"חודש המלחמה" – החזרה הגנרלית של צה"ל למלחמה הבאה, ראיון ב"פודקאסטרטגי"

וידאו

 

חוקר המכון גל פרל פינקל מסביר את העיתוי והמשמעויות של "חודש המלחמה" אליו נערך צה"ל – תרגיל ראשון מסוגו המדמה מלחמה רב זירתית ורב-ממדית. ב"פודקאסטרטגי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 29 באפריל 2021.

"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

אין שינוי בעזה, אבל להתכונן צריך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירה מחדש ביחיא סינוואר להנהגת החמאס בעזה לא מפחיתה מהצורך של צה"ל להיערך לעימות ברצועת עזה. אבל ההיערכות הזו חייבת לכלול את כוחות המילואים. במקביל, כדי שמפקדי צה"ל יקבלו החלטות, צריך לאפשר להם לטעות. 

השבוע נערכו בחירות לראשות תנועת החמאס ברצועת עזה. בבחירות ניצח מנהיג הארגון הנוכחי, יחיא סינוואר, אולם לרגע נדמה היה שהמנצח הוא ניזאר עוואדאללה. בניגוד לסינוואר שצמח בין היתר בזרוע הצבאית של הארגון, הרי שעוואדאללה צמח בלשכה המדינית ונחשב לאחד מאדריכלי עסקת שליט.

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ד"ר קובי מיכאל ויוחנן צורף כתבו בפוסט שפרסמו בפייסבוק כי אף שהפסיד הצליח עוואדאללה למצב עצמו בעמדת השפעה משמעותית יותר ולהטיל צל על מעמדו של סינוואר כסמכות הבלעדית ברצועה.

ניתן להעריך שהסיבה לכך שניצחונו של סינוואר היה מוטל בספק נגעה לביקורת מהציבור כמו גם מצד הנהגת חמאס על הדרך שבה ניהל את הטיפול במשבר הקורונה ברצועה ומשום שלא השיג הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו ישוחררו מאות אסירי של הארגון המוחזקים בישראל.

מיכאל וצורף העריכו כי למרות שניצח בבחירות, הרי שישנה שחיקה במעמדו של סינוואר. אף שהשניים ציינו כי מוקדם מדי בכדי להעריך את מלוא המשמעות של תוצאות הבחירות, "נראה שיש בהן כדי להעיד על הכוונה להתמקד בבעיות הפנימיות של הארגון ובצורכי האוכלוסייה ברצועת עזה, ואילו בכל הנוגע למאבק נגד ישראל, נראה שתתחזק ההעדפה לפעול בדפוסי מחאה עממית וריסון השימוש ברקטות ונשק חם".

יש לציין שדפוס הפעולה של המחאה העממית על הגדר, שימש בשנים האחרונות ככסות לפעילי טרור שעשו בחסותו שימוש בנשק חם. מה גם שההעדפה להימנע מירי רקטות לא חלה על הג'יהאד האסלאמי.

הקפיץ נדרך, אבל לא כולו

למרות התחזית האפשרית של מיכאל וצורף, בצה"ל נערכים לאפשרות שתתרחש הסלמה ברצועה ויידרש רכיב תמרון קרקעי. לאחרונה התקיימה בבסיס צאלים השתלמות "קפיץ דרוך" שהובילה אוגדה 162, עליה מפקד תא"ל סער צור, שמטרתה לשפר את מוכנות כלל מפקדי החטיבות וגדודי החי"ר ללחימה ברצועת עזה.

במהלך ההשתלמות עברו המפקדים, בהם גם חניכי קורס מג"דים, חמש תחנות שבהם ביקשה האוגדה לתאר להם את מאפייני העימות, ובכלל זה השטח הבנוי, על הבניינים רבי־קומות והבנייה הצפופה שבו והתווך התת־קרקעי, והאופן שבו מתכנן חמאס לפעול במערכה הבאה. בהמשך הוצג למפקדים האופן שבו הם יידרשו לפעול, בקרב משולב, רב־זרועי ורב־ממדי במערכה הבאה.

