אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)

 

מודעות פרסומת

השילוב הראוי \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסלול שירותם של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, מעלים תהיות לגבי היכולת לשלב אותם ושכמותם, מפקדים מצטיינים ביחידת עילית, בצבא הגדול. 

בשבוע שעבר שב אל"מ ט', עד לאחרונה מח"ט מילואים, לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, בה עשה את עיקר שירותו הצבאי ומונה למפקדה. המפקד היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מונה למפקד הבא של בית הספר לקצינים. ניכר כי שני הקצינים ממיטב המפקדים ביחידות המיוחדות, אולם מסלול השירות שלהם מעלה תהייה לגבי שילובם בצבא הגדול.

מימין: מפקד השייטת היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט ומפקד השייטת הנכנס, אל"מ ט', (צילום: דו"צ).

בין שלל תפקידי הפיקוד שמילא בשייטת שימש ט' כקצין בספינת טילים אחת וכמפקדה של אחרת, ובשנים 2007-2005 שירת כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני. על חטיבת המילואים פיקד תקופה קצרה יחסית, פחות משנה וחצי, כשבמקביל שימש בתפקיד נוסף. אם לאחר שיסיים את תפקידו כמפקד השייטת, באותה הצטיינות שאפיינה את כל שירותו (על זה אין עוררין), יוחלט לקדמו במסגרת חיל הים והכוחות המיוחדים, סביר שהידע שרכש יאפשר לו לפעול כדג במים. הבעיה תתחיל במידה שישוב למלא תפקידים בכירים בצבא היבשה.

גם ילקוט השירות של שרייבמן, אף ששירת בהצטיינות בגבעתי כמפקד פלוגה וגדוד סיור, בין היתר בעופרת יצוקה, חסר שירות ממושך בצבא הגדול. הדבר מעלה תהייה לגבי התאמתו לתפקיד הממונה על הכשרת קציני העתיד של צבא היבשה. יתרה מכך, ממש כפי שנכתב בשעתו אודות קצין חינוך ראשי (הקודם והנוכחי גם יחד), קשה להניח שמי שעשה את עיקר שירותו ביחידת עילית יהיה בקי בדילמות הפיקודיות והמוסריות והשחיקה שבה מצויים מפקדי וחיילי צבא היבשה.

הלקח ממלחמת לבנון השנייה

מימין: מח"ט גולני, אל"מ ארז צוקרמן עם הרמטכ"ל דאז, יעלון, (צילום: דו"צ).

את הלקח למדנו במלחמת לבנון השנייה. לא ניתן למנות את כל מי שגילה אומץ ויושרה במעלה הדרך, לכל תפקיד. סיפורם של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, הוא מיקרוקוסמוס לדרך שבה קודמו בצה"ל מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. על העוצבה, אוגדת מילואים משוריינת, פיקד תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שגם הקים את יחידת אגוז ועוטר בצל"ש על האומץ שהפגין בשורת פעולות כמפקדה. הוא מונה למפקד האוגדה משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת, אלא גם כמפקד חטיבת גולני בלחימה באיו"ש ובעזה, אך הוא לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות. הדבר היה בעוכריו במלחמה.

צוקרמן דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך, לקחת חלק בלחימה. מטה האוגדה הכין תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור, אבל היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה ומשוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה. האוגדה התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה. האלוף (מיל') אורי שגיא, שכמו צוקרמן פיקד בעבר על חטיבת גולני, אמר לאחר המלחמה ש"אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות". לזכותו של צוקרמן ייאמר שמיד לאחר המלחמה ביקש לקחת אחריות ולפרוש מן הצבא. שנה לאחר מכן, לאחר אימון הקמה יסודי שביצע באוגדה, פרש מצה"ל.

איך מקדמים קצין?

