פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר והסרט על סיירת גולני מתארים את תולדותיה של פלוגה מעולה. אבל האם ההכשרה המפרכת של לוחמיה, שנעשתה לעתים בניגוד לפקודות וללא פיקוח והצדקה היתה נדרשת, והאם היה צורך ביחידה כה איכותית בלב חטיבת חי"ר?

השבוע שידר "ערוץ 10" את הסרט "הסיירת" שעשו הפרשן הצבאי אלון בן דוד והבמאית ציפי ביידר, אודות סיירת גולני, אחת הסיירות הוותיקות בצה"ל, ובוודאי שאחת מהיחידות שעיצבו את רוח הלחימה והסטנדרטים שלו. במקביל יצא אודתיה גם הספר, "טורפי הלילה" מאת מירב הלפרין (הוצאת ידיעות ספרים, 2018). המחברת תחקרה רבים מהמפקדים והלוחמים בסיירת, וסיפרה את סיפורה מראשיתה, כמחלקת הקומנדו בפיקוד רפי קוצר במלחמת העצמאות ועד לשנות ה-2000, באמצעות סיפורם של מי שפיקדו עליה.

סיירת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

כרגיל, אני מאלו שקראו את הספר לפני שראו את הסרט (ואחר כך גם אומרים שהספר יותר טוב). בוודאי יש מתאימים ממני לכתוב על הספר ועל היחידה, שכן לא רק שאיני נמנה על בוגרי הסיירת ולא שירתתי גם בגדודים של החטיבה, אני בכלל מהצד האדום של המפה, ואת הסדיר עשיתי בחטיבת הצנחנים. זה יהיה כאילו אוהד הפועל כותב על ההצלחות של מכבי. ועדיין, הפרספקטיבה שרכשתי על הצבא ככלל, והמפגשים עם לא מעט מבוגרי ומפקדי הסיירת, מספקים לי נקודת מבט של מי שבקיא ומעריך מחד, אבל בוודאי אינו אוהד שרוף.

ח"כ עפר שלח, בעצמו קצין צנחנים, כתב בשעתו במאמר ב"בלייזר" כי "בשנות ה-60 החלה החטיבה במסע לצמרת דרך טיפוח הסיירת שלה: בניגוד לצנחנים, שם נתפסה הסיירת כיחידת סיור עם עדיפות מסוימת על פני הגדודים ולא יותר, בגולני לקחו את החיילים הטובים ביותר לסיירת מתוך מחשבה שיווקית ברורה – ליצור יוקרה שתסיר את הסטיגמה הנחשלת של החטיבה ותמשוך אליה אנשים טובים. לכן הסיירת בחרה את אנשיה אחרי שלושה חודשי טירונות, ולא מיד עם הגיוס כמו שהיה מקובל בצנחנים. בוגריה הפכו לשלד הקצונה של החטיבה (וחלק גדול מהם נכנסו להלם לא קטן בפעם הראשונה ששלחו אותם לגדודים). מפקדיה הבולטים היו אחר כך למח"טים של גולני". התיאור הזה תופס היטב את סיפור הסיירת על הטוב והרע שבו. 

לאורך השנים בנתה החטיבה נבחרת מעולה של לוחמים, אולם הסטת המשאבים מהחטיבה לסיירת, פגעה בכשירות החטיבה והשאירה את גדודיה הרחק מאחור. "הסיירת משכה את כל החטיבה קדימה ושימשה מודל וסמן ימני לכל דבר" (עמוד 212), תיאר אחד ממפקדיה, אל"מ (מיל') רביב ניר, את חשיבותה לחטיבה כולה. נשאלת השאלה עד כמה צדק, שכן גולני בנתה יחידת עילית של ממש, בסדר גודל אחר לגמרי מזה של פלוגה, עם מפקדי פלגות ומפקדה שכפופים למפקד הסיירת, בסך הכל סרן ותיק או רב-סרן. אך האם היה בכך צורך? האם החטיבה היתה צריכה יחידת קומנדו ולוחמה בטרור מעולה, או שמא רק פלוגה שמתמחה בניווט, סיור, תצפית ובמקרה הצורך בפשיטה? פיקוד צפון בוודאי נדרש לכזו, אבל טרח להקים אותה רק בשנות ה-90' – יחידת אגוז, גם כן בחטיבת גולני.

