חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

לאור הקורונה, כל שנותר מתכנית הרמטכ"ל הוא מינויי הקצינים הבכירים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחודש האחרון מינה הרמטכ"ל שורת קצינים לתפקידים בכירים. נראה כי לאור מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שיבוא בעקבותיה, המינויים הם כמעט כל שנותר מהתכנית הרב-שנתית שהשיק הרמטכ"ל. מצד שני, כמו בכל תחום בחיים, בסוף הכל מסתכם באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאות.

משבר מגפת הקורונה השפיע על צה"ל, כפי שהשפיע על שאר המשק. חלק מהיחידות עברו לעבוד במתכונת מצומצמת, במשמרות, וחלקן, בעיקר יחידות לוחמות הסתגרו מן העולם והתרכזו או באימוני הטירונים או במשימות המבצעיות. החיילים, בין שבבסיס ובין שבבית, יאלצו להתנחם בפתגם שטבעו הרובאים בגולני לפיו "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". 

בינתיים, כמאמר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, מוכרחים להמשיך לנגן, והרמטכ"ל, אביב כוכבי, החליט על שורת מינויים בכירים שמצטרפים לשורת מינויים עליהם החליט בחודש שעבר

בין היתר הוחלט למנות אלוף פיקוד העורף את תמיר ידעי, המתמודד כעת עם המשבר האפידמיולוגי הראשון בתולדותיה של ישראל, לאלוף פיקוד המרכז.

ידעי, יוצא חטיבת גולני, מצא עצמו במשבר שונה מזה שעמו התמודדו כל קודמיו בתפקיד. הם נדרשו להתמודד בעיקר עם איום הטילים והרקטות על העורף האזרחי, איום אותו הכירו והבינו היטב. לא כך הפעם. למרות זאת, אמר בתדרוך לכתבים הצבאיים, כי פיקוד העורף מצוי "באירוע הזה מהרגע שהוא התחיל עם נציגות כזו או אחרת, במל"ל או במשרד הבריאות".

ישראל מצויה רק בראשיתו של המשבר, ועם העלייה במספר החולים סביר שעל הפיקוד של ידעי יוטלו עוד ועוד משימות. כבר כעת, סיפר, נערכים אנשיו למודל הדרום קוריאני של בדיקות "דרייב אין", שבהן מגיע אדם עם רכבו, נבדק וממשיך הלאה. 

מסומנים

מחליפו של ידעי בפיקוד העורף הוא תא"ל אורי גורדין שצמח בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על כוח במבצע "חד וחלק", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדי חזבאללה בבעלבכ. בשנים 2010-2007 פיקד גורדין על היחידה בשורת מבצעים חשאיים, שעל אחד מהם הוענק לה צל"ש, ובמבצע "צוק איתן" פיקד על חטיבת הנח"ל שלחמה בבית חאנון.

גורדין עשה מסלול מקיף ושלם, אך נשאלת השאלה מדוע הוחלט למנות את מי שהתמחה במהלך שירותו בפעילות בעורף האויב, דווקא לפיקוד העורף ולא למפקדה של מפקדת העומק

בנוסף הוחלט על קידומם של שני מפקדים בכירים מחיל האוויר, התא"לים טל קלמן ותומר בר. כחלק מהרה-ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "תנופה", יעמוד קלמן בראש אגף אסטרטגיה ואיראן החדש, ואילו בר יעמוד בראש אגף בניין הכוח.

השניים עשו את עיקר שירותם כטייסי מטוסי קרב. קלמן פיקד על טייסת F-16I במלחמת לבנון השנייה וכראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. בר כיהן כראש מחלקת מבצעים של החיל, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". זהו תפקיד מפתח ובין הקצינים שכיהנו בו ניתן למנות את האלופים אמיר אשל, נמרוד שפר וכן את מפקד החיל הנוכחי, עמיקם נורקין, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה ובעת תקיפת הכור הסורי ב-2007. בקידומם סימן הרמטכ"ל את מי שיהיו מועמדיו להחליף את נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

מקפצה לאלופים

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת געש, לראש חטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים. תפקיד החטיבה הוא "לשאת באחריות לתורות היסוד של צה"ל, להפקת לקחים, לאימונים ולהדרכה ולתחום היסטוריה הצבאית, להוות מוקד ידע לתחום האיכות ותפיסות הניהול בצה"ל".

כמו ראש תוה"ד הנוכחי, האלוף יעקב בנג'ו, גם גיל הוא איש ספר, אך בניגוד לבנג'ו השריונר הוא עשה כמעט את כל שירותו בצנחנים. מפקד פלוגת הנ"ט בשלהי השהייה בלבנון, ומפקד גדוד הסיור החטיבתי בשורת המבצעים שלאחר "חומת מגן".

