דתיים או לא, צה"ל מקדם עניינית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מונו שורה של קצינים לתפקידי מפתח בצה"ל. הדיון הציבורי והתקשורתי התמקד דווקא במי שלא מונה, תא"ל עופר וינטר, והתעלם מהנימוקים העניינים שעמדו לחובתו. בצה"ל 2018 לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. מחוץ לצבא דווקא כן. 

השבוע התקיים דיון שיבוצים ובו מונו מספר קצינים לתפקידי מפתח בצבא. אל"מ גל שוחמי מפקד חטיבת השריון 188 מונה למפקד אוגדת המפץ, שם יחליף את נדב לוטן, שריונר גם הוא שמונה למפקד בסיס האימונים צאלים. תא"ל עודד בסיוק, קצין שריון מוערך המפקד על עוצבת הפלדה, מונה לראש חטיבת התכנון באגף התכנון. בסבב בלט גם קידומם של יוצאי היחידות המיוחדות. בין היתר מונו אל"מ שלומי בינדר למפקד אוגדת הגליל, ואל"מ גור שרייבמן למפקד אוגדת אדום. בינדר ושרייבמן עשו מסלול מקביל, כאשר הראשון עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה ב"צוק איתן" ובהמשך היה מח"ט גולני, ואילו השני צמח בקומנדו הימי, עם גיחות קצרות לגבעתי, ולאחר שפיקד על היחידה במערכה בעזה ב-2014 מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. עוד הוחלט למנות את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא למפקד המכללה לפיקוד ומטה. מילוא, שכמו שרייבמן עשה מסלול ארוך בשייטת 13, מלוחם ועד למפקדה, מחזיק גם בכרטיס עבודה מלא בזרוע היבשה ושימש כמ"פ, ומג"ד בגולני ומח"ט מילואים (ובאמתחתו גם שני צל"שים). למרות הרקע בחיל הים סביר שמילוא, כמו השר גלנט לפניו, יתמודד בהמשך על תפקידי אלוף "ירוקים במהותם". 

שומרון אל

אל"מ בר, כמח"ט שומרון, (צילום: דו"צ).

מינוי נוסף הוא זה של אל"מ יצחק (איציק) בר. הקריירה של בר, קצין צנחנים שלחם בלבנון ופיקד על גדוד 101 באינתיפאדה השנייה, סטתה מהמסלול לאחר שספג הערה פיקודית מהרמטכ"ל אשכנזי כשכיהן כמח"ט שומרון בעקבות מותם של ארבעה פלסטינים שנורו בניגוד להוראות הפתיחה באש, בשני אירועים שונים. העובדה שבמהלך כהונתו הסתבך עם המתנחלים בוודאי לא סייעה גם להמשך קידומו והוא עבר לפיקוד העורף. עתה מונה בר לראש מטה הפיקוד בדרגת תא"ל. נשאר לחכות ולראות אם הפיקוד יצמיח מתוכו מפקד שעשה בו תפקידי ליבה, או שכמו אמ"ן יוסיף לקבל מפקדים שמוצנחים מבחוץ. שם יש בכך הגיון שכן החיבור בין מפקד שדה שמבין את צרכי הצבא למודיעין, מאפשר התאמה של יכולות החיל למשימות. פיקוד העורף, בדומה לחילות הים והאוויר ובמיוחד לאור האיום הגובר על העורף, הוא מקצוע. בינתיים זה לא קורה.

לא בגלל הכיפה

מי שלא מונה בסבב המינויים הוא תא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז ומח"ט גבעתי לשעבר, שהתמודד על תפקיד מפקד אוגדה גם בסבב המינויים הקודם וגם אז לא מונה. וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, עשה את רוב שירותו בראש הטור, היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל אך לאחר קורס הקצינים עבר ליחידת מגלן וכמ"פ לקח חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. משם המשיך לחטיבת גבעתי שבה עשה את עיקר שירותו. הוא פיקד על הסיירת, על גדוד הסיור (שם גם עוטר בצל"ש אלוף ואילו לגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת) ועל החטיבה כולה ב"צוק איתן". רגע לפני שהסתיימה המערכה, נתקל כוח מהחטיבה בפאתי רפיח. מפקד הסיירת, בניה שראל, נהרג ועמו הלוחם ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. המחבלים חטפו את גופת גולדין ונמלטו באמצעות מנהרה. במטרה לסכל את החטיפה הפעיל וינטר "נוהל חניבעל" אגרסיבי. אף שקרא נכון את תמונת הקרב, ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור. 

תוצאת תמונה עבור עימאד פארס דן הראל

מימין: אלוף פיקוד דרום דן הראל ומח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, (צילום: דו"צ).

