מרוב שהתאהבנו בצה"ל כפי שתואר ב"חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתראה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עם הגיע חודש יוני שבו ועלו הזיכרונות ממלחמת ששת הימים. קריאה ביקורתית ב"חשופים בצריח" על המלחמה, מלמדת שמוטב לא להתאהב בסיפור של עצמנו ולהיות תמיד מוטרדים.

כרגיל אצלנו, בהגיע חודש יוני, שב ועולה זכרה של מלחמת ששת הימים (על של"ג כמעט שלא מדברים, וגם זה כרגיל). כשמנסים להבין את התקופה, את הלך הרוח של צה"ל, למן תחושת האיום הקיומי, דרך הביטחון העצמי שחשו המפקדים, וכלה בסיפור הקרבות, דומה שאין טוב מספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), שיצא לפני כשלוש שנים במהדורה מחודשת.

טבת, באופן שדומה להצמדת הכתבים לכוחות הצבא האמריקני במלחמת עיראק ב־2003, הוצמד לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גונן, גורודיש. 

טבת כתב בספרו כי יסודות לוחמת השריון של צה"ל מקורם ביחידות אחרות. במלחמת העצמאות למשל, כתב, "משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו" (עמוד 77). יש בכך עיוות מסוים. היו אלה כוחות חטיבת יפתח שכבשו את העיר. אבל המיתוס נשאר

מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה.

למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר לסמל של חיל השריון. והחיל עוצב בדמותו. דגש רב הושם על המקצוענות. בשריון, גרסו טל ויוצאי הצבא הבריטי, אין מקום לחובבנים. הנהג, התותחן, הטען וכמובן המפקד היו חייבים לשלוט בכלי שאותו הפעילו ברמת מומחיות גבוהה.

התותחנות שהיתה קרובה במיוחד ללבו של טל, שופרה באותן שנים באופן משמעותי. הרמה עלתה עד כדי כך, שטל הצליח לשכנע את המטה הכללי, במסגרת הקרב על המים" להפעיל את הטנקים בירי פגזים לטווח רחוק לעבר סוריה. כשלא פעם טל עצמו לוחץ על ההדק במושב התותחן הרסו הטנקים את מפעל הטיה של סוריה, וסיכלו את היוזמה לשלול מישראל את מקורות הירדן. 

הכל אבוד

ערב מלחמת ששת הימים היה טל מפקד אוגדת הפלדה שכללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60. היתה זו, ככל הנראה, אוגדת המחץ של צה"ל ורוכזו בה טובי המפקדים והיחידות. כשקוראים על לחימת האוגדה, ניכר כי עקרונות המקצוע הצבאי, של קרב התקדמות, הקרב המשולב, וכן אפילו רצועת עזה, שבה לחמה האוגדה, נותרו בלא שינוי של ממש. 

אבל צה"ל של אז היה שונה מאוד מצה"ל של היום. כך למשל, מתואר בספר כיצד הטריד עצמו מח"ט השריון, גורודיש, בשאלה מדוע קצינת הלשכה שלו, ציפי שמה, יוצאת עם קצין מהצנחנים. עזבי אותו, אמר לה המח"ט, ונמצא לך שריונר מצוין. זהו אירוע מגוחך, אבל מחבר הספר, שתיאר אותו באריכות, לא מעלה אפילו את התהייה מדוע זה המח"ט מחטט בחייה האישיים של פקודה שלו באופן מטריד כזה. התופעה הזו הצטמצמה ברבות השנים, אך לא נעלמה כליל, וחבל.

דוגמה אחרת נוגעת לתדריך שנתן האלוף טל למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, רפול, שעליו כתב טבת כי "היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים" (עמוד 227), בטרם המלחמה. על החטיבה, לה צורף גדוד שריון, הוטל לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולהשמיד את האגד הארטילרי המצרי שמוקם שם. האוגדה של תכננה לבצע תנועת מלקחיים על הצומת רפיח, כשהצנחנים ינועו ממערב וחטיבה 7 מדרום. 