"זאת סיירת גולני"

הספר נפתח בפיגוע במשגב-עם ב-7-8 באפריל 80', במהלכו השתלטו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, על בית הילדים בקיבוץ. במהלך הלילה, ניסה צוות מסיירת גולני לפרוץ לבית. הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורה לעצור את ניסיון ההשתלטות בטרם פרצו לבית הילדים, לא לפני שאחד הלוחמים נהרג. בהמשך הגיע למשגב-עם מפקד הסיירת, גיורא ענבר, לימים תא"ל. כשענבר התגייס "הוא ביקש להתנדב לסיירת גולני כמו אחיו הגדול, רמי. בסיירת דרשו אישור הורים לכך ששניהם ישרתו באותה יחידה. הוא ויתר על הרעיון והלך לחטיבה" (עמוד 125). ב-1979 הגשים את חלומו, מונה למפקד הסיירת ונחשב, כהגדרת העיתונאי אביחי בקר (בעצמו מ"פ בגולני), כאחד מקבלני הביצועים הבולטים של צה"ל ופיקוד הצפון. מספר הפשיטות שביצעה הפלוגה בפיקודו בלבנון היה גבוה במיוחד, והוא היה ידוע ביכולתו להתחבר לפיקוד הבכיר של הצבא ולשכנע אותו להטיל על הפלוגה מבצעים רבים. 

אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן-גל, הסכים לצרף את הסיירת גם לפריצה השנייה לבית הילדים, שהוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד עוזי דיין. אם הינתן האות, סיפר ענבר, "נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים" (עמוד 14). כוח סיירת מטכ"ל הרג את שלושת המחבלים הנותרים. במהלך הלילה רצחו המחבלים פעוט, אייל גלוסקא שמו, אך מלבדו לא נפגעו בני ערובה נוספים. שישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נפצעו גם הם בפעולה. ענבר הוסיף וציין שסיירת גולני קיבלה "את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני" (עמוד 15). 

מבצעים שלא נחשפו עד כה

רס'ן שמריהו ויניק.jpg

רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד הסיירת שנהרג בקרב על החרמון, (מקור: ויקיפדיה).

כוחו האמיתי של הספר הוא בכך שהוא שופך אור על התקופות הפחות מתועדות של מבצעי הסיירת, ושל צה"ל בכלל. כך למשל מעט מאוד נכתב על פעילותה במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. הספר מתקן זאת. בין היתר נכתב שם כי מפקד הסיירת, שמריהו ויניק, הוביל גיחות וסיורים מעבר לגבול מדי לילה. באחד הלילות נתקל כוח בפיקודו בחיילי קומנדו סורים שהטמינו מטעני חבלה בציר בסמוך לקוניטרה. "ויניק פקד על חייליו להסתוות בשטח וסימן להם להמתין עד שלוחמי הקומנדו יהיו עסוקים בהטמנת המוקשים. למרות נחיתותם המספרית, ארבו הלוחמים לחיילים הסורים, הסתערו עליהם בבת אחת והרגו את כולם" (עמוד 88). את המטענים נטרל בהמשך כוח הנדסה. לויניק, שנהרג בהמשך בקרב לכיבוש החרמון, הוענק עיטור המופת לאחר מותו.

לאחר המלחמה מונה למפקד הסיירת חברו הטוב של ויניק, מודי בן שך, שדווקא היה אחד ממבקריה החריפים. "לא אהבתי את הברדק של הסיירת, את הרשלנות, את חוסר המשמעת. לא גדלתי בסיירת, אלא באתי מחטיבת גולני. כמפקד צעיר ראיתי בפיקוד בגולני אתגר חינוכי ובעצמי ראיתי יאנוש קורצ'אק בן עשרים ומשהו. היו לי מסרים חינוכיים ורציתי לפקד דווקא על חיילים שלא מתנדבים" (עמוד 95). את הסיירת קיבל מוכה וחבולה לאחר קרבות החרמון. כבר בלילה הראשון הוביל אותה לפשיטה בשטח סוריה על מוצב של הצבא הסורי בכדי להשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) שירה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. "יצאנו למבצע בלילה, הלכנו ברגל, חדרנו למוצב, הרגנו את יושביו ופגענו בתול"ר. בדרך חזרה היתה לנו התקלות עם חיילים סורים, אבל חזרנו בלי נפגעים" (עמוד 96). המבצע סייע להעלאת המורל ולהחזרת הפלוגה לתלם.