ההשתלמות התקיימה בהתאם לתוכנית מבצעית בשם "רוח דרום", שבה יופעל תמרון מהיר ואגרסיבי. ההנחה שגלומה בתוכנית, כתב לאחרונה ב"מעריב" הפרשן הצבאי טל לב־רם, היא "כי ההישג המצרפי של כלל החטיבות שנלחמות, במקביל לצד פעולות חיל האוויר ומרכזי האש באוגדה ובפיקוד, יאפשרו להגיע להישג והכרעה מהירה – זאת בניגוד לעימותים הקודמים ברצועת עזה". יש לקוות שכך יהיה, אך מבצע "צוק איתן" מחייב ספקנות בריאה.

כדאי גם לשאול איפה אמורים להיות כוחות המילואים במערכה, שכן הרצועה היא שטח גדול, בנוי בצפיפות שיחייב הפעלת כוחות מיומנים וכשירים. הצבא הסדיר לא יוכל לעמוד בכך לבדו.

בספרם המרתק "בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים" (הוצאת כרמל, 2020) תיארו נחמיה זרחוביץ, יוצא סיירת צנחנים שלחם בקרב על גבעת התחמושת כצנחן מילואים, ואל"ם (מיל') ד"ר יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרב על הסיירת של חטיבת החי"ר הירושלמית (חטיבה 16), את הקרב על ירושלים ב־1967.

בקרב לחמו רק כוחות מילואים, חטיבת השריון הראל, חטיבת החי"ר הירושלמית וחטיבת הצנחנים מילואים 55, אולם רק אחת מהן, החטיבה הירושלמית, יועדה לכך במקור והכירה את היעדים והתוכניות המבצעיות, ואף התאמנה בהתאם להן. 

אחד הקרבות המרתקים בספר הוא הקרב על מוצב הפעמון, מוצב מבוצר ובו תעלות ומערות שבהן היו ערוכים חיילי הליגיון הירדני, לחמה הסיירת של החטיבה הירושלמית, בפיקוד לנגוצקי. טנקים ירו לעבר המוצב, "אך כאשר חדרו לנגוצקי וצוותו למוצב הופסק הירי כדי לא לסכנם. בשלב הראשון פרץ לנגוצקי וניהל לבדו קרב טיהור" (עמוד 138), ובהמשך הצטרף אליו צוותו והכוח ניהל קרב לכיבוש המוצב.

"בהיתקלויות פנים אל פנים, לעיתים מטווח אפס, טיהרו 16 לוחמי הסיירת את התעלות, המערות, הבורות, הכוכים והבונקרים במוצב כולו" (עמוד 138), כתבו המחברים.

הקרב, המחיש את יכולתה של יחידה מאומנת, גם כשמדובר ביחידת מילואים, לפעול ביעילות ולבצע את המשימה. לנגוצקי אף עוטר על גבורתו בעיטור המופת.

היעדר שילוב של כוחות המילואים במערכה, בין בשל הנחה לפיה לא יהיה בהם צורך, או לחלופין כי יגויסו כדי לפנות כוחות סדירים למערכה, הוא שגיאה שמניחה שהאויב ישתף פעולה עם התוכנית הצה"לית. אין סיבה להניח שכך יהיה. על כן, יש לחזק גם את היכרות כוחות המילואים עם היעדים והתוכנית. אחרת, יימצאו אלו במצב כשירות ומוכנות דומה לזה שבו היו במלחמת לבנון השנייה.

תזמורת קרבית

בצה"ל מחלקים בשנתיים האחרונות למפקדי פלוגות וגדודים ספר קצר ותכליתי בשם "הנגנים של מארס" (הוצאת מודן ומערכות, 2019), שנכתב במרכז להפקת לקחים צבאיים בצבא היבשה האמריקני. שם הספר לקוח מציטוט של הגנרל ג'ורג' פאטון.

