מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

במאמרה "שעת המבחן האמיתית של אביב כוכבי" (גלובס, 22.11.19) כתבה רשל טויטו כי "בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ההרתעה הישראלית נשחקה בצורה משמעותית". את עיקר הבעיה זיהתה הכותבת במה שהגדירה כמדיניות ההכלה שבה נקט צה"ל בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, "שהחלישה וכרסמה בהרתעה הישראלית, תוך ערעור האמון והביטחון של תושבי הדרום בפרט ואזרחי מדינת ישראל בכלל".

אמנם, מאז מרץ 2018 חיים תושבי עוטף עזה תחת שגרה בלתי-פוסקת של רקטות ומעשי טרור מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מכאן ועד הקביעה שההרתעה נפגעה משמעותית, רחוקה הדרך.

כרמטכ"ל הוביל גבי אשכנזי את תהליך השיקום של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם פיקד עליו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מחליפו, בני גנץ, פיקד על צה"ל במבצע "עמוד ענן", והיה האיש שהחליט להרוג ב"מכת הפתיחה" שלו את רמטכ"ל החמאס, מוחמד ג'עברי. גנץ, קצין הצנחנים הגבוה, אולי דיבר ברכות, כמאמר תיאודור רוזוולט, אבל אחז במקל גדול. גם תפיסת המערכה בין המלחמות (מב"מ) נולדה בשלהי הקדנציה שלו.

כשמגיעים לאיזנקוט הרי שהדימוי שלו כמי שדוגל בהכלת הטרור שגוי מיסודו. איזנקוט, ששירת כמו אשכנזי שנים ארוכות בחטיבת גולני ובלבנון וליווה כמו שני קודמיו את צמיחת חזבאללה מארגון קטן לכדי ארגון סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה בסוריה. נקודות השיא היו מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. במסגרת המב"מ הוביל איזנקוט את צה"ל בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים, בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר כנגד משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות.

מדינה שזה הרזומה המבצעי שלה בעשור ומשהו האחרונים, היא מעצמה אזורית מרתיעה, וישראל אכן משמרת מאזן הרתעה חזק מול אויביה בכל האמור למלחמה של ממש ועל עצם קיומה. ישנו אמנם איום על שגרת הקיום, אך מערכת הביטחון של ישראל, ובכלל זה גם צה"ל, מגנה עליה, בסך הכל בהצלחה, יום-יום.

"מאז שכוכבי נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, ישנו ניצוץ של תקווה בחזרה לעקרונות צבאיים נכונים ובסיסיים, והם כמובן הכרעה וניצחון", כתבה טויטו.

אביב כוכבי היה המח"ט שלי בצנחנים ומאוד הערכתי אותו. הוא קצין יוצא דופן באיכותו. השינויים שהוא מוביל בצבא עשויים לשפר אותו בצורה ניכרת. בהקדמה לגיליון של כתב העת "בין הקטבים" כתב הרמטכ"ל כי "תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

ב-1998, לאחר שבמהלך התקפת מוצב חדר מחבל חזבאללה למוצב סוג'וד, נאבק עם לוחם ונמלט על נפשו, בחר הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שפיקד על כוכבי בצנחנים), להעביר מסר ש"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח". המח"ט באירוע היה כוכבי וניכר שהמסר הזה נשאר אתו מאז.

צה"ל בפיקודו השלים רצף תקיפות מוצלח בשבועיים האחרונים. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל-עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים. ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה. בנוסף ביצע חיל האוויר פעולת תגמול אווירית מוצלחת בסוריה. למרות ההצלחות חשוב לזכור שהמבחן העיקרי של הצבא ומפקדיו הוא במלחמה של ממש, ואין להקיש מהן על מוכנותו אליה.

אבל ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות. האחראית למדיניות מול עזה, ממש כמו בלבנון או בסוריה, היא הממשלה ולא הצבא. כשצה"ל "מכיל" בעזה הוא עושה כן בעיקר משום שמפקדיו שואלים את הקבינט המדיני-ביטחוני מה המדיניות שפעולה התקפית אמורה לשרת ומגלים, על-פי רוב, שאין כזו.

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 24.11.2019)

 

בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנותו צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה

דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה. 

עטיפת ספרם של כפיר ודור, בה נראה גדוד הסיור 87 בדרכו למבצע "אבירי לב", (מקור: אתר סימניה).

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה"שין", הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ. "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב. 

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפסת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.

ספר שהיה רעידת אדמה של ממש

ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן. 

שיף, היה אחד מטובי הפרשנים הצבאיים שהיו כאן, (מקור: צילום מסך).

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.

הטעות היסודית

אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק. 

במרכז: נשיא מצרים, סאדאת, מבקר במטכ"ל המצרים במלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצריים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. 

צפה את האיום על העורף 

אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד. 

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז. 

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם. 

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244).

כיצד תראה המלחמה הבאה?

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

מימין: מג"ד 51, סא"ל תהילה, והרמטכ"ל כוכבי, סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו , והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך. 

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד, אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסיניתכיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.10.2019)

שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ לב וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

הצבא של כוכבי חייב לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, עשויה להיות גם מענה לניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל. אבל כלל לא בטוח שהצד השני יימנע מתגובה, בין היתר בכדי לבחון את גבולותיו של הרמטכ"ל החדש.

סוכנות הידיעות הממלכתית הסורית דיווחה היום (ראשון) בצהריים על תקיפה אווירית ישראלית באל כיסווה, הסמוכה לדמשק. בתגובה ירו הסורים טילי נ"מ לעבר המטוסים התוקפים ואלו יורטו מעל סוריה בידי סוללת כיפת ברזל של צה"ל. זוהי, כך נראה, התקיפה הראשונה שמבצע צה"ל תחת פיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנכנס לתפקידו לפני כחמישה ימים, שמתרחשת בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בצ'אד. התקיפה עשויה גם עשויה להוות תשובה לפרסום באתר "אל-קודס אל-ערבי" לפיו שיגרה רוסיה מסר לישראל כי לא תאפשר לה לתקוף יותר במרחב שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. הסיבה הרשמית היא שבכוונת רוסיה לשפץ את השדה ותקיפות נוספות עשויות לשבש זאת. יתרה מכך, התקיפות מרתיעות חברות תעופה זרות מלשוב ולטוס לסוריה וממנה, דבר שפוגם באינטרס הרוסי לחזק את היציבות והרציפות התפקודית בסוריה.

מטוסי חיל האוויר, כלי עיקרי במב"מ, (צילום: דו"צ).

עיתוי ההודעה הרוסית מוזר, שכן היא פורסמה דווקא על רקע סיומה של סדרת מפגשים שקיימו נציגי צה"ל, ובראשם ראש חטיבת המבצעים, תא"ל יניב עשור, עם משלחת מצבא רוסיה, במטרה לקדם ולשפר את מנגנון התיאום שבין שני הצבאות בזירה הצפונית. המנגנון נועד למנוע חיכוך של צה"ל עם הצבא הרוסי במהלך פעילותו בסוריה. על-פי הודעת דובר צה"ל המשלחות הגיעו להבנות וסיכמו על המשך הדיאלוג. סדרת השיחות באה בהמשך לביקור שקיימה בחודש שעבר משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה. ישראל אכן מנהלת מערכה חשאית ברחבי המזרח התיכון כולו, ובסוריה בפרט. המערכה שבין המלחמות (מב"מ), תפיסה שגובשה עוד בימי הרמטכ"ל בני גנץ והופעלה ביתר שאת בעת כהונתו של גדי איזנקוט, כללה כמות אדירה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות בחתימה משתנה, גלויה וסמויה. מטרתה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ומאמצעי לחימה מתקדמים להגיע לידי חזבאללה. כוכבי, שבמהלך כהונת שני הרמטכ"לים שימש כראש אמ"ן וכמפקד פיקוד הצפון, היה מהאדריכלים וקבלני הביצוע הבולטים של התפיסה. ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מפעולות גמול, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, לא נגרמה להםמבוכה פומבית. 

פטפטת מיותרת

והנה, בראיונות הפרישה שלו נראה שהרמטכ"ל היוצא ביקש לצייר, בצדק, את כהונתו ככזו שבמהלכה אמנם לא היתה מלחמה, אך צה"ל בפיקודו, כמאמר הנשיא ריבלין, לא חדל להילחם. בין היתר ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי בסוריה בוצעו אלפי תקיפות, אך נמנע מלקחת אחריות על תקיפה ספציפית. האלוף (מיל') גיורא איילנד העריך במאמר שפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", כי למרות ששתי המדינות שיתפו פעולה בסיוע לנשיא בשאר אל-אסד לייצב ולשמר את משטרו, הרי שעתה, כשהמערכה לקראת סיום, הרוסים אינם מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שעשו בלבנון. לכן, כתב, "הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד".

היה בהערכה זו הגיון רב. בין ישראל לרוסיה שוררת מתיחות בעקבות התקרית מספטמבר האחרון בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. למרות זאת ישראל המשיכה, על-פי פרסומים זרים, לתקוף יעדים איראניים בסוריה. לישראל ולרוסיה, אם כן, ישנו מפגש האינטרסים שבמסגרתו רוסיה מאפשרת לישראל לתקוף יעדים איראנים בסוריה במטרה לסלקם מהמרחב, מה שמשרת גם את האינטרס הרוסי.

ההודעה הרוסית על כך שלא תאפשר לישראל לתקוף יצאה אחרי שבניגוד לרמטכ"ל, שאישר שישראל תקפה אך שמר על עמימות, בחר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות על תקיפה ספציפית. בישיבת הממשלה בה נפרד מהרמטכ"ל איזנקוט הצהיר כי "חיל האוויר תקף מחסנים של איראן עם נשק איראני בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק. צבר התקיפות האחרונות מוכיח שאנו נחושים יותר מתמיד לפעול נגד איראן בסוריה". היציאה ממרחב העמימות כמעט שחייבה את הרוסים להגיב, ולהצר עוד יותר את צעדי ישראל במרחב, באמצעות יצירת מעין אזור אסור לטיסה במרחב דמשק

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') עמירם לוין, שפיקד על רה"מ נתניהו בסיירת מטכ"ל, הוא הזהיר כי ישראל לא תוכל לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה חשאיות בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. העצה הזו, שנכתבה לפני יותר משנה, עדיין בתוקף.

הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר"

"בלילה שבין ה-18-19 לינואר 1979", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו ביום שישי האחרון, "השתתפתי כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע "מנורה" בדרום לבנון, הפשיטה הראשונה שבה נטלתי חלק". הפשיטה, עליה פיקד מח"ט הצנחנים דאז ולימים הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, היתה אחת מני רבות שביצע אז צה"ל כנגד ארגוני המחבלים שהתבססו אז בדרום לבנון ומשם שילחו חוליות טרור שיחדרו לישראל וירו קטיושות על יישובי הצפון. שלח, ששירת בגדוד 202, עליו פיקד שאול מופז (שהחליף לימים את ליפקין-שחק כרמטכ"ל), כתב שמהלילה ההוא הוא זוכר בעיקר "את הקור המקפיא של מי הליטאני כשחצינו אותו, אוחזים בחבל שחיבר אותנו לגדה שממול; את העלייה המאומצת לרמת ארנון, ההמתנה הארוכה ונוקשת השיניים לשאר הכוחות, הירח שהציץ מבין העננים והאיר לרגע את הבית שהיה היעד שלנו, בו היו, מבלי לדעת דבר, המחבלים שנשלחנו להרוג. את הטעם היבש של המתח לפני הפתיחה באש, והרוגע הממוקד שאחרי הלחיצה הראשונה על ההדק. את ההתגנבות המהירה אל הבית, הנחית המטענים, הדף הפיצוץ. ואת המסע המפרך חזרה, שוב דרך הכפור של הליטאני ואז במעלה הדרך הביתה".

מימין: כוכבי כמח"ט צנחנים בתרגיל צניחה, (צילום: דו"צ).

במבצע נהרגו כ-30 מחבלים ונפצעו כעשרה. שלח המשיך וכתב כי התרשם מאוד מהרוגע והשלווה המקצועית שבהם פיקדו ליפקין-שחק ומופז על הכוח. צה"ל של אז, כתב שלח, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא שיש ברשותה של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה. התפקיד של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז נער בן 14, הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו. כל מה שהוא צריך לעשות, אם תשאלו אותי, הוא לשים את המופת של אמנון ומופז לנגד עיניו". יש הרבה אמת בדברים, כפי שנכתב כאן בעבראבל הרוח הזו מחייבת צבא יבשה כשיר, וטיפול בליקויים שחשף נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק.

כוכבי, שכמו שלח היה פקוד של מופז בצנחנים, יידרש לנווט את צה"ל מול שורה של אתגרים ובהם טלטלת הבחירות הקרבה, שעשויה לגרור לתוכה את הצבא על כלל המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהוא מעורב בהן (שירות נשים, משפטיזציה ועוד). אבל האתגר העיקרי, זה שאיזנקוט השכיל להימנע ממנו מחד ולהתכונן אליו היטב מאידך, הוא המלחמה. באחרונה ציין ראש אמ"ן, תמיר היימן, כי למרות שהסבירות למלחמה יזומה מצד אויבי ישראל נותרה נמוכה, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". האפשרות שהצד השני יטעה ויגיב באופן לא מחושב לאחת התקיפות שביצעה ישראל במערכה שבין המלחמות עלולה להביא לעימות. "הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה", אמר. בתגובה לתקיפה שסוריה ייחסה היום לישראל ירה הצבא הסורי, כאמור, טילי נ"מ שיורטו סמוך לגבול עם ישראל. לא מן הנמנע שבזה לא תסתיים התגובה לתקיפה. כמו ילדים והוריהם, ועובדים שמקבלים בוס חדש, גם יריבים ואויבים בוחנים כל העת את גבולות הצד השני, בוודאי ובוודאי כשמתחלף המנהל. הצבא של כוכבי חייב אם כן, לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.01.2019)