המבצע המיוחד בעזה הוא סיפור של אומץ אמיתי, שלא צריך לספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פרסום התחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה, לפני כחצי שנה, הציג לציבור את תעוזת הלוחמים. אבל חשיפה שכזו גדול נזקה מתועלתה, והיא מאפשרת לאויב לשבץ עוד חתיכה בפאזל שהוא מרכיב בניסיונו ללמוד את יכולותיה המבצעיות של ישראל ולהיערך כנגדן.

השבוע פרסם דובר צה"ל חלקים מהתחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה ב-11 בנובמבר האחרון, שהוצגו לרמטכ"ל אביב כוכבי. את התחקיר העיקרי הוביל האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה.

הממצאים שפורסמו מלמדים שכוח מיוחד של צה"ל היה במשימה לאיסוף מודיעין בחאן יונס, כאשר הוא עורר את חשדם של התושבים באזור ועוכב בידי כוח אבטחה של הזרוע הצבאית של החמאס לתשאול.

כוח מיחידה מובחרת של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בעוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, הסיח את דעתם של פעילי החמאס, "מפקד אחד הכוחות, סא"ל א', פותח באש לעבר קבוצת מחבלי חמאס שנמצאים בשטח. במסגרת חילופי הירי, נהרג גם סא"ל מ'", צוטט דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, באתר צה"ל. לוחמים נוספים פתחו גם באש ובחילופי האש נהרגו מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו, ונפצע קצין נוסף. תחת אש ובמפגן אומץ לב נדיר מצד לוחמי הכוח המיוחד וצוות מסוק היסעור של חיל האוויר שנחת בשטח הרצועה, חולץ הכוח. 

לאחרונה תיאר ב"ישראל היום" הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שנכח בחפ"ק בעת המבצע, את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר.

מערכה רחבה אכן לא פרצה, אבל כן פרץ סבב לחימה (היום מכנים זאת יום או ימי קרב, בהתאם למשנה של הרמטכ"ל כוכבי), במהלכו ירה החמאס כ-500 רקטות על יישובי הדרום. החלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

אומץ אמיתי

צוות התחקיר הציג שורת מסקנות ולקחים הקשורים בתהליך התכנון של המבצע, בשיטות המבצעיות שבשימוש מערך המבצעים המיוחדים, בפיקוד ובשליטה על מבצעים שכאלו ובמבנה הארגוני של המערך. הטמעת הלקחים, נכתב בפרסום הרשמי של צה"ל, מתבצעת כבר כעת "ולאורם מגובשת תוכנית העבודה של המערך בראייה רב-שנתית".

עוד פורסם כי הרמטכ"ל הנחה על הקמת ועדת צל"שים שתכלול את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף דורון פייליס, ראש אגף התקשוב, אלוף ליאור כרמלי, וראש אט"ל, אלוף איציק תורג'מן. שלא כמו שני האלופים האחרים בוועדה מביא איתו כרמלי, קצין צנחנים ששירת בסיירת מטכ"ל ובמערך המבצעים המיוחדים שנים ארוכות, ניסיון שיסייע לו להעריך נכונה את פעולת הכוח. אבל גם כך ניכר שהפעם צה"ל לא "ישליך" צל"שים על האירוע במטרה לצבוע באמצעות גבורת הלוחמים כישלון כהצלחה. גם לעומד מהצד וגם למי שיש ניסיון במבצעים שכאלו ברור שהפעם, כשם סרטם של האחים כהן, מדובר ב"אומץ אמיתי".

ברקע התחקיר פורסם לאחרונה שמפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג' פורש. ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, החליט לפרוש לאלתר לאחר שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל') א', וביקש ממנו לשוב לצבא, להחליף את ג' ולפקד על המערך. א' הוא יוצא סיירת מטכ"ל, שפיקד בהצלחה על היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן (504) ועל מערך המ"מ בעת שכוכבי היה ראש אמ"ן. 

מבצעים מיוחדים ועלומים

בשנות הכהונה של הרמטכ"לים אשכנזי, גנץ ואיזנקוט הגדיל צה"ל באורח משמעותי את נפח המבצעים המיוחדים שביצע, במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ). המב"מ נועדה לסכל איומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה. במקרה של מלחמה יהיה האויב בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן. 

כך למשל, בספרם, "ישראל נגד איראן" (הוצאת זמורה ביתן, 2011), כתבו העיתונאים יעקב כץ ויועז הנדל (בעצמו יוצא שייטת 13 וכיום ח"כ) כי על-פי פרסומים כאשר ישראל החלה לחשוד כי סוריה מקימה כור גרעיני בדיר א-זור, אישר ראש הממשלה אולמרט חדירה חשאית של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין.

