לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

אין שינוי בעזה, אבל להתכונן צריך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירה מחדש ביחיא סינוואר להנהגת החמאס בעזה לא מפחיתה מהצורך של צה"ל להיערך לעימות ברצועת עזה. אבל ההיערכות הזו חייבת לכלול את כוחות המילואים. במקביל, כדי שמפקדי צה"ל יקבלו החלטות, צריך לאפשר להם לטעות. 

השבוע נערכו בחירות לראשות תנועת החמאס ברצועת עזה. בבחירות ניצח מנהיג הארגון הנוכחי, יחיא סינוואר, אולם לרגע נדמה היה שהמנצח הוא ניזאר עוואדאללה. בניגוד לסינוואר שצמח בין היתר בזרוע הצבאית של הארגון, הרי שעוואדאללה צמח בלשכה המדינית ונחשב לאחד מאדריכלי עסקת שליט.

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ד"ר קובי מיכאל ויוחנן צורף כתבו בפוסט שפרסמו בפייסבוק כי אף שהפסיד הצליח עוואדאללה למצב עצמו בעמדת השפעה משמעותית יותר ולהטיל צל על מעמדו של סינוואר כסמכות הבלעדית ברצועה.

ניתן להעריך שהסיבה לכך שניצחונו של סינוואר היה מוטל בספק נגעה לביקורת מהציבור כמו גם מצד הנהגת חמאס על הדרך שבה ניהל את הטיפול במשבר הקורונה ברצועה ומשום שלא השיג הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו ישוחררו מאות אסירי של הארגון המוחזקים בישראל.

מיכאל וצורף העריכו כי למרות שניצח בבחירות, הרי שישנה שחיקה במעמדו של סינוואר. אף שהשניים ציינו כי מוקדם מדי בכדי להעריך את מלוא המשמעות של תוצאות הבחירות, "נראה שיש בהן כדי להעיד על הכוונה להתמקד בבעיות הפנימיות של הארגון ובצורכי האוכלוסייה ברצועת עזה, ואילו בכל הנוגע למאבק נגד ישראל, נראה שתתחזק ההעדפה לפעול בדפוסי מחאה עממית וריסון השימוש ברקטות ונשק חם".

יש לציין שדפוס הפעולה של המחאה העממית על הגדר, שימש בשנים האחרונות ככסות לפעילי טרור שעשו בחסותו שימוש בנשק חם. מה גם שההעדפה להימנע מירי רקטות לא חלה על הג'יהאד האסלאמי.

הקפיץ נדרך, אבל לא כולו

למרות התחזית האפשרית של מיכאל וצורף, בצה"ל נערכים לאפשרות שתתרחש הסלמה ברצועה ויידרש רכיב תמרון קרקעי. לאחרונה התקיימה בבסיס צאלים השתלמות "קפיץ דרוך" שהובילה אוגדה 162, עליה מפקד תא"ל סער צור, שמטרתה לשפר את מוכנות כלל מפקדי החטיבות וגדודי החי"ר ללחימה ברצועת עזה.

במהלך ההשתלמות עברו המפקדים, בהם גם חניכי קורס מג"דים, חמש תחנות שבהם ביקשה האוגדה לתאר להם את מאפייני העימות, ובכלל זה השטח הבנוי, על הבניינים רבי־קומות והבנייה הצפופה שבו והתווך התת־קרקעי, והאופן שבו מתכנן חמאס לפעול במערכה הבאה. בהמשך הוצג למפקדים האופן שבו הם יידרשו לפעול, בקרב משולב, רב־זרועי ורב־ממדי במערכה הבאה.

ההשתלמות התקיימה בהתאם לתוכנית מבצעית בשם "רוח דרום", שבה יופעל תמרון מהיר ואגרסיבי. ההנחה שגלומה בתוכנית, כתב לאחרונה ב"מעריב" הפרשן הצבאי טל לב־רם, היא "כי ההישג המצרפי של כלל החטיבות שנלחמות, במקביל לצד פעולות חיל האוויר ומרכזי האש באוגדה ובפיקוד, יאפשרו להגיע להישג והכרעה מהירה – זאת בניגוד לעימותים הקודמים ברצועת עזה". יש לקוות שכך יהיה, אך מבצע "צוק איתן" מחייב ספקנות בריאה.

כדאי גם לשאול איפה אמורים להיות כוחות המילואים במערכה, שכן הרצועה היא שטח גדול, בנוי בצפיפות שיחייב הפעלת כוחות מיומנים וכשירים. הצבא הסדיר לא יוכל לעמוד בכך לבדו.