מרגע שפורסם כי וינטר לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה החלה סערה תקשורתית זוטא. מיד נטען שוינטר לא קודם בשל היותו דתי ובשל אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. ברשתות החברתיות היה כבר מי, כמו ח"כ סמוטריץ', שקרא לו לפשוט מדים שכן "מערכת שלא יודעת להעריך אותו לא ראויה לו". עוד טען סמוטריץ' כי בצה"ל שואפים "להשאיר את שולחן המטכ"ל נקי מכיפות". אחרים, כמו העיתונאי עמית סגל, טענו שהחלטה היתה צפויה ושאינה נוגעת לכך שוינטר הוא קצין חובש כיפה אלא לאופיו. "בדור האחרון הצבא מקפיד להיפטר מהמטען העודף של קצינים שלא הולכים בתלם המקובע והמרובע", צייץ סגל. בשורה של התבטאויות בתקשורת קראו קצינים בכירים ובהם האלופים במילואים עמירם לוין וגרשון הכהן ותא"ל עימאד פארס, לרמטכ"ל לשנות את החלטתו ולמנות את וינטר למפקד אוגדה. פארס, שכמח"ט גבעתי פיקד על וינטר בשורת מבצעים בעזה, ציין שראה "את וינטר תחת אש. הוא מפקד עם ניסיון שאסור לוותר עליו". בדומה לוינטר, גם פארס שהאלוף (מיל') גיורא איילנד הגדיר כמפקד השדה "הטוב האמיץ בדורו", נחשב בשעתו לקצין סוער שנטה להסתבך ונאלץ לפרוש לאחר שהתברר שלא דיווח אמת למפקדיו בנושא שולי.

משום מה בחרו כלל ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, להתעלם מכך שבמהלך התקופה בה שימש כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה, שכללה את החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי (שגם הורשע והורד בדרגה בשל התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת). וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד של חג'בי התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. הסמג"ד, שחשף את הפרשה, שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן החטיבה וקידומו עוכב. ליחס דומה זכו מהמח"ט שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לוינטר הערה פיקודית. סביר גם שבמטה הכללי לא אהבו את זה שוינטר היה, ככל הנראה, הקצין שתדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, ששירת אתו ביחידה ובהמשך גם ביחידת מגלן, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן". נראה אם כן שההחלטה שלא לקדמו נבעה משיקולים עניינים ואיש לא בחר להתנכל לקצין ממניעים כאלה ואחרים. הגורמים הפוליטיים "עשו סיבוב" על וינטר (בדומה לאופן שבו פעלו "למען" אלאור אזריה בשעתו) וניצלו את סוגית אי-קידומו כקרדום לחפור בו. מוטב היה לו היה מתנער מהם. הרעש התקשורתי ואירועים שעמדו לחובתו לא סייעו לו. גם הצהרות מקורביו שבמידה ולא יקבל פיקוד על אוגדה יפרוש, הזיקו יותר מאשר הועילו.

אין אנשים שאין להם תחליף

בטענות שצה"ל מונע את קידומם של קצינים דתיים אין ממש. אלוף (מיל') אלעזר שטרן שהתגייס לצנחנים ב-74' העיד שהיה "מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד", באותה תקופה היה בצה"ל רק מח"ט דתי אחד, יעקב חסדאי, גם הוא מהצנחנים שפיקד על חטיבת בית הספר למ"כים. אבל מאז הזמנים השתנו. תא"ל ב', יוצא יחידת העילית של חיל האוויר שלדג, כתב בעת שלמד במכללה לביטחון לאומי, עבודה שבחנה את שיעור חובשי הכיפה בקרב הקצונה הזוטרה בצבא. השורה התחתונה ידועה – ישנה עלייה תלולה בכמות הקצינים הדתיים. ההסבר לכך נבע, לדעתו, הן כתוצאה מן האינתיפאדה השנייה, שנתפסה אצל רבים בציבור הדתי כ"מאבק לאומי על הבית", והן בשל השינוי ביחס הציונות הדתית לצה"ל. לפי התפיסה החדשה, שנבעה גם מהקמת המכינות הקדם צבאיות ובראשן עלי, שמתחקיר "המקור" ששודר השבוע מצטיירת כגוף עם אג'נדה דתית לאומית קיצונית, סגורה ואליטיסטית, הגיע תורם של הדתיים הלאומיים להוביל את החברה והצבא. את תוצאות השינוי ראה ב' מכלי ראשון, שכן כשעשה מסלול לוחם ביחידת שלדג, היו הוא וכל חבריו לצוות חילוניים, זולת שניים (שבסוף המסלול הסירו את הכיפה). כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשפיקד על היחידה, היו כ-40% ממפקדי הצוותים וכ-30% מהמפקדים בדרג הבכיר ביחידה, עם כיפה לראשם. 