לוחמי סיירת מטכ"ל באימון, (צילום: דו"צ).

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). ב-2007 תקף והשמיד חיל האוויר את הכור. אף שב-2018 לקחה ישראל הרשמית אחריות על תקיפת הכור, הרי שנמנעה מלחשוף כיצד הושג המודיעין אודותיו. 

בספרם ציינו כץ והנדל כי ב-2008, בהמשך לתקיפת הכור חוסל בביתו שבטרטוס, יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

באחד מראיונות הפרידה שלו ציין הרמטכ"ל איזנקוט שבתקופת כהונתו "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל".

גם על רוב התקיפות שביצע, על-פי פרסומים זרים חיל האוויר בסוריה (תקיפות שעליהן רמז השבוע ראש הממשלה נתניהו), נמנעה ישראל מלקחת אחריות ולספק פרטים. 

אבל למרות שהמבצע שנחשף כולל בתוכו סיפור סוחף ודרמטי, על גבורת מעטים מול רבים, בעומק האויב, נשאלת השאלה במה מועיל הפרסום? ברור שלאור מותו של סא"ל מ' ופציעת הקצין הנוסף וחילופי האש, נדרש צה"ל למסור לציבור מידע אודות מה שהתרחש מעבר לגבול. אבל מוטב היה לקמץ בפרטים ואף שתחקירים נוקבים שכאלה חיוניים, להותיר את המבצע עלום ככל שניתן ולא להוסיף ולעסוק בו בפומבי.

פרסומים שכאלה אף שמבהירים לציבור עד כמה נועזים לוחמי מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל, גדול נזקם מתועלתם. אף שסביר שאנשי הצנזורה סרקו במסרקות ברזל את הטקסט בטרם הפרסום, הרי שכל חשיפה שכזו משחקת לידי האויב ומסייעת בידו להרכיב את הפאזל אודות היכולות המבצעיות של ישראל, בין שמדובר במערכת נשק או שיטת פעולה של יחידה. 

כדאי אולי ללמוד בהקשר הזה מן האופן שבו נמנעים ארגוני המודיעין האחרים, השב"כ והמוסד, מלחשוף מידע רב בנוגע למבצעים המיוחדים שהם מבצעים, בין שהם נכשלים או מצליחים. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.07.2019)

אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)

 

השילוב הראוי \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסלול שירותם של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, מעלים תהיות לגבי היכולת לשלב אותם ושכמותם, מפקדים מצטיינים ביחידת עילית, בצבא הגדול. 

בשבוע שעבר שב אל"מ ט', עד לאחרונה מח"ט מילואים, לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, בה עשה את עיקר שירותו הצבאי ומונה למפקדה. המפקד היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מונה למפקד הבא של בית הספר לקצינים. ניכר כי שני הקצינים ממיטב המפקדים ביחידות המיוחדות, אולם מסלול השירות שלהם מעלה תהייה לגבי שילובם בצבא הגדול.

מימין: מפקד השייטת היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט ומפקד השייטת הנכנס, אל"מ ט', (צילום: דו"צ).

בין שלל תפקידי הפיקוד שמילא בשייטת שימש ט' כקצין בספינת טילים אחת וכמפקדה של אחרת, ובשנים 2007-2005 שירת כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני. על חטיבת המילואים פיקד תקופה קצרה יחסית, פחות משנה וחצי, כשבמקביל שימש בתפקיד נוסף. אם לאחר שיסיים את תפקידו כמפקד השייטת, באותה הצטיינות שאפיינה את כל שירותו (על זה אין עוררין), יוחלט לקדמו במסגרת חיל הים והכוחות המיוחדים, סביר שהידע שרכש יאפשר לו לפעול כדג במים. הבעיה תתחיל במידה שישוב למלא תפקידים בכירים בצבא היבשה.

גם ילקוט השירות של שרייבמן, אף ששירת בהצטיינות בגבעתי כמפקד פלוגה וגדוד סיור, בין היתר בעופרת יצוקה, חסר שירות ממושך בצבא הגדול. הדבר מעלה תהייה לגבי התאמתו לתפקיד הממונה על הכשרת קציני העתיד של צבא היבשה. יתרה מכך, ממש כפי שנכתב בשעתו אודות קצין חינוך ראשי (הקודם והנוכחי גם יחד), קשה להניח שמי שעשה את עיקר שירותו ביחידת עילית יהיה בקי בדילמות הפיקודיות והמוסריות והשחיקה שבה מצויים מפקדי וחיילי צבא היבשה.