כשהטיל עליו את המשימה אמר טל לרפול כי הכל אבוד, אבל מיהר והבהיר שהסיפור אבוד כי דבר לא יציל את המצרים ממנו. כמו הדוד שהביא לאחיינו מתנת יום הולדת גדולה, כתב טבת, אמר טל למח"ט כי עליו "לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק" (עמוד 234). 

אפשר להניח שבצה"ל של שנת 2020 ספק אם מפקד אוגדה יבחר להתבטא כך. אנחנו לא תאבי מלחמות, אמר בשעתו האלוף הרצי הלוי (שדודו, שעל שמו הוא קרוי, נפל במלחמה כשלחם בשורות חטיבת הצנחנים של מוטה גור בקרב על ירושלים) בראיון. "אבל אנחנו צריכים לגשת למלחמה בחדוות עשייה, בסקרנות, בששון אלי קרב".

המפקד הקרבי, אמר אז הלוי, שארבעים שנים לאחר רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה", דומה לרופא. "תכלית חייו של רופא היא לראות את כל חוליו בריאים. אבל אם אף אחד לא יהיה חולה, תהיה לו מידה של אכזבה". חדוות עשייה היא חיונית, אבל טוב שמההתלהבות הזו ללחימה נגמלנו מאז. 

טבת הוא מספר בחסד, ולא בכדי טען אלוף בן, עורך "הארץ", כי הספר הוא אולי הטוב יותר שנכתב על צה"ל. אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בצומת רפיח.

"ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298). ואכן כוח שריון ששלח טל הגיע ברגע האחרון וחילץ את רפול ואנשיו. 

לאיש לא היו תוכניות מראש

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של גדוד שריון ברמת הגולן.

בספר חבויה אבחנה שבשעת פרסום הספר איש לא עמד על חשיבותה, לפיה "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427).

עד לא מזמן נדמה היה שאיש אינו יודע. עכשיו מדברים על סיפוח. אבל מה יהיה היקף הסיפוח, השלכותיו וכן הלאה, כאן קשה למצוא שינוי של ממש

מי שקרא בספר כשיצא לאור, לאחר המלחמה, בוודאי מצא בו תיאור ספרותי משובח של "בחורינו המצוינים" שלחמו בקרבות קשים, כנגד אויב עדיף. מי שיקרא אותו היום ימצא בו את כל סממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים.

בהקדמה שכתב למהדורה המחודשת לספר, שיצא לפני שלוש שנים לרגל חמישים שנים למלחמה, כתב הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי למרות השנים הרבות שחלפו, "דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (עמוד 12).

איזנקוט, כמובן, צדק. אבל כשקוראים את הפרסומים אודות התוכנית הרב־שנתית "תנופה", נראה שהפכו את הסדר, והטנק (במקרה זה שם גנרי לפלטפורמת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור. 

המחזאי הלל מיטלפונקט אמר לימים בראיון, שהטרגדיה של גורודיש היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח"למרות שזהו סיפור טוב, אסור שנתאהב בו ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

מחשבות בעקבות ההצגה "גורודיש"\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

צפייה בהצגה "גורודיש" מראה כי המחזה שכתב הלל מיטלפונקט רלוונטי מתמיד. המלחמה בעזה בקיץ האחרון, כמו גם ההצהרות אודות יכולת חיל האוויר "לפצח כל אתגר", מעידות שעוד לא למדנו כלום, כך מסתבר.

במוצאי שבת צפיתי בהצגה המצוינת "גורודיש" שכתב וביים הלל מטילפונקט. גורודיש עוסקת, כשמה כן היא, באלוף היהיר והקפדן שמואל גונן "גורודיש" (בגילומו המופתי של נתן דטנר), אשר שימש כמפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים וכאלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. דמותו במחזה מהווה משל למדינה כולה ולליקוי המאורות בו לקתה בתקופה שבין שתי המלחמות. שש שנים שבהם זכתה הצמרת הצבאית-מדינית להאדרה והערצה שטרם היתה כמוה. בעוד שנשיא מצרים, סאדאת, שאף לשינוי הסטטוס הביטחוני-מדיני בסיני והצהיר בגלוי ששמירה על המצב הקיים תביא לפרוץ מלחמה, בישראל היו משוכנעים ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר."