בהמשך שימש כמפקד היחידה המובחרת דובדבן והוביל אותה לשורה של הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני. בתקופתו כמפקד היחידה נדרש גיל להתמודד עם אירוע בו סירבו מפקד צוות ושלושה מלוחמיו לצאת למבצע מעצרים בג'נין. ברקע עמד מבצע קודם, בעיירה קבטיה הסמוכה לג'נין, במהלכו לחם במשך כשלוש שעות כוח קטן מהיחידה, תחת אש עזה, במחבלים. אף שהפעולה ההיא הסתיימה בהצלחה והכוח הרג שניים מהמחבלים, ניכר כי האירוע השפיע בעיקר על סגל הפיקוד של הצוות והם חששו לצאת לפעילות נוספת.

גיל מצדו פנה אל הלוחמים במילים קשות, אולם הם נותרו בעמדתם. ועדת בדיקה מיוחדת לפרשה, שבראשה עמד אל"מ (לימים אלוף) ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מצאה כי הלוחמים ביקשו סיוע נפשי בטרם האירוע אך מפקדי היחידה התמהמהו בטיפול בבעיה. 

גיל הדיח מתפקידי לחימה שניים מהסרבנים, מפקד הצוות והסמל, ובעקבות ממצאי ועדת הבדיקה רשם לו הרמטכ"ל, דן חלוץ, הערה פיקודית. במבט לאחור קל לטעון שגיל היה צריך להיות קשוב לאנשיו, אבל בצה"ל, בטח ביחידות כמו דובדבן ובטח במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה, מפקדים קרביים צריכים לחתור למגע, ולדרוש זאת מפקודיהם, אחרת הם במקצוע הלא נכון.

ב"צוק איתן" פיקד גיל, כמפקד בית הספר לקצינים על חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, שהיתה צוות הקרב החטיבתי היחיד במערך המילואים שלחם ברצועה. בעיקר בגלל התעקשות של גיל להיות היכן שנלחמים ויורים.

קצין מילואים בכיר בחטיבה סיפר שגיל העריך מראש, בחודשים שקדמו ל"צוק איתן", שהצבא בדרך לעימות בדרום. הוא גייס את גדודי המילואים של החטיבה לסדרות מקצועיות בשטחי בה"ד 1, "ובכך העלה את הכשירות של הכוחות, וחשוב לא פחות, את ביטחונם העצמי ואת תחושת המסוגלות שלהם".

גם במינוי הזה סימן הרמטכ"ל מסלול ברור, שכן כל ארבעת קודמיו של גיל בראשות תוה"ד ובהם תמיר ידעי, תמיר היימן, מוטי ברוך ובנג'ו עצמו, היו לאלופים. 

עם או בלי תר"ש צה"ל חייב לנצח

נוכח משבר הקורונה ניתן להעריך שהמינויים והרה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתר"ש של כוכבי. אם קודם לכן הבעיה המרכזית היתה העובדה שבישראל מכהנת רק ממשלת מעבר שאינה יכולה לחוקק חוק תקציב שנתי ולמעשה להקצות לתכנית את המשאבים הדרושים, באה המחלה וקברה את התכנית כמעט באופן סופי.

כשהמחלה תחלוף יישאר כאן המשבר הכלכלי וצה"ל בפיקוד כוכבי יידרש להדק חגורה, ולהיערך לקיצוץ ניכר בתקציבו. הקורונה כ"ברבור שחור" שאיש לא צפה את בואו, טרפה את חפיסת הקלפים, המעורבבת גם כך, של הרמטכ"ל.

שלוש השנים הבאות שבהן יכהן כוכבי בתפקידו עשויות להיות דומות מאוד לכהונת אחד מקודמיו, בני גנץ, שכמותו עשה את רוב שירותו בצנחנים. גנץ נדרש להתמודד עם קיצוץ תקציבי עמוק שנבע מהמחאה החברתית ב-2011. 

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, שבהתחשב בשלוש מערכות הבחירות, הכאוס הפוליטי והקורונה, "הלכה גם התכנית הרב שנתית של צה"ל". צריך, קבע, לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן מחדש.

דנק צודק, אך הוא טועה בקביעה שתכנון התר"ש הוא "המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל". למרות חשיבות התר"ש לצבא, שמהווה מצפן שלאורו הוא פועל ובונה את הכוח, המבחן והמשימה המרכזית של הרמטכ"ל הוא המלחמה, כפי שהדגימה באופן כואב מלחמת לבנון השנייה.

טענותיו של הרמטכ"ל חלוץ כי כשירותו הירודה של הצבא נבעה מהחלטות שקיבלו קודמיו נפלו, ממש כמו טענות גנץ על כך שהקיצוץ התקציבי השפיע על מוכנות הצבא למערכה בקיץ 2014, על אוזניים ערלות. הסיבה היא, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי אודות חשיבות ערך הניצחון, שבמלחמה מצופה מהצבא להשיג תוצאות, לא תירוצים.

