משחק הכיסאות \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה הוחלט על איוש תפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. המינויים, מעלים תהיות על מי שלא קודם, כנראה בצדק, וגם על השיטה שבה מתמנה ראש מל"ל. 

מימין: מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ זיני, עם קצין קפריסאי, (צילום: דו"צ).

השבוע עמד צה"ל בסימן מינויים. בראשיתו נכנס האלוף אמיר אבולעפיה לתפקידו החדש כראש אג"ת. מינויו לתפקיד לאחר עשור שבו כיהנו בתפקיד קצינים מחיל האוויר, תואם את החלטת הרמטכ"ל איזנקוט לחזק את מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. בהמשך השבוע פורסם דבר קידומם של מספר קצינים לתפקידי מפתח. בין היתר קודמו אליעזר טולדנו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"צוק איתן", לתפקיד מפקד אוגדת עזה; מפקד חטיבת ביסלמ"ח, עמית פישר, איש גולני, יועלה לדרגת תא"ל ויפקד על אוגדת הבשן שבגבול סוריה; אל"מ דוד זיני, מפקדה ומקימה של חטיבת הקומנדו, יפקד על עוצבת עידן (אוגדת מילואים בפיקוד המרכז) ויניב אלאלוף, מפקד בית-הספר לקצינים, ימונה למפקד עוצבת סיני, אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. בנוסף הוחלט לקדם את תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת עידן הנוכחי, למפקד עוצבת געש. מדובר במינוי מפתיע שכן על האוגדה הסדירה הזו, אחת משלוש אוגדות ההכרעה הרב-זירתיות של צה"ל, לא פיקד קצין שאינו שריונר כבר שני עשורים, ובוודאי שלא צנחן כמו גיל.

אתר סרוגים בחר לציין שתא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז, לא נכלל בסבב המינויים הנוכחי. היה כבר מי שטען שווינטר לא מתקדם בצבא כי הוא דתי, או בגלל שפרסם בשעתו פקודת יום לחייליו בטרם המלחמה בעזה. וינטר, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. בהמשך ישיר לכך כבר השוו בטוויטר בין וינטר למח"ט אחר של גבעתי, שמסלולו הצבאי נעצר בדרגת התא"ל  אפי איתם (פיין). יש לא מעט נקודות דמיון בין וינטר לאיתם, אך השונה גדול מן הדומה.

וינטר מתקדם, אבל בקצב הנכון

איתם, כמפקד אוגדה בלבנון, (מקור: פייסבוק).

איתם, יוצא חטיבת גולני, עשה כמעט את כל שירותו היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים, והוא מ"מ בגדוד 12, לחם בגבורה בנפח, מעשה שעליו הוענק לו עיטור המופת. כמפקד סיירת וגדוד בחטיבה החומה, לקח חלק במבצע אנטבה ובפשיטות בלבנון. כמח"ט גבעתי באינתיפאדה הראשונה, הסתבך בפרשה שבה הועמדו לדין ארבעה מקציניו על הכאת פלסטיני למוות וטענו כי הדבר נעשה בהנחייתו. הרמטכ"ל ברק נזף באיתם ועיכב את קידומו לשנה וחצי, אך הוא לא הועמד לדין. בתפקידו האחרון פיקד על עוצבת הגליל בטרם הנסיגה מלבנון. מפקד יחידה מובחרת שפעל אז תחת פיקודו תיאר את איתם כמי ששלט באופן מרשים הן בהיבטים המערכתיים הרחבים של הזירה והן בפרטי הפרטים הטקטיים. האוגדה עליה פיקד הצליחה לפגוע קשות בחזבאללה ולהופכו, לתפיסת איתם, לארגון "שבמידה רבה מאוד נרדף על חייו". בשנת 2001 פרש מצה"ל לאחר שלא הועלה לדרגת אלוף. הוא טען אז, במידה רבה של צדק, שהדבר נבע משיקולים לא ענייניים, הקשורים בעיקר לזרם הפוליטי ולציבור הדתי-לאומי שאליו בחר להשתייך. איתם, קיבוצניק שחזר בתשובה, אף העיר כי קצינים שהרקורד שלהם פחות משלו קודמו לפניו, שלא לומר על חשבונו. עם פרישתו פנה לפוליטיקה, הנהיג את מפלגת המפד"ל ושימש כח"כ ושר.

וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, החל את שירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל ועשה מסלול דומה לאיתם, אבל בגבעתי. הוא היה מ"פ הסיירת, מפקד גדוד הסיור (ועוטר בצל"ש אלוף) ופיקד על החטיבה כולה במערכה בעזה בקיץ 2014. רגע לפני שהסתיימה המערכה, התרחשה היתקלות בפאתי רפיח, בה נהרגו מפקד הסיירת החטיבתית, בניה שראל, וליאל גדעוני ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. החטיבה בפיקודו הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר קרא נכון את תמונת המצב בקרב, הוא ספג גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

אכן, יש דימיון בין השניים. אבל לצדו יש גם שוני רב. ראשית, משום שבניגוד לתקופתו של איתם, בה היה קצין דתי בכיר כמעט יחידי במערך השדה, שכהגדרתו פילס דרך לדור שלם של מפקדים חובשי כיפה, הרי שצה"ל 2017 משופע במפקדים בכירים יוצאי הציונות הדתית. רק בסבב המינויים הנוכחי קודמו שניים מהם. שנית, משום שאם אכן התרחש עיכוב כזה או אחר במסלול הקידום של וינטר הוא לא נבע מחששות מפני הדתה, או בשל השתייכותו לציבור כזה או אחר, אלא משום שבמהלך תקופת פיקודו על גבעתי התרחשה סדרת אירועים מטרידים בחטיבה ובהן החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי. הפרשייה החמורה ביותר בה הורשע לבסוף חג'בי (והורד בדרגה) היא זו של התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת. רק סמג"ד אמיץ אחד שהתעקש שמדובר ב"קודים של ארגון פשע", והודח בשל כך, הביא לפתיחה בחקירה. וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. ליחס דומה זכו ממנו שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לווינטר הערה פיקודית.

מימין: הרמטכ"ל גנץ, מח"ט גבעתי וינטר ואלוף פיקוד הדרום תורג'מן, ב"צוק איתן", (צילום: דו"צ).

גבעתי גם היתה מובילת "טבלת הצל"שים" הצה"לית לאחר "צוק איתן". צל"שים מחלקים לרוב היכן שהיו תקלות בשדה הקרב, וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית ובמוכנות הכוח חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם להשלים את המשימה. לא ברור, אם כן, למה התגאו אז בחטיבה בתואר המפוקפק הזה. למרות כל אלו, וינטר קודם, וכמו רוב מפקדי החטיבות שלחמו ב"צוק איתן" הועלה גם הוא לדרגת תא"ל. את התהייה מדוע מפקד קרבי מצוין כמותו לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה, קל ליישב. שירותו הצבאי היה, רובו ככולו, בשדה ומן הראוי שיעשה גם תפקידים בתחום המטה. לכך מצטרפת גם קביעת הרמטכ"ל כי ראשי מטה פיקודי יכהנו שלוש שנים בתפקידם. אולי המקרה של וינטר מזכיר דווקא תא"ל אחר, משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן". למרות שהצטיין בלחימה מונה תמיר לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם.

מ' כמו מי זה?

גם במשרד ראש הממשלה הוחלט באחרונה על איוש תפקיד מפתח. רה"מ נתניהו בחר בראש המרחב הדרומי בשב"כ, מ', כראש המטה לביטחון לאומי. ניתן להניח שמ', החל משירותו בחטיבת גבעתי ועבור בשירותו רב השנים בשב"כ (שם פיקד בין היתר על שני אגפים נוספים), בלט ורשם הישגים מבצעיים רבים. אולם, השיטה על-פיה מתמנים ממלאי מקום זמניים שסמכותם פחותה או לחלופין, כמו מקרה זה, אדם המצוי בשירות פעיל, ושואף להמשיך ולהתקדם במעלה הדרגות, אינה מיטבית, שלא לומר בעייתית. כשמונה יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד, לאחר שכיהן כיועץ לביטחון לאומי, אמר ח"כ עפר שלח כי למרות שנבחר לתפקיד אדם ראוי הרי ש"מן הראוי שהתפקיד יימסר לידי אדם שאינו מועמד לתפקיד המשך, אחרת יש חשש – בוודאי בדרך הפרסונלית הנהוגה אצלנו, מינוי על ידי איש אחד שאינו יודע איך החליט ולמה – שישמיע באוזני ראש הממשלה דברים שהקברניט רוצה לשמוע, ולא דברים קוראי תגר". ביקורת זו נותרה רלוונטית גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.07.2017)

מודעות פרסומת

אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

(מקור: סימניה).