האלוף שמואל גונן "גורודיש".

האלוף שמואל גונן "גורודיש", (מקור: ויקיפדיה).

ברגע השיא של המחזה טוען אפשטיין (אותו מגלם אלון דהן), חברו\ פקודו של גורודיש, כי הכמיהה המוצהרת לשלום של מדינת ישראל היא אשליה. לממשלתה של גולדה, למעשה, לא היתה שום כוונה לחתור באמת להסדר מדיני עם ארצות ערב. ישנן בחירות באופק ולממשלה לא היתה שום כוונה להיענות ליוזמת רוג'רס. אמת, סאדאת לא התכוון בשנים שקדמו למלחמה להגיע להסדר שלום מלא ומוסדר שעליו חתם בסופו של דבר בשנת 1979. יכולה, תאורטית, ממשלה להחליט כי ההסדר המוצע לה אינו מקובל עליה וכי התועלת שניתן להפיק ממנו נמוכה. אולם אז חובתה להתכונן למלחמה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה והחשיבה כי מדובר ב"יום השביעי של מלחמת ששת הימים" הוא הכישלון האמיתי של המלחמה הרבה יותר מכל כשל מודיעיני.

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על המלחמה בעזה בקיץ האחרון. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממסים על הברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש.

כאשר נכשל ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, טיפחו בחמאס את האופציה הצבאית מתוך הבנה שרק כך יוכל לשקם עצמו. לא באמצעות ניצחון אלא בשל יוזמות שיקום הרצועה שלאחרי המלחמה. גם כאן יכולה ממשלת ישראל להחליט שבאינטרס שלה להחליש עד מאוד את החמאס ולחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים. אולם אז היא מחויבת להכין את צה"ל ואת המדינה כולה למלחמה שבפתח. היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר.

מערכת טילי S-300 שרוסיה הסכימה לספק לאיראן.

מערכת טילי S-300 שרוסיה הסכימה לספק לאיראן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר מכן הצהיר הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד. גם המקהלה האחידה שמשמיעה הצמרת הביטחונית הישראלית בנוגע לסוגיית טילי ה-S-300 יש בה בכדי להדאיג. רוסיה עשויה לספק מערכות נ"מ מתקדמות לאיראן והתשובה הציונית ההולמת היא – "אין מה לדאוג." תסמכו על חיל האוויר ויהיה בסדר. יתכן ואכן כך הם הדברים. אבל לא ניתן להימנע מלהיזכר באמירות דומות אודות יכולתו של החיל הכחול ערב 1973 אל מול הנ"מ הרוסי שניתן למצרים וסוריה. למרות גילויי גבורה עילאיים קבע בסוף המלחמה ההיא עזר ויצמן כי הטיל כופף את כנף המטוס.

באחרונה פורסם כי הרמטכ"ל, גדי איזנקוט קיים מעין "תרבות יום א'" לפורום המטה הכללי במסגרתו צפו כולם בהצגה. בטרם ההצגה גם נערך עבורם דיון בהשתתפות המחזאי מיטלפונקט (שכמו הרמטכ"ל הוא יוצא חטיבת גולני), ההיסטוריון יעקב חסדאי, שלחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים במילואים, ותא"ל אשר לוי, ראש המטה של אלוף פיקוד הדרום "גורודיש" במלחמה. טוב עשה הרמטכ"ל שחייב את המטכ"ל לצפות בהצגה. למרות שחשוב שמפקדי צה"ל גרסת 2015 יהיו מפקדים בטוחים ביכולתם המכירים היטב את המקצוע הצבאי, ראוי שהשאלות שמעלה המחזה יהדהדו במוחם כשהם מקבלים החלטות.