בשנת 1941 בשיחה שקיים עם מפקדי דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, אמר פאטון כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכל הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס… להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון" (עמוד 11).

בכדי להמחיש את הסינכרון והתיאום שלהם נדרש כוח בלחימה תואר בספר עימות בדיוני, הדומה במאפייניו לעימותים שבהם לחמה ארצות־הברית בסרביה ובקוסובו. בספר נדרש צוות־קרב גדודי המורכב מחי"ר ושריון להיערך ללחימה במדינה הבדיונית בולקביה שבמזרח־אירופה. לאחר כל חלק בספר ישנו לקח מודגש וברור למפקדים, שהם הם הקבוצה העיקרית שלה מיועד הספר.

דגש חשוב מושם בספר לעובדה שהלחימה מתקיימת בסביבה רוויית אוכלוסייה אזרחית, לקח שבוודאי רלוונטי ללחימה אפשרית ברצועת עזה. לקח חשוב אחר נוגע לגישת הפיקוד שלאורה יש לפעול, המכונה "פיקוד משימה", שבה למעשה המפקד קובע את המשימה, ואילו מפקדי המשנה שלו קובעים כיצד יבצעו אותה. 

פעולה בהתאם לגישה זו, כתבו המחברים, מחייבת את המפקדים "להבין, להפעיל את הדמיון, לדעת לתאר ולכוון מבצעים, במטרה ליטול יוזמה מול האויב ולעמוד במשימה. על המפקדים הכפופים להם לוודא שהבינו היטב את כוונת המפקד, כדי שיוכלו לפעול על פי עקרונות פיקוד המשימה. יש חשיבות מכרעת לכך שהמפקד יספק תשתית מידע רחבה מספיק, כך שהמפקדים הכפופים לו ידעו מה לעשות, מתי לעשות זאת ומדוע הדברים נעשים" (עמוד 53).

אבל כשפועלים בגישת "פיקוד משימה" נדרש עוד דבר. כדי לגדל מפקדים טובים, אמר פעם רה"מ אריק שרון בשיחה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי, "צריך לסמוך". היכולת לספוג ולהכיל טעויות, אינה מובנת מאליה, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לפעול בגישה זו. כי מי שלא טועה לא עושה.

פרופורציות

אחד הכוחות שמיועדים ללחימה בעזה הוא היחידה המובחרת אגוז שבחטיבת הקומנדו, עליה מפקד סא"ל א', שעשה ביחידת אגוז את כל שירותו (עם גיחות לגולני כמ"פ ומג"ד).

לפני כשבוע הותקף לוחם במסלול ההכשרה של היחידה, בעת שהיה בניווט בדד, ככל הנראה בידי שני ערבים ישראלים ואלו גנבו את נשקו ממנו ונמלטו, על אף שהלוחם ניסה להיאבק בהם. בעוד התחקיר הצבאי מתקיים פרסם המג"ד בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים ביחידה הודעה שבה מתח ביקורת על הלוחם.

המג"ד טעה כשמיהר לחרוץ דין על תפקוד החייל בטרם הושלם התחקיר. מה גם שהתחקיר קבע שהלוחם כשל מקצועית אך לא ערכית. מנגד, העליהום שספג בתקשורת היה מטריד בעוצמתו. בסופו של יום איש ממבקריו של סא"ל א', שעוטר פעמיים בצל"ש על האומץ שגילה בלחימה ברצועת עזה, אינו רוצה לסגור את השבתות והחגים במקומו, ובוודאי לא לשאת במקומו בנטל האחריות למשימה ולאנשים.

הביקורת הציבורית והתקשורתית חיונית לצבא, אבל אי־אפשר, וגם לא צריך לערער ולבקר כל החלטת מפקד. בהמשך לכך ראוי לשאול האם צדק בית המשפט המחוזי בתל־אביב כשהפך את ההחלטה הפיקודית להדיח את מפקד בסיס מצ"ח בבאר שבע בעקבות התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, לאחר שניסו במצ"ח לגייסו כסוכן. יש ממש בטענות הקצין כי הודח באופן שרירותי וללא נימוקים מספקים, אך ביטול ההדחה בידי בית המשפט יוצר תקדים מסוכן.