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

(מקור: סימניה).

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

אתגר הסייבר של השב"כ\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים יורם כהן את כהונתו מלאת האתגרים כראש השב"כ ● לאחר חמש שנים בראשות הארגון, בהן נדרש להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, יכול כהן לציין כי עמד במשימות הליבה שלו ● זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה

ראש השב"כ היוצא, יורם כהן.

ראש השב"כ היוצא, יורם כהן.

השבוע סיים יורם כהן את כהונתו מלאת האתגרים כראש השב"כ. הוא מונה לתפקיד לאחר שהשלים כרטיס עבודה מלא: לוחם בסיירת גולני, בתקופה מלאת המבצעים שקדמה למלחמת לבנון הראשונה, מאבטח רכזי שב"כ ובהמשך רכז בעצמו במרחב רמאללה, ראש הדסק האופרטיבי ביהודה וראש חטיבת הסיכול בירושלים ויהודה. בשנים 1999-2001 שימש ראש האגף לסיכול טרור ערבי-איראני ולאחר מכן, באינתיפאדה השנייה פיקד על מרחב ירושלים ואיו"ש.

שירות הביטחון הכללי אמון בישראל על תחום סיכול פעולות טרור וחתרנות, אבטחת מוסדות ממלכתיים וריגול נגדי. ישנן מדינות שבהן ארגונים מסוג זה (הארגון הבריטי המקביל, ה-MI5, ואילו בארצות הברית שותפים באחריות ה-DHS וה-FBI) פועלים בעצימות נמוכה יחסית, שכן רמת האיום עליהן בכל אחד מן התחומים או בחלקם, אינה גבוהה. ישראל אינה נהנית מן הפריבילגיה הזו. בחמש שנותיו בתפקיד, נדרש כהן להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, בין היתר כתוצאה מהאביב הערבי ועליית כוחות חדשים במזרח התיכון.

לפגוע בתשתיות הקריטיות של מדינת ישראל

השירות בראשותו התמודד עם הלחימה בחמאס בממסגרת המבצעים עמוד ענן וצוק איתן (שלאחריו נגרר השירות לקטטה תקשורתית עם אמ"ן בשאלה האם היתה ההתרעה בדבר כוונת החמאס לפתוח במלחמה). כמו כן נדרש השב"כ להתמודד עם מאמצי דאעש לגייס פעילים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית כמו גם בקרב ערביי ישראל, ובמקביל להתמודד עם החמרה בפעולות הטרור היהודי.

תחום מאתגר נוסף היה המרחב הקיברנטי, שכן בשנים האחרונות גדל לאין שיעור מספר הגורמים השואפים לאסוף מידע באמצעות חדירה לרשתות מחשבים מסווגות ומנסים לפגוע בתשתיות הקריטיות של מדינת ישראל. מאחר ומרחב הסייבר מאפשר לפעול מרחוק, תוך שמירה על אנונימיות, הרי שניתן להניח שבין גורמים אלו ניתן למנות לא רק ארגוני טרור, זאבים בודדים ומדינות אויב, אלא גם בעלי ברית ומדינות שלכאורה אינן שרויות ביריבות עם ישראל.

בטקס החילופים התייחס לכך כהן ברמז וציין כי "לשירות היו גם הישגים לא מעטים בתחום סיכול ריגול, הגנה בסייבר על תשתיות מחשב קריטיות, הגנה על סודות המדינה ואבטחה והן בכל הנוגע לבניין הכוח השירותי והשגת יכולות מבצעיות מתקדמות בארץ ובחו"ל, שאפשרו לנו לבצע את משימותינו באופן יעיל לאורך זמן ולהתמודד עם האתגרים שמולנו". לאחר חמש השנים בראשות השב"כ יכול כהן לציין כי עמד במשימות הליבה שלו. זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הנכנס, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