דוגמה נוספת נוגעת לתקופת השהייה בלבנון, שלא הרבה ידוע אודותיה. בין היתר מתואר בספר מבצע "נשל הנחש", עליו פיקד זהר דביר, לימים ניצב במשטרה וסגן המפכ"ל היוצא, שפיקד על הסיירת בשנים 92'-94'. דביר, שכמו רוב מפקדי הסיירת עשה את עיקר שירותו בגדודי החטיבה ולא צמח בה, הוביל כוח מהסיירת בסמוך לג'בל צפי שבדרום לבנון, במטרה לפגוע בחוליית מחבלים שתקפו ללא הרף את מוצבי צה"ל. הכוח ארב למחבלים, שהיו בעמדה משלהם. "צפינו בהם מתפללים, אוכלים, מטפלים בנשק. ברגע הנכון חיסלנו שבעה מחבלים" (עמוד 185), סיפר דביר. 22 מבצעים של הסיירת הוביל דביר בלבנון, כולם מוצלחים וכולם ללא נפגעים לכוחות צה"ל.

הסיירת תהיה שם בעימות הבא

הספר הוא שיר הלל לפלוגת הסיור (וכאמור, מדובר בפלוגה, לא יותר) של חטיבת גולני, וככזה, כמו גם בסרט שעשה בן דוד, תואר המסלול המפרך עד כדי אירועי קיצון של השפלה והתעללות באורח רומנטי. "שטח 100", בו עשו לוחמי הסיירת טירונות יחידה, היה במשך שנים מרחב לא מפוקח שבו מפקד צוות וכמה סמלים עשו כאוות נפשם, לא פעם ללא הצדקה וצורך מבצעי. המקרה הבולט היה של סגן אחימאיר פורת (שהתפרסם כ"צוות אחי") שב-93' אימן את חייליו באופן כה קיצוני עד שמפקד הסיירת דאז, זהר דביר, קבע ש"עבר את הגבול שבין תרופה לרעל" (עמוד 189). רק שבעה לוחמים סיימו את המסלול ורק שניים מהם הבינו משהו במקצוע הלוחם שאליו הוכשרו. בחטיבה נקטו צעדים כדי שהמקרה, ודומים לו, לא יחזרו וכיום, כפי שאמר בראיון אחד ממפקדי החטיבה, כבר "אין יותר צוות אחי בגולני". מסלול הלוחם נשאר קשה, אבל הקושי נועד לחשל את החיילים ולא להשפיל אותם, וטוב שכך.

חבל גם שבראיונות שערכה הלפרין עם בוגרי הסיירת, לוחמים ומפקדים כאחד, הגולנצ'יקים, כהרגלם, לא ויתרו על הביקורת המסורתית כלפי חטיבות ויחידות עלית אחרות, ונשמעו בעיקר כמו בן מקופח שמנסה כל העת להוכיח שהוא טוב מן האחרים. אם אתה טוב, והסיירת מעולה, חבל על המאמץ לספר כמה האחרים גרועים, או להשוויץ כמה אתה שווה. מוטב היה להימנע מזה. ב"אחריי", סרט שעשה שלח ב-2011, הוא תיאר כיצד מתוך האכזבה של מי שלא נבחר ליחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, "מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת". לא נותר לי אלא להסכים. 