אף שההדחה אינה בהכרח מוצדקת, ביטולה בידי הרשות השופטת, כפי שציין בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר, עלול להביא למצב שכל "מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית".

שהרי "מי שלא טועה לא עושה". לצד הביקורת הנדרשת על הצבא, כדאי גם לזכור שהפיקוד הקרבי הוא מקצוע קשה ושוחק, ומוטב לזכור שהאנשים העושים במלאכה הם בני אדם, וגם הם טועים. כסגן רמטכ"ל הזהיר בשעתו בני גנץ מ"לשחוט את משרתינו", לאחר שטעו.

אין לנו מפקדים אחרים במלאי. לא כל החלטה שלהם תהיה טובה וצודקת, אבל מפקדים שחשים שיספגו קיתונות של ביקורת על כל החלטה יפחדו לקבל החלטות.

רק בדיעבד מתברר אם אלה ימי קרב או מלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל נערך לאפשרות של ימי קרב עם חזבאללה בגבול לבנון, בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. אבל כשכל התרגילים שמדמים זאת מסלימים לכדי מלחמה, כשגם נצראללה מזהיר שיהיה קשה לרסן את האש, כדאי לבדוק את הנחות הבסיס.

בהערכת אמ"ן שפורסמה לאחרונה נכתב כי עלתה הסבירות שחזבאללה ייזום הסלמה מוגבלת וקצרה (ימי קרב), בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת אל מול חזבאללה. ראשיתה בתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, שבה נהרג פעיל של הארגון. בעקבות המשוואה שהציב מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, לפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל שייהרג, הן בלבנון והן בסוריה, שוררת מתיחות בצפון.

הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך עד כה ללא הצלחה. במקביל יוחסו לישראל שורה של תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה, שניתן להסיק מהן שהמשוואה שהציב נצראללה אינה מקובלת עליה. אף שחזבאללה עודנו מורתע ממלחמה עם ישראל (וישראל אינה מורתעת גם היא ממלחמה עם חזבאללה?), הרי שבכל האמור מתחת לרף המלחמה, הכל הולך.

גם ישראל המשיכה לפעול מתחת לסף המלחמה במערכה בין המלחמות (מב"מ), אך אין בכוחה של מערכה זו לעצב את המרחב, והישגה העיקרי הוא בצמצום ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים (בדגש על טילים מדויקים) לידי אויביה של ישראל.

תפיסת ימי הקרב מעלה שלוש שאלות שראוי לבחון:

  1. האם ניתן לנהל את ימי הקרב הללו באופן מבוקר? כלל לא בטוח, נוכח יכולות ההיזק של ישראל וחזבאללה כאחד, שאכן יוכלו לנהל חילופי אש מוגבלים במהותם, בוודאי אם מי מן הצדדים יספוג קורבנות בנפש. או אז, ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה, וזו עלולה לכלול בתוכה גם את החזית הסורית.
  2. האם זה נכון לישראל לנהל את העימות, מרגע שפרץ, כימי קרב או שמא יש במערכה שכזו גם הזדמנות לעיצוב נכון יותר של המרחב? הדברים תלויים בחומרת האירועים, אך מוטב לה לישראל שתיזהר מעיצוב המרחב ושתזכור את מגבלות הכוח.
  3. אם תהפוך ההסלמה למלחמה איך צריכה ישראל לנהל אותה? כאן, דומה שהכלל שניסח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס השנתי האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מתאים. בהינתן מערכה כנגד חזבאללה בהכוונה איראנית, אמר איזנקוט, על צה"ל לפעול כך שתסתיים "צבאית בתחושת הפסד ובהפסד, גם של איראן וגם של השלוחים שלה". 

