאי 2021 הביא להבנה שה"לוקסוס" בדמות מערכות חד־זירתיות נגמר. יכולתו של החמאס לקשור אז בין הזירה העזתית לבין הזירה ביהודה ושומרון סביב סוגיית ירושלים והר הבית, ולהשפיע גם על הזירה הפנימית ולהביא לגל אלימות בערים המעורבות בישראל גופא, מלמד כי ישראל תתקשה בעתיד לבדל בין זירות, כפי שעשתה בעבר, בין שתבקש להכריע במדורג כבעבר, ובין שתבקש להכיל את האיום ולרסנו.

האפשרות שתפרוץ מערכה רב־זירתית מחייבת שורה של צעדים כדי לשפר את המוכנות אליו. צעד משמעותי אחד נוגע להקמת "משמר לאומי", כוח ביטחון פנים, מונחה משטרת ישראל שייתן בידי ישראל יכולת להטיל כוחות לזירה נתונה בלב המדינה, כדי לאפשר לצבא חופש פעולה בזירות הלחימה העיקריות (חליוה ופרל פינקל, 2021). צעד נוסף יהיה שיפור היכולת לנייד כוחות בין זירות במהלך לחימה, בין שיהיו אלה כוחות הגנ"א, פקע"ר או כוחות יבשה שתכליתם לקחת חלק במהלך מתמרן.

ראוי גם לשקול גם אפשרות נוספת שנוגעת לעוצמתה של ישראל ביחס לאויביה. במידה ועימות שכזה יתרחש שוב, ניתן לשקול פעולות כנגד נכסי האויב הן בזירת הלחימה העיקרית והן כנגד נכסיו בזירות נוספות בין שאלו יהיו ביהודה ושומרון ובין שאלו יהיו במדינות אויב אחרות. בניגוד לאויב, ישראל יכולה "לשחק על כל המגרש", ולא רק בזירה הלחימה העיקרית. זוהי חוזקה שראוי לנצל, בזמן ובמקום המתאים.

ה"פיל" השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. במבצע "עלות השחר" לא נדרש צה"ל להפעיל כוחות מתמרנים ברצועת עזה. המבצע היה מבצע קטן וקצר בהיקפו ובמשכו, כנגד ארגון טרור מוגבל יחסית ביכולותיו. הפעלת כוחות היבשה במבצע היתה מסלימה את העימות ופועלת בניגוד לאינטרסים של ישראל. אבל העובדה שכך אירע במבצע האחרון (ובאלה שקדמו לו פרט ל"עופרת יצוקה" ו"צוק איתן") אין בה בכדי ללמד שכך יהיה בעתיד.

לאורך השנים הצליח צה"ל לנהל כנגד החמאס והגא"פ ברצועת עזה מספר סבבי לחימה מבוססי אש, שבמהלכם פגע במערכים קריטיים של האויב ובפעילי טרור רבים. בזירת הדרום אפשר לעשות כן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של הרצועה והמענה ההגנתי המתקדם, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת על מהלומות אש מנגד. מנגד, בזירה הצפונית, לא תוכל ישראל לעשות כן. היקף וחומרת האיום על העורף, ויכולתו של חזבאללה לפגוע ביישובים בגבול לבנון יחייבו את צה"ל להפעיל, לצד מהלומות אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, תמרון אגרסיבי ומהיר לשטח האויב בכדי להסיר את האיום (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 8).

במקרה של מערכה רב־זירתית תתחדד דילמת התמרון עוד יותר, בשל המגבלות וצווארי הבקבוק של האש והמודיעין, הצורך לקיים כלכל חימושים והעובדה ש"בנק המטרות", כאמור, ייגמר במהירות. הניסיון שלנו, כתב בשעתו אלוף אהרון חליוה, "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי" (חליוה, 2016, עמ' 19).