מי שזיהה נכון את הבעיה המרכזית במלחמה ב-2006 היה סגנו של חלוץ במהלכה ולאחריה, האלוף משה קפלינסקי. בראיון הפרישה שנתן ל"ידיעות אחרונות" בשלהי 2007 סיפר קפלינסקי כי שירת במקומות "המורכבים והקשים ביותר ובכל תפקידי הפיקוד. מ"מ, מפקד סיירת גולני במלחמת שלום הגליל, מג"ד, מח"ט בשלושה תפקידים, שני תפקידי מפקד אוגדה, אלוף פיקוד מרכז בתקופה קשה מאוד של לחימה בטרור הפלסטיני, סגן רמטכ"ל". מתוקף ניסיונו, קבע, המטה הכללי, ובכלל זה הוא עצמו, היה צריך "לאפשר לפיקוד הצפון ולאוגדות שלנו לפעול בצורה יותר נכונה, יותר תורתית ויותר משוחררת כדי להסיר את האיום".

יש בכך משהו מעודד כי בסוף, כמאמר המיליארדר מורטון מנדל, "הכול תלוי באנשים". לפני התר"ש, ההצטיידות והאימונים, המפקדים שימנה הרמטכ"ל וחופש הפעולה והגיבוי שייתן להם, הם שיקבעו את יכולתם להצליח במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.03.2020)

גם העורף האזרחי וגם בסיסי הצבא אינם מוכנים כראוי למערכה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תמונות מטוסי הקרב של חיל האוויר בהאנגרים המוצפים מעידות שלא רק העורף הישראלי אלא גם בסיסי צה"ל, מוכנים פחות מהדרוש למערכה הבאה.

זה כבר הפך לשיר מוכר. זמן קצר לאחר אירוע קשה, בין שיהיה זה בשריפה בכרמל, קריסת החניון תת-קרקעי ברמת החייל ועתה ההצפות ברחבי הארץ, עולה השאלה האם ישראל ערוכה כנדרש לטיפול בעורף בשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. התשובה, שחוזרת שוב ושוב, היא שכנראה הרבה פחות מכפי הנדרש. 

הציבור בישראל כבר התרגל לתמונות של חיילים מפיקוד העורף מסייעים ללוחמי אש (כבאים), מפנים הריסות ממבנים שקרסו וגבות לא הורמו כשלוחמים מחטיבת הקומנדו, אחת החטיבות המעולות בצה"ל, סייעו לפנות בית-ספר בנהריה המוצפת. 

מנגד, סביר שהציבור חושב בטעות שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה. תמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים בבסיס חצור, עשויות לשנות את דעתו.

האויב מדלג מעל החזית היישר לעורף

במלחמה הבאה יהיה העורף חזית מרכזית, בזה אין ספק. ב-2012 סיפר הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי כשהיה קצין צעיר בחטיבת גולני, המלחמה היתה שונה. קו המגע עם האויב, החזית, היה ברור.

אשכנזי ציין בדבריו את הקושי שעמו התמודד צה"ל לחשוף את מערכי האויב, בלב השטח האורבני, בטרם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2008, ואת הצורך לפתח "יכולת מאוד גבוהה של פגיעה, עם מהלומות מדויקות מהאוויר ומהיבשה".

בראשית המבצע הפעיל צה"ל מהלומת אש עוצמתית, ומיד לאחריו תמרון יבשתי מוגבל מאוד (אף שמוצלח) בלב רצועת עזה. "עופרת יצוקה" נמשך כשלושה שבועות, ואשכנזי עמד על כך שמאז, הצורך להכריע מהר את האויב, "רק מחריף. בגלל שבעצם הרבה מהמלחמה מתחוללת בעורף הישראלי".

כפי שציין אשכנזי בהרצאתו, החל משנת 2000 פחת האיום מצד צבאות סדירים על ישראל, אך התגבר האיום מצד ארגונים היברידיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, המשלבים בין מרכיבי טרור, גרילה וצבא. יתרה מכך גם שדה הקרב אינו מוגדר כבעבר. אף שהסכנה שכוחות גדולים יפלשו לישראל ויכבשו חלקים ממנה היא בבחינת איום כמעט אנכרוניסטי, הרי שניכר כי האויב הפנים את הכלל שקבע בן-גוריון, כי במלחמה על צה"ל להעביר את המלחמה מהר ככל שניתן לשטח האויב. 