הלקח ממלחמת לבנון השנייה

מימין: מח"ט גולני, אל"מ ארז צוקרמן עם הרמטכ"ל דאז, יעלון, (צילום: דו"צ).

את הלקח למדנו במלחמת לבנון השנייה. לא ניתן למנות את כל מי שגילה אומץ ויושרה במעלה הדרך, לכל תפקיד. סיפורם של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, הוא מיקרוקוסמוס לדרך שבה קודמו בצה"ל מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. על העוצבה, אוגדת מילואים משוריינת, פיקד תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שגם הקים את יחידת אגוז ועוטר בצל"ש על האומץ שהפגין בשורת פעולות כמפקדה. הוא מונה למפקד האוגדה משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת, אלא גם כמפקד חטיבת גולני בלחימה באיו"ש ובעזה, אך הוא לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות. הדבר היה בעוכריו במלחמה.

צוקרמן דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך, לקחת חלק בלחימה. מטה האוגדה הכין תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור, אבל היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה ומשוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה. האוגדה התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה. האלוף (מיל') אורי שגיא, שכמו צוקרמן פיקד בעבר על חטיבת גולני, אמר לאחר המלחמה ש"אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות". לזכותו של צוקרמן ייאמר שמיד לאחר המלחמה ביקש לקחת אחריות ולפרוש מן הצבא. שנה לאחר מכן, לאחר אימון הקמה יסודי שביצע באוגדה, פרש מצה"ל.

איך מקדמים קצין?

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, בשיטת "On the job trainingׂ", חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

עם פרישתו מצה"ל פרסם מפקד המכללות הצבאיות, האלוף (מיל') יעקב עמידרור, קצין צנחנים שעבר בשלב מוקדם למודיעין ושימש בין היתר כראש חטיבת המחקר, אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו תחת השם "הרהורים על צבא ובטחון". אחד המאמרים באסופה עסק בשאלה כיצד יש להעריך ולסכם את תקופת פיקודו של קצין על יחידה מסויימת. "אנו נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היום יום הקשים והמתישים", כתב. לשיטתו, המערכת צריכה לקדם רק את מי שענו לשלושת התנאים שהציב והפגינו: עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח, כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". לצד אלו צריך שיהיה מדד נוסף, והוא מידת התאמתו של הקצין, מוצלח ככל שיהיה, לתפקיד שאליו רוצים לקדמו.

אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת שמשמש כמח"ט הנח"ל, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. דוגמאות בולטות הן ראש אמ"ן, הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה; מפקד מפקדת העומק, מוני כ"ץ, בוגר שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ששירת כמח"ט גבעתי; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא שדילג בין השייטת לגולני ועשה מסלול מלא במהלכו פיקד גם על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית. בדור המח"טים הנוכחי, ניתן למנות גם את מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת, שמילא שורת תפקידים בנח"ל ובצבא היבשה, ואת אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, בוגר פלס"ר נח"ל שעשה מסלול הפוך ובין תפקידי הפיקוד בחטיבה הירוקה שירת בשלדג, וגם פיקד עליה.

נראה כי במקרה של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, כמו גם בשילובם של קצינים נוספים מן הכוחות המיוחדים ביחידות ה"רגילות" של הצבא, צה"ל חשש לאבד מפקדים איכותיים לשוק האזרחי, ובנה עבורם מסלול שירות שיוצר בהכרח פערים. הרציונל שבשילוב קצינים שכאלו בצבא מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה. אולם חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך בכדי לגשר על הפערים.

חילופי הגברי בשייטת, כמו אלו שהתקיימו בחודשיים האחרונים ביחידות רבות במערך השדה, מלמדת שצה"ל, שכאמור נסמך על הניסיון שמפקדיו צוברים בתפקיד, אינו צופה הסלמה בעת הקרובה. מנגד, בשכונה שלנו במזרח התיכון, הדברים יכולים להשתנות במהירות. "לפני שלוש שנים וחודש בדיוק", ציין אל"מ שרייבמן בטקס החילופים בשייטת, קיבל את הפיקוד על היחידה ולא דמיין "שמיד בסוף הטקס ניפרד ממשפחותינו ונבצע את התכנון למבצע הראשון שלנו במסגרת מערכת "צוק איתן". עוד טרם שוך הקרבות נדרשנו למשימות נוספות". זה בהחלט יכול להתרחש גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.08.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

גלעד שליט הוא לא גיבור, אבל למה ציפיתם – לטרומפלדור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" אודות חטיפת גלעד שליט האשים ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, את שליט שהתמסר לשוביו. מדובר בדרישה לא הוגנת מלוחם להתמודד עם מצב שמעולם לא הוכשר אליו. האשמה שהיא כולה בריחה מאחריות.