לפני כשנה כתבה פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, כי יש בישראל "נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית".

למעשה, אנו משליכים על האויב את האינטרסים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שהם זהים לשלו. להפך. די להיזכר בהערכות אמ"ן ב"צוק איתן" על סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

לא ימי קרב, מלחמה

צה"ל מצדו פועל כל העת להגברת המוכנות למקרה של עימות, ובהתאם לכך קיים לאחרונה שני תרגילים שדימו הסלמה בצפון. השבוע ערך חיל האוויר את "ורד הגליל", תרגיל שדימה מערכה בצפון שראשיתה במטוס של החיל שנפגע מטיל ששוגר מלבנון, המשכה בימי קרב והסלימה לכדי מערכה בלבנון.

בתרגיל תקף החיל יותר מ־3,000 מטרות ביום, עדות ליכולתו של חיל האוויר להשמיד יותר מטרות על הקרקע. יכולת זו גדלה משמעותית בכהונת מפקדיו האחרונים, ובהם האלופים אמיר אשל ועמיקם נורקין, והיא מהווה רכיב מרכזי במענה הצה"לי.

שבוע קודם לכן, בתרגיל "סערת ברקים", עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל שלומי בינדר, תרגלה הסלמה בגבול שראשיתה בירי צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל, והמשכה בחילופי אש שסופם מלחמה. 

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פרסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין הקטבים" מאמר שניתח את מצביאותו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיו רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

האלוף חופי, כתב בינדר, "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כואב.

הלקח, כמאמר אחד מקודמיו של בינדר בפיקוד על גולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שהסתמך על קלאוזוביץ), הוא ש"צבא צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה". יש להתכונן למלחמה (ולא פחות מכך) כל העת, ולעשות את התאמות הנדרשות נוכח חומרת האיום כשמתלקחת לחימה. אחרת, התוצאה תהיה כואבת. 

בדיון של פורום מטכ"ל השבוע הוצגה "פסיפס הצפון", האסטרטגיה שגיבש פיקוד הצפון לזירה הצפונית. בדיון אמר מפקד הפיקוד, אלוף אמיר ברעם, כי "השילוב ההדוק בין האסטרטגיה והאופרציות השונות הוא הבסיס לניצחון".

סביר שברעם, שעשה את מרבית שירותו בצנחנים, מודע היטב לקשר הרופף עד לא קיים שהיה בין חלק מהמהלכים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה לבין האסטרטגיה שנועדו לשרת. "עלינו להעמיק בכל אלו על מנת להגיע חזקים ומוכנים לעימותים שעלולים להתפתח בזירה הצפונית", אמר.

אם כל התרגילים מלמדים על כך שימי הקרב לא יישארו כאלה ויהפכו לעימות של ממש, מוטב לבחון את הנחות הבסיס, ולתרגל, לצד הפעלה נרחבת של חיל האוויר, גם גיוס והפעלה מהירה, אגרסיבית וקטלנית של מהלך תמרון יבשתי. אחרת, ישראל תדרדר במהירות לדו שיח באש עם חזבאללה ללא תכלית, וללא כלים נוספים בארסנל לסיימו במהירות.

השבוע נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נאום ובו התייחס להערכת אמ"ן. לא ניתן להבטיח, אמר נצראללה, כי "כמה ימי לחימה קצרים לא יתדרדרו לכדי מלחמה כוללת".

יש בכך מסר ברור לישראל – כשהאש תפרוץ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. ובכלל, ההבנה כי מדובר בימי קרב, היא תמיד בדיעבד. וכדאי לזכור גם את זה.

 

 

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

בין האש לתמרון, או שילוב של השניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו אויביה של ישראל, גם צה"ל החל להצטייד ברקטות מדויקות במטרה לחזק את יכולות הפעלת האש שלו. אבל לכל דבר יש מחיר אלטרנטיבי. כשקונים רקטות לא קונים טנק ופוגעים בכשירות התמרון הקרקעי, שלפי האלופים גולן וכוכבי, הוא הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה.

באחרונה יצא לאור גיליון 17-16 של כתב העת "בין הקטבים", מבית מרכז דדו לחשיבה צבאית של צה"ל, שמוקדש לנושא כוחות היבשה, הפעולה ביבשה ואתגריה. בפתח הגיליון מצטט אל"מ ערן אורטל, ראש צוות החשיבה של המרכז, את אהוד ברק, שכסגן רמטכ"ל תהה "האם יתכן שהנהגה צבאית טובה או מעולה, בחושיה המלאים כשהיא לא תחת לחצים של אש, תבצע טעויות שיפוט עיקריות ותחמיץ הזדמנות בכניסה לשינויים מתחייבים". לתפיסתו, בהחלט כן וההיסטוריה של פיתוח מערכות נשק ואמצעי לחימה הוכיחה זאת לא אחת.

חיילי הצבא הגרמני חוצים את נהר המז בפלישה לצרפת, 1940, (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה בוטה למקרה כזה, שמובאת במאמר, היא התמוטטות הגנרל הצרפתי אלפונס ז'ורז', שב-1940 פיקד על כוחות צרפת, בלגיה ובריטניה, נוכח הבשורות על המתקפה הצבא הגרמני. "המערכה על צרפת" כתב אורטל, "הייתה אחד מאותם רגעים בהיסטוריה הצבאית שבהם כוח עדיף בכמות ובציוד (צרפת ובריטניה) הובס על ידי כוח שניחן בדבר מה נוסף – תפיסה מהפכנית". לטענת אורטל המיקוד ביבשה טבעי לצה"ל, שכן עיקר כוחו ומורשתו מצויים שם. אך המעבר ממערכות שבהן לוחמים על שטח למערכות שהמרכיב העיקרי בהן הוא הפעלת אש מנגד, הפך את התמרון היבשתי, שיהיה בעבר במרכז התפיסה הישראלית למלחמה, לעניין שנוי במחלוקת. 

מה שאסד האב הבין

בעוד שישראל, החל מ"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, שמה דגש משמעותי על כוח אווירי ושימור יתרונה היחסי בתחום זה במרחב, בחרו אויביה בפתרון זול ו"טיפש" אמנם, אך כזה שמצמצם את הפער. הראשון להבין זאת היה הנשיא הסורי חאפז אסד. כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, במהלכה השמיד חיל האוויר הישראלי כשליש מחיל האוויר הסורי פגע קשות במערך הנ"מ שלו, צמצם וקיצץ הנשיא הסורי את חיל האוויר, עליו פיקד בעצמו שנים קודם, והקים מערך רקטי רחב היקף שמציב איום של ממש על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה הצליח אסד האב, ולאחריו בנו בשאר, לייצר מול ישראל מאזן הרתעה, שכן היה ברור שסוריה תתקוף ברקטות מדויקות ובעלות ראשי נפץ כבד את תל-אביב וגוש דן ואילו ישראל תשלח את מטוסיה לעבר הבירה הסורית. הלחימה ברמת הגולן, גם אם תתקיים תהיה, בניגוד ל-73', בעלת חשיבות משנית עד בטלה לגמרי בהקשר לתוצאות המלחמה. את ההוכחה שצדק, קיבל אסד האב בעת מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ. ישראל עמדה אז, פחות או יותר, חסרת אונים מול אמצעי שפגע במרכזי האוכלוסייה שלה. חזבאללה וחמאס אימצו גם הם, כל אחד לפי יכולתו, את השיטה וגם מחזיקים במערך רקטות המכוון היישר למרכזי אוכלוסייה ישראלים. אחרונים, אך חשובים, הם האיראנים, שפועלים להקים מערך דומה, שיאיים על ישראל מסוריה.