בראיון ל"מקור ראשון" אמר בשעתו מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, כי מבחינתו "לא משנה מה יש לחייל על הראש. אני שואל אותם איפה הם גרים מתוך רצון להכיר, לא כדי לברר את מידת הדתיות שלהם. אני לא מוכן לשים סטיגמות על עצמי, וכך גם על אחרים". תמיד יהיה גם ממד אישי לשיקולים שבגינם מקדמים קצינים, אבל הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בכל דרגי הפיקוד כיום מעידה יותר מכל שבצה"ל 2018, ממש כפי שתיאר הלוי (שאשתו צייצה השבוע בטוויטר שבניגוד לטענות דווקא "יש אלוף דתי" סביב שולחן המטכ"ל), לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה, ומקדמים על בסיס ענייני ככל שניתן. 

גם בטענות שצה"ל לא מקדם קצינים לוחמניים שמאתגרים את הדרג שמעליהם אין הרבה. תא"ל (מיל') שמואל זכאי, יוצא גולני שפרש מצה"ל לאחר שנחשד בהדלפה, אמר פעם בראיון ש"קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". לטענתו מפקד נדרש להיות יצירתי ואמיץ, ולהיות מסוגל לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. לדבריו, "כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות". צה"ל אינו סובלני כבעבר למפקדים מן הסוג הזה ומספר קצינים בולטים, שאמנם רשמו הישגים מבצעיים מרשימים, נאלצו לפרוש לאחר שהתברר שלא הקפידו על נהלים ומשמעת. אך "קצין שמשדר לפקודיו מסר שאפשר לעבור על החוקים כי "המטרה מקדשת" ישרה אווירה רעה בה פקודיו יעשו דין לעצמם", כתב בנובמבר האחרון בפייסבוק איתמר קרמר, יוצא פלנ"ט גבעתי המשמש במילואים כסמג"ד. המסר הזה נשאר נכון

תא"ל וינטר, בתרגיל בבקעת הירדן, (צילום: דו"צ).

כשמחליטים את מי לקדם תמיד יהיו כאלה שיישארו מאחור. הטענה שבצה"ל מעדיפים מפקדים אפורים וצייתנים מקטינה מיכולתם של הקצינים שכן קודמו, ומתעלמת מנוכחותם וקידומם של מפקדים נועזים למטה הכללי. אחד מהם תיאר בשעתו את הרמטכ"ל וסגנו ככאלה שדווקא "יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם". צה"ל יודע להכיל מפקדים שבילקוט השירות שלהם אירעו תקלות ואף להוסיף ולקדם אותם. בצבא לא מחפשים אומרי הן, אבל היוזמה והאומץ אינם יכולים לבוא על חשבון התנהלות תקינה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.06.2018)

מודעות פרסומת

לא אפורים, מקצוענים: המשמעת לא מפריעה להצלחת צה"ל אלא גורמת לה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמה קצינים בכירים פרשו בשנים האחרונות מהצבא בעקבות עבירות משמעת שוליות, והמבקרים טענו כי צה"ל דווקא זקוק למפקדים ש"חושבים מחוץ לקופסה". אבל ההקפדה על הפקודות חשובה גם בשדה הקרב, ומפקד טוב הוא מפקד שמהווה דוגמה.

לפני כחודשיים נחקר במצ"ח תת-אלוף מרדכי כהנא, קצין איסוף קרבי ראשי, לאחר שנחשף כי החזיק במכולה כמה אמצעי לחימה ופריטים נוספים בניגוד לפקודות הצבא. לאחר שהושעה לשבועיים ביקש כהנא לפרוש מצה"ל והרמטכ"ל איזנקוט אישר את בקשתו. פרישתו בשל עבירת משמעת, לאחר שעשה את עיקר שירותו בראש הטור – פיקד על סיירת גולני במבצע חומת מגן, על יחידת אגוז במלחמת לבנון השנייה ועל חטיבה במבצע צוק איתן – הכניסה את שמו לרשימת המפקדים הבכירים שפרשו מצה"ל על רקע עבירה שולית, למרות שהצטיינו בשדה הקרב. ברשימה הזו נמצאים גם התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר, עימאד פארס מגבעתי ואחרים.

בעקבות הפרשה ועל רקע רמיזות על עיכוב קידומם של קצינים נוספים שהסתבכו בפרשיות דומות, הופיעו באחרונה בתקשורת טענות כי צה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ואינו מגלה גמישות בענישה.

תת אלוף מרכדי כהנא (דובר צה"ל)

חשב מחוץ לקופסה? תא"ל כהנא, (צילום: דובר צה"ל).

