המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנותו צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה

דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה. 

עטיפת ספרם של כפיר ודור, בה נראה גדוד הסיור 87 בדרכו למבצע "אבירי לב", (מקור: אתר סימניה).

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה"שין", הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ. "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב. 

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפסת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.

ספר שהיה רעידת אדמה של ממש

ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן. 

שיף, היה אחד מטובי הפרשנים הצבאיים שהיו כאן, (מקור: צילום מסך).

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.

הטעות היסודית

אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק. 

במרכז: נשיא מצרים, סאדאת, מבקר במטכ"ל המצרים במלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצריים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. 

צפה את האיום על העורף 

אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד. 

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז. 

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם. 

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244).

כיצד תראה המלחמה הבאה?

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

מימין: מג"ד 51, סא"ל תהילה, והרמטכ"ל כוכבי, סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו , והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך. 

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד, אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסיניתכיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.10.2019)

מודעות פרסומת

שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ בל וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

הצבא של כוכבי חייב לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, עשויה להיות גם מענה לניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל. אבל כלל לא בטוח שהצד השני יימנע מתגובה, בין היתר בכדי לבחון את גבולותיו של הרמטכ"ל החדש.

סוכנות הידיעות הממלכתית הסורית דיווחה היום (ראשון) בצהריים על תקיפה אווירית ישראלית באל כיסווה, הסמוכה לדמשק. בתגובה ירו הסורים טילי נ"מ לעבר המטוסים התוקפים ואלו יורטו מעל סוריה בידי סוללת כיפת ברזל של צה"ל. זוהי, כך נראה, התקיפה הראשונה שמבצע צה"ל תחת פיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנכנס לתפקידו לפני כחמישה ימים, שמתרחשת בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בצ'אד. התקיפה עשויה גם עשויה להוות תשובה לפרסום באתר "אל-קודס אל-ערבי" לפיו שיגרה רוסיה מסר לישראל כי לא תאפשר לה לתקוף יותר במרחב שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. הסיבה הרשמית היא שבכוונת רוסיה לשפץ את השדה ותקיפות נוספות עשויות לשבש זאת. יתרה מכך, התקיפות מרתיעות חברות תעופה זרות מלשוב ולטוס לסוריה וממנה, דבר שפוגם באינטרס הרוסי לחזק את היציבות והרציפות התפקודית בסוריה.

מטוסי חיל האוויר, כלי עיקרי במב"מ, (צילום: דו"צ).

עיתוי ההודעה הרוסית מוזר, שכן היא פורסמה דווקא על רקע סיומה של סדרת מפגשים שקיימו נציגי צה"ל, ובראשם ראש חטיבת המבצעים, תא"ל יניב עשור, עם משלחת מצבא רוסיה, במטרה לקדם ולשפר את מנגנון התיאום שבין שני הצבאות בזירה הצפונית. המנגנון נועד למנוע חיכוך של צה"ל עם הצבא הרוסי במהלך פעילותו בסוריה. על-פי הודעת דובר צה"ל המשלחות הגיעו להבנות וסיכמו על המשך הדיאלוג. סדרת השיחות באה בהמשך לביקור שקיימה בחודש שעבר משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה. ישראל אכן מנהלת מערכה חשאית ברחבי המזרח התיכון כולו, ובסוריה בפרט. המערכה שבין המלחמות (מב"מ), תפיסה שגובשה עוד בימי הרמטכ"ל בני גנץ והופעלה ביתר שאת בעת כהונתו של גדי איזנקוט, כללה כמות אדירה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות בחתימה משתנה, גלויה וסמויה. מטרתה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ומאמצעי לחימה מתקדמים להגיע לידי חזבאללה. כוכבי, שבמהלך כהונת שני הרמטכ"לים שימש כראש אמ"ן וכמפקד פיקוד הצפון, היה מהאדריכלים וקבלני הביצוע הבולטים של התפיסה. ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מפעולות גמול, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, לא נגרמה להםמבוכה פומבית. 

פטפטת מיותרת

והנה, בראיונות הפרישה שלו נראה שהרמטכ"ל היוצא ביקש לצייר, בצדק, את כהונתו ככזו שבמהלכה אמנם לא היתה מלחמה, אך צה"ל בפיקודו, כמאמר הנשיא ריבלין, לא חדל להילחם. בין היתר ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי בסוריה בוצעו אלפי תקיפות, אך נמנע מלקחת אחריות על תקיפה ספציפית. האלוף (מיל') גיורא איילנד העריך במאמר שפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", כי למרות ששתי המדינות שיתפו פעולה בסיוע לנשיא בשאר אל-אסד לייצב ולשמר את משטרו, הרי שעתה, כשהמערכה לקראת סיום, הרוסים אינם מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שעשו בלבנון. לכן, כתב, "הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד".

היה בהערכה זו הגיון רב. בין ישראל לרוסיה שוררת מתיחות בעקבות התקרית מספטמבר האחרון בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. למרות זאת ישראל המשיכה, על-פי פרסומים זרים, לתקוף יעדים איראניים בסוריה. לישראל ולרוסיה, אם כן, ישנו מפגש האינטרסים שבמסגרתו רוסיה מאפשרת לישראל לתקוף יעדים איראנים בסוריה במטרה לסלקם מהמרחב, מה שמשרת גם את האינטרס הרוסי.

ההודעה הרוסית על כך שלא תאפשר לישראל לתקוף יצאה אחרי שבניגוד לרמטכ"ל, שאישר שישראל תקפה אך שמר על עמימות, בחר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות על תקיפה ספציפית. בישיבת הממשלה בה נפרד מהרמטכ"ל איזנקוט הצהיר כי "חיל האוויר תקף מחסנים של איראן עם נשק איראני בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק. צבר התקיפות האחרונות מוכיח שאנו נחושים יותר מתמיד לפעול נגד איראן בסוריה". היציאה ממרחב העמימות כמעט שחייבה את הרוסים להגיב, ולהצר עוד יותר את צעדי ישראל במרחב, באמצעות יצירת מעין אזור אסור לטיסה במרחב דמשק

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') עמירם לוין, שפיקד על רה"מ נתניהו בסיירת מטכ"ל, הוא הזהיר כי ישראל לא תוכל לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה חשאיות בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. העצה הזו, שנכתבה לפני יותר משנה, עדיין בתוקף.

הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר"

"בלילה שבין ה-18-19 לינואר 1979", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו ביום שישי האחרון, "השתתפתי כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע "מנורה" בדרום לבנון, הפשיטה הראשונה שבה נטלתי חלק". הפשיטה, עליה פיקד מח"ט הצנחנים דאז ולימים הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, היתה אחת מני רבות שביצע אז צה"ל כנגד ארגוני המחבלים שהתבססו אז בדרום לבנון ומשם שילחו חוליות טרור שיחדרו לישראל וירו קטיושות על יישובי הצפון. שלח, ששירת בגדוד 202, עליו פיקד שאול מופז (שהחליף לימים את ליפקין-שחק כרמטכ"ל), כתב שמהלילה ההוא הוא זוכר בעיקר "את הקור המקפיא של מי הליטאני כשחצינו אותו, אוחזים בחבל שחיבר אותנו לגדה שממול; את העלייה המאומצת לרמת ארנון, ההמתנה הארוכה ונוקשת השיניים לשאר הכוחות, הירח שהציץ מבין העננים והאיר לרגע את הבית שהיה היעד שלנו, בו היו, מבלי לדעת דבר, המחבלים שנשלחנו להרוג. את הטעם היבש של המתח לפני הפתיחה באש, והרוגע הממוקד שאחרי הלחיצה הראשונה על ההדק. את ההתגנבות המהירה אל הבית, הנחית המטענים, הדף הפיצוץ. ואת המסע המפרך חזרה, שוב דרך הכפור של הליטאני ואז במעלה הדרך הביתה".

מימין: כוכבי כמח"ט צנחנים בתרגיל צניחה, (צילום: דו"צ).

במבצע נהרגו כ-30 מחבלים ונפצעו כעשרה. שלח המשיך וכתב כי התרשם מאוד מהרוגע והשלווה המקצועית שבהם פיקדו ליפקין-שחק ומופז על הכוח. צה"ל של אז, כתב שלח, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא שיש ברשותה של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה. התפקיד של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז נער בן 14, הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו. כל מה שהוא צריך לעשות, אם תשאלו אותי, הוא לשים את המופת של אמנון ומופז לנגד עיניו". יש הרבה אמת בדברים, כפי שנכתב כאן בעבראבל הרוח הזו מחייבת צבא יבשה כשיר, וטיפול בליקויים שחשף נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק.

כוכבי, שכמו שלח היה פקוד של מופז בצנחנים, יידרש לנווט את צה"ל מול שורה של אתגרים ובהם טלטלת הבחירות הקרבה, שעשויה לגרור לתוכה את הצבא על כלל המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהוא מעורב בהן (שירות נשים, משפטיזציה ועוד). אבל האתגר העיקרי, זה שאיזנקוט השכיל להימנע ממנו מחד ולהתכונן אליו היטב מאידך, הוא המלחמה. באחרונה ציין ראש אמ"ן, תמיר היימן, כי למרות שהסבירות למלחמה יזומה מצד אויבי ישראל נותרה נמוכה, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". האפשרות שהצד השני יטעה ויגיב באופן לא מחושב לאחת התקיפות שביצעה ישראל במערכה שבין המלחמות עלולה להביא לעימות. "הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה", אמר. בתגובה לתקיפה שסוריה ייחסה היום לישראל ירה הצבא הסורי, כאמור, טילי נ"מ שיורטו סמוך לגבול עם ישראל. לא מן הנמנע שבזה לא תסתיים התגובה לתקיפה. כמו ילדים והוריהם, ועובדים שמקבלים בוס חדש, גם יריבים ואויבים בוחנים כל העת את גבולות הצד השני, בוודאי ובוודאי כשמתחלף המנהל. הצבא של כוכבי חייב אם כן, לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.01.2019) 

 

האביב הגיע מוקדם השנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שזה לקח זמן רב מדי, נראה שלבסוף בחר שר הביטחון לרמטכ"ל ה-22 של צה"ל במועמד שמגיע עם כרטיס עבודה מלא. האלוף כוכבי יידרש להתמודד עם לא מעט אתגרים שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט וכדאי, כפי שייעץ פעם למפקדים צעירים, שיישאר תמיד מוטרד.

זה לקח יותר מדי זמן, אבל בסוף החליט שר הביטחון ליברמן על זהות הרמטכ"ל ה-22, ובחר בסגן הרמטכ"ל המכהן, האלוף אביב כוכבי. ניתן להעריך שהמהלך הוא על דעתו של ראש הממשלה נתניהו. שנה לפני שמונה בני גנץ לרמטכ"ל, העריך פרשן צבאי ותיק את סיכוייו להתמנות לתפקיד. הפרשן הימר שבסופו של דבר גנץ יתמנה, וצדק, אבל ציין כי למרות שורת התפקידים שבהם כיהן גנץ בטרם הפך לסגנו של אשכנזי, נשאלת השאלה האם לא רק עבר בהם, מבלי להותיר חותם? אפשר להתווכח עם הביקורת הזו, וגנץ נחשב למג"ד מעולה בצנחנים, כמו גם למח"ט בולט ועוד. אבל מה שבטוח, שאיש אינו יכול להצמיד ביקורת שכזו לכוכבי. מח"ט באיו"ש באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדה בעזה, ואלוף פיקוד צפון, הוא בקי בכל זירות הלחימה האפשריות. בדרך פיקד גם על כוחות מילואים ועמד בראש אגף המודיעין. כל אלו ביחד יוצרים כרטיס עבודה מלא. 

סגן הרמטכ"ל כוכבי בטקס סיום קורס קצינים (צילום: דו"צ).

כוכבי גדל בקריית ביאליק, והיה חניך ב"מחנות העולים" (תחת המדריך טל רוסו) וב-1982 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 890, עליו פיקד אז משה "בוגי" יעלון, והספיק לחוות את שלהי מלחמת לבנון הראשונה כבר במסלול ההכשרה. בספר המסלול של הפלוגה ההיא נכתב עליו שהוא מתאים לפיקוד. לבנון היתה לזירה המרכזית של החצי הראשון של שירותו, שם היה מפקד מחלקה ופלוגה בגדוד. ב-1988 מינה אותו המח"ט דאז, שאול מופז, למפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, ה"עורב". מופז ויעלון היו למפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר-כך. צה"ל התמקצע מאז וחלק מהיחידות המובחרות שבו מאוגדות תחת חטיבה אחת, והפלוגות הייעודיות של חטיבות החי"ר גובשו לגדוד סיור אחוד, אולם בשלהי שנות השמונים ביצעו היחידות החטיבתיות מבצעים מיוחדים ופשיטות בלבנון. אחד החיילים בפלוגה, אמיר ברעם, הפך בהמשך למג"ד תחת פיקודו באינתיפאדה השנייה, ומכהן כעת, כאלוף, כמפקד המכללות והגיס הצפוני. כוכבי העריך מאוד את ברעם, עוד מהימים שהיה טירון בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ולא מן הנמנע שיהפוך להיות אחד האלופים המשפיעים במטכ"ל שלו. 

כוכבי שימש כקצין אג"מ של החטיבה ובשנים 1994-1993 פיקד על גדוד הצנחנים 101. עיקר התקופה ההיא זכור מפעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון, אבל כוכבי מצא זמן גם לתחרות שהתנהלה בין הגדודים בחטיבה. המתחרה הבולט, שגדודו גם זכה בתואר הגדוד המצטיין 3 פעמים ברציפות, היה מג"ד 202, נועם תיבון, יוצא סיירת מטכ"ל. השניים גם התחרו בהמשך על תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים, וכוכבי לקח את הבכורה. בהמשך פיקד על החטיבה המזרחית בלבנון ועל חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. התפקיד שבו באמת בלט היה הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה במהלך האינתיפאדה השנייה. כשמונה לתפקיד ב-2001 קרא לו הרמטכ"ל מופז לפגישה והסביר לו את ציפיותיו מהחטיבה בה עשה את עיקר שירותו. אתם צריכים להגיע למצב, אמר מופז, "שכל דבר יגידו… כמו בחטיבת הצנחנים". כוכבי, הפנים את המסר. 

התפקיד שעשה אותו

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

בספרו, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, שבאותה עת כיהן כראש אג"ת, שצה"ל היה נתון באותם ימים בדילמה בנוגע לשאלה האם להמשיך במדיניות ההגנתית או לפעול, באמצעות כניסת כוחות נרחבת, במחנות הפליטים הפלסטינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. אף שלצבא היה מודיעין טוב, שהצדיק זאת, ואפשר הגעה ישירה לפעילי טרור בכירים ולמקומות בהם אוחסנו אמצעי לחימה, היה בפעולה שכזאת סיכון רב. הכוחות יידרשו לפעול בשטח אורבני צפוף, בלב אוכלוסייה אזרחית. "ההחלטה הפורמלית התקבלה ברמת המטכ"ל ואפילו שר הביטחון, אך מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות" (עמוד 274).

כוכבי הוביל את החטיבה בהצלחה בשורה של מבצעי פשיטה שהבולט שבהם היה מבצע "מסע בצבעים", בפברואר 2002, במחנה הפליטים בלטה שבשכם. בנאום הפרידה שלו מהחטיבה, שנה לאחר מכן, סיפר כי המתח לפני הפעולה היה רב, שכן לראשונה מזה עשרות שנים עומדת חטיבה של צה"ל להילחם במחנה פליטים. כשעה לפני שנתן את פקודת ה"פעל" לכוחות, שוחח עמו בטלפון מפקד אוגדת איו"ש, יצחק גרשון, שהעיר לו שאינו נשמע לחוץ. "אני סומך עליהם", ענה לו. בפשיטה תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים ממספר כיוונים, ונעו במחנה באופן מאובטח בין מבנים תוך שהם פורצים קירות במעבר מבית לבית. במהלך המבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים. כוכבי הוביל את החטיבה גם במבצע "חומת מגן" ובמספר מבצעים לאחר מכן. 

תואם ליפקין-שחק

בהמשך פיקד על עוצבת האש המובחרת ובנובמבר 2004 החליף את מפקד אוגדת עזה שפרש (יש שייאמרו הודח), תא"ל שמואל זכאי, ופיקד עליה במבצעים כנגד תשתיות הטרור הפלסטיני. ביוני 2006, רגע לפני שסיים את תפקידו כמפקד האוגדה, תקפה חוליית קומנדו של החמאס שחדרה דרך מנהרה, טנק של צה"ל על גדר המערכת הרגה שני חיילים ופצעה שלישי. החוליה נמלטה לעזה דרך המנהרה כשבידי אנשיה החייל הרביעי, גלעד שליט. האלוף (מיל') גיורא איילנד, שהוביל את התחקיר הצה"לי אודות האירוע, לא מצא כל דופי בפעילותו של מפקד האוגדה, כוכבי, ונמנע מהמלצות להדחה. כוכבי עצמו פיקד אז על פעולת התגמול של צה"ל בעזה, מבצע "גשמי קיץ", במהלכו הרגו כוחות האוגדה בפיקודו כ-180 מחבלים. במהלך חודש אוגוסט אותה שנה סיים את תפקידו. הפעם היה לו מזל. חודש קודם פרצה מלחמת לבנון השנייה. העובדה שלא היה מעורב בבלגן ששרר בצפון, שהביא לסיומן של לא מעט קריירות צבאיות מבטיחות, רק הפכה אותו לבולט יותר בשכבת הגיל שלו בצבא. 

במאמר באסופה "על המנהיגות הצבאית" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) כתב כוכבי, שבספר מוזכר כמי שקודם לכן שימש כמפקד אוגדת עזה "וכמפקד הצנחנים" (עמוד 159), על שבעה כללים למנהיגות ביחידות שדה. הכלל הראשון, כתב, הוא יצירת שותפות ובניית צוות. את הרעיון המבצעי שלאורו נוהלו "לא מעט קרבות מופת לאורך ההיסטוריה פיתחו מפקדים בשיתוף עם פקודיהם. כך קורה בשנים האחרונות בלחימה של צה"ל עם הפלסטינים. מח"ט מעצב תוכנית עם המג"דים שלו ומג"ד עם פקודיו" (עמוד 66). הכלל השני שציין הוא חזון, מדיניות ונהלים, שיהוו את המצפן ואמות המידה שלאורם תפעל היחידה. הכלל השלישי הוא יצירת הזדהות, רתימה ושותפות ואילו הרביעי הוא יצירת שיטה, ניהול בקרה ודרך פעולה. הכלל החמישי, הוא לימוד, ליווי וחניכה. אל למפקד, כתב, להסתפק בהצבעה על הכיוון אליו יש ללכת. "עליו ללמד את פקודיו גם איך עליהם לצעוד" (עמוד 68). הכלל השישי הינו הקפדה על גישה אישית ואנושית והשביעי, שבלעדיו אי-אפשר, הוא דוגמה אישית. המפקד, כתב, חייב להוות דוגמה ומודל לפקודיו. בנימה אישית הכללים הללו זכורים גם לי מימי כמפקד בצנחנים, כשהוא המח"ט, הן כדגשים שלו, לנו המפקדים, והן ככללים שלאורם פעל.

באזכרה במלאת 30 יום לפטירת הרמטכ"ל לשעבר, אמנון לפקין-שחק, ספד לו כוכבי, כראש אמ"ן, והזכיר את יכולתו של המנוח לדחוס תפיסה שלמה "למספר משפטים קצרים, מושחזים, מדוייקים, קולעים ללב העניינים המרכזיים שעל הפרק. דוקרים את העבר ומתעלמים מהטפל". אמנם, כפי שציין אז, הוא הצטרף "לחטיבת הצנחנים שנים רבות" אחרי שליפקין-שחק פיקד עליה, אך לדבריו, שמו נותר "מהדהד, כאילו נתפס בין צמרות האקליפטוסים של בית ליד". כרמטכ"ל היה ליפקין-שחק שונה מאוד מהרמטכ"ל שיחליף כוכבי, והרבה להתעמת עם הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה נתניהו. כוכבי, שתמיד נחשב לקצין דעתן, עשוי לפעול באותו אופן, בין היתר בכדי למצב את מעמדו בעיני הציבור בדרך לתחנה הבאה, אבל גם כדי לסגור חשבון על מריטת הנוצות שעבר (שלא לומר זובור) בדרך לתפקיד הנכסף. 

תמיד מוטרד

חלק מהאתגרים שעמם יצטרך כוכבי להתמודד הם ירושה שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט. ראשית, יידרש כוכבי להמשיך לשמר את צה"ל כצבא עם ממלכתי, מעל מחלוקות פוליטיות, מבלי שיידרש להתפשר על ערכיו. איזנקוט עמד במבחן הקשה הזה, בפרשיות דוגמת אלאור אזריה, נאום המספריים, העברת ענף תודעה יהודית מן הרבנות הצבאית לאחריות ראש אגף אכ"א ועוד. המחיר היה גבוה (איומים על חיי הרמטכ"ל נוסח: "גדי, גדי תיזהר…" מצד גורמים קיצוניים בימין ועוד). אתגר נוסף שבו עסק הרמטכ"ל לאורך כל כהונתו הוא שיפור כשירותם ומוכנותם של כוחות היבשה לעימות הבא. כוכבי יידרש להמשיך בכך, ובמקביל ליצור אמון רב יותר בקרב הדרג המדיני בתועלת שתצמח מהפעלת תמרון קרקעי. עזה והחזית הצפונית, שתי זירות שמוכרות לו היטב, עתידות להישאר במרכז העיסוק המבצעי של צה"ל גם במהלך כהונתו. 

במאמר שתרם אז לאסופה על המנהיגות הצבאית מנה כוכבי עוד עצה אחת. אם המפקד, כתב אז, "יאמץ לעצמו את הכלל של "כל הזמן מוטרד", הוא יצליח עוד יותר. הוא יבדוק מה עוד לא סגור, מה עוד לא תואם, מה הובן לא נכון ומה יכול לעבור שיפור נוסף. "להיות מוטרד" פירושו להיות ההיפך מזחוח, ההיפך משבע רצון, ולרצות לממש מצוינות" (עמוד 70). עכשיו כוכבי נבחר לרמטכ"ל. הכלל הזה, כדאי שיישב אצלו חזק בראש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.10.2018)

"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)