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, בשיטת "On the job trainingׂ", חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

עם פרישתו מצה"ל פרסם מפקד המכללות הצבאיות, האלוף (מיל') יעקב עמידרור, קצין צנחנים שעבר בשלב מוקדם למודיעין ושימש בין היתר כראש חטיבת המחקר, אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו תחת השם "הרהורים על צבא ובטחון". אחד המאמרים באסופה עסק בשאלה כיצד יש להעריך ולסכם את תקופת פיקודו של קצין על יחידה מסויימת. "אנו נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היום יום הקשים והמתישים", כתב. לשיטתו, המערכת צריכה לקדם רק את מי שענו לשלושת התנאים שהציב והפגינו: עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח, כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". לצד אלו צריך שיהיה מדד נוסף, והוא מידת התאמתו של הקצין, מוצלח ככל שיהיה, לתפקיד שאליו רוצים לקדמו.

אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת שמשמש כמח"ט הנח"ל, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. דוגמאות בולטות הן ראש אמ"ן, הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה; מפקד מפקדת העומק, מוני כ"ץ, בוגר שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ששירת כמח"ט גבעתי; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא שדילג בין השייטת לגולני ועשה מסלול מלא במהלכו פיקד גם על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית. בדור המח"טים הנוכחי, ניתן למנות גם את מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת, שמילא שורת תפקידים בנח"ל ובצבא היבשה, ואת אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, בוגר פלס"ר נח"ל שעשה מסלול הפוך ובין תפקידי הפיקוד בחטיבה הירוקה שירת בשלדג, וגם פיקד עליה.

נראה כי במקרה של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, כמו גם בשילובם של קצינים נוספים מן הכוחות המיוחדים ביחידות ה"רגילות" של הצבא, צה"ל חשש לאבד מפקדים איכותיים לשוק האזרחי, ובנה עבורם מסלול שירות שיוצר בהכרח פערים. הרציונל שבשילוב קצינים שכאלו בצבא מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה. אולם חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך בכדי לגשר על הפערים.

חילופי הגברי בשייטת, כמו אלו שהתקיימו בחודשיים האחרונים ביחידות רבות במערך השדה, מלמדת שצה"ל, שכאמור נסמך על הניסיון שמפקדיו צוברים בתפקיד, אינו צופה הסלמה בעת הקרובה. מנגד, בשכונה שלנו במזרח התיכון, הדברים יכולים להשתנות במהירות. "לפני שלוש שנים וחודש בדיוק", ציין אל"מ שרייבמן בטקס החילופים בשייטת, קיבל את הפיקוד על היחידה ולא דמיין "שמיד בסוף הטקס ניפרד ממשפחותינו ונבצע את התכנון למבצע הראשון שלנו במסגרת מערכת "צוק איתן". עוד טרם שוך הקרבות נדרשנו למשימות נוספות". זה בהחלט יכול להתרחש גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.08.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

גלעד שליט הוא לא גיבור, אבל למה ציפיתם – לטרומפלדור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" אודות חטיפת גלעד שליט האשים ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, את שליט שהתמסר לשוביו. מדובר בדרישה לא הוגנת מלוחם להתמודד עם מצב שמעולם לא הוכשר אליו. האשמה שהיא כולה בריחה מאחריות.

"החוטפים כבר כמעט הסתלקו, אלא שאז צץ מישהו מהטנק ואמר 'רגע, רגע'. אני יודע אם לקרוא לזה חטיפה? אני יודע… היתה חטיפה, היתה התמסרות. היה שם דבר מוזר", כך תיאר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את נפילת גלעד שליט בשבי החמאס בראיון לתכנית "המקור". הטענה הזו כשלעצמה היא מקוממת. נכון, מבחינה ערכית, ראוי לחנך לוחמים לגלות לוחמנות ונחישות בשדה הקרב. אבל בהפניית האשמה כלפי שליט כי "הלך כצאן לשבי", יש בבחינת התקרנפות. חיילי השריון עוברים הכשרה בת חצי שנה של הכשרה, שעיקרה הפיכת החיילים מפרטים בודדים לצוות לחימה בן ארבעה אנשים שמפעיל רכב קרבי משוריין (רק"מ) ובעל עוצמת אש גדולה מאוד. והנה, כשחוליית החמאס מפתיעה את צוות הטנק בשחר של ה-25 ביוני 2006, מצא עצמו שליט בסיטואציה שלא הוכשר אליה כלל. שאר חבריו נהרגו או נפצעו והוא עצמו נפצע, ללא יכולת להפעיל את הכלי שעליו הוכשר.

rambo

שליט הוא לא רמבו, ובטח לא לוחם קומנדו, (מקור: ויקפדיה).