אין להתפלא, אם כן, על הצלחת צה"ל במבצע שבו הופעלה תשלובת המודיעין־תקיפה שבנה צה"ל לאורך שנים. אך מוטב, לצד המשך חיזוק הרגל ה"חזקה" לפעול כדי לחזק את הרגל ה"חזקה פחות", כוחות היבשה. כדי שיהיה בידי ישראל מענה מרתיע להתפתחויות. שכן, האויב לא בהכרח פועל בהתאם לאינטרס הישראלי. הפיכת אויביה של ישראל לצבאות טרור הפכה תמרון זה שוב לרלוונטי, שכן לצבאות, בניגוד לארגוני טרור קטנים וגמישים, יש מרכזי כובד, נכסים חיוניים ומערכים ששלילתם תוציאם משיווי משקל ותסייע להכרעתם.

תמרון זה יהיה במהותו הכרעתי, כדי לצאת מן "המבוי הסתום" שאליו גוררים אותנו סבבי הלחימה מבוססי האש (אורטל, 2022, עמ' 38־46). יעדי התמרון יהיו לפגוע ביעילות בכוחות האויב ולשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), שבהם מאמצי האש של צה"ל לא הצליחו לפגוע. יתרה מכך, כמאמר מח"ט גולני גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל) בטרם פשיטה בלבנון ב־1987, "יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (בן ישי, 2021, עמ' 318).

הצלחת כוחות היבשה לממש את משימותיהם תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, מאומנים, יוזמים, נחושים ותחבולנים, ויש לשמר, לפתח ולטפח את שדרת מפקדי השדה בסדיר ובמילואים. אך אין להסתמך רק על התעוזה והמיומנות לבדן ויש לצייד את הכוחות ביכולות חשיפה ואיתור, כמו גם באמצעים שיאפשרו להם לקבל תמונת מודיעין עדכנית ובמיגון שיאפשר להם לשרוד בשדה הקרב (אורטל, 2022, עמ' 289).

גם ברצועת עזה, וגם במבצע מוגבל מאוד בהיקפו כמו "עלות השחר", עשוי צה"ל להידרש לתמרון. תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. דפוס הפעולה של מבצעים מבוססי אש מביא לא פעם להארכת משך המערכה. החתירה לקיצור משך המערכה היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

סיכום

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח ותמיד טוב להתמקד בחצי הכוס המלאה, אך המלחמה, כשתבוא, תראה אחרת לגמרי בעוצמתה ולא תהיה מוגבלת לזירה אחת בלבד.

במלחמה שכזו, שבה היוזמה לא בהכרח תהיה בידי צה"ל, המודיעין עלול להיות דל, שכן האויב (בצפון ובדרום) נעלם, נטמע באוכלוסייה ונחבא אל התת־קרקע, וערוך לפעול נוכח מאמץ האש של צה"ל. האש המסיבית שישגר לעבר העורף תשבש את פעילות צה"ל ומערכים שונים עשויים לא לפעול באותה יעילות שבה פעלו במבצע מוגבל. אז יידרש צה"ל ליכולות שבשגרה מופעלות פחות, ובהן כוחות היבשה, אך כשירותן אינה נבנית מעכשיו לעכשיו ובניין הכוח שלהן הוא תהליך ארוך ורב־שנתי.

על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שיוכל לשרת את האסטרטגיה של צה"ל, הן במקרה של מערכה שכזו והן בכדי להרתיע את אויביה של ישראל מליזום פעולה בזירה נוספת בעת שהיא מנהלת מערכה חד־זירתית. כך יהיה בידי ישראל מענה אפקטיבי לאיום הרב־זירתי במעגל הראשון, שאף יאפשר לה להפנות מאמצים לאיומים אפשריים במעגל השלישי.