בהרצאה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בינואר 2014 אמר ראש אמ"ן דאז וכיום המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, כי בצה"ל מגדירים את התקופה כ"עידן האש" על שום כמות הרקטות שמאיימות על ישראל. אבל זו לא רק הכמות, הדגיש האלוף, "אלא העובדה שיש הרבה יותר טילים ורקטות מהעומק לעומק, הם הרבה יותר מבוזרים, הם הרבה יותר מדויקים, הם הרבה יותר קטלניים. אנחנו מדברים על היקפים של 170 אלף, 170 אלף רקטות וטילים שמאיימות על מדינת ישראל". כוכבי ציין אז אמנם שהמספר היה גבוה יותר אולם כתוצאה מהלחימה בסוריה, "וגם, בין היתר, כתוצאה מהפעילות בעמוד ענן, המספר ירד. אבל הוא עוד יעלה". למעשה, אמר, לראשונה מזה עשורים רבים "לאויב יש יכולת להנחית כמויות של חימוש לא מבוטלות על ערי ישראל". 

מערכת רומח שנרכשה מתעש בעבר (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה

משגר רקטות מסוג "רומח" שנקלט כבר בחיל התותחנים, (צילום: דו"צ).

חלק מהשינוי הזה ניתן לראות בהחלטת צה"ל, שנחשפה השבועלהצטייד במגוון רקטות לטווחים שונים בכמות ניכרת. מדובר ברקטות בעלות דיוק רב וטווח משתנה שנע בין 30 ל-150 קילומטרים, ובהן רקטת הרומח שכבר נקלטה בחיל התותחנים. החיל שהופך בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מדויק ומתקדם טכנולוגית (ומשנה את מיקודו, במידה מסוימת, מפגזים לרקטות, שלהן דיוק רב וטווח משתנה). מפרסומים בתקשורת עולה שההחלטה על הרכש נוגעת לכוונת שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להקים בצה"ל מעין "חיל טילים". תשובה ישראלית לארסנל הרקטי שהעמידו מול ישראל תחילה סוריה, ולאחריה כאמור, חזבאללה וחמאס, שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, שהינו חסכוני ביחס למענה האווירי, ומבטל את הצורך לסכן טייסים במשימה בשטח אויב. בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר האחרון, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נראה שהשר רוצה שבמקרה כזה לא יישאר צה"ל ללא חלופה של ממש.

מה העלות האלטרנטיבית?

תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, צה"ל השקיע משאבים רבים בכדי לשפר את כשירות צבא היבשה ומערך המילואים שלו. רק באחרונה הושלם ניסוי שקיימה זרוע היבשה במסגרתו נבחן צוות הקרב החטיבתי גדעון, עליו פיקד מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן. תחת מפקדת החטיבה אוגדו שני גדודי שריון, גדוד 13 של גולני וגדוד הנדסה. המטרה, לדברי גופמן, היתה להביא את הכוח המשולב "לידי ביטוי בנקודה מתואמת ומסונכרנת אחת, בה תתקיים התנגשות בין כוחותינו לאויב". אולם להשקעה כה ניכרת ביכולות אש מנגד (ישראל ממילא משקיעה תקציבי עתק בחיל האוויר ובהידוק החבור שבין מודיעין עדכני לחימוש מדויק) יש עלות אלטרנטיבית. כל השקעה בתחום מסוים מגיעה על חשבון אי-השקעה בתחום אחר. כשקונים מטוס, מוותרים לעתים על רכישת טנק, וכשקונים גם מטוסים וגם משגרי רקטות, וגם, כפי שהכריז ראש הממשלה נתניהו, מתכננים להקצות מיליארדים לרכש מערכות מיגון מטילים, עשויים לוותר על רמת הכשירות של צבא היבשה המתמרן. 