אז נכון, שליט אינו צביקה גרינגולד שלחם כקצין שריון במלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה") ועוטר על גבורתו. אבל הוא גם לא לוחם ביחידת עילית. בשנת 1997, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה של שייטת 13 בעומק לבנון (מוכר יותר בציבור הרחב כאסון השייטת), נפגעו רוב לוחמי הכוח משורת פיצוצים, זמן קצר לאחר שעלו לחוף. קשר הכוח, סער, שהיה הלוחם היחיד שלא נפגע תפקד באירוע ממש כפי שציפו ממנו: לחם במחבלים, הזעיק את כוח החילוץ ועשה כמיטב יכולתו לסייע לפצועים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. האימונים והמשאבים שהושקעו בסער השתלמו. אבל מסלול בשייטת אורך כשנתיים והכשרת הלוחם הבודד היא חלק ניכר ממנו.

הכוחות המיוחדים הם לא כל-יכולים

download-3

אסופת מאמרים על לוחמה בטרור (מקור: סימניה).

במאמר שפורסם בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (הוצאת מעריב, 1987) נכתב כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). עורך הספר וכותב המאמר המדובר הוא בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם. בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל (מקור: Wikicommons/ GPO).

נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

שליט שהה כחמש שנים בשבי. על פי הפרסומים בתקשורת נראה כי מדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים האפשריים בכדי לזרז את שחרורו. שלא כמו במקרים קודמים (חטיפת הקצינים הסורים ב-72', השייח' עובייד ב-89' ומוסטפא דיראני ב-94') לא נעשה מאמץ של ממש להשגת קלפי מיקוח. ב-2008 נעשה מאמץ אחד שכזה, מבצע שמטרתו לחטוף את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס דאז, אחמד ג'עברי, מלב רצועת עזה. על המבצע, שאישרו באישור הרמטכ"ל אשכנזי, שר הביטחון ברק וראש הממשלה אולמרט, פיקד האלוף יואב גלנט. לוחמי יחידת עילית ארבו לג'עברי, אולם הלה סטה ממסלול הנסיעה המתוכנן והכוח שב ארצה בידיים ריקות (ג'עברי נהרג בתקיפה אווירית שפתחה את מבצע "עמוד ענן"). גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמנע צה"ל מלנסות לחלצו, אם כי ניסיון שכזה היה עתיר סיכונים. גם שהתנאים לפעולה שכזו היו כמעט אופטימליים, כפי שאירע בניסיון לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן על-ידי כוח סיירת מטכ"ל, נותרו סיכויי ההצלחה נמוכים. למרות שצה"ל נהנה אז משליטה מלאה בשטח וכוח ההשתלטות נדרש להתגבר רק על המחבלים שהתבצרו בבית בכפר ביר-נבאלא, בפעולה נהרגו קצין הסיירת, ניר פורז, בן הערובה וקסמן ומספר לוחמים נפצעו. מבצע לחילוץ שליט, לו היה יוצא לדרך, היה כולל בתוכו לחימה עיקשת אל היעד, בתוכו ובחזרה לישראל. גם אז, לא ניתן היה להבטיח, שהתוצאה תהיה שונה. להיפך.

תבקרו את העסקה לא את החייל השבוי

(מקור: ויקיפדיה).

שליט וראש הממשלהנתניהו לאחר שחרורו מן השבי, (מקור: ויקיפדיה).

שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.