בעימותי ההווה והעתיד, בעת שצה"ל פועל בחזית ובעומק שטח לבנון או עזה, אמר אז אשכנזי, "כל מיני חפצים עפים לך מעל הראש" לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל. החפצים אליהם כיוון הם הטילים והרקטות שברשות חמאס וחזבאללה.

חמאס וחזבאללה למדו מבן גוריון

כמעט עשור שעבר מאז ההרצאה ההיא, ואויביה של ישראל כבר לא מסתפקים בהעפת חפצים לעבר עורף ישראל, וארסנל הרקטות שברשותם גדל משמעותית. גם הטווח, הקטלניות והדיוק השתפרו, אף שבהערכת אמ"ן השנתית שפורסמה השבוע, נקבע שחזבאללה טרם הגשים את פרויקט הדיוק, יכולת ייצור עצמי שיטתית של טילים מדויקים ארוכי טווח, והחזקת מערך גדול של טילים כאלו. 

לצד הטילים והרקטות שבאמצעותן הוא "ידלג" מעל קו החזית ויפגע במרכזי האוכלוסייה בישראל, הוקמו כוחות מאומנים (נוחב'ה בחמאס ורדואן בחזבאללה) שייעודם לחדור לשטח ישראל מעל ומתחת לקרקע ולבצע פעולות טרור וגרילה ביישובים וכנגד צירי גישה מרכזיים, שישבשו את יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

לאור זאת, תרחיש הפתיחה של העימות הבא צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בעבר. עם פרוץ המערכה סביר שהארגון ינחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו-זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים.

סביר גם שהחזבאללה וחמאס הפנימו את לקחי מבצע "משקל סגולי" (תקיפת חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה, בה הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ומהלך הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שבמסגרתו הושמדו בתקיפה מהאוויר מחסנים ובורות שיגור שבהם היו רקטות "פג'ר" 5 לטווח של כ- 75 ק"מ. לכן צפוי שבכל חזית, צפונית או דרומית, יפעיל האויב את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיוכל להשתמש בהם. ההרס שאלה ימיטו על העורף יהיה חמור בהרבה מכפי שאירע בסבבים הקודמים. 

על פיקוד העורף מפקד האלוף תמיר ידעי. כמו כל קודמיו בתפקיד, בוודאי מאז ימי האלוף גרשון יצחק, הוא נציג מובהק של צבא ההתקפה לישראל.

ידעי הוביל לוחמים בגולני למארבים בלבנון (שם, כך סיפר בשעתו, פחד יותר מהמג"ד שלו, ארז גרשטיין, מאשר מהמחבלים שבהם נתקל), את יחידת אגוז לכיבוש המוקטעה ברמאללה ב"חומת מגן" ואת החטיבה החומה כולה במלחמת לבנון השנייה.

בשל חומרת האיום, החליט לאחרונה ידעי לאגד גדודי החי"ר הקל של פיקוד העורף תחת חטיבה אחת. תפקידם של גדודים אלו, כפי שציין מפקד החטיבה, אל"מ (מיל.) ליאור נגר בראיון ל"אתר צה"ל" הוא לסייע בהגנה על היישובים הסמוכים לגבול. "רגע אחד לוחם ידאג למקלט ומזון לאזרחים, וברגע אחריו יסייע בפעולות הנדרשות מול האויב", אמר נגר. 

זהו צעד בכיוון הנכון, ממש כמו פיתוח המערכת מבוססת הלייזר ליירוט רקטות שהושלם לאחרונה, אולם נדרש בדק בית של ממש של תשתיות הצבא במרכזי הגיוס של יחידות המילואים ובבסיסי חיל האוויר. במלחמה הבאה הם יהיו תחת אש, ו"יהיה בסדר" לא יספיק. הדרך לקצר את המערכה הבאה עוברת ביכולת לייצר התקפה יעילה תחת אש, וכמאמר אשכנזי, מהר. 

מפקדת שאמרה אמירה ברורה וחדה

בראיון שפורסם בשבוע שעבר נשאל שר החינוך, הרב רפי פרץ, נשאל בראיון כיצד היה מגיב לו מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה. השר השיב שילדיו "גדלו בצורה טבעית ובריאה", וספג מאז ביקורת קשה. 

הכתב הצבאי של "חדשות 13", אור הלר, פרסם השבוע שאחת המבקרות, אף שעשתה זאת בהתאם למגבלות ולכללים שחלים עליה, היא סא"ל דנה בן עזרא, מפקדת גדוד האיסוף הקרבי 869, שפרסמה דף מפקד(ת) לפקודיה ובו כתבה שבתקופה האחרונה התבטאו גורמים רמי דרג באופן שרמז על נחיתותן של קבוצות בחברה בשל מוצאן או נטייתם המינית.