מחליפו הוא סגנו, נדב ארגמן, יוצא יחידה מובחרת אשר פיקד בשירות על יחידות מבצעיות וצבר ניסיון רב בלוחמה בטרור. ארגמן יידרש לשמר את חדות השב"כ כגוף האמון על ריגול נגדי וסיכול טרור, ולחזק את יכולותיו להתמודד עם האיומים במרחב הקיברנטי המשלבים מאמץ למניעת דלף מידע מחד וסיכול תקיפות סייבר מאידך. האתגרים, הן בתחומים שהיוו תמיד את הלחם והחמאה של הארגון והן בתחום הסייבר – הולכים וגדלים.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 18.05.2016)

עיקר לוחמת הסייבר: איסוף מידע\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סייבר לצרכי מודיעין יכול להסב נזק ביטחוני רב, לא פחות ממתקפות קיברנטיות ● סקירה קצרה על הנעשה בתחום ועל הפנים לעתיד

בלוחמת הסייבר, לא כל תקיפה היא למטרת פגיעה במערכות ושיתוקן, כפי שנעשה, למשל, במתקפת סטוקסנט ובמהלכים שביצעו הרוסים בגאורגיה. חלק ניכר, ואולי אף עיקר התקיפות נועד לאיסוף מידע.

לפני מספר חודשים פורסם בלעדית באנשים ומחשבים כי יחידת סייבר איראנית ערכה מבצע לאיסוף מידע במהלכו חדרה לכ-1,800 מחשבים אישים ורשתות, שמאות מהם שייכים לישראלים, בהם אישים בכירים במערכת הביטחון – בעברם, כמו גם בשירות פעיל. שיטת התקיפה, במהלכה הופעל גורם שלישי בשירות האיראנים, האקר בשם יאסר בלאחי, נחשפה בשל כתובת מייל שהותיר אחריו התוקף באופן רשלני.

למרות זאת נודע כי בין היתר חדרה היחידה למחשבו האישי של רמטכ"ל לשעבר. תא"ל (מיל') אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל, ציין בראיון בנושא שאין זה סביר שהפעילות האיראנית הצליחה להניח את ידיה על חומר רגיש במיוחד, שכן יש "איסור מוחלט להוציא כל מדיה דיגיטלית מכל סוג שהוא ולחבר דיסק און קי וכיוצא באלה למחשבים הצבאיים, ואסור לקחת את החומר הביתה, אלא במקרים מיוחדים, בצורה מאובטחת". האיראנים מצדם עצרו את המבצע לפני מספר חודשים, כשהבינו שנחשפו, אולם מידת הנזק בדמות מידע מסווג שנחשף לעיניהם לא ברורה וסביר שגם תישאר מסווגת.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

בתחום זה, השחקניות בעלות היכולת המרשימה באמת הן עדיין המדינות ולא ארגונים דוגמת דאעש. כך, למשל, ניתן לציין את יחידה 61398 הסינית, שמבניין רגיל למראה בפרברי שנגחאי ניהלה מבצע רחב היקף לאיסוף מידע ולתקיפה נגד חברות מובילות בארצות הברית. אולם, הקדמה הטכנולוגית וזמינותה לכל דורש יצרו מצב שבו זו רק שאלה של זמן עד ששחקנים קטנים יותר יהפכו לבולטים בהרבה.

בספרו החדש והמצוין, "האומץ לנצח", מתאר ח"כ עפר שלח כי ארגוני הטרור ההיברידיים חמאס וחיזבאללה מחזיקים ביכולות צבאיות שפעם היו נחלתן של מדינות, לאו דווקא החלשות שבהן. הוא כותב כי "האמצעים להפיכת נשק סטטיסטי למדויק הולכים ונהיים זולים: אפשר לכוון אותו לא רק באמצעות GPS, אלא גם תוך שימוש במפות ובאמצעי ניווט הזמינים לכל אדם היום באינטרנט". הדברים מקבלים משנה תוקף כשבודקים את הנעשה בתחום הסייבר ואינם רלוונטיים רק לארגונים סדורים, כי אם גם ליחידים ולהתארגנויות בעלות אופי מחתרתי.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

עם ההודעה על מינוי נדב ארגמן לתפקיד ראש השב"כ הבא פורסם בתקשורת כי אחד האיומים המרכזיים שאיתם יידרש להתמודד, לצד השמירה על חדות השב"כ כגוף האמון על סיכול טרור ועל ריגול נגדי, הוא התגברות איום טרור הסייבר. ארגמן, ששירת כקצין בסיירת מטכ"ל, כאיש מבצעים בשירות וכמפקד אגפים שונים בו, צבר ניסיון רב בלוחמה הקונבנציונאלית בטרור, זו הנעשית בשדה הקרב, בפעולות בחתימה גבוהה ונמוכה. מאז קום המדינה נבחנו השירות והעומד בראשו ביכולתם לסכל פיגועים ופעולות מודיעין נגד ישראל. אולם, ההתמודדות במרחב הסייבר, המשלבת מאמץ למניעת דלף מידע מחד וסיכול תקיפות סייבר מאידך, טומנת בחובה אתגרים וסיכונים מורכבים וגבוהים אף יותר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 17.02.2016)

ראש שב"כ חדש לאיומים חדשים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רה"מ נתניהו בחר בנדב ארגמן כראש השב"כ הבא. קשת האתגרים המורכבים שיעמדו במוקד העשייה של השירות בראשותו משתרעת מהטרור הפלסטיני, עבור בטרור היהודי וכלה בדאעש. למרות זאת, דווקא היריבים הבלתי צפויים הם אלה שמהם יש לחשוש.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש הממשלה נתניהו החליט למנות לתפקיד מחליפו של ראש השב"כ, יורם כהן, את סגנו, נדב ארגמן. אחד הסימנים המעידים על בריאותו של ארגון הוא יכולתו להצמיח מתוכו את מנהליו. בהקשר זה דומה שהשב"כ הוא ארגון בריא במיוחד שכן ארגמן יהיה ראש השב"כ הרביעי ברציפות שצמח בשורות הארגון. בן ההתיישבות העובדת, קצין ביחידת עלית של צה"ל שהתגייס בשנת 1983 לשירות ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, דווקא בתחום העיסוק שניתן לכנות כלא-ערבי של הארגון. בין היתר שימש כראש אגף המבצעים של הארגון, כנציגו בארצות הברית וכסגן ראש השירות. סביב מינויו היה קונצזוס וראש השירות, יורם כהן, אף המליץ עליו לתפקיד.

הרמטכ"ל איזנקוט, אמר השבוע שאין התרעה אודות הפיגועים, (צילום: עדי כהן צדק).

הרמטכ"ל איזנקוט, אמר השבוע שאין התרעה אודות הפיגועים, (צילום: עדי כהן צדק).

האתגרים מולם יתמודד השירות ברשות ארגמן מגוונים. הראשון שבהם הוא ההתמודדות עם גל הטרור הפלסטיני שנמשך כבר כארבעה חודשים, במהלכו פועלים מפגעים בודדים ללא התרעה מוקדמת וללא שיוך ארגוני. בנאומו השבוע, בכנס השנתי לזכרו של רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק שנערך במרכז הבינתחומי הרצליה, אמר הרמטכ"ל איזנקוט כי באינתיפאדה השנייה, היה בידי המודיעין הישראלי מידע מוקדם על התארגנות תשתיות טרור להוצאת פיגוע לפועל, שאפשרה לצה"ל לסגור על המחבלים ו"להוציא אותם מהמשחק" בטרם הצליחו לבצע את הפיגוע. כיום, לדבריו, "95% מהסכינאים המתאבדים הם צעירים רווקים ורווקות שלוקחים החלטה, מתארים שאותה הסתה שהם רואים בתקשורת וההבנה שזה מה שנכון לעשות למען הרעיון." הללו ניגשים למגירה במטבח ומשם, סכין בידם, קצרה הדרך לפיגוע.

שלושת הנערים שנחטפו על ידי חוליית החמאס

גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו ונרצחו על ידי חוליית החמאס ב-2014.

האתגר השני טמון בהצהרת החמאס בדבר חידוש את הפיגועים כנגד ישראל משטחי הרשות, שבאה ליד ביטוי בין היתר בתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס. ב-2014 הפך פיגוע שכזה (חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים) לקטליזטור שהוביל למבצע "צוק איתן". דינמקה כזו של אירועים עשויה להתרחש שנית והשב"כ יידרש לספק מודיעין עדכני ומדויק בכדי לסיים אירועים מסוג זה בטרם יתפתחו לכדי הסלמה רבתי. בהמשך לכך ישנו החשש המתמיד מקריסת\ פירוק הרשות הפלסטינית ביום שלאחר אבו מאזן. בסקר שנערך לאחרונה הביעו 49% מהנשאלים תמכו בפירוק הרשות בהיעדר תהליך מדיני. במידה וכך יקרה, אמר בשעתו תא"ל אודי דקל, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה. לשב"כ יהיה במקרה כזה תפקיד מרכזי.