אפשר להתווכח על העסקה שהושגה, בזכותה שוחרר גלעד שליט מן השבי. מותר לטעון שהמחיר ששולם היה מופרז, ושהוא הבהיר למחבלים שפיגועי חטיפה משתלמים. אבל אסור לבוא בטענות לחייל על כך שלא הצליח להתמודד עם אירוע החטיפה מבלי שהוכשר לכך. לדרוש רמת לוחמנות כזו מ"שריונר" זה לא מציאותי ולא הגון. הפניית האצבע המאשימה כלפי שליט מסיטה את האחריות ממי שבאמת צריך לשאת בה – הגופים שכשלו בסיכול החטיפה ובחילוצו באמצעות פעולה צבאית או מנופי לחץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.11.2016)

יחידת השתלטות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע"מ).

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי,

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

mark_miley_army_chief_of_staff

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)

פריצת המזל"טים מלמדת שארגוני הטרור בעזה פועלים גם בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מדובר בשינוי מגמה בקרב הארגונים ברצועה, וכן שהמערכה כנגדם אינה מתרחשת רק בקו המגע, על הגדר ובתוככי הרצועה, כי אם גם במרחב הקיברנטי

החודש נחשף כי מג'ד עווידה, פעיל הג'יהאד האסלאמי מרצועת עזה, נאשם בביצוע עבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. עווידה, מהנדס מחשבים במקצועו ומומחה סייבר, פיתח תוכנה שבאמצעותה חדר למערכת המזל"טים של צה"ל המרחפים מעל לרצועת עזה. התוכנה אפשרה לארגון לצפות בכל מצלמות הדרכים ומצלמות משטרת התנועה בישראל, לעקוב אחר ריכוזי אוכלוסין כמו גם מיקומם של כוחות הביטחון במהלך ירי טילים על ישראל.

בנוסף, פיתח עווידה תוכנה שבאמצעותה הצליח הארגון לעקוב אחר תנועת המטוסים בנתב"ג, לראות את רשימות הנוסעים, סוג המטוס וזמני נחיתה והמראה. נראה כי לצורך פריצת רשת התקשורת רכשו בג'יהאד האסלאמי ציוד מארצות הברית שהוברח לרצועה באמצעות רשת המנהרות שברפיח. כך סופקו לעווידה קורא תדרים, צלחת לוויין עם עינית של הלוויין עמוס ומחשב נייד. לאחר שני ניסיונות כושלים הצליח לפרוץ למזל"ט של צה"ל.

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

פריצה זו אינה המקרה הראשון שבו חדר ארגון טרור לרשת התקשורת המאובטחת של כלי הטיס של צה"ל. 19 שנים קודם לכן, בשנת 1997, התרחש מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה מן הים של כוח שייטת 13 בחופי אנצרייה שבלבנון – שידוע יותר בציבור הרחב כאסון השייטת. הכוח נפגע משורת פיצוצים זמן קצר לאחר שעלה לחוף.

באופן ודאי היה מארב

על-פי עדותו של קשר הכוח, סער שמו, שהיה הלוחם היחיד שלא נפצע במהלך הלחימה, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, 12 מלוחמי הכוח ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

תצלומי המזל"ט שהציג השייח/ נסראללה מהאסון

תצלומי המזל"ט שהציג 
נסראללה מהפשיטה הכושלת של השייטת

בשנת 2010 טען נסראללה כי לארגונו היה מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו מודיעין מקדים על אזור הפשיטה. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. והנה למרות שהדבר קרה בעבר, ולמרות שרשתות התקשורת של כלי הטיס הבלתי מאוישים מאובטחות היטב, הצליח ארגון טרור דל אמצעים בסך הכל לחדור מבעד להגנות ולהשיג מודיעין ממערכות מתקדמות של צה"ל.

אף שככל הנראה לא התרחשה פריצה בקנה מידה משמעותי ונראה שלא נחשף מידע רגיש שעשוי היה לגרום לאסון דומה לזה שאירע ב-97', הרי שזה מעיד הן על שינוי מגמה בקרב הארגונים ברצועה ועל כך שהמערכה כנגדם אינה מתרחשת רק בקו המגע, על הגדר ובתוככי הרצועה, כי אם גם במרחב הקיברנטי.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 30.03.2016)

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.