למרות התוצאה הטובה של מבצע "עלות השחר" ובעיקר בגלל סכנת ה"הסתנוורות" ממנה מוטב להישאר מוטרדים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מודה לתא"ל ערן אורטל, אל"מ דביר פלג, סא"ל ד"ר איתי חימיניס וסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

"חודש המלחמה" – החזרה הגנרלית של צה"ל למלחמה הבאה, ראיון ב"פודקאסטרטגי"

וידאו

 

חוקר המכון גל פרל פינקל מסביר את העיתוי והמשמעויות של "חודש המלחמה" אליו נערך צה"ל – תרגיל ראשון מסוגו המדמה מלחמה רב זירתית ורב-ממדית. ב"פודקאסטרטגי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 29 באפריל 2021.

"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

אין שינוי בעזה, אבל להתכונן צריך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירה מחדש ביחיא סינוואר להנהגת החמאס בעזה לא מפחיתה מהצורך של צה"ל להיערך לעימות ברצועת עזה. אבל ההיערכות הזו חייבת לכלול את כוחות המילואים. במקביל, כדי שמפקדי צה"ל יקבלו החלטות, צריך לאפשר להם לטעות. 

השבוע נערכו בחירות לראשות תנועת החמאס ברצועת עזה. בבחירות ניצח מנהיג הארגון הנוכחי, יחיא סינוואר, אולם לרגע נדמה היה שהמנצח הוא ניזאר עוואדאללה. בניגוד לסינוואר שצמח בין היתר בזרוע הצבאית של הארגון, הרי שעוואדאללה צמח בלשכה המדינית ונחשב לאחד מאדריכלי עסקת שליט.

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ד"ר קובי מיכאל ויוחנן צורף כתבו בפוסט שפרסמו בפייסבוק כי אף שהפסיד הצליח עוואדאללה למצב עצמו בעמדת השפעה משמעותית יותר ולהטיל צל על מעמדו של סינוואר כסמכות הבלעדית ברצועה.

ניתן להעריך שהסיבה לכך שניצחונו של סינוואר היה מוטל בספק נגעה לביקורת מהציבור כמו גם מצד הנהגת חמאס על הדרך שבה ניהל את הטיפול במשבר הקורונה ברצועה ומשום שלא השיג הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו ישוחררו מאות אסירי של הארגון המוחזקים בישראל.

מיכאל וצורף העריכו כי למרות שניצח בבחירות, הרי שישנה שחיקה במעמדו של סינוואר. אף שהשניים ציינו כי מוקדם מדי בכדי להעריך את מלוא המשמעות של תוצאות הבחירות, "נראה שיש בהן כדי להעיד על הכוונה להתמקד בבעיות הפנימיות של הארגון ובצורכי האוכלוסייה ברצועת עזה, ואילו בכל הנוגע למאבק נגד ישראל, נראה שתתחזק ההעדפה לפעול בדפוסי מחאה עממית וריסון השימוש ברקטות ונשק חם".

יש לציין שדפוס הפעולה של המחאה העממית על הגדר, שימש בשנים האחרונות ככסות לפעילי טרור שעשו בחסותו שימוש בנשק חם. מה גם שההעדפה להימנע מירי רקטות לא חלה על הג'יהאד האסלאמי.

הקפיץ נדרך, אבל לא כולו

למרות התחזית האפשרית של מיכאל וצורף, בצה"ל נערכים לאפשרות שתתרחש הסלמה ברצועה ויידרש רכיב תמרון קרקעי. לאחרונה התקיימה בבסיס צאלים השתלמות "קפיץ דרוך" שהובילה אוגדה 162, עליה מפקד תא"ל סער צור, שמטרתה לשפר את מוכנות כלל מפקדי החטיבות וגדודי החי"ר ללחימה ברצועת עזה.

במהלך ההשתלמות עברו המפקדים, בהם גם חניכי קורס מג"דים, חמש תחנות שבהם ביקשה האוגדה לתאר להם את מאפייני העימות, ובכלל זה השטח הבנוי, על הבניינים רבי־קומות והבנייה הצפופה שבו והתווך התת־קרקעי, והאופן שבו מתכנן חמאס לפעול במערכה הבאה. בהמשך הוצג למפקדים האופן שבו הם יידרשו לפעול, בקרב משולב, רב־זרועי ורב־ממדי במערכה הבאה.

ההשתלמות התקיימה בהתאם לתוכנית מבצעית בשם "רוח דרום", שבה יופעל תמרון מהיר ואגרסיבי. ההנחה שגלומה בתוכנית, כתב לאחרונה ב"מעריב" הפרשן הצבאי טל לב־רם, היא "כי ההישג המצרפי של כלל החטיבות שנלחמות, במקביל לצד פעולות חיל האוויר ומרכזי האש באוגדה ובפיקוד, יאפשרו להגיע להישג והכרעה מהירה – זאת בניגוד לעימותים הקודמים ברצועת עזה". יש לקוות שכך יהיה, אך מבצע "צוק איתן" מחייב ספקנות בריאה.

כדאי גם לשאול איפה אמורים להיות כוחות המילואים במערכה, שכן הרצועה היא שטח גדול, בנוי בצפיפות שיחייב הפעלת כוחות מיומנים וכשירים. הצבא הסדיר לא יוכל לעמוד בכך לבדו.

בספרם המרתק "בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים" (הוצאת כרמל, 2020) תיארו נחמיה זרחוביץ, יוצא סיירת צנחנים שלחם בקרב על גבעת התחמושת כצנחן מילואים, ואל"ם (מיל') ד"ר יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרב על הסיירת של חטיבת החי"ר הירושלמית (חטיבה 16), את הקרב על ירושלים ב־1967.

בקרב לחמו רק כוחות מילואים, חטיבת השריון הראל, חטיבת החי"ר הירושלמית וחטיבת הצנחנים מילואים 55, אולם רק אחת מהן, החטיבה הירושלמית, יועדה לכך במקור והכירה את היעדים והתוכניות המבצעיות, ואף התאמנה בהתאם להן. 

אחד הקרבות המרתקים בספר הוא הקרב על מוצב הפעמון, מוצב מבוצר ובו תעלות ומערות שבהן היו ערוכים חיילי הליגיון הירדני, לחמה הסיירת של החטיבה הירושלמית, בפיקוד לנגוצקי. טנקים ירו לעבר המוצב, "אך כאשר חדרו לנגוצקי וצוותו למוצב הופסק הירי כדי לא לסכנם. בשלב הראשון פרץ לנגוצקי וניהל לבדו קרב טיהור" (עמוד 138), ובהמשך הצטרף אליו צוותו והכוח ניהל קרב לכיבוש המוצב.

"בהיתקלויות פנים אל פנים, לעיתים מטווח אפס, טיהרו 16 לוחמי הסיירת את התעלות, המערות, הבורות, הכוכים והבונקרים במוצב כולו" (עמוד 138), כתבו המחברים.

הקרב, המחיש את יכולתה של יחידה מאומנת, גם כשמדובר ביחידת מילואים, לפעול ביעילות ולבצע את המשימה. לנגוצקי אף עוטר על גבורתו בעיטור המופת.

היעדר שילוב של כוחות המילואים במערכה, בין בשל הנחה לפיה לא יהיה בהם צורך, או לחלופין כי יגויסו כדי לפנות כוחות סדירים למערכה, הוא שגיאה שמניחה שהאויב ישתף פעולה עם התוכנית הצה"לית. אין סיבה להניח שכך יהיה. על כן, יש לחזק גם את היכרות כוחות המילואים עם היעדים והתוכנית. אחרת, יימצאו אלו במצב כשירות ומוכנות דומה לזה שבו היו במלחמת לבנון השנייה.

תזמורת קרבית

בצה"ל מחלקים בשנתיים האחרונות למפקדי פלוגות וגדודים ספר קצר ותכליתי בשם "הנגנים של מארס" (הוצאת מודן ומערכות, 2019), שנכתב במרכז להפקת לקחים צבאיים בצבא היבשה האמריקני. שם הספר לקוח מציטוט של הגנרל ג'ורג' פאטון.

בשנת 1941 בשיחה שקיים עם מפקדי דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, אמר פאטון כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכל הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס… להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון" (עמוד 11).

בכדי להמחיש את הסינכרון והתיאום שלהם נדרש כוח בלחימה תואר בספר עימות בדיוני, הדומה במאפייניו לעימותים שבהם לחמה ארצות־הברית בסרביה ובקוסובו. בספר נדרש צוות־קרב גדודי המורכב מחי"ר ושריון להיערך ללחימה במדינה הבדיונית בולקביה שבמזרח־אירופה. לאחר כל חלק בספר ישנו לקח מודגש וברור למפקדים, שהם הם הקבוצה העיקרית שלה מיועד הספר.

דגש חשוב מושם בספר לעובדה שהלחימה מתקיימת בסביבה רוויית אוכלוסייה אזרחית, לקח שבוודאי רלוונטי ללחימה אפשרית ברצועת עזה. לקח חשוב אחר נוגע לגישת הפיקוד שלאורה יש לפעול, המכונה "פיקוד משימה", שבה למעשה המפקד קובע את המשימה, ואילו מפקדי המשנה שלו קובעים כיצד יבצעו אותה. 

פעולה בהתאם לגישה זו, כתבו המחברים, מחייבת את המפקדים "להבין, להפעיל את הדמיון, לדעת לתאר ולכוון מבצעים, במטרה ליטול יוזמה מול האויב ולעמוד במשימה. על המפקדים הכפופים להם לוודא שהבינו היטב את כוונת המפקד, כדי שיוכלו לפעול על פי עקרונות פיקוד המשימה. יש חשיבות מכרעת לכך שהמפקד יספק תשתית מידע רחבה מספיק, כך שהמפקדים הכפופים לו ידעו מה לעשות, מתי לעשות זאת ומדוע הדברים נעשים" (עמוד 53).

אבל כשפועלים בגישת "פיקוד משימה" נדרש עוד דבר. כדי לגדל מפקדים טובים, אמר פעם רה"מ אריק שרון בשיחה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי, "צריך לסמוך". היכולת לספוג ולהכיל טעויות, אינה מובנת מאליה, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לפעול בגישה זו. כי מי שלא טועה לא עושה.

פרופורציות

אחד הכוחות שמיועדים ללחימה בעזה הוא היחידה המובחרת אגוז שבחטיבת הקומנדו, עליה מפקד סא"ל א', שעשה ביחידת אגוז את כל שירותו (עם גיחות לגולני כמ"פ ומג"ד).

לפני כשבוע הותקף לוחם במסלול ההכשרה של היחידה, בעת שהיה בניווט בדד, ככל הנראה בידי שני ערבים ישראלים ואלו גנבו את נשקו ממנו ונמלטו, על אף שהלוחם ניסה להיאבק בהם. בעוד התחקיר הצבאי מתקיים פרסם המג"ד בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים ביחידה הודעה שבה מתח ביקורת על הלוחם.

המג"ד טעה כשמיהר לחרוץ דין על תפקוד החייל בטרם הושלם התחקיר. מה גם שהתחקיר קבע שהלוחם כשל מקצועית אך לא ערכית. מנגד, העליהום שספג בתקשורת היה מטריד בעוצמתו. בסופו של יום איש ממבקריו של סא"ל א', שעוטר פעמיים בצל"ש על האומץ שגילה בלחימה ברצועת עזה, אינו רוצה לסגור את השבתות והחגים במקומו, ובוודאי לא לשאת במקומו בנטל האחריות למשימה ולאנשים.

הביקורת הציבורית והתקשורתית חיונית לצבא, אבל אי־אפשר, וגם לא צריך לערער ולבקר כל החלטת מפקד. בהמשך לכך ראוי לשאול האם צדק בית המשפט המחוזי בתל־אביב כשהפך את ההחלטה הפיקודית להדיח את מפקד בסיס מצ"ח בבאר שבע בעקבות התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, לאחר שניסו במצ"ח לגייסו כסוכן. יש ממש בטענות הקצין כי הודח באופן שרירותי וללא נימוקים מספקים, אך ביטול ההדחה בידי בית המשפט יוצר תקדים מסוכן.

אף שההדחה אינה בהכרח מוצדקת, ביטולה בידי הרשות השופטת, כפי שציין בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר, עלול להביא למצב שכל "מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית".

שהרי "מי שלא טועה לא עושה". לצד הביקורת הנדרשת על הצבא, כדאי גם לזכור שהפיקוד הקרבי הוא מקצוע קשה ושוחק, ומוטב לזכור שהאנשים העושים במלאכה הם בני אדם, וגם הם טועים. כסגן רמטכ"ל הזהיר בשעתו בני גנץ מ"לשחוט את משרתינו", לאחר שטעו.

אין לנו מפקדים אחרים במלאי. לא כל החלטה שלהם תהיה טובה וצודקת, אבל מפקדים שחשים שיספגו קיתונות של ביקורת על כל החלטה יפחדו לקבל החלטות.

רק בדיעבד מתברר אם אלה ימי קרב או מלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל נערך לאפשרות של ימי קרב עם חזבאללה בגבול לבנון, בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. אבל כשכל התרגילים שמדמים זאת מסלימים לכדי מלחמה, כשגם נצראללה מזהיר שיהיה קשה לרסן את האש, כדאי לבדוק את הנחות הבסיס.

בהערכת אמ"ן שפורסמה לאחרונה נכתב כי עלתה הסבירות שחזבאללה ייזום הסלמה מוגבלת וקצרה (ימי קרב), בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת אל מול חזבאללה. ראשיתה בתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, שבה נהרג פעיל של הארגון. בעקבות המשוואה שהציב מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, לפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל שייהרג, הן בלבנון והן בסוריה, שוררת מתיחות בצפון.

הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך עד כה ללא הצלחה. במקביל יוחסו לישראל שורה של תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה, שניתן להסיק מהן שהמשוואה שהציב נצראללה אינה מקובלת עליה. אף שחזבאללה עודנו מורתע ממלחמה עם ישראל (וישראל אינה מורתעת גם היא ממלחמה עם חזבאללה?), הרי שבכל האמור מתחת לרף המלחמה, הכל הולך.

גם ישראל המשיכה לפעול מתחת לסף המלחמה במערכה בין המלחמות (מב"מ), אך אין בכוחה של מערכה זו לעצב את המרחב, והישגה העיקרי הוא בצמצום ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים (בדגש על טילים מדויקים) לידי אויביה של ישראל.

תפיסת ימי הקרב מעלה שלוש שאלות שראוי לבחון:

  1. האם ניתן לנהל את ימי הקרב הללו באופן מבוקר? כלל לא בטוח, נוכח יכולות ההיזק של ישראל וחזבאללה כאחד, שאכן יוכלו לנהל חילופי אש מוגבלים במהותם, בוודאי אם מי מן הצדדים יספוג קורבנות בנפש. או אז, ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה, וזו עלולה לכלול בתוכה גם את החזית הסורית.
  2. האם זה נכון לישראל לנהל את העימות, מרגע שפרץ, כימי קרב או שמא יש במערכה שכזו גם הזדמנות לעיצוב נכון יותר של המרחב? הדברים תלויים בחומרת האירועים, אך מוטב לה לישראל שתיזהר מעיצוב המרחב ושתזכור את מגבלות הכוח.
  3. אם תהפוך ההסלמה למלחמה איך צריכה ישראל לנהל אותה? כאן, דומה שהכלל שניסח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס השנתי האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מתאים. בהינתן מערכה כנגד חזבאללה בהכוונה איראנית, אמר איזנקוט, על צה"ל לפעול כך שתסתיים "צבאית בתחושת הפסד ובהפסד, גם של איראן וגם של השלוחים שלה". 