במאמר שפרסם עו"ד אלוף-משנה (במיל') אבי עמירם, מ"פ בצנחנים לשעבר, טען כי לצה"ל "אין את הלוקסוס לוותר על מפקדים מזן זה משום כשל כזה או אחר ובלבד שמחננו יהא טהור". ביקורת דומה נשמעה לאחרונה על סבב המינויים במטה הכללי, שבמסגרתו קודמו כמה קצינים לעמדות מפתח במטכ"ל, ובהם ראשות אגף המודיעין. היה מי שטען שבקידום קצינים מסוימים, שלא פיקדו על חטיבות ואוגדות בלבנון ובעזה, מפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הביקורת הלכה צעד אחד רחוק יותר, ואף קבעה כי המגמה הזו הפכה את המטכ"ל לכזה שחבריו הם "קצינים אפורים בחאקי".

ראשית, היו לנו כבר מטות כלליים בוהקים ואפילו צבעוניים, וזה לא בהכרח הוכיח את עצמו. המטכ"ל של ערב אוקטובר 1973 כלל קצינים דעתנים, עם פרופיל תקשורתי גבוה ונערצים על הכל. במבחן המלחמה, כשדרג מפקדי השדה – מהלוחם ועד האוגדונר – חילץ ניצחון צבאי משיני תבוסה, וכששר בממשלה, חיים בר לב, נשלח כדי לעשות סדר בפיקוד הדרום, היה ברור כי ההרכב הצבעוני לא צלח בתפקידו.

אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)

השר נשלח לעשות סדר. בר לב עם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, (צילום: אי-פי).

שנית, אלוף (במיל') יעקב עמידרור כתב פעם כי "נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היומיום הקשים והמתישים". אבל לשיטתו, המערכת צריכה לקדם את אלה שהפגינו עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה, והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". מספר הקרקפות על החגורה של קצין אינו מדד לקידום.

המשמעת היא אמצעי להשגת הצלחה מבצעית

יתרה מכך, הזנחת המשמעת המנהלתית מובילה תמיד לפגיעה בזו המבצעית. אחד ממפקדי חטיבת גולני בעבר, שהוביל אותה לתוצאות מבצעיות מרשימות מאוד בלבנון ונחשב לאחד הנועזים שבמפקדיה, לא נהג לעסוק במשמעת. "יש כאלה", אמר, "שמתעקשים להכניס את הידיים לתוך החרא ומחפשים את הבטון שמתחתיו". המצטיינים לא עוסקים בכך, אמר, כי הם יודעים שאין שם כלום. מחליפו, שאמנם קיבל ממנו חטיבה ברמת כשירות מבצעית גבוהה, גילה שבחטיבה מבדילים בין משמעת מבצעית למנהלתית. כך למשל גילה המפקד החדש הפרה חמורה של משמעת מבצעית בעת מארב בלבנון, "שהייתה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה", והביאה למותו של לוחם בחטיבה. בשל כך יזם, שלא כקודמו, מהלך מוצלח של טיפול שורש בנורמות פסולות בנושא לוחמים צעירים-ותיקים בפלוגות הרובאיות ובמשמעת המבצעית והמנהלתית. למרות ההקפדה על המשמעת והפקודות, חיסלה החטיבה בפיקודו כ-40 מחבלים בלבנון. המשמעת, אם כן, אינה מפריעה להצלחה המבצעית, אלא מהווה אמצעי להשגתה.

מי שלא עושה לא טועה, ואני כמפקד טעיתי וכשלתי לא מעט, אך תמיד השתדלתי שלפחות בתחום הדוגמה האישית, ברמת ה"נאה דורש, נאה מקיים", אצא בסדר. כולנו בני אדם, ולא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי. שנים מאוחר יותר סיפר לי מפקד כיתה צעיר ששירת באותו הגדוד שבו שירתתי בסדיר, כי במהלך שבוע שדאות אכלו הוא וחבריו בסתר אוכל השייך לסגל, בעוד שעל הטירונים אסרו לעשות כן. "כשתעמוד מול החיילים שלך הם יידעו מה עשית", אמרתי לו אז בכעס. "חיילים תמיד יודעים. איך תדרוש מהם דבר אז, כשהם כבר יודעים שאתה אומר דבר אחד ועושה דבר אחר?" ואם חובת הדוגמה האישית תקפה למפקדים צעירים, מה נדרוש ממפקדים בכירים?