"החוטפים כבר כמעט הסתלקו, אלא שאז צץ מישהו מהטנק ואמר 'רגע, רגע'. אני יודע אם לקרוא לזה חטיפה? אני יודע… היתה חטיפה, היתה התמסרות. היה שם דבר מוזר", כך תיאר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את נפילת גלעד שליט בשבי החמאס בראיון לתכנית "המקור". הטענה הזו כשלעצמה היא מקוממת. נכון, מבחינה ערכית, ראוי לחנך לוחמים לגלות לוחמנות ונחישות בשדה הקרב. אבל בהפניית האשמה כלפי שליט כי "הלך כצאן לשבי", יש בבחינת התקרנפות. חיילי השריון עוברים הכשרה בת חצי שנה של הכשרה, שעיקרה הפיכת החיילים מפרטים בודדים לצוות לחימה בן ארבעה אנשים שמפעיל רכב קרבי משוריין (רק"מ) ובעל עוצמת אש גדולה מאוד. והנה, כשחוליית החמאס מפתיעה את צוות הטנק בשחר של ה-25 ביוני 2006, מצא עצמו שליט בסיטואציה שלא הוכשר אליה כלל. שאר חבריו נהרגו או נפצעו והוא עצמו נפצע, ללא יכולת להפעיל את הכלי שעליו הוכשר.

rambo

שליט הוא לא רמבו, ובטח לא לוחם קומנדו, (מקור: ויקפדיה).

אז נכון, שליט אינו צביקה גרינגולד שלחם כקצין שריון במלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה") ועוטר על גבורתו. אבל הוא גם לא לוחם ביחידת עילית. בשנת 1997, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה של שייטת 13 בעומק לבנון (מוכר יותר בציבור הרחב כאסון השייטת), נפגעו רוב לוחמי הכוח משורת פיצוצים, זמן קצר לאחר שעלו לחוף. קשר הכוח, סער, שהיה הלוחם היחיד שלא נפגע תפקד באירוע ממש כפי שציפו ממנו: לחם במחבלים, הזעיק את כוח החילוץ ועשה כמיטב יכולתו לסייע לפצועים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. האימונים והמשאבים שהושקעו בסער השתלמו. אבל מסלול בשייטת אורך כשנתיים והכשרת הלוחם הבודד היא חלק ניכר ממנו.

הכוחות המיוחדים הם לא כל-יכולים

download-3

אסופת מאמרים על לוחמה בטרור (מקור: סימניה).

במאמר שפורסם בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (הוצאת מעריב, 1987) נכתב כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). עורך הספר וכותב המאמר המדובר הוא בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם. בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל (מקור: Wikicommons/ GPO).

נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

שליט שהה כחמש שנים בשבי. על פי הפרסומים בתקשורת נראה כי מדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים האפשריים בכדי לזרז את שחרורו. שלא כמו במקרים קודמים (חטיפת הקצינים הסורים ב-72', השייח' עובייד ב-89' ומוסטפא דיראני ב-94') לא נעשה מאמץ של ממש להשגת קלפי מיקוח. ב-2008 נעשה מאמץ אחד שכזה, מבצע שמטרתו לחטוף את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס דאז, אחמד ג'עברי, מלב רצועת עזה. על המבצע, שאישרו באישור הרמטכ"ל אשכנזי, שר הביטחון ברק וראש הממשלה אולמרט, פיקד האלוף יואב גלנט. לוחמי יחידת עילית ארבו לג'עברי, אולם הלה סטה ממסלול הנסיעה המתוכנן והכוח שב ארצה בידיים ריקות (ג'עברי נהרג בתקיפה אווירית שפתחה את מבצע "עמוד ענן"). גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמנע צה"ל מלנסות לחלצו, אם כי ניסיון שכזה היה עתיר סיכונים. גם שהתנאים לפעולה שכזו היו כמעט אופטימליים, כפי שאירע בניסיון לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן על-ידי כוח סיירת מטכ"ל, נותרו סיכויי ההצלחה נמוכים. למרות שצה"ל נהנה אז משליטה מלאה בשטח וכוח ההשתלטות נדרש להתגבר רק על המחבלים שהתבצרו בבית בכפר ביר-נבאלא, בפעולה נהרגו קצין הסיירת, ניר פורז, בן הערובה וקסמן ומספר לוחמים נפצעו. מבצע לחילוץ שליט, לו היה יוצא לדרך, היה כולל בתוכו לחימה עיקשת אל היעד, בתוכו ובחזרה לישראל. גם אז, לא ניתן היה להבטיח, שהתוצאה תהיה שונה. להיפך.