האתגר השלישי הוא עלייתו של ארגון דאעש. מארגון שלא הוגדר כאיום מרכזי במערכת הביטחון לפני 2013, הפכה המדינה האסלאמית למוקד ייצוא טרור, גיוס פעילים ברחבי העולם, ולכוח שאנשיו כבר פועלים בסיני ובסוריה כנגד ישראל. דאעש זוכה גם לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בעולם הערבי דווקא בשטחי הרשות הפלסיטינית. אתגר נוסף הוא ההתמודדות עם הטרור היהודי בגדה המערבית. פיגועי תג מחיר כמו גם אירועים אלימים יותר ובהם רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר והפיגוע בדומא מחדדים את הצורך לשפר את המענה ואת היכולות בתחום הסיכול גם בחזית זו.

ראש השב"כ יורם כהן, מאמין בתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.

ראש השב"כ יורם כהן, מאמין בתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.

כהונתו של ראש השב"כ היוצא, יורם כהן, היתה מורכבת במיוחד. כהן נדרש להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, בין היתר כתוצאה מהאביב הערבי ועליית כוחות חדשים במזרח התיכון. השירות בראשותו להתמודד עם אתגר הטרור מרצועת עזה ובכלל זה במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן", שלאחריו נגרר השירות לקטטה תקשורתית עם אמ"ן בשאלת ההתרעה שלא היתה (או כן היתה) בדבר כוונת החמאס לפתוח במלחמה. בנוסף נדרש השב"כ להתמודד עם מאמצי דאעש לגייס פעילים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית כמו גם בקרב ערביי ישראל. במקביל נדרש השב"כ, כאמור, להתמודד עם החמרה בפעולות הטרור היהודי שחייבה אותו למאמץ מתמשך ומורכב. כהן הוא מאמין גדול בתיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ורואה בו נכס חיוני במאמץ לסיכול פיגועים. מבלי להיכנס לדיון ממושך בסוגיה הרי שבתקופתו עמד הארגון במשימות הליבה שלו. זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה.

לארגמן אכן יש, כמאמר רה"מ נתניהו, "ניסיון מבצעי ופיקודי מוכח ועשיר בשירות הביטחון הכללי", שבעזרתם יוכל להוביל את השירות להתמודדות מוצלחת עם אתגרים מבצעיים אלו, אולם כפי שיודעים אלו העוסקים בסיכול טרור דווקא היריבים שאינך רואה ואינך צופה הם אלו שמהם עליך לחשוש. היעדר ההתרעה, זמינות אמצעי הלחימה (סכין) והמדיה החברתית הופכים את כהונתו כראש המודיעין המסכל הישראלי למורכבת במיוחד.

לא אינתיפאדה, גל טרור\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של הפיגועים האחרונים בגדה המערבית ומזרח ירושלים מראה כי אין מדובר באינתיפאדה. תגובת מערכת הביטחון להם צריכה להיות מדודה ומדויקת. אש רק תביא לעוד אש.

ההסלמה ההדרגתית שמתרחשת בחודשיים האחרונים (ויש מי שיאמרו בשנה האחרונה) ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים הפכה לבעיה ביטחונית מטרידה השואבת עוד ועוד כוחות צבא ומשטרה. למתבונן מן הצד נראים האירועים דומים מאוד לאלו שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה, והיה כבר מי שהכריז על פרוץ האינתיפאדה השלישית. אולם גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, אינו בא לידי ביטוי בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, כי אם במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים.

17308

כוחות מיוחדים של צה"ל פועלים בשכם לאחר רצח הזוג הנקין (צילום: דו"צ).

מעצרם של חמשת חברי החוליה שרצחה את את הזוג הנקין ביריות ממחיש זאת. המבצע ללכידתם, עליו פיקדו מח"ט שומרון, אל"מ שי קלפר, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ליאור כרמלי, הינו הצלחה מודיעינית מרשימה. כך גם המבצע המיוחד במהלכו נעצר אחד המחבלים בבית החולים רפידייה שבשכם בידי כוח מסתערבים, אולם אין מדובר ברבי מחבלים נוסח עלי חסן סלאמה, אבו יוסוף נאג'ר ועבאס א-סייד שיזמו, תכננו והוציאו לפועל פיגוע דוגמת טבח הספורטאים במינכן או מלון פארק. לשני המחבלים היורים לא מלאו עדיין 25 שנים. חוסר המקצועיות שהפגינו, שלא לומר חובבנות, בא לידי ביטוי בכך שאחד מהם נפצע בזרועו מאש חברו במהלך הפיגוע (ונעצר לבסוף בבית החולים).

המלצת גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית היא נכונה בעיקרה משום שזו האחרונה מובילה בדרך כלל להמשך האלימות והגברתה. בראשית האינתיפאדה השנייה הפעיל צה"ל כוח רב בגדה המערבית כמענה לפיגועים וכתוצאה מכך נהרגו פלסטינים רבים. אין בדברים בכדי ללמד שהאחריות לפריצתה מצויה בצד הישראלי שכן גל הטרור כלל מחבלים מתאבדים ופיגועי ירי לרוב (בשנת 2002 נהרגו 518 ישראלים). אולם כתוצאה מן התגובה הקשה של ישראל (ומספר ההרוגים הגובר) התקשו הפלסטינים עצמם לרסן את הגורמים הקיצוניים בקרבם ולשוב לנתיב המדיני.

במערכת הביטחון משוכנעים שיש לחדש את התהליך המדיני ולשמר את התיאום הביטחוני. בנובמבר 2014, לאחר הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר-נוף, הצהיר ראש השב"כ, יורם כהן, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי יו"ר הרשות הפלסטינית "אבו מאזן לא מעוניין בטרור ולא מוביל לטרור. הוא גם לא עושה זאת מתחת לשולחן". גם הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, התייחס לכך בעת פרישתו מצה"ל וציין כי "דברים יכולים להידרדר" ויש לשוב ולקדם את התהליך המדיני.

הרמטכ

הרמטכ"ל גדי איזנקוט עם מפקד חטיבת שומרון אל"מ שי קלפר (צילום: דו"צ).

גם הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט, ככל הנראה, מייחס חשיבות גדולה לתיאום הביטחוני. היכרותו את הסכסוך היא רבת שנים: מג"ד בגולני באינתיפאדה הראשונה, מח"ט אפרים בימי אוסלו ומפקד אוגדת איו"ש בשיאה של האינתיפאדה השנייה, אותה הוביל בסדרת מבצעים ארוכה, תוך דגש על גישה כירורגית ומדויקת של "אם-16 במקום אף-16". למרות זאת, במרץ האחרון הורה על תרגיל פתע רחב היקף בפיקוד המרכז במטרה לבחון את מוכנות הפיקוד לאירועים דוגמת גל הטרור הנוכחי.

כוחות צה

כוחות צה"ל ומג"ב מתמודדים עם התפרעות אלימה בחברון.

מוכנות הכוחות, אף שהיא במקומה, אינה מצדיקה יציאה ל"מבצע חומת מגן 2". הקריאות שנשמעו באחרונה מצד מפלגתו של ראש הממשלה נתניהו לצאת למהלך שכזה אינן במקומן. היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים בשנת 2002. יתרה מכך אלו הקוראים למבצע שכזה שוכחים שגם הוא, על אף הישגיו הרבים, לא הכריע את הטרור. אחריו באו "דרך נחושה" ו"אישית לוחצת" (אם להזכיר שניים מהבולטים שהתרחשו בגדה המערבית, רצועת עזה היא סיפור שונה ואלים בהרבה).

התנגדות עממית, זאת יודעים במערכת הביטחון היטב, לא ניתן להכריע בכוח לבדו. פעילות ממוקדת מונחית מודיעין תביא להישגים נקודתיים אולם גם היא לא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. את זה יעשה רק חיזוק הקשר עם הרשות הפלסטינית והמשך המו"מ המדיני. בלעדיו יוסיף הרחוב הפלסטיני להאמין שרק ההתנגדות אלימה תבטיח את עתידו במקום הזה ותסכן את שלנו.

מותחן שעדיין מספק את הסחורה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורת ה-100,000 לספר "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן. קריאה נוספת בספר (העותק הישן) מוכיחה – מדובר בספר המתח הטוב ביותר שנכתב כאן והוא עדיין מספק את הסחורה.

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

10515

הספר במהדורה המקורית (הוצאת כתר, 1998)

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אורי אַדלמן (1958 - 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אורי אַדלמן (1958 – 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.