הספר של ברקת מזכיר שכמו בשנתון 1977, הטובים לא נשארים בצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מתאר ניר ברקת קורותיו, מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה אודות על שירותו הצבאי, מחדדת את ההבנה שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקתעיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה והניבה שורת קצינים צעירים ובולטים שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר ולקחו חלק שורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. 

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעברבן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

ברקת כמ"פ בצנחנים, על הנחתת בדרך ללבנון, (צילום: דו"צ).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982 פיקד על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכול־כלול: שיט על הנחֶתת "בת שבע" של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008 שבחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני). "שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. 

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. 

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.  

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.10.2019)

 

 

זן נדיר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יסיים המילואמניק האחרון שעוד מפקד בצה"ל על חטיבה את תפקידו. מה שהיה פעם דבר בשגרה הפך לזן נדיר. מי בעצם צריך לפקד על חטיבת מילואים, ולמה? 

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

בגיליון האחרון של הביטאון "מערכות" (שלמען הגילוי הנאות אציין שגם מאמר פרי-עטי התפרסם בו) התפרסם מאמר מאת סא"ל במיל' גור רוזנבלט, מג"ד מילואים בחטיבת הנגב, שדן בסוגיית זהותו של מח"ט מילואים, איש קבע או מילואימניק. על-פי המאמר מפקד החטיבה שבה משרת רוזנבלט, אל"מ במיל' בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים (במאמר מציין רוזנבלט שבצה"ל ישנו גם מפקד אגד תותחנים שהינו איש מילואים). בן ארי, יוצא יחידה מובחרת, שימש בחטיבה בכל תפקיד ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף בקיץ הקרוב באיש קבע.

מדבר שבשגרה לזן נדיר

12234964_989293851117132_3582244522223576503_n

"תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", (צילום: דו"צ).

בצה"ל של פעם מפקדי חטיבות מילואים שהינם בעצמם אנשי מילואים היה דבר שבשגרה. ישי בר (לימים אלוף) ואריה נייגר, למשל, שימשו במקביל כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים באמצע שנות התשעים ׁ(בר אף פיקד, כאיש מילואים, על אוגדה). אבל הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל ולשינוי טיב האיומים, כפי שציין זאת באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי, ולנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי, משום שהוא היחיד שטרם שועבד, יצרו מציאות שונה. "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", שאל פעם מח"ט מילואים (שהוא גם איש מילואים) את ראש אכ"א גיל רגב. התשובה הפשוטה היא שככה, זה למה.

הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

תא"ל הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

במלחמת לבנון השנייה היו כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו בה אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלה עד כמה לא כשיר היה מערך המילואים למשימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, אשר צומחים מתוכו ושוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל (פרידמן מגולני וסינגר מחיל השריון) ולחמו בלבנון ב-2006. "הצבא יודע לסמן שינוי", סיפר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה, מגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות כשהאימונים נעשים בהתאם". ב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר).

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנה המצב ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) משמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. סא"ל רז קרני לדוגמה, קצין צנחנים שעבר לשרת בחיל החינוך, פיקד במלחמת לבנון השנייה על פלוגת מילואים בחטיבת כרמלי. כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים. מנגד, לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו, השתנתה כאמור בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון ב-2006.

צנחנים במילואים מחטיבה 226 בכניסה ללבנון ב-2006, (צילום: יצחק זקס).

אף שבהשוואה למערך הסדיר כושרם של אנשי המילואים נמוך הרי שניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים. דוגמה לאופיו של מערך המילואים של צה"ל ניתן למצוא בלחימת גדוד מחטיבת צנחנים במילואים (226) במלחמת לבנון השנייה. הגדוד, שלחם 11 ימים רצופים בשטח לבנון, נדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר כחלק מהמבצע האחרון של המלחמה, אף לא היו ברשותו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. למרות זאת התעקש המג"ד, עמוס בריזל, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, חיים שאול, שרטט מרשם קרב על-גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות וגדוד הצנחנים כבש את הכפר. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר.

אז מי צריך לפקד על חטיבת המילואים?

מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא בבקיאותו בכשירותה של החטיבה וביכולותו לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשאומר אותם מפקד חטיבה מתמרנת שגם יושב בפורומי מח"טים עם מפקד האוגדה ומפקד הזרוע.

משיחות עם קצינים בכירים במיל' עולה כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. אלו חייבים לשרת קודם בתפקידים שיוצרים היכרות עמוקה עם מסגרות המילואים וכשירותן.

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה צילום דובר צהל

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

קצין מילואים בכיר אחר היה נחרץ אף יותר וקבע כי תפקיד המח"ט מחייב רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת יחידי סגולה "פנומנים", רק אנשי הקבע. מדובר, לדבריו, בפער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה. הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, ציין אותו קצין, מהווה הפיקוד על חטיבת המילואים הכשרה נדרשת לקצינים בכירים שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לאור זאת נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, על-פיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מצב זה מטיל אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 10.07.2016)