לקראת שידור הסרט פרסם שר החינוך, נפתלי בנט, פוסט בטוויטר שבו המליץ לצפות בסרט וציין שזכה "לעשות איתם מבצעים משותפים בלבנון", שם התוודע "לרוח המבצעית הנדירה שלהם". בנט, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ומ"פ ביחידת מגלן, צודק, וסביר שהסיירת תמשיך ותיקח חלק מרכזי בכל עימות עתידי. אבל העימות המתוקשר שלו עם שר הביטחון ליברמן בנוגע לחמאס ולרצועת עזה, שנועד, ככל הנראה, לשפר את מצבו בבחירות הבאות, עשוי דווקא לקרב את המלחמה הבאה. מוטב שיעסוק במניעתה או לפחות בדחייתה ככל שניתן. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.10.2018)

מודעות פרסומת

דרושה: מדיניות מוגדרת\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

גל הטרור הפלסטיני נמשך יותר ממאה ימים והמתח בצפון רק עולה. הניצחון על הטרור עוד רחוק ומחייב אורך רוח ואופק מדיני. דרושה גם מדיניות מוגדרת לסיבוב הבא בלבנון כדי שלא ייראה כמו 2006.

השבוע מנו מאה ימים לגל הטרור הפלסטיני (שיש מי שכבר הכתיר אותו סופית כאינתיפאדה) בו נרצחו 24 ישראלים ונפצעו רבים נוספים. גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, לא החל בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, אלא במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים. במרבית האירועים נוטרלו או נעצרו המחבלים בסמוך לפרוץ הפיגוע מבלי שהצליחו להביא למספר רב של נפגעים. באחרונה מצביעים בשב"כ על שינוי מגמה לכיוון פעילות מאורגנת יותר שבאה לידי ביטוי בפיגוע בו נרצחו בני הזוג הנקין ובתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס.

מפקד אוגדת איו''ש, תא''ל כרמלי (מימין) בזירת פיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל כרמלי (מימין) בזירת הפיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

הפיקוד הבכיר של צה"ל ביהודה ושומרון כולל קבוצת קצינים בעלת היכרות ארוכה עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האלוף רוני נומה ומפקד האוגדה ליאור כרמלי שירתו באיו"ש כקצינים צעירים בצנחנים, כמפקדים ביחידות מיוחדות וכמפקדי חטיבות מרחביות בשטחים. מפקדי חטיבות כשי קלפר ויריב בן עזרא שירתו באיו"ש שנים ארוכות (קלפר בגולני ובן עזרא בדובדבן). הפעילות אותה הם מובילים שמה דגש על מבצעים ממוקדים מונחי מודיעין, דוגמת מעצר החוליה שרצחה את את הזוג הנקין (שאחד מהם "נקטף" בידי כוח מסתערבים היישר מבית החולים רפידייה בשכם). למרות זאת לא נרשמה ירידה במספר הפיגועים או במוטיבציה להוציא אותם לפועל. אין כמעט יום ללא פיגוע והפתרון אינו נראה באופק.

הרמטכ"ל האמריקני מאלן, טען שהניצחון בעימות שכזה דומה להחלמה ממחלה מושכת ולא לנוקאאוט.

אדמירל מאלן, טען שהניצחון יהיה דומה להחלמה ממחלה ממושכת ולא לנוק-אאוט.

בשנת 2010 השמיע הרמטכ"ל האמריקני דאז, אדמירל מייקל מאלן, אבחנה מעניינת על האופן שבו יושג הניצחון בעימותים שכאלה. לא יהיה, לדבריו, יום אחד שבו תושג ההכרעה. "אנחנו ננצח," אמר, "אבל נעשה זאת רק לאורך זמן ורק לאחר תהליך מתמיד של בחינה מחדש והתאמה. ההרגשה לא תהיה כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוק-אאוט, אלא כמו מי שהחלים ממחלה ממושכת." נראה שגם שר הביטחון יעלון מסכים עם האבחנה הזו. השבוע סיפר כיצד למד, כמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה הראשונה, שיעור חשוב משר הביטחון דאז, משה ארנס. ארנס הגיע בשעתו למקום בו התרחש פיגוע בג'נין וסיפר לקצינים שפגש במקום כי שמע ברדיו שכדי לנצח את הטרור הפלסטיני נדרשת אמירה ברורה של הדרג המדיני. "אז עכשיו אני אומר לכם 'תמגרו את הטרור'," אמר השר וחייך. המשל, לשיטתו של יעלון ברור – אין "זבנג וגמרנו". 

אין, אם כן, בעת הזאת מקום ל"מבצע חומת מגן 2". היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים ב-2002. נדמה גם שעיקרו של מבצע כזה, כפי שהעיר השר יעלון, יהיה באיסוף סכיני המטבח שברשות הפלסטינים. המלצתם של גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית ועל שימור התיאום הביטחוני מתאימה יותר מאשר מבצע צבאי רחב. אולם כל פעולה צבאית שנעדרת מהלך מדיני משלים (כמאמר קלאוזוביץ) תביא להישגים מוגבלים ולא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. ללא אופק מדיני יוסיפו ברחוב הפלסטיני להאמין שרק התנגדות אלימה תשפר את מצבם במקום הזה.

כשזה יתפוצץ, מה רוצים להשיג? 

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום" המתאים.

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום המתאים."

השבוע חוסלו בסוריה מספר פעילי טרור ובהם סמיר קונטאר. מדינת ישראל לא לקחה אחריות לפעולה אבל מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו, בדומה למנהיגים ישראלים לאורך השנים, לפרוע את החשבון "בזמן ובמקום המתאים." המתיחות ששוררת בצפון מאז מעלה את השאלה האם לישראל ישנה מדיניות אסטרטגית סדורה במידה ותפרוץ התלקחות בצפון. בספרו "האומץ לנצח" עומד ח"כ עפר שלח על הפער בין מה שיודעים חברי הקבינט הביטחוני, האמונים על גיבוש מדיניות זו, לבין מה שהם מבינים מתוך המידע. כבר שנים פועל הקבינט כפורום שעוסק בנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשר את מה שנסגר מראש. יתרה מזו הדיון בקבינט, על-פי רוב, אינו מתקיים כצופה פני עתיד אלא עם פרוץ האירועים. השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

דוגמה בולטת לפעולה צבאית ללא מדיניות מתוכננת הוא מבצע "צוק איתן". היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד, מעידים על כך שישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. לאחר מכן הכריז הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. והדבר רק מלמד עד כמה חסרה לפעולה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

דיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו של בנט בדיוני הקבינט באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה ביחידה המובחרת מגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על השר.

במתיחות מעין זו השוררת כעת בגבול הצפון עשויה תגובה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. השייח' נסראללה, כפי שהוכיח בעבר, אינו חותם על צ'קים ללא כיסוי וסביר שתגובת הארגון כנגד ישראל תגיע. הצבא עוסק בכך לא מעט. התקיימו דיונים, גובשו תכניות אופרטיביות ואוגדות ערכו אימונים מתאימים, אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה ל-2006 ו-2014. זה לא חייב להיות כך.

לא אינתיפאדה, גל טרור\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של הפיגועים האחרונים בגדה המערבית ומזרח ירושלים מראה כי אין מדובר באינתיפאדה. תגובת מערכת הביטחון להם צריכה להיות מדודה ומדויקת. אש רק תביא לעוד אש.

ההסלמה ההדרגתית שמתרחשת בחודשיים האחרונים (ויש מי שיאמרו בשנה האחרונה) ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים הפכה לבעיה ביטחונית מטרידה השואבת עוד ועוד כוחות צבא ומשטרה. למתבונן מן הצד נראים האירועים דומים מאוד לאלו שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה, והיה כבר מי שהכריז על פרוץ האינתיפאדה השלישית. אולם גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, אינו בא לידי ביטוי בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, כי אם במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים.

17308

כוחות מיוחדים של צה"ל פועלים בשכם לאחר רצח הזוג הנקין (צילום: דו"צ).