הטענה לגבי המפקדים האפורים פשוט לא נכונה. במטה הכללי הנוכחי מכהנים קצינים מנוסים, דעתנים ובעיקר מקצועיים מאוד. לפיקוד הדרום יגיע הרצי הלוי, שמכיר את הזירה מימיו כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה, אחרי שצבר ניסיון משמעותי באמ"ן. למרכז יגיע נדב פדן, שפיקד על דובדבן ועל חטיבת עציון באינתיפאדה השנייה. בנוסף, שניים מהקצינים שקודמו בסבב האחרון, תא"ל ואלוף, היו מג"דים שלי בצנחנים, ואני יכול להעיד שאין טובים ומנוסים מהם. היחידות שעליהן פיקדו תמיד היו טובות יותר בזכותם, והם השאירו לבאים אחריהם גדודים, חטיבות ואוגדות מוכנות בהרבה למלחמה. אפורים הם לא. מקצוענים – כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.12.2017)

התביעה ניצחה במשפט אזריה אבל הממלכתיות הפסידה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרשעתו של החייל אלאור אזריה היתה צפויה מראש. אבל מול ההתנהגות האלימה והמתלהמת של תומכיו ושתיקת הממשלה, לא יספיק מכתב המג"דים. הכרעת-הדין אישררה את ערכי צה"ל, אך כנגדה קם לו ציבור שהתפרק מערכיו.

ShowImage (2)

כרוז שהציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע, (צילום: פייסבוק).

השבוע הורשע החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. מרגע שהתקבלה הכרעת הדין פרץ מחול שדים מצד הציבור התומך בחייל ובמעשיו. נקודת השיא של הסערה הציבורית, נכון לעכשיו, היתה האיום, הכמעט מפורש, על חיי הרמטכ"ל איזנקוט והחשש לביטחון השופטים. כזאת לא נראה כאן לאחר אירועים חשובים ומשמעותיים בהרבה. השיח האלים והמתלהם ("גדי, גדי תיזהר…") הניע את המילואימניקים, שומרי החותם האמיתיים של צה"ל, לפעולה. יותר מ-50 מפקדי גדודים במילואים חתמו ביום חמישי על מכתב המבקש "לחזק את צבא ההגנה לישראל, את מפקדיו ואת הרמטכ"ל העומד בראשו, המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית"במכתבם הוקיעו המג"דים את האמירות המתלהמות של הציבור שמטרתן להעמיק את הקרע בחברה הישראלית, והביעו אמון בצבא ובמפקדיו. התגייסותם של המג"דים (בהמשך הצטרפו גם יוצאי יחידות מובחרות) מרשימה, אך ספק אם תהווה משקל נגד לטענות ציבור תומכיו של אזריה, שאינם מוכנים שיבלבלו להם את האמת עם העובדות.

כדאי לדעת את העובדות

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

ובכל זאת, צריך לזכור כמה מן העובדות בפרשה, שראשיתה ב-24 במרץ, 2016. שני מחבלים חמושים בסכינים תקפו כוח צה"ל בעיר חברון והצליחו לפצוע את אחד החיילים. מחבל אחד נורה למוות ואילו השני, נפצע קשה. על-פי התחקיר, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נושא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. אלאור אזריה, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה בו. מרגע שהסתיים הפיגוע ועד זמן מה לאחר הירי שביצע אזריה, תועד האירוע כולו בוידיאו על-ידי ארגון "בצלם" והפך לוויראלי במהירות. כשעה לאחר מכן, ערך המג"ד, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב (והשבוע פורסם שיפקד על קורס קציני חי"ר), קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". מפקדיו של החייל, שהבינו במהירות מה יש להם בידיים, העבירו את הפרשה לציר המשפטי. במשפט טענה ההגנה לשורה של הסברים שבגינם ירה הנאשם במחבל. העיקרי שבהם חששו כי המחבל נושא עליו מטען. צפייה בסרט מבהירה כמעט מיד שטענה זו "לא מחזיקה מים".

הפרשה הפכה ל"תפוח אדמה לוהט" של ממש. על גלי הסערה הציבורית רכבו לא מעט מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל תמכו בקו השקול והאחראי שהוביל הרמטכ"ל, אך חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. האלופים במיל' דיין וביטון וכן תא"ל זכאי אף העידו למען אזריה במשפט, והתובע, סא"ל נדב ויסמן, ביטל את טענותיהם אחת לאחת. מפקדים שטענו כי הירי בוצע בניגוד לפקודות, שיקול הדעת וטוהר הנשק, מצאו עצמם תחת מתקפה מצד ציבור מתלהם, לא מעורה בפרטים וקיצוני בדעותיו. כך אירע, כאמור, לרמטכ"ל איזנקוט, שנשא את "נאום המספרים" וסירב לאפשר מצב שבו ישרור בצה"ל "אתוס של כנופיה", לסגנו יאיר גולן ולשר הביטחון לשעבר יעלון, שאף נאלץ להתפטר בשל התעקשותו "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת". למרות זאת עמדו מפקדי הצבא על שלהם ולא שינו את עמדתם.

חייל הוא לא ילד, והוא אחראי למעשיו

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

השופטת מאיה הלר, (צילום: פייסבוק).

הרכב השופטים כלל את האל"מים מאיה הלר וכרמל ווהבי, שניהם קצינים מנוסים בפרקליטות הצבאית, ואת סא"ל ירון סיטבון, קצין צנחנים שפיקד על יחידת עוקץ וכיום מפקד על בית הספר ללוחמה בטרור, שצורף להרכב בכדי לחזק את הבנתם בתחום המבצעי. במהלך המשפט קודמו השלושה. עצם קידומם, ללא קשר למשפט ובטרם ההכרעה, נועד להבטיח הליך שיפוט נטול פניות שבו מופרד ההליך המשפטי מהציר הפיקודי. כפי שניתן היה לצפות, השלושה הרשיעו "את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה" ובהמשך גם בהתנהגות שאינה הולמת. כשבוחנים באופן קר את הראיות קשה להניח שהיו יכולים לפסוק אחרת. הכרעת-הדין הסדורה והמנומקת שהוציאו מתחת ידם נועדה להבהיר מעל לכל ספק או חשד כי הגיעו למסקנה זו על סמך הראיות והן לבדן. אלו שיכנעו אותם שהירי שביצע אזריה לא עלה "בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל".

בנאומו השבוע, בכנס לזכר רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק, אמר הרמטכ"ל כי החיילים מחויבים לפעול על-פי ערכי צה"ל, תמיד. "גבר בן 18 שהתגייס לצבא הוא לא 'הילד של כולנו' והוא לא 'תינוק שנשבה', והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו", אמר, והוסיף שמיתוג החיילים כילדים והשיח האלים פוגעים באופי הצבא. ההחלטה להרשיע את אזריה היא בהתאם לסטנדרט הזה. למעשה, עמד הרמטכ"ל בדבריו על מה שצריך היה להיות מובן מאליו – חייל הוא אדם בוגר שאחראי למעשיו. אין להסיק מכך שההרשעה היא אירוע משמח. להיפך. אזריה בחר לשרת איפה שקשה ומסוכן. הוא לא שירת בבסיסים נוחים הסמוכים למרכזי קניות, אלא בחטיבת כפיר, שמיום הקמתה מצויה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומתמודדת עם מורכבות הולכת וגוברת. הרבה אחרי שהאש סביב הרשעתו תדעך החטיבה עוד תישאר שם.

מי יציל את צה"ל

%d7%92%d7%93%d7%99-4

הרמטכ"ל איזנקוט, הזכיר לציבור שחייל הוא לא ילד, (צילום: דו"צ).

לא ברור אם תומכיו של אזריה הופתעו מן ההרשעה או ציפו לה. כך או כך, במשפט הזה התביעה ניצחה במשפט אבל הממלכתיות הפסידה. קולם של מעט מדי חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת הקהל נשמע למען התנהלות מתונה, גיבוי לרמטכ"ל ולקצינים בשטח ולמען הערכים שבשמם ולמענם צה"ל פועל. באינתיפאדה השנייה נהגו מפקדי צה"ל לומר שהמשימה של צה"ל היא "לנצח ולהישאר בני-אדם". בצבא, במיוחד לאור הרשעת אזריה, זה נותר האתוס שעל-פיו פועלים ולאורו מחנכים. בחלקים מסוימים של הציבור, מצער לומר, הרבה פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.01.2017)

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

המורדים – גרסת גולני\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המרד האחרון בגולני מוכיח שבחטיבה החומה המרד הוא חלק מהאווירה. מינוי המפקד החדש עשויה להיות סנונית המבשרת שינוי

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו"צ).

חטיבת גולני היא החטיבה הוותיקה בצה"ל ולה מורשת קרב מרשימה. לא ברור אם כן, מדוע חייליה מרגישים שפריקת עול ומשמעת היא מעלה שיש לעודד. לא עוברת שנה בלי מרד. זה מתחיל ביחסי ותיקים צעירים ("טחינת צעירות") וגם, כמו תמיד, בגומיות שבנעלים. חמור מכך, העובדה שהחיילים מרגישים שרק באמצעות מרד הם ישיגו משהו לא מחמיאה למפקדים.

בשבוע שעבר נטשו 14 לוחמים מחטיבת גולני מוצב ברמת הגולן. זאת במחאה על כך שמפקד הפלוגה הרובאית בה שירתו בגדוד 51 בחר להדיח את חברם למחלקה מתפקידי לחימה, על רקע עברות משמעת רבות. לאחר מספר שעות שבו הלוחמים למוצב, שם טופל האירוע על ידי החטיבה. אולם המרד האחרון אינו עומד לבדו. בחינה של 20 השנים האחרונות מלמדת על בעיית משמעת עקבית, כמעט אינטגרלית בחטיבה.

אירועי משמעת בולטים:

  • 1997: 48 חיילים מן הפלוגה המסייעת בגדוד 12 נשפטו ונשלחו לכלא על ידי המח"ט דאז, גדי איזנקוט, לאחר שסירבו להישמע למ"פ, אורן כהן, בטענה כי פגע בזכויות הוותיקים בפלוגה. איזנקוט, שהכיר את הלך הרוח של רובאי החטיבה עוד מן הימים בהם היה מ"מ, לא נענה לפניות הורי החיילים ולאחר המאסר, הדיח את הלוחמים מן החטיבה.
  • 1999: פירוק פלוגה ותיקה בגדוד 51 של גולני בגין מרד שנגע למאבקי לוחמים ותיקים-צעירים בפלוגה.
  • 2003: המח"ט, משה "צ'יקו" תמיר, הורה על פירוק הפלוגה הרובאית הוותיקה בגדוד 13 שכונתה "שליחי השטן" לאחר שורת סירובי פקודה (החיילים, כאילו היו אוהדי כדורגל, זרקו רימוני עשן על משרדי המג"ד והמ"פ). גם כאן זכויות הוותיקים היוו את סלע המחלוקת.
  • 2006: נשפטו 6 לוחמים מן החטיבה על שנטשו מוצב בגבול לבנון במחאה על ביטול הטבות ללוחמים וותיקים.
  • 2007: ברחו עשרות חיילים מגדוד 51 מאימון בצאלים בטענה כי המג"ד, דוד זיני, פגע בהטבות ללוחמים הוותיקים.
  • 2013: נשלחו 13 לוחמים מן החטיבה ל-20 ימי מחבוש לאחר שסירבו לאבטח בסיס ברמת הגולן.

מרד זה בריאות

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע''מ).

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע"מ).

נראה כי בגולני, כמו בגולני, המרד הוא חלק מהאווירה. אחד ממפקדיה אף אמר בשעתו כי "כל מרד הוא בריאות לחטיבה." בשנות ה-70' נדרש מפקד רובאית ג' בגדוד 51, שמריהו ויניק (שנהרג כמפקד סיירת גולני במלחמת יום הכיפורים), ליידות אבנים על אוהלי מחלקות החיילים שסירבו להתייצב למסדר הבוקר. השיטה הוכחה את עצמה והחיילים התייצבו.

כבר שנים ארוכות שהחטיבה מככבת בצמרת טבלת המשמעת הצה"לית, ולא לטובה. במבט מן הצד נראה שלוחמים ותיקים בחטיבה מתנהגים, כמו במערכון הישן של הגשש, כמי שמאיימים לשרוף את המועדון אם לא תתקבל דרישתם למועדון חדש, אותו יוכלו לשרוף. חלקם אף טיפחו אתוס על-פיו גולנצ'יק טוב הוא כזה שישב בכלא. נראה כי חלק מן הפיקוד הזוטר בחטיבה – ממפקד כיתה ועד פלוגה – השלימו תפקיד בהצלחה רק משום שבחרו להתעלם מנורמות פסולות ביחידות עליהן פיקדו וחלק נתקלו במרד רק משום שבחרו להתעמת עם אתגר זה.

לוחם  גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו"צ).

אבל בגולני כמו בגולני, אין רע בלי טוב. לצד בעיות המשמעת בלטה החטיבה לאורך השנים בשדה הקרב, בין היתר בזכות אותם לוחמים שהפגינו את "הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה", כהגדרת אחד ממפקדיה. בקרב החרמון בלט בני מסס, שהודח בטרם המלחמה לפלוגת המפקדה משום שהיה "עושה הצרות מספר 1" של הגדוד, כמא"גיסט מצטיין וזכה לפרסום בתארו את החרמון כ"עיניים של המדינה". בקרב בינת' ג'בייל היה זה שירן אמסילי שהצטיין כמקלען ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל ולאחר מכן לקח חלק במרד ונטש בסיס. אבל השילוב הזה הביא לכך שהחטיבה נדרשה לשלם מחיר יקר במעבר משגרה פרועה ללחימה שהתבטא בהרוגים ופצועים. כך היה בקרבות החרמון, בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובשנה שעברה בעזה. 

מובילי הטבלה

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק  (צילום: דו

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לא שלא היו מרידות ביחידות אחרות. בשנות השהייה בלבנון התרחש מרד בפלוגה המסייעת בגדוד 202 ולוחמי מחזור אוגוסט 2000 בפלוגה המסייעת שבגדוד 890 נטשו מוצב בעיצומה של הלחימה באינתיפאדה השנייה. כולם, אגב, הודחו לאחר מכן מתפקידי לחימה. בשנת 2013 מרדו לוחמים מגדוד שקד בגבעתי לאחר ש"אולצו" לבצע מטלות שבדרך כלל הוטלו על לוחמים צעירים בפלוגה.

תא

תא"ל גל הירש, אשר כמפקד יחידת שלדג נדרש להתמודד עם מרד בקרב אנשי המילואים ביחידה.

גם יחידות עילית אינן חסינות מבעיות משמעת. בעת שפיקד על יחידת שלדג התמודד גל הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד, בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו. הירש זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם". בשנת 1999 פרץ מרד בימ"מ כנגד מפקד היחידה דאז, חגי פלג (פדידה). בתורו הגיב פלג (שכסמח"ט גולני היה בין אלו שטיפלו במרד בגדוד 12) בחדות והדיח את כלל המעורבים מן היחידה. כך שזה לא קורה רק בגולני, אבל זה קורה בעיקר בגולני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

אף שכבר נכתב כאן בעבר אודות הדמיון של החטיבה לחיל הנחתים האמריקני בכל האמור בתוקפנות, גאוות היחידה וביכולת לתפקד היטב במצבים קשים, הרי שבתחום המשמעת לא יכלו להיות יחידות שונות יותר. הנחתים מקדשים את המשמעת, מחנכים לשמירה קפדנית עליה (עד כדי פגיעה בעצמאות המחשבה) ומענישים על כל הפרה שלה בחומרה רבה. הדבר קשור קשר הדוק להיותם צבא מקצועי (שם, בניגוד לצה"ל, לא משרתים "ילדים" אלא חיילים שבחרו בכך). ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד האמריקנים השכילו לשמר את התוקפנות של הבולדוג עם משמעת קפדנית ואילו בצה"ל נותרו עם חטיבה שעליה אמר פעם אלוף כי יש להחזיקה ב"אחסנה יבשה".

דרוש מפקד לבדק בית

מינוי אל"מ ש' למפקד החטיבה עשוי להוות צעד ראשון בכיוון הנכון. בניגוד לרבים מקודמיו בתפקיד (מאז אורי שגיא ב-76') שצמחו כמעט כולם בגולני, ש' לא גדל בחטיבה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בכל התפקידים מלוחם ועד למפקד היחידה, זולת גיחה אחת החוצה כמפקד אגוז, שם זכה בהיכרות (גם אם חטופה) עם חטיבת האם. לכאורה יש משהו תמוה במינוי מפקד מחוץ לחטיבה, שכן יחידה נמדדת גם ביכולתה לגדל את מפקדיה בעצמה. אזי מדוע לבחור בקצין שאינו מכיר את החטיבה וחיל הרגלים "דרך הרגליים"?

מח

מח"ט גבעתי, ירון פינקלמן, יוצא הצנחנים, הובא מחוץ לחטיבה במטרה "לעשות סדר" (צילום: דו"צ).

לאחר המלחמה בקיץ שעבר החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות לחטיבה האחות, גבעתי, מח"ט שצמח מחוץ לחטיבה בצנחנים – במטרה להשליט סדר לאחר שורת תקלות ובעיות שהתגלו בחטיבה (בין שב"יום שישי השחור ברפיח" ובין שבגדוד שבפיקוד חג'בי). שורת האירועים הבעייתית שהתרחשו בשנים האחרונות בגולני, כמו גם חלק מן ה"ברדק" ששרר בחטיבה במהלך "צוק איתן" בקרב בשג'עייה, גם אם לצד גילויי אומץ רב, שמים אותה בנקודה דומה. 

אמת, השירות ביחידת עילית שונה מאוד מן הפיקוד על חטיבת החי"ר הגדולה, על אלפי לוחמיה ולא פחות חשוב מכך על אופיה הייחודי. יתרה מזאת, בגולני, כמו בגולני, לא אהבו אף פעם מפקדים עם כומתה אדומה, ושמחו מאוד שהמח"ט האחרון עם כומתה כזו היה אורי שמחוני יוצא הצנחנים (גם הוא מפקד אגוז) שפיקד עליה ב-74'. אבל כבר היו תקדימים (בגולני מסורת זה חשוב) – ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שהקים את יחידת אגוז.

קצין שכזה לא יהיה שבוי בתבניות ולא יהיה כבול למסורת גולני עד כדי חוסר יכולת לעשות שינוי ולאמץ, לצד שימור הלוחמנות והמקצועיות שטבועות עמוק בחטיבה, גם קוד משמעת נוקשה יותר כפי שקיים בחיל הנחתים. נוכח מצבה של החטיבה מסתמן כי כוונת הרמטכ"ל היא לפתור את בעיית המשמעת בחטיבה בה שירת ופיקד. ש', שפיקד בהצטיינות על היחידה במלחמה האחרונה עשוי להיות התשובה.