כך עשוי צה"ל למצוא את עצמו במערכה עתידית במצב שהוא נסמך, רובו ככולו, על יכולותיו באש, מהאוויר, הים והיבשה. כשגם כך נראה שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, אינם מאמינים בפוטנציאל שטמון במהלך קרקעי, בין היתר משום שבין שיצליח ויבין שייכשל יהיו בו כמעט בוודאות נפגעים, נראית המערכה הבאה ככזו שבה ייכתשו מערכי האש של צה"ל ושל האויב אלה את אלה. מערכות שכאלה, כפי שהוכיחו הבליץ הגרמני על לונדון ואלפי גיחות ההפצצה שביצעו בתגובה בעלות הברית מעל ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא קיצרו את המלחמה ולא השיגו הישגים של ממש. הבריטים לא נכנעו, ורק הפכו נחושים יותר, וכך גם הגרמנים. 

בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה שהתקיים היום (שני), ציין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שלדעתו ישנו פער תפיסתי עמוק בנוגע להפעלת הכוח הצבאי בעימותים האחרונים, שהביא לאותה תחושת "חמיצות" שחש הציבור ביחס לאופן שבו הסתיימו, ללא ניצחון ישראלי ברור. הביטוי המובהק להפעלה זו, לגישתו, הוא "תפיסה שבמרכזה עומדת הפעלת כוח מבוססת מודיעין ואש. מודיעין מדויק ואש מדויקת. ואני רוצה לומר בהקשר הזה, שכל מי שאי-פעם עסק בתחום הזה של לחימה יכול להבין שהסברה הזאת שניתן לנצח מלחמות אך רק בעזרת מודיעין מדויק ואש מדויקת היא הנחה בעייתית. היא למעשה, הייתי אומר, מדרדרת את אומנות המלחמה לרמה של טכנאות. ומכיוון שהטכנאות אף פעם לא ניצחה מלחמות, סביר להניח שהיא גם אף פעם לא תנצח מלחמות". 

שר הביטחון משה בוגי יעלון בגבול הצפון עם סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן, מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי ומ

מימין: האלוף כוכבי, שר הביטחון דאז יעלון, והאלוף גולן, (צילום: דו"צ).

גולן, גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ציין שיש לבנות את כוחו של צה"ל כך שכאשר ישראל תבחר "נדע להכות באויבנו מכה קשה ונחרצת. וכשאני אומר להכות באויבינו, זה להכות בכושר הלחימה שלהם". לתפיסתו, ההנחה שניתן על-ידי פגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית להביא את האויב לכדי ייאוש, הינה חסרת בסיס. "אם רוצים מלחמות קצרות יחסית, ואם רוצים להביא את האויב להיכנע, או לבקש הפסקת לחימה, צריך בראש ובראשונה להכות את כוחו הצבאי. את כושר הלחימה שלו". מדובר למעשה בפגיעה בפעיליו, בין שיהיו אלה חיילים או פעילי חמאס וחזבאללה. הדרך היחידה לעשות זאת, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות הגישה הבן-גוריונית הוותיקה של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר

מהלך קרקעי מתמרן הוא מהלך יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. באותה הרצאה ב-2014 ציין האלוף כוכבי, שכמו גולן עשה את שירותו בחטיבת הצנחנים, ולחם בלבנון ובאיו"ש, כי לכוחות היבשה "התמרון לא הולך להיות יותר פשוט". לדבריו, כמעט בכל כפר וכפר בלבנון, והכוחות יפעלו בעיקר במרחבים אורבניים, ישנם "עשרות רקטות, משגרים, מטענים, והכל אמל"ח מודרני, לא אלתורים. לכן זה כבר ארגון סמי-צבאי, ולא ארגון טרור במובן הקלאסי של המושג. והתמרון במרחב הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מאתגר". ולמרות זאת, אמר כוכבי שלישראל יש "אינטרס בסיסי לקצר את משך המלחמה". את זה לא השיגה מעולם הפעלת אש, משמעותית ככל שתהיה. האש יכולה לתמוך את התמרון, אבל בסופו של דבר, ואת זה כבר גילו ממשלות ישראל בכל העימותים שמ"חומת מגן" ועד ל"צוק איתן", את הפגיעה בכוח הצבאי של האויב משיגים על הקרקע באמצעות כוחות היבשה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.09.2018)