מעצרם של חמשת חברי החוליה שרצחה את את הזוג הנקין ביריות ממחיש זאת. המבצע ללכידתם, עליו פיקדו מח"ט שומרון, אל"מ שי קלפר, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ליאור כרמלי, הינו הצלחה מודיעינית מרשימה. כך גם המבצע המיוחד במהלכו נעצר אחד המחבלים בבית החולים רפידייה שבשכם בידי כוח מסתערבים, אולם אין מדובר ברבי מחבלים נוסח עלי חסן סלאמה, אבו יוסוף נאג'ר ועבאס א-סייד שיזמו, תכננו והוציאו לפועל פיגוע דוגמת טבח הספורטאים במינכן או מלון פארק. לשני המחבלים היורים לא מלאו עדיין 25 שנים. חוסר המקצועיות שהפגינו, שלא לומר חובבנות, בא לידי ביטוי בכך שאחד מהם נפצע בזרועו מאש חברו במהלך הפיגוע (ונעצר לבסוף בבית החולים).

המלצת גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית היא נכונה בעיקרה משום שזו האחרונה מובילה בדרך כלל להמשך האלימות והגברתה. בראשית האינתיפאדה השנייה הפעיל צה"ל כוח רב בגדה המערבית כמענה לפיגועים וכתוצאה מכך נהרגו פלסטינים רבים. אין בדברים בכדי ללמד שהאחריות לפריצתה מצויה בצד הישראלי שכן גל הטרור כלל מחבלים מתאבדים ופיגועי ירי לרוב (בשנת 2002 נהרגו 518 ישראלים). אולם כתוצאה מן התגובה הקשה של ישראל (ומספר ההרוגים הגובר) התקשו הפלסטינים עצמם לרסן את הגורמים הקיצוניים בקרבם ולשוב לנתיב המדיני.

במערכת הביטחון משוכנעים שיש לחדש את התהליך המדיני ולשמר את התיאום הביטחוני. בנובמבר 2014, לאחר הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר-נוף, הצהיר ראש השב"כ, יורם כהן, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי יו"ר הרשות הפלסטינית "אבו מאזן לא מעוניין בטרור ולא מוביל לטרור. הוא גם לא עושה זאת מתחת לשולחן". גם הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, התייחס לכך בעת פרישתו מצה"ל וציין כי "דברים יכולים להידרדר" ויש לשוב ולקדם את התהליך המדיני.

הרמטכ

הרמטכ"ל גדי איזנקוט עם מפקד חטיבת שומרון אל"מ שי קלפר (צילום: דו"צ).

גם הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט, ככל הנראה, מייחס חשיבות גדולה לתיאום הביטחוני. היכרותו את הסכסוך היא רבת שנים: מג"ד בגולני באינתיפאדה הראשונה, מח"ט אפרים בימי אוסלו ומפקד אוגדת איו"ש בשיאה של האינתיפאדה השנייה, אותה הוביל בסדרת מבצעים ארוכה, תוך דגש על גישה כירורגית ומדויקת של "אם-16 במקום אף-16". למרות זאת, במרץ האחרון הורה על תרגיל פתע רחב היקף בפיקוד המרכז במטרה לבחון את מוכנות הפיקוד לאירועים דוגמת גל הטרור הנוכחי.

כוחות צה

כוחות צה"ל ומג"ב מתמודדים עם התפרעות אלימה בחברון.

מוכנות הכוחות, אף שהיא במקומה, אינה מצדיקה יציאה ל"מבצע חומת מגן 2". הקריאות שנשמעו באחרונה מצד מפלגתו של ראש הממשלה נתניהו לצאת למהלך שכזה אינן במקומן. היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים בשנת 2002. יתרה מכך אלו הקוראים למבצע שכזה שוכחים שגם הוא, על אף הישגיו הרבים, לא הכריע את הטרור. אחריו באו "דרך נחושה" ו"אישית לוחצת" (אם להזכיר שניים מהבולטים שהתרחשו בגדה המערבית, רצועת עזה היא סיפור שונה ואלים בהרבה).

התנגדות עממית, זאת יודעים במערכת הביטחון היטב, לא ניתן להכריע בכוח לבדו. פעילות ממוקדת מונחית מודיעין תביא להישגים נקודתיים אולם גם היא לא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. את זה יעשה רק חיזוק הקשר עם הרשות הפלסטינית והמשך המו"מ המדיני. בלעדיו יוסיף הרחוב הפלסטיני להאמין שרק ההתנגדות אלימה תבטיח את עתידו במקום הזה ותסכן את שלנו.