"אני כמפקדת חשה חובה לפנות אליכם ולומר אמירה ברורה וחדה: השיח המפלג והמסית נגד חלקים בעם הינו בבחינת עשיית זדון במושג 'צבא העם' וביכולתנו להתלכד סביב משימת ההגנה על הארץ", כתבה.

בתפקידה הקודם היתה בן עזרא חלק מצוות ההקמה של גדוד החי"ר הקל "לביאי הבקעה", עליו פיקד סא"ל ניר דופט (שזכור לי משירות משותף בצנחנים), ושימשה כסמג"דית הראשונה שלו. היתה זו הפעם הראשונה שאישה כיהנה בתפקיד זה בגדוד חי"ר בצה"ל, גם אם מדובר בחי"ר קל להגנת גבולות. בראיון ל"אתר צה"ל" הבהירה אז בן עזרא שהיעד שלה הוא פיקוד על גדוד מבצעי. 

בגדוד שעליו היא מפקדת, הדגישה בן עזרא, "משרתים זה לצד זו מיטב הנוער של עם ישראל ללא הבדלי מין, דת, גזע, נטיות מיניות, לאום – יחד אנחנו מבצעים את הקשות שבמשימות".

דף המפקד המדובר, שכבר זכה לגינוי באתר החדשות "0404" המזוהה עם הימין הפוליטי, הוא התבטאות חשובה וערכית של מפקדת בצה"ל, שמבינה שככזו עליה לשמש מצפן ערכי לפקודיה.

נשאלת השאלה מדוע בדרגים שמעליה, בצבא ובמערכת הפוליטית לא נשמעו קולות ברורים מספיק בגנות האמירה ומדוע שר החינוך, שבעברו שימש כרב הצבאי לצה"ל בדרגת תא"ל וכטייס מסוקי יסעור, הרשה לעצמו להתבטא כך.

אבל שאלה חשובה יותר היא מדוע לא כתב את דף המפקד אף מג"ד אחר? במקום לשבח את כותבת המאמר בחרו ב"חדשות 13" לציין את נטייתה המינית (כאילו זה רלוונטי).

מוטב היה לו שאלו מדוע את המאמר לא כתב מג"ד חובש כיפה, בוגר מכינת עלי למשל, באחת מחטיבות החי"ר, או מפקדה של יחידה מובחרת. דף המפקד שכתבה בן עזרא, אף שהוא מעיד טובות עליה, הוא בעיקר תעודת עניות לצבא, על כך שאף מפקד נוסף לא כתב מאמר דומה לו.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 16.01.2020)

 

 

 

 

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

הדרך של השר להשפיע על צה"ל – מינוי אלופים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סבב המינויים שעליו החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל מאפשר לשר להטביע את חותמו על שדרת הפיקוד של הצבא. האלופים שמינה מגיעים לתפקידם עם ניסיון רב ועם האומץ להביע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיניו.

2159986-18

האלוף כוכבי, סגן הרמטכ"ל הבא, לצד השר ליברמן בפיקוד הצפון, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בסך הכל בסבב המינויים במטה הכללי שעליו החליטו שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט אין הפתעות. ההחלטה על מינויו של אביב כוכבי לסגן הרמטכ"ל הבא ובחירת עמיקם נורקין למחליפו של אמיר אשל בחיל האוויר, היתה צפויה. ועדיין, מינוי מפקדים בכירים הוא הדרך שבה מטביע שר ביטחון בישראל את חותמו על המערכת עליה הוא מופקד. משה ארנס למשל, התנה את מינויו של משה לוי (מוישה וחצי") לרמטכ"ל בכך שיקים את זרוע היבשה, לה התנגד. מובן מאליו שבחירת הרמטכ"ל היא כמובן הבחירה המשפיעה ביותר, אבל את המערכת מעצבים גם מפקדים נוספים ובהם מפקד הזרועות והפיקודים. אז, נכון, המינויים שעליהם הוחלט (בשיתוף עם איזנקוט) ייכנסו לתוקפם במהלך שנת 2017, אבל כשמצרפים לדברים גם את העובדה שהסגן האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל, מבינים שהטון נקבע כאן.

ההחלטה למנות לתפקיד סגן הרמטכ"ל את אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, לא הפילה איש מהכיסא. כוכבי סומן כהבטחה שתגיע רחוק עוד כשפיקד על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, בשלהי שנות השמונים. נראה כי השר והרמטכ"ל החליטו כי הביקורת הצפויה על כוכבי בדו"ח המבקר על שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין די צורכו את משמעות איום המנהור ההתקפי, אינה במקומה. בכלל, יש בישראל נטייה מסוכנת לחפש אשמים ו"לערוף ראשים". אם משהו הסתבך אז מישהו בוודאי התרשל ובפיטוריו נתקן את המערכת. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מודיעין אודות איום קונקרטי, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים. מינוי כוכבי, למרות הביקורת, מבטיח כי לתפקיד נבחר קצין מנוסה שמאחוריו ניסיון בלחימה בלבנון, איו"ש ועזה. לא מן הנמנע (ולא רק בגלל הסטטיסטיקה אודות הסיכויים המשופרים של הסגן האחרון בתפקיד) שייתמנה בהמשך גם למחליפו של איזנקוט.

צוות מנוסה בפיקוד

50372

האלוף נורקין, עתיד להתמנות למפקד חיל האוויר, (צילום: אתר חיל האוויר).

גם שאר השמות בסבב המינויים הנוכחי הם קצינים עתירי נסיון. ההחלטה למנות לתפקיד מפקד חיל האוויר את ראש אגף התכנון (אג"ת), אלוף עמיקם נורקין, אינה מפתיעה. נורקין, טייס קרב שאת עיקר נסיונו המבצעי צבר בלבנון, נחשב גם כן למי שיועד לראש הפירמידה בחיל הכחול. הוא שימש בכל תפקידי הליבה בחיל ובכלל זה בין היתר, כראש מחלקת המבצעים של החיל במלחמת לבנון השנייה. בתפקיד זה היה אמון על הכנת חיל האוויר למבצע "משקל סגולי", שבמהלכו הושמדו מן האוויר (בתוך 34 דקות) חלק ניכר ממערך רקטות הפאג'ר ארוכות הטווח של החיזבאללה. נורקין עלה לאחרונה לכותרות לאחר שהתעמת עם הרב הראשי לצה"ל בנוגע לפקודת השירות המשותף החדשה לנשים וגברים. נורקין טען, בצדק, כי העובדה שהפקודה מאפשרת לחיילים דתיים לבחור שלא לקחת חלק בפעילות משותפת לגברים ונשים היא בבחינת "מדרון חלקלק", וכי ההחלטה על כך צריכה להיוותר בידי המפקדים.

תמיר ידעי 1

תא"ל ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל, יתמנה לאלוף פיקוד העורף, (צילום: דו"צ).

מחליפו של כוכבי בפיקוד הצפון הוא האלוף יואל סטריק, מפקד פיקוד העורף. סטריק, שפיקד בעבר על עוצבת הגליל, יגיע לתפקיד לאחר ששימש בין היתר כמפקד בחטיבת גבעתי בטרם הנסיגה בשנת 2000 ופיקד על החטיבה כולה בעת המלחמה שש שנים לאחר מכן. בנוסף הוחלט להעלות בדרגה שלושה תא"לים: אמיר אבולעפיה, תמיר ידעי ומוני כץ. ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני שפיקד במלחמת לבנון השנייה על החטיבה החומה ועל אוגדת איו"ש במבצע "שובו אחים", עתיד להתמנות לאלוף פיקוד העורף.

תא"ל כץ יעמוד בראש מפקדת העומק ויחליף את האלוף במילואים טל רוסו. כץ, בדומה לרוסו, הוא יוצא יחידת שלדג, ומאחוריו גם שורת תפקידי ליבה בצבא הגדול (מח"ט גבעתי ומפקד צאלים). הוא בקי בעולם המבצעים המיוחדים וגם שימש כראש מטה הפיקוד תחת רוסו. מנגד, בינואר 2015, רגע לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, הוחלט למנות לתפקיד דווקא את רוסו, אלוף במילואים, מתוך כוונה לצמצם תקנים במטה הכללי. אם היה זה נכון לצמצם במטכ"ל ולמנות אלוף במיל' לפני פחות משנתיים, מדוע יש למנות עתה קצין קבע?

"האומץ להביע עמדה עצמאית"

תא"ל אבולעפיה, שיתמנה לראש אג"ת, יהיה האלוף הראשון שהחל את שירותו בחטיבת הנח"ל. בנוסף, הוא גם יהיה לאלוף "הירוק" הראשון בתפקיד, לאחר עשור שבו היו ראשי אג"ת טייסי קרב לשעבר (גם לו יש ברזומה שירות בחיל "הכחול" כמפקד כוחות אוויר מיוחדים). לאורך הקריירה שלו נחשב אבולעפיה לקצין מצטיין. כשפיקד על חטיבת בנימין, למשל, לכדו הכוחות בפיקודו את אברהים חאמדבכיר מבוקשי חמאס בגדה החמקמק, שהיה אחראי למותם של 78 ישראלים והצליח להימלט ממעצר במשך שמונה שנות מצוד ארוכות.

250px-amir_abulafia

תא"ל אבולעפיה, הביע עמדה עצמאית, (צילום: ויקיפדיה).

מנגד, לאבולעפיה יש מוניטין כמי שאומר את מה שהוא חושב, גם כשזה עשוי לפגוע לו בקידום בסולם הדרגות. ב-2010 פרסם מאמר בביטאון "מערכות" שעורר הדים בצה"ל ומחוצה לו. במאמרו, שנשא את הכותרת "האומץ להביע עמדה עצמאית", טען כי קציני צה"ל, "נמנעים נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", בין היתר בשל הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה הזהיר אז כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." כרמטכ"ל נדרש איזנקוט, שתמיד נחשב לקצין שמוכן לשמוע דעה אחרת שמאתגרת את הקונצנזוס, למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. קידומו של אבולעפיה, ראשית לתא"ל ועתה לאלוף, הוא בבחינת איתות כי בצה"ל מוכנים לשמוע ולהשמיע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיני השר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.11.2016)

מלחמה מהסרטים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)

משחקי הכס, עונה 2 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע הוחלט על סבב מינויים נוסף במטכ"ל. לחלק מן התפקידים כדאי היה למנות דווקא אלוף מנוסה, האחרים יהיו במוקד הרפורמות של הרמטכ"ל. גם בסבב הזה המתיחות בצפון מזכירה שלאלופים החדשים לא יהיו ימי חסד בתפקיד.

בתחילת השבוע החליטו במשותף שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט על סבב מינויים במטה הכללי. משחק הכיסאות של המטה הכללי הוא סבוך ומורכב. כמעט אף פעם לא יכולים הממנים לרצות את כלל המתמודדים ולמנות לכל אגף או פיקוד את המועמד המתאים ביותר. החלטת הרמטכ"ל להפחית את מספר האלופים במטכ"ל באוגוסט הפכה את דיון השיבוצים למורכב בהרבה. לאורך השנים בלטה סוגיה זו במינוי ראש אגף המבצעים. השאיפה, עוד מימי יעלון כרמטכ"ל, היתה למנות לתפקיד אלוף מנוסה, אולם בין אלו שמילאו את התפקיד בשנים האחרונות ניתן למצוא את דן הראל, ישראל זיו, טל רוסו ואת איזנקוט עצמו, כולם אלופים בתפקיד ראשון. מינוי האלוף ניצן אלון, מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אכן מהווה שינוי חיובי, אך ישנם תפקידים נוספים שראוי שיכהן בהם אלוף מנוסה ולא תא"ל בתפקיד ראשון.

דרוש – אלוף מנוסה 

תא"ל שרביט, עתיד לפק על חיל הים, (צילום: דו"צ).

תא"ל שרביט, עתיד לפקד על חיל הים, (צילום: דו"צ).

הראשון והחשוב שבהם הוא מינויו של תא"ל אלי שרביט למפקד חיל הים הבא. שרביט, המשמש כיום כראש מספן המטה בחיל, שירת שנים ארוכות בתפקידי מטה ופיקוד בשייטת ספינות הטילים ומכיר את החיל לעומקו ולרוחבו. אולם בעוד שמפקד זרוע האוויר של צה"ל הוא כמעט תמיד אלוף מנוסה בתפקיד שני שזה יהיה תפקידו האחרון בשירות, מתמנה מפקד זרוע הים, שבשנים האחרונות הולכת וגדלה חשיבותה האסטרטגית, כאלוף בתפקיד ראשון. גם נספח צה"ל בארצות הברית וקנדה הוא תפקיד שכזה. לתפקיד עתיד להתמנות תא"ל מיקי אדלשטיין, מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה (בסיס צאלים) ועוצבת סיני, יוצא יחידת שלדג שפיקד על יחידת דובדבן, על חטיבת הנח"ל במלחמת במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה במבצע "צוק איתן". אדלשטיין היה בכל מקום שבו ירו ולחמו. אך הנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל אינו יכול להיות אלוף בתפקיד ראשון, ללא ניסיון במטה הכללי.

הרמטכ''ל גדי איזנקוט ונדב פדן צילום דובר צה''ל

הרמטכ"ל גדי איזנקוט ותא"ל נדב פדן, (צילום דו"צ).

האלוף יעקב ברק, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, יחליף את מפקד זרוע היבשה, האלוף גיא צור (שטרם הוחלט על שיבוצו). נראה כי הרמטכ"ל שאף למנות לתפקיד אלוף בתפקיד שני. הזרוע המתמרנת של הצבא כוללת בתוכה את חילות הרגלים, השריון, ההנדסה, התותחנים, האיסוף הקרבי ויחידות נוספות על מערכי הסדיר והמילואים שלהם. בשנים האחרונות הוזנחו חילות אלו בהשוואה לחילות האוויר והמודיעין. לאור זאת קבע הרמטכ"ל איזנקוט בתכנית הרב-שנתית "גדעון" כי יש לשפר את תחומי הכשירות והמוכנות ביבשה. האלוף ברק, קצין שריון רב ניסיון, יהיה זה שאחראי על יישום התכנית. לתפקיד ראש אגף התקשוב ימונה תת-אלוף נדב פדן, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על בה"ד 1 ועל אוגדה 162 במבצע "צוק איתן". איזנקוט החליט באחרונה על מספר מהלכים מרכזיים בתחום התקשוב ובהם הקמת זרוע סייבר. פדן כראש אגף התקשוב יהיה שותף מוביל בהקמת המערך ולא מן הנמנע שיהפוך לראש הזרוע בעתיד.

אלוף, לא ברור של מה

המינוי המפתיע בסבב המינויים הוא זה של ראש חטיבת המבצעים, תא"ל אהרון חליוה, לתפקיד ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. חליוה התגייס לצנחנים ב-1985 ושובץ בגדוד 202. לימים סיפר ש"פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים," במבצע שהוביל מח"ט הצנחנים דאז שאול מופז. כמפקד פלוגה וכסמג"ד לקח חליוה חלק בפעילות המבצעית השוחקת בלבנון. כשרצה, כמפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע," ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד.

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

כמפקד בסיס האימונים החטיבתי וכמפקד בה"ד 1 שם חליוה דגש על הקניית ביטחון עצמי לחייליו ועל חשיבות הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. הצוערים, נהג לומר, צריכים לצאת מן הקורס עם ארגז כלים "שאותם תצליחו להביא לידי ביטוי במשימה. אתם צריכים לנצח במלחמה הבאה." בתפקידו הבא, כמפקד חטיבת הצנחנים, שוב משך אש כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שמסלולים אלו הינם לא-ערכיים ולא משתלמים לצבא, והודה שהוא מפלה אותם לרעה בקידום. חליוה זכה לקיתונות של ביקורת, אבל דומה שגם הפעם, כמו בימיו כמג"ד, ניסה להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

לאחר שפיקד על עוצבת האש המובחרת מונה לראש חטיבת המבצעים ושימש בתפקידו בין היתר במבצע "צוק איתן". לא ברור מה יהיה תפקידו של חליוה, שכן על-פי תר"ש "גדעון" אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה עתיד להתאחד עם זרוע היבשה. למרות זאת, סביר שחליוה, קצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש, ימלא תפקיד משמעותי במטכ"ל של איזנקוט.

ולמי לא נשאר כיסא?

אביב כוכבי דוצ 2

האלוף אביב כוכבי, יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

סבב המינויים הנוכחי סידר את לוח השחמט לקראת ההתמודדות על תפקיד סגן הרמטכ"ל בתום כהונת יאיר גולן. מאחר ולרוב מתמנה לרמטכ"ל מי שכיהן אחרון כסגנו מדובר בקדימון להתמודדות על הרמטכ"לות. שלושת האלופים שמתמודדים על התפקיד הם סמי תורג'מן, מפקד פיקוד הדרום במבצע "צוק איתן", ראש אמ"ץ, ניצן אלון, ואביב כוכבי, מפקד פיקוד הצפון. שלושתם קצינים מנוסים, בעלי מהלכים בפוליטיקה ובתקשורת (כוכבי ואלון, למשל, שירתו תחת שר הביטחון יעלון בצנחנים וביחידה) ובניגוד לתחזיות קודמות המירוץ פתוח לגמרי.

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

כמו תמיד כשמתקבלת ההחלטה על שורת מינויים ישנם אלה שנשארים בחוץ. בצה"ל קיימת כיום שדרת תא"לים עתירת ניסיון קרבי שממתינה לשיבוץ וקידום זה זמן רב. על חלקם, שפיקדו על חטיבות סדירות במלחמת לבנון השנייה, דילגו בסבבים קודמים. כך למשל, בעוד שהרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, הרי שקודמו בתפקיד, חגי מרדכי, אולי הטוב במפקדי החטיבות במלחמה המבולבלת ההיא, נותר תא"ל. כמוהו גם תמיר ידעי, שפיקד במלחמה על חטיבת גולני (ידעי הוא פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני ואפשר להניח שבמקרה שלו הדרגה בוא תבוא).

לאור המינויים עשויים חלקם לפרוש מן הצבא. בדומה לסבב הקודם של המינויים גם הפעם מתקבלת ההחלטה כאשר ישנה מתיחות בגבול הצפון. בהתחשב בזאת, כלל לא בטוח שכדאי לרוקן את המטה הכללי מקצינים שלחמו בלבנון כמפקדי חטיבות (ואולי כדאי לגייס כאלוף במיל' או בקבע את תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, ממפקדי השדה הבולטים בלבנון ובעזה), הגזרה הצפונית מתחממת לאיטה ולמטכ"ל החדש לא יהיו ימי חסד.