אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)
מודעות פרסומת

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

שוטף פלוס 30\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למרות הצהרות חוזרות ונשנות עיקר הדגש בצבא בעשור וחצי האחרונים הוא על הביטחון השוטף והלחימה בקרבת הגדר. מגמה שהתחזקה לאור המצב הביטחוני באיו"ש, ברמת הגולן ולאחר "צוק איתן" בדרום. אולם מה יהיה כאשר יידרש צה"ל לתמרון קרקעי משמעותי?

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. עבד הכלח על קרבות מסוג זה.

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. אבד הכלח על קרבות מסוג זה.

בשלושים השנים האחרונות הלכו והתפתחו בצה"ל שני צבאות. צבא אחד הוא צבא המתמחה בפעולות ביטחון שוטף והחזקת שטח מעין משמר גבול בהיקף גדול. הצבא השני הוא הצבא המתמרן, ההתקפי וממדיו הולכים וקטנים. זה לא קרה סתם, האיום השתנה. אין כמעט סיכוי שהצבא ינהל קרבות שריון בנוסח מלחמת יום כיפור. טיב האיומים ואופי האויב הפכו את הבט"ש, המלחמה על קו הגבול ובקרבתו, לנדבך המשמעותי בפעילות צה"ל. לצד המענה לאיומים הקיומיים, בהם הגרעין האיראני וסכנת פלישת צבאות זרים (איום שכמעט שאינו רלוונטי יותר), נדרש צה"ל לתת מענה לקשת האיומים על שגרת החיים התקינה – פיגועים (גם דרך מנהרות) וירי תלול מסלול על העורף הישראלי הבט"ש.

הבט"ש הוא התנאי לקידום

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

צריך להסביר משהו. מפקד חטיבה או אוגדה בצה"ל שאינה מרחבית מכשיר את חייליו למשימות בט"ש בחטיבות מרחביות שכפופות לאוגדות מרחביות ומפקד עליהם במלחמה או במבצע אד-הוק, דוגמת המבצעים "פעולת מיידון" בלבנון ו"חורף חם" בעזה. כשאין מלחמה (וטוב שכך) יוצא שמי שלמעשה מפקד על גדודי חטיבת גולני, השריון וגבעתי הוא מפקד החטיבה המרחבית. ביטוי להפיכת צה"ל לצבא הבט"ש ניתן לפני כשנתיים בהקמה, המוצדקת כשלעצמה, של אוגדת המרחבית ברמת הגולן באמצעות הסבת אוגדה מתמרנת שהוסבה לכך. זאת לצד הפיכת עוצבת געש לאוגדה רב-זירתית. לצה"ל יש שתי אוגדות סדירות מתמרנות עיקריות (הפלדה וגעש) ועוד כמה במילואים, כשהבולטת שבהן היא דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש. פעם היה פיקוד על אחת מהן תנאי בדרך למטכ"ל. לאמנון ליפקין-שחק, עמירם לוין ואורי שגיא היה ברור שלא יועלו לדרגת אלוף מבלי שפיקדו עליהן. היום המצב שונה בתכלית. צה"ל הוא צבא שיטור/בט״ש שמדי פעם יוצא למבצע התקפי מוגבל ומפקדיו נבחנים בלחימה ומתקדמים על סמך הישגיהם בה. זו מתרחשת בעיקר על הגדר ובקרבתה.

מאז מלחמת לבנון השנייה המח"טים שלחמו בה מתקדמים לאט. הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, אבל קודמו בתפקיד, חגי מרדכי, עוד לא. אבל גם אם יהיה הרי שגם מרדכי הוא עוד מאותו דבר שכן כתא"ל היה מפקד אוגדת איו"ש. אז נכון, מרדכי, קצין נועז ומקורי שהצטיין לאורך כל שירותו, פיקד גם על עוצבת מילואים משוריינת. אבל בצה"ל כמו בצה"ל פיקוד על יחידות מילואים הוא תפקיד שעוברים דרכו ולא עושים אותו. לא מאמינים? תסתכלו על הפיקוד הבכיר של צה"ל. בראש פיקוד הצפון והעורף עומדים כעת שני אנשים שפיקדו על אוגדות מרחביות המחזיקות קו או שטח מוחזק: כוכבי בעזה (אף שפיקד תקופה קצרה גם על עוצבת האש המובחרת), סטריק באוגדת הגליל ובעוצבת אדום. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, עשה את שני תפקידי התא"ל שלו בפיקוד על אוגדות בט"ש (הגליל ואיו"ש). גם ראש אמ"ן, הרצי הלוי שירת כמפקד אוגדת הגליל, המחזיקה את קו הגבול עם לבנון וכמוהו גם מפקד הגיס המטכ"לי, יוסי בכר, שפיקד על אוגדת עזה. גם ראש אגף המבצעים הבא של צה"ל, ניצן אלון, פיקד רק על אוגדה אחת, נחשו מאיזה סוג?