לפני כשנה כתבה פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, כי יש בישראל "נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית".

למעשה, אנו משליכים על האויב את האינטרסים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שהם זהים לשלו. להפך. די להיזכר בהערכות אמ"ן ב"צוק איתן" על סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

לא ימי קרב, מלחמה

צה"ל מצדו פועל כל העת להגברת המוכנות למקרה של עימות, ובהתאם לכך קיים לאחרונה שני תרגילים שדימו הסלמה בצפון. השבוע ערך חיל האוויר את "ורד הגליל", תרגיל שדימה מערכה בצפון שראשיתה במטוס של החיל שנפגע מטיל ששוגר מלבנון, המשכה בימי קרב והסלימה לכדי מערכה בלבנון.

בתרגיל תקף החיל יותר מ־3,000 מטרות ביום, עדות ליכולתו של חיל האוויר להשמיד יותר מטרות על הקרקע. יכולת זו גדלה משמעותית בכהונת מפקדיו האחרונים, ובהם האלופים אמיר אשל ועמיקם נורקין, והיא מהווה רכיב מרכזי במענה הצה"לי.

שבוע קודם לכן, בתרגיל "סערת ברקים", עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל שלומי בינדר, תרגלה הסלמה בגבול שראשיתה בירי צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל, והמשכה בחילופי אש שסופם מלחמה. 

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פרסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין הקטבים" מאמר שניתח את מצביאותו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיו רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

האלוף חופי, כתב בינדר, "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כואב.

הלקח, כמאמר אחד מקודמיו של בינדר בפיקוד על גולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שהסתמך על קלאוזוביץ), הוא ש"צבא צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה". יש להתכונן למלחמה (ולא פחות מכך) כל העת, ולעשות את התאמות הנדרשות נוכח חומרת האיום כשמתלקחת לחימה. אחרת, התוצאה תהיה כואבת. 

בדיון של פורום מטכ"ל השבוע הוצגה "פסיפס הצפון", האסטרטגיה שגיבש פיקוד הצפון לזירה הצפונית. בדיון אמר מפקד הפיקוד, אלוף אמיר ברעם, כי "השילוב ההדוק בין האסטרטגיה והאופרציות השונות הוא הבסיס לניצחון".

סביר שברעם, שעשה את מרבית שירותו בצנחנים, מודע היטב לקשר הרופף עד לא קיים שהיה בין חלק מהמהלכים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה לבין האסטרטגיה שנועדו לשרת. "עלינו להעמיק בכל אלו על מנת להגיע חזקים ומוכנים לעימותים שעלולים להתפתח בזירה הצפונית", אמר.

אם כל התרגילים מלמדים על כך שימי הקרב לא יישארו כאלה ויהפכו לעימות של ממש, מוטב לבחון את הנחות הבסיס, ולתרגל, לצד הפעלה נרחבת של חיל האוויר, גם גיוס והפעלה מהירה, אגרסיבית וקטלנית של מהלך תמרון יבשתי. אחרת, ישראל תדרדר במהירות לדו שיח באש עם חזבאללה ללא תכלית, וללא כלים נוספים בארסנל לסיימו במהירות.

השבוע נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נאום ובו התייחס להערכת אמ"ן. לא ניתן להבטיח, אמר נצראללה, כי "כמה ימי לחימה קצרים לא יתדרדרו לכדי מלחמה כוללת".

יש בכך מסר ברור לישראל – כשהאש תפרוץ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. ובכלל, ההבנה כי מדובר בימי קרב, היא תמיד בדיעבד. וכדאי לזכור גם את זה.

 

 

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)