תבקרו את העסקה לא את החייל השבוי

(מקור: ויקיפדיה).

שליט וראש הממשלהנתניהו לאחר שחרורו מן השבי, (מקור: ויקיפדיה).

שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.

אפשר להתווכח על העסקה שהושגה, בזכותה שוחרר גלעד שליט מן השבי. מותר לטעון שהמחיר ששולם היה מופרז, ושהוא הבהיר למחבלים שפיגועי חטיפה משתלמים. אבל אסור לבוא בטענות לחייל על כך שלא הצליח להתמודד עם אירוע החטיפה מבלי שהוכשר לכך. לדרוש רמת לוחמנות כזו מ"שריונר" זה לא מציאותי ולא הגון. הפניית האצבע המאשימה כלפי שליט מסיטה את האחריות ממי שבאמת צריך לשאת בה – הגופים שכשלו בסיכול החטיפה ובחילוצו באמצעות פעולה צבאית או מנופי לחץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.11.2016)

יחידת השתלטות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע"מ).

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי,

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

mark_miley_army_chief_of_staff

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)

פריצת המזל"טים מלמדת שארגוני הטרור בעזה פועלים גם בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מדובר בשינוי מגמה בקרב הארגונים ברצועה, וכן שהמערכה כנגדם אינה מתרחשת רק בקו המגע, על הגדר ובתוככי הרצועה, כי אם גם במרחב הקיברנטי

החודש נחשף כי מג'ד עווידה, פעיל הג'יהאד האסלאמי מרצועת עזה, נאשם בביצוע עבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. עווידה, מהנדס מחשבים במקצועו ומומחה סייבר, פיתח תוכנה שבאמצעותה חדר למערכת המזל"טים של צה"ל המרחפים מעל לרצועת עזה. התוכנה אפשרה לארגון לצפות בכל מצלמות הדרכים ומצלמות משטרת התנועה בישראל, לעקוב אחר ריכוזי אוכלוסין כמו גם מיקומם של כוחות הביטחון במהלך ירי טילים על ישראל.

בנוסף, פיתח עווידה תוכנה שבאמצעותה הצליח הארגון לעקוב אחר תנועת המטוסים בנתב"ג, לראות את רשימות הנוסעים, סוג המטוס וזמני נחיתה והמראה. נראה כי לצורך פריצת רשת התקשורת רכשו בג'יהאד האסלאמי ציוד מארצות הברית שהוברח לרצועה באמצעות רשת המנהרות שברפיח. כך סופקו לעווידה קורא תדרים, צלחת לוויין עם עינית של הלוויין עמוס ומחשב נייד. לאחר שני ניסיונות כושלים הצליח לפרוץ למזל"ט של צה"ל.

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

פריצה זו אינה המקרה הראשון שבו חדר ארגון טרור לרשת התקשורת המאובטחת של כלי הטיס של צה"ל. 19 שנים קודם לכן, בשנת 1997, התרחש מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה מן הים של כוח שייטת 13 בחופי אנצרייה שבלבנון – שידוע יותר בציבור הרחב כאסון השייטת. הכוח נפגע משורת פיצוצים זמן קצר לאחר שעלה לחוף.

באופן ודאי היה מארב

על-פי עדותו של קשר הכוח, סער שמו, שהיה הלוחם היחיד שלא נפצע במהלך הלחימה, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, 12 מלוחמי הכוח ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

תצלומי המזל"ט שהציג השייח/ נסראללה מהאסון

תצלומי המזל"ט שהציג 
נסראללה מהפשיטה הכושלת של השייטת

בשנת 2010 טען נסראללה כי לארגונו היה מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו מודיעין מקדים על אזור הפשיטה. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. והנה למרות שהדבר קרה בעבר, ולמרות שרשתות התקשורת של כלי הטיס הבלתי מאוישים מאובטחות היטב, הצליח ארגון טרור דל אמצעים בסך הכל לחדור מבעד להגנות ולהשיג מודיעין ממערכות מתקדמות של צה"ל.

אף שככל הנראה לא התרחשה פריצה בקנה מידה משמעותי ונראה שלא נחשף מידע רגיש שעשוי היה לגרום לאסון דומה לזה שאירע ב-97', הרי שזה מעיד הן על שינוי מגמה בקרב הארגונים ברצועה ועל כך שהמערכה כנגדם אינה מתרחשת רק בקו המגע, על הגדר ובתוככי הרצועה, כי אם גם במרחב הקיברנטי.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 30.03.2016)