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

החייל מספר אחת גם הוא אינו יוצא דופן. עשור וחצי של מפקדים עליונים שעיקר ניסיונם בהפעלת הכוח הוא בבט"ש. שאול מופז היה הרמטכ"ל הראשון שפיקד על אוגדות בט"ש בלבנון ובשטחים. אחריו באו בוגי יעלון וגבי אשכנזי שפיקדו תקופה קצרה על אוגדות מילואים והיו מפקדי בט"ש בולטים (יעלון בשלהי האינתיפאדה הראשונה בשטחים, אשכנזי כמעט במקביל בלבנון). גם הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ שירת כמפקד היק"ל האחרון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש בראשית האינתיפאדה השנייה. יואב גלנט, שמינויו לרמטכ"ל בוטל לבסוף, שימש כמפקד אוגדת עזה. היוצא דופן היחיד היה דן חלוץ שצמח בצבא הזר הידידותי ביותר לישראל חיל האוויר. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט שירת אמנם כמפקד אוגדת מילואים משוריינת אולם ימיו כתא"ל זכורים בעיקר בשל העובדה ששימש כמזכיר הצבאי של ברק ושרון וכמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, אשר הוביל בהצלחה את המאבק בטרור הפלסטיני.

הצבא השני

אולם עדיין נותר צורך ביכולות תמרון משמעותיות. מאפייני עימות עתידי בלבנון יחייבו כוחות מתמרנים בהיקף רחב וכך גם בעימותים נוספים. במלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל מהלך מתמרן מוגבל, מהוסס מאוד ובעיקר כושל. ב"עופרת יצוקה" בוצע תמרון סדור אך מוגבל וב"צוק איתן" פעולה קרקעית מוגבלת עוד יותר. באמצע היה כמובן "עמוד ענן" שבו לא תמרנו כלל. שניים מן האוגדונרים שהובילו את האוגדות שלהן במלחמת לבנון השנייה פרשו לאחריה. השלישי, אייל אייזנברג (שגם פיקד על הכוחות בתמרון שב"עופרת יצוקה"), פרש לאחרונה לאחר שלא מונה לתפקיד בכיר נוסף במטכ"ל. נציגיו של הצבא השני עוד עימנו אבל רק מעטים מהם מחזיקים בתפקיד בולט. השניים שדווקא כן מחזיקים באחד כזה הם אלוף פיקוד דרום היוצא והנכנס, סמי תורג'מן ואייל זמיר. השניים, יוצאי חיל השריון, פיקדו בעבר על עוצבת השריון געש. גם אלוף פיקוד המרכז הטרי, רוני נומה, שצמח בצנחנים וביחידות המיוחדות ופיקד על עוצבות האש וסיני הוא כזה. אבל בהשוואה לצד השני זוהי דוגמה קטנה. המצב הזה מביא כבר כעת לכך שמי שמתקדם בצבא עשוי למצוא את עצמו מפקד, כאלוף פיקוד, על מהלך מתמרן משמעותי בלבנון או בעזה מבלי שלמעשה פיקד קודם לכן על המסגרות המתמרנות הגדולות בלחימה. כך למשל, אירע לגל הירש ב-2006. הירש, יוצא הצנחנים שפיקד על יחידת שלדג, החטיבה המרחבית בנימין ובה"ד 1, פיקד במלחמה על אוגדה מרחבית שנדרשה לתמרן. ההכשרה שקיבל קודם לכן התאימה בעיקר לצבא השני.

לא ניתן לוותר על התמרון

כוחות שריון ב

כוחות שריון ב"צוק איתן".

התמרון הקרקעי, למרות חסרונותיו המוכרים (הסיכון בנפגעים, הפגיעה באזרחים, פוטנציאל ההסתבכות דוגמת קרבות ג'נין בינת' ג'בל ושג'אעיה אם להזכיר רק כמה) הוא עדיין יכולת חיונית בעיקר בגלל נוכחות הכוחות בשטח האויב. ארגוני הטרור ההיברידיים סיגלו לעצמם יכולת להמשיך ולייצר ירי רקטות על עורף ישראל גם כאשר הם נתונים תחת אש חילות האוויר, הים והתותחנים של צה"ל. אולם צוותי הקרב הנעים בשטחם, חותרים למגע ישיר ולוחמים בהם, משבשים את פעילותם השוטפת ופוגעים במשאב היקר ביותר שלהם – הפעילים עצמם, שמספרם מוגבל. יתרה מזאת כיבוש שטח מפחית את ירי הרקטות לשטח ישראל, כפי שהוכיח , למשל, הקרב בכפר מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

צה"ל כאמור נמנע מכך עד עתה, מסיבות שונות ובהן עלות גבוהה בחיי אדם ובכסף. לאחר המלחמה בקיץ תמחר שר הביטחון יעלון את כיבוש עזה בעלות של כ-10 מיליארד שקל ובמצגת שדלפה מן הקבינט במהלכה נטען כי המהלך ילווה בנפגעים רבים. יתכן וכך הוא, אולם השאלה אינה שאלה של עיתוי אלא שאלה של יכולת. האם כאשר נצטרך מסוגלים צה"ל ומפקדיו למהלך מתמרן משמעותי?