בספרם המרתק "בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים" (הוצאת כרמל, 2020) תיארו נחמיה זרחוביץ, יוצא סיירת צנחנים שלחם בקרב על גבעת התחמושת כצנחן מילואים, ואל"ם (מיל') ד"ר יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרב על הסיירת של חטיבת החי"ר הירושלמית (חטיבה 16), את הקרב על ירושלים ב־1967.

בקרב לחמו רק כוחות מילואים, חטיבת השריון הראל, חטיבת החי"ר הירושלמית וחטיבת הצנחנים מילואים 55, אולם רק אחת מהן, החטיבה הירושלמית, יועדה לכך במקור והכירה את היעדים והתוכניות המבצעיות, ואף התאמנה בהתאם להן. 

אחד הקרבות המרתקים בספר הוא הקרב על מוצב הפעמון, מוצב מבוצר ובו תעלות ומערות שבהן היו ערוכים חיילי הליגיון הירדני, לחמה הסיירת של החטיבה הירושלמית, בפיקוד לנגוצקי. טנקים ירו לעבר המוצב, "אך כאשר חדרו לנגוצקי וצוותו למוצב הופסק הירי כדי לא לסכנם. בשלב הראשון פרץ לנגוצקי וניהל לבדו קרב טיהור" (עמוד 138), ובהמשך הצטרף אליו צוותו והכוח ניהל קרב לכיבוש המוצב.

"בהיתקלויות פנים אל פנים, לעיתים מטווח אפס, טיהרו 16 לוחמי הסיירת את התעלות, המערות, הבורות, הכוכים והבונקרים במוצב כולו" (עמוד 138), כתבו המחברים.

הקרב, המחיש את יכולתה של יחידה מאומנת, גם כשמדובר ביחידת מילואים, לפעול ביעילות ולבצע את המשימה. לנגוצקי אף עוטר על גבורתו בעיטור המופת.

היעדר שילוב של כוחות המילואים במערכה, בין בשל הנחה לפיה לא יהיה בהם צורך, או לחלופין כי יגויסו כדי לפנות כוחות סדירים למערכה, הוא שגיאה שמניחה שהאויב ישתף פעולה עם התוכנית הצה"לית. אין סיבה להניח שכך יהיה. על כן, יש לחזק גם את היכרות כוחות המילואים עם היעדים והתוכנית. אחרת, יימצאו אלו במצב כשירות ומוכנות דומה לזה שבו היו במלחמת לבנון השנייה.

תזמורת קרבית

בצה"ל מחלקים בשנתיים האחרונות למפקדי פלוגות וגדודים ספר קצר ותכליתי בשם "הנגנים של מארס" (הוצאת מודן ומערכות, 2019), שנכתב במרכז להפקת לקחים צבאיים בצבא היבשה האמריקני. שם הספר לקוח מציטוט של הגנרל ג'ורג' פאטון.

בשנת 1941 בשיחה שקיים עם מפקדי דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, אמר פאטון כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכל הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס… להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון" (עמוד 11).

בכדי להמחיש את הסינכרון והתיאום שלהם נדרש כוח בלחימה תואר בספר עימות בדיוני, הדומה במאפייניו לעימותים שבהם לחמה ארצות־הברית בסרביה ובקוסובו. בספר נדרש צוות־קרב גדודי המורכב מחי"ר ושריון להיערך ללחימה במדינה הבדיונית בולקביה שבמזרח־אירופה. לאחר כל חלק בספר ישנו לקח מודגש וברור למפקדים, שהם הם הקבוצה העיקרית שלה מיועד הספר.

דגש חשוב מושם בספר לעובדה שהלחימה מתקיימת בסביבה רוויית אוכלוסייה אזרחית, לקח שבוודאי רלוונטי ללחימה אפשרית ברצועת עזה. לקח חשוב אחר נוגע לגישת הפיקוד שלאורה יש לפעול, המכונה "פיקוד משימה", שבה למעשה המפקד קובע את המשימה, ואילו מפקדי המשנה שלו קובעים כיצד יבצעו אותה. 

פעולה בהתאם לגישה זו, כתבו המחברים, מחייבת את המפקדים "להבין, להפעיל את הדמיון, לדעת לתאר ולכוון מבצעים, במטרה ליטול יוזמה מול האויב ולעמוד במשימה. על המפקדים הכפופים להם לוודא שהבינו היטב את כוונת המפקד, כדי שיוכלו לפעול על פי עקרונות פיקוד המשימה. יש חשיבות מכרעת לכך שהמפקד יספק תשתית מידע רחבה מספיק, כך שהמפקדים הכפופים לו ידעו מה לעשות, מתי לעשות זאת ומדוע הדברים נעשים" (עמוד 53).

אבל כשפועלים בגישת "פיקוד משימה" נדרש עוד דבר. כדי לגדל מפקדים טובים, אמר פעם רה"מ אריק שרון בשיחה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי, "צריך לסמוך". היכולת לספוג ולהכיל טעויות, אינה מובנת מאליה, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לפעול בגישה זו. כי מי שלא טועה לא עושה.

פרופורציות

אחד הכוחות שמיועדים ללחימה בעזה הוא היחידה המובחרת אגוז שבחטיבת הקומנדו, עליה מפקד סא"ל א', שעשה ביחידת אגוז את כל שירותו (עם גיחות לגולני כמ"פ ומג"ד).

לפני כשבוע הותקף לוחם במסלול ההכשרה של היחידה, בעת שהיה בניווט בדד, ככל הנראה בידי שני ערבים ישראלים ואלו גנבו את נשקו ממנו ונמלטו, על אף שהלוחם ניסה להיאבק בהם. בעוד התחקיר הצבאי מתקיים פרסם המג"ד בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים ביחידה הודעה שבה מתח ביקורת על הלוחם.

המג"ד טעה כשמיהר לחרוץ דין על תפקוד החייל בטרם הושלם התחקיר. מה גם שהתחקיר קבע שהלוחם כשל מקצועית אך לא ערכית. מנגד, העליהום שספג בתקשורת היה מטריד בעוצמתו. בסופו של יום איש ממבקריו של סא"ל א', שעוטר פעמיים בצל"ש על האומץ שגילה בלחימה ברצועת עזה, אינו רוצה לסגור את השבתות והחגים במקומו, ובוודאי לא לשאת במקומו בנטל האחריות למשימה ולאנשים.

הביקורת הציבורית והתקשורתית חיונית לצבא, אבל אי־אפשר, וגם לא צריך לערער ולבקר כל החלטת מפקד. בהמשך לכך ראוי לשאול האם צדק בית המשפט המחוזי בתל־אביב כשהפך את ההחלטה הפיקודית להדיח את מפקד בסיס מצ"ח בבאר שבע בעקבות התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, לאחר שניסו במצ"ח לגייסו כסוכן. יש ממש בטענות הקצין כי הודח באופן שרירותי וללא נימוקים מספקים, אך ביטול ההדחה בידי בית המשפט יוצר תקדים מסוכן.

אף שההדחה אינה בהכרח מוצדקת, ביטולה בידי הרשות השופטת, כפי שציין בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר, עלול להביא למצב שכל "מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית".

שהרי "מי שלא טועה לא עושה". לצד הביקורת הנדרשת על הצבא, כדאי גם לזכור שהפיקוד הקרבי הוא מקצוע קשה ושוחק, ומוטב לזכור שהאנשים העושים במלאכה הם בני אדם, וגם הם טועים. כסגן רמטכ"ל הזהיר בשעתו בני גנץ מ"לשחוט את משרתינו", לאחר שטעו.

אין לנו מפקדים אחרים במלאי. לא כל החלטה שלהם תהיה טובה וצודקת, אבל מפקדים שחשים שיספגו קיתונות של ביקורת על כל החלטה יפחדו לקבל החלטות.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה", אבל זה לא האינטרס הישראלי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב הסלמה בדרום, שוב רק בין צה"ל לג'יהאד האסלאמי כשחמאס על הקווים. ישראל השיגה רגיעה עם חמאס אבל הרצועה לא נרגעה. כדאי לשאול מה באמת רוצה החמאס, ואיך מצטיירת ישראל בעיני שחקנים אחרים כשהיא מוותרת, ולא מעמדה של כוח.

צה"ל מצוי בעיצומו של יום קרב שני כנגד הגי'האד האסלאמי. החמאס, ממש כמו בימי הקרב שכונו מבצע "חגורה שחורה", לפני כשלושה חודשים, נשאר בינתיים על הקווים ולא מתערב.

ההסלמה בדרום החלה לאחר שכוח מגדוד הסיור של חטיבת כפיר, סיירת חרוב, זיהה בבוקר יום ראשון שני מחבלים מארגון הגי'האד האסלאמי קרבים לגדר במטרה להניח מטען חבלה. הכוח פתח באש והרג את אחד המחבלים ופצע את השני. 

בתקרית, כמו גם כשסיכל ביעילות שני ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור לעוטף בינואר האחרון, הוכיח הגדוד, עליו מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669) ששימש בו קודם לכן כמ"פ וסמג"ד, שאינו נופל ברמתו מגדודי הסיור של חטיבות החי"ר הוותיקות.

דחפור של חיל ההנדסה חצה את הגדר ופינה את גופת המחבל לישראל. הסיבה לכך נובעת מהחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, לאסוף גופות מחבלים למטרות מיקוח. איסוף הגופה צולם בידי הפלסטינים והפך לסרטון ויראלי שהלהיט את דעת הקהל הפלסטינית, שכן הוא נתפס כהתעללות אכזרית ומיותרת בגופות.

הטמפרטורה ברצועה היתה גם כך בשלבי רתיחה מוקדמים לאחר שבשבוע שעבר זיהו בצה"ל, מבעוד מועד, מארב צלפים של הגי'האד האסלאמי, שנועד לפגוע בסיורי צה"ל לאורך הגדר. כוח של הימ"מ, יחידת העלית של המשטרה, שהיה פרוס בגזרה ביצע ירי מדויק ופגע במחבלים. הסרטונים שתיעדו את איסוף הגופה העלו את סף המתיחות לכדי סבב לחימה. 

המגרש לא נגמר ברצועה

בראשון בערב שיגרו פעילי הגי'האד האסלאמי כעשרים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מטרות של הארגון בעזה, ותא תקיפה של אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל אליעזר טולדנו, הכווין אש שפגעה בחוליית שיגור רקטות בצפון הרצועה. 

בנוסף, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בו יוחסה (על-פי פרסומים זרים) לצה"ל תקיפת ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי, בדמשק, תקף חיל האוויר בגלוי מתקן לייצור אמצעי לחימה של הארגון בסוריה.

נראה כי ישראל ביקשה שוב לשדר מסר לג'יהאד האסלאמי כי היא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה. כשמתרחקים מהמגרש הביתי של הגי'האד האסלאמי ברצועה, היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור..

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה"

מפרסומים שונים בתקשורת עולה כי ישראל והחמאס הגיעו למה שאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כינה "הבנות לרגיעה". ישראל אישרה שורה של "גזרים" לחמאס, ובכלל זה אלפי אישורי עבודה לסוחרים (מכבסת מילים לפועלים). בנוסף, ישראל אפשרה (שלא לומר ביקשה באמצעות משלחת שכללה את ראש המוסד יוסי כהן והאלוף הלוי) לקטאר להעביר כסף רב לרצועה. 

האלוף הבהיר בשעתו כי הסדרה היא מהלך שמסדר "את כל הבעיות" ובהן סוגיית השבויים והנעדרים. פתרון כמעט הוליסטי. רגיעה, לעומת זאת, היא מהלך שנועד להפסיק את הלחימה, פלוס הקלות.

בשל המחיר הפוליטי שעלולים חבריה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשלם, נמנעה הממשלה זמן רב מלקבל החלטה בנושא. הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לנצל את מבצע "חגורה שחורה", במהלכו הפעילה ישראל "מקל" יעיל ומדויק וגבתה מחיר מהג'יהאד האסלאמי, בכדי לתת לממשלה חלון הזדמנות להשיג רגיעה ולעשות ויתורים מעמדת כוח.

ההזדמנות חלפה. גם עתה, משהושגו ההבנות לרגיעה, כפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", נמנעת הממשלה מלהסביר לציבור את מדיניותה. הפוליטיקאים, שמצויים בעיצומו של סבב בחירות שלישי בתוך שנה, מבקשים להימנע מהביקורת על כך שלמרות הרטוריקה הלוחמנית, הקוראת למלחמה חסרת פשרות בטרור, הם הגיעו להסכמות עם ארגון שנשמת אפו היא ההתנגדות לישראל והטרור הוא לחם חוקו.

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, כי שאיפתה של ישראל להגיע להסדרה עם חמאס, מדיניות שהצבא דוחק בדרג המדיני לאמץ, מתבססת על ההנחה "לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן". 

להנחה הזו, ציין, יש יתרון וחיסרון גם יחד. "שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי".

אולם, כתב, "בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים". לא תמיד הוא עושה זאת באופן ישיר. לעתים הוא פשוט נמנע מלרסן את הפלגים הסוררים ברצועה ובראשם הגי'האד האסלאמי. 

ההסלמה הנוכחית מדגימה עד כמה הרגיעה שבירה. לא מן הנמנע שחמאס מעוניין רק במה שדנק כינה כ"כמעט הסדרה", משום שגם הוא, כמו הממשלה בישראל, אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי ולהצטייר כמי שמשתף פעולה עם האויב.

"כמעט הסדרה" הוא מצב שנוגד את האינטרס הישראלי. אם חמאס לא מסוגל לרסן את הפלגים הסוררים, או בוחר להימנע מכך, הרי שהרגיעה שהושגה ריקה מתוכן, והיא רק חלק מדינמיקת ההסלמה שהחלה במרץ 2018.

העובדה שישראל העניקה "גזרים" לחמאס, לאחר מלחמת ההתשה שניהל הארגון, על בלוני הנפץ, הרקטות, ההפגנות האלימות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים שהפעיל במהלכה, מציגה אותה חלשה. את זה רואים גם בגזרות אחרות שבהן ישראל פועלת.

כדאי גם לשאול מה תבין מזה הרשות הפלסטינית, שלא מפעילה טרור ומקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל. היא עלולה לחשוב שגם ישראל מבינה רק כוח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 24.02.2020)

בדרום מתקיימת דינמיקה של הסלמה, אבל בינתיים ישראל לא מנהלת אותה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב מטח רקטות מעזה ליישובי הדרום, שיזם הגי'האד האסלאמי, ושוב בחרה ישראל, מחשש להתלקחות בצפון, בתגובה שמשדרת לחמאס כי עליו רסן את הפלגים הסוררים. אבל מה בנוגע למחויבות המדינה לביטחון תושבי העוטף, ולצורך לחזק את כושר ההרתעה?

בערב שבת נורה מרצועת עזה מטח בן 10 רקטות לעבר שדרות והמועצה האזורית שער הנגב. לירי אחראי ככל הנראה ארגון הג'יהאד האסלאמי, בשל מאבקי כוח בין החמאס לארגון. משתנה נוסף הוא העובדה שעל החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה מפקד בהא אבו אל-עטא, הנחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, השואף לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב, ובשל כך יזם את הירי.

צה"ל הגיב בתקיפה אווירית מדודה, שבמסגרתה הושמדו שורה של מטרות צבאיות של חמאס ברצועת עזה. בין היתר הותקפו יעדים של הכוח הימי ושל מערך ההגנה האווירי של חמאס, וכן מתחמים לייצור אמצעי לחימה ותשתיות תת-קרקעיות. בתקיפה נהרג פלסטיני בן 27 ושניים נוספים נפצעו באורח בינוני עד קשה.

המציאות ברצועת עזה בחודשים האחרונים מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה של חוליות פעילים חמושים מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי מהרצועה לשטח ישראל, שחוסלו בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת.

צבר האירועים הללו מלמד, כמאמר רה"מ בנימין נתניהו לפני כחודש וחצי, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה ועל ירידה ביכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

נראה כי בהחלטה לתקוף דווקא עמדות חמאס, ביקשה ישראל לאותת לארגון כי היא רואה בו את הריבון ברצועה והאחראי להפסקת הירי.

הסיבה, כך עולה מפרסומים בתקשורת, היא החשש הישראלי מהתלקחות בחזית הצפונית. איראן עודנה מבקשת להגיב על שורה ארוכה של תקיפות שהיא מייחסת לישראל, בעיראק, בסוריה ובלבנון, וכפי שהוכח באירוע "בין המצרים" (במהלכו ירו חוליות חזבאללה טילי קורנט לרכב "זאבולנס" של צה"ל) לא חסר הרבה בכדי שזו תתרחש.

ישראל מבקשת להימנע בעת הזו מהסלמה בדרום, שאיראן עלולה לנצל בכדי לתקוף אותה בזירה נוספת, ובכך לחייב אותה להתמודד עם מערכה בשתי חזיתות

קו התקפי

בחודש הבא, ב-25 בדצמבר, ימלאו שלושים שנים לפשיטה שכמעט איש אינו זוכר, מבצע "שומרי יער". היתה זו פשיטה של סיירת צנחנים על מפקדת ארגון מחבלים המסונף למפלגה הקומוניסטית הלבנונית סמוך לכפר נבי צפא, 15 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון בדרום לבנון. 

המבצע היה חלק מן הקו ההתקפי שהוביל אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון

פלד עשה את עיקר שירותו בחיל השריון. הוא פיקד על חטיבת מילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן ב-1973, ועל "כוח יוסי", כוח מאולתר שכלל גדוד שריון, גדוד צנחנים במילואים וכוח מילואים מסיירת מטכ"ל, שכבש את הכפר משע'רה ולחם ממזרח לאגם קרעון בלבנון ב-1982.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר את מסלולו הצבאי ובעיקר את תקופתו בפיקוד הצפון, בשנים בין 1991-1986. 

המבצע הראשון שאותו יזם, בספטמבר 1986, היה פשיטה של "סיירת גולני בפיקודו של הרס"ן דאז, אמיר מיטל ז"ל. המשימה: תקיפת שני מבני מחבלים בכפר זביקין. אחת המטרות: להביא שבוי לצורך קבלת אינפורמציה על התארגנות המחבלים באזור. המשימה מבוצעת, ומצרור בודד שנורה לעבר הכוח, יש לכוחותינו הרוג אחד. יואב, בנו של האלוף עמנואל סקל" (עמוד 295).

במהלך חמש שנותיו בצפון הוסיף פלד ויזם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות שכאלו, כמו גם נרחבות יותר, דוגמת מבצע "חוק וסדר"הפשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא ב-1989, היתה מורכבת בהרבה וחייבה את הכוח, סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן-דוד (בנדה), לגמוע מרחק רב, ברגל, בשטח קשה והררי.

מח"ט הצנחנים דאז, דורון אלמוג, כתב לימים כי "הכוח הצליח להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צלפים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה קילומטרים נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח". עשרה מחבלים נהרגו בפשיטה.

"הצנחנים הלכו 24 ק"מ ברגל, ביצעו תקיפה, התפנו. רמת הביצוע היתה גבוהה" (עמוד 361), כתב פלד וציין שמכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון זו אחת הפעולות שתהווה ציון-דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל.

ההמשלה מחויבת לתושבי הדרום?

הקו שבו נקט פלד היה ביטוי למחויבות הממשלה לביטחונם של תושבי הצפון. הנכונות של צה"ל לפעול כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, גם על הקרקע, אמנם לא הביאה לרגיעה מוחלטת בצפון אבל הפכה את החזבאללה לארגון נרדף. יתרה מכך, ישנם הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בתקיפה אווירית, ובהם הוצאתו משיווי משקל. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות. 

בסוף השבוע צייץ בטוויטר בועז גולן, מגיש "האולפן הפתוח" בערוץ 20, ותיאר תרחיש שבו בני גנץ, יו"ר מפלגת "כחול לבן", הוא ראש הממשלה והחמאס שב ויורה על יישובי הדרום. גנץ, לפי גולן מתקשר לח"כ אחמד טיבי, שותפו הקואליציוני, והלה מאיים עליו ש"עוד בעם אחת אתה מטלבן אליי על זה – אתה עב הביתה". מעבר לנימה הגזענית שעולה מהציוץ, איזה ציון הוא נותן למדיניות ממשלת הימין בראשות נתניהו מול החמאס?

גנץ, מצדו, אכן צייץ בטוויטר שממשלה בראשותו "לא תסבול איום על תושבי הדרום ולא תקבל שום פגיעה בריבונותה. נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, גם אם נצטרך לפגוע אישית במי שמובילים את ההסלמה".

זוהי התחייבות אמורפית ואפשר שגם אם יצליח להרכיב ממשלה ימצא עצמו גנץ נוהג בדיוק כמו האיש שהוא שואף להחליף בתפקיד. אבל בינתיים האחריות לביטחון מצויה בידי שר הביטחון וראש הממשלה נתניהו, ובכל האמור לקיום הצד של המדינה בחוזה שבינה לבין תושבי עוטף עזה, קשה לומר שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה להבטיח את ביטחונם ושגרת הקיום שלהם.

מאז נובמבר שעבר, לאחר שהסתבכה פעולת הכוח המיוחד ברצועה והחמאס ירה כ-500 רקטות על יישובי הדרום במהלך סבב לחימה, עוצבה משוואה לפיה החמאס והג'יהאד האסלאמי הם שקובעים את גובה הלהבות, וקובעים את המקום והזמן הנוחים להם להסלמה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד הרצי הלוי (וגם גנץ), היו קצינים צעירים בצנחנים ובלבנון כשפלד היה אלוף פיקוד הצפון. התפיסה שהוא דגל בה, לפיה אם לא יהיה שקט בצפון אז גם בלבנון לא יהיה שקט, מוכרת להם היטב. כלל לא בטוח שמלבד בפן הרטורי, בהצהרות מתלהמות לתקשורת, היא מוכרת לממשלה. 

ישראל חייבת לשנות את המשוואה בדרום, גם נוכח המורכבות בצפון (כי זו אינה עתידה להיעלם בזמן הקרוב). אם מתקיימת דינמיקה של ההסלמה, אזי על ישראל, שחזקה יותר מאויביה לאין שיעור, לשלוט בה. כדאי גם לצאת מעמדת המגיב, ואולי ליזום תקיפות, גם קרקעיות, במידת הצורך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.11.2019)

גולני והשריון לא השאירו למחבלים סיכוי, אבל אסור להיכנס לשאננות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון רשמו כוחות הבטחון הצלחות מרשימות הן בעזה והן באיו"ש. אבל יותר מכל הן מלמדות על מציאות שברירית ועל כך שאסור להיות שאננים.

הבוקר (ראשון) זוהה מחבל חמוש שמנסה לחדור לישראל דרך גדר המערכת, בסמוך לחאן יונס. כוח צה"ל ירה לעברו והרגו. הדיווח הזה מצטרף לשני ניסיונות החדירה במרחב הרצועה בשבועיים האחרונים. 

בשבת לפנות בוקר זיהו התצפיתניות של אוגדת עזה חוליה בת ארבעה מחבלים חמושים, זוחלת לעבר גדר המערכת בדרום הרצועה במטרה לחדור לשטח ישראל. כוחות מגדוד 12 של חטיבת גולני ומגדוד השריון 82 נעו לנקודה, ופתחו לעברם באש. "מפקדי הגדוד והלוחמים חתרו למגע, הסתערו והרגו את המחבלים. תוצאות המפגש מעידות על כוננות וכשירות גבוהה", אמר מפקד גדוד 12, סא"ל א'.

ציוד הלחימה שנמצא על גופות המחבלים, (צילום: דו"צ).

התצפיתניות והגולנצ'יקים, למודי ניסיון מחדירת המחבל סמוך לקיבוץ כיסופים בשבוע שעבר (ששהה בשטח ישראל כשעתיים לפני שנהרג בידי כוח גולני), זיהו הפעם את החוליה במהירות, והכוחות חתרו למגע ביעילות ראויה לציון. "כך ראוי שתסתיים התקלות עם מחבלים", צייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם. 

המחבלים, פעילי הזרוע הצבאית של חמאס לשעבר, היו שייכים, כך נראה, לפלג סלפי. דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, ציין כי אף שלא ברור אם היה בכוונתם לארוב לכוח צה"ל בסמוך לגדר, או לחדור ליישוב סמוך, הרי שלאור ציוד הלחימה שברשותם (רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, רימוני יד ומטולי נ"ט מסוג RPG), סוכל "פיגוע גדול מאוד".

החדירות מעזה מזכירות את אלו מלבנון

שתי החדירות, בשבוע שעבר ובסוף השבוע האחרון, עשוי להזכיר מעט את הלחימה שניהל צה"ל על גדר המערכת דווקא בגבול לבנון, בשלהי שנות השמונים. גדודי החי"ר שתפסו קו בגבול לבנון התמודדו אז עם איום גובר של חדירות מחבלים, כשהיישובים, בדומה לעוטף עזה, סמוכים מאוד לגדר. הכוחות נדרשו אז להגיב מהר מאוד בכדי למנוע חדירה ליישוב.

משמאל: מג"ד 890, גנץ, מתדרך את הרמטכ"ל שומרון לאחר ההיתקלויות המוצלחות בגבול לבנון, 1988, (צילום: דו"צ).

בדצמבר 1988, למשל, פיקד סגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים על שתי התקלויות מוצלחות עם מחבלים על גדר המערכת בלבנון, למגינת לבו של המג"ד שהחמיץ אותן (אף שפיקד על סיכול אחרות, מורכבות לא פחות), בהן נהרגו שישה מחבלים.

לכתב "מעריב" שראיין אותו סיפר הסמג"ד, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, כי הדבר החשוב הוא "שהמחבלים לא הספיקו להגיב באש, כשראו את הסיור המתקרב ומזהה את הפירצה בגדר המערכת. המחבלים ניסו להימלט חזרה מבעד לפירצה לשטח רצועת הבטחון. הצנחנים לא הותירו להם שום צ'אנס, והפכו למעשה את האירוע לחד צדדי". עוד אמר, כי לכוחות במרחב אין מסוכן יותר מאשר "שאננות וזלזול באויב".

בדומה להיתקלות ההיא, לפני כשלושים שנה, גם הפעם לוחמי גולני לא השאירו למחבלים סיכוי. אגב הסמג"ד דאז, הוא האלוף (מיל') יאיר גולן, היום מספר שלוש ברשימת מפלגת "המחנה הדמוקרטי". המג"ד הוא בני גנץ, כיום יו"ר מפלגת "כחול לבן".

המציאות בעזה (ובאיו"ש) שברירית

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיח גנץ שאם ייבחר לראשות הממשלה, הסבב הבא עם החמאס "יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו". 

היו כבר שהבטיחו זאת לפניו, ובהם ראש הממשלה נתניהו ב-2009 ("אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס"). שני מבצעים גדולים, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ואינספור סבבי לחימה היו יכולים ללמד אותו שאחרי מבצע "אחת ולתמיד" יגיע, כנראה, "אחת ולתמיד 2". רצועת עזה והחמאס, שהינו הריבון השולט עליה, הינם סוגיה מורכבת מדי מכדי לתמצת אותה במשפט נחוש ולוחמני, או לחלופין לפתור אותה באמצעות הפעלת כוח צבאי גרידא. 

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, היועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, צייץ בטוויטר בשבת כי הוא מעריך שהאירוע משקף "מגמה עמוקה בזרוע הצבאית. המשיכה לסלפיה לא חדשה אך מתעצמת נוכח ביקורת נגד חמאס בשל אכיפת הריסון ו"הפניית העורף להתנגדות" שיוצרת מבוכה בתנועה, בפרט בכוח הריסון". להערכתו, הפיגוע עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי, ועשוי "ליצור חיכוך בינם לחמאס, אך גם בין ישראל לחמאס". כפי שהעריך לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, הדגיש מילשטיין שההבנות בין ישראל לחמאס "רחוקות מלהיות מעצב ומייצב דומיננטי. המציאות שברירית וכל אירוע עלול לדרדר להסלמה לא מתוכננת".

עזה גם אינה בבחינת אי מנותק מיהודה ושומרון, וניכר כי ניסיונות החדירה מתחברים לרצח החייל ותלמיד ישיבת ההסדר, דביר שורק, בגוש עציון בשבוע שעבר. כוחות אוגדת איו"ש, בפיקוד תא"ל ערן ניב, פעלו מהר מאוד ולכדו בתוך 48 שעות את מבצעי הפיגוע, שיזם החמאס. גם הפעם שמו בפיקוד מרכז דגש על פעילות ממוקדת שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה‬ ומתבססת בעיקרה על פעולות של כוחות מיוחדים ומודיעין מדויק‬. 

שני לקחים עולים מהאירועים. הראשון הוא שישראל מגיבה ולא יוזמת. חמאס פועל בשורה של דרכים בכדי לשפר את מצבו, כשהטרור הוא הכלי העיקרי אך לא היחיד, שברשותו. יתרה מכך, פיגוע טרור קשה בשטחי הרשות הפלסטינית כבר היה בעבר (בקיץ 2014) קטליזטור למערכה בעזה. בדרום הולכת ומתפתחת דינמיקה של הסלמה, ואם כך הוא הדבר מוטב לה לישראל לזהות זאת מבעוד מועד, ולקבוע מתי וכיצד. הלקח השני בנאלי, אבל נשאר נכון: אסור להיכנס לשאננות ולזלזל באויב. די לדמיין מה היה קורה לו אחת מתקריות החדירה היתה מסתיימת במסע הרג ביישוב סמוך לגדר (או בחטיפת חייל), בכדי להבין עד כמה מהר יכולה המציאות באזור להשתנות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.08.2019)

 

 

כמו שהסערה באה ככה היא הלכה, עד הפעם הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנה הושגה הפסקת אש וימי הקרב בין ישראל לחמאס נגמרו, לבינתיים. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, תקף 320 יעדים ופגע בכל מטרה שסימן לעצמו, אבל כשהיוזמה כולה בצד השני קשה לנצח. זה לא חייב להיות ככה.

כמו בסיפור ידוע מראש, כשם שהסערה הגיעה, הנה היא חלפה. עוד סבב הסלמה הסתיים, בנוהל, בהפסקת אש שברירית. ההסלמה שהחלה בגלל עיכוב הכספים מקטאר, עבור בירי הצלף הפלסטיני שפצע גשש וחיילת, ותגובת צה"ל בתקיפה אווירית של מוצב חמאס שבה נהרגו שני פעילים, וסופה בשני ימי קרב בין ישראל לחמאס והג'יהאד האסלאמי. אם המינוח הזה מזכיר למישהו התנגשויות עם הצבא הסורי בתקופות שקדמו למלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הרי זה משום שהרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לשוב למונח הישן, שכן המשגה משפיעה גם על תפיסת המציאות והפעולה. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. 

טנק של צה"ל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

הפעם כאמור, ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לצבא חבל ארוך יותר מבדרך כלל, ובתקשורת פורסם כי עם התגברות ירי הרקטות הורה הרמטכ"ל להרוג פעילי טרור, בין שמדובר בחוליות שיגור ובין שבכירים בארגונים, גם כשהסיכון לפגיעה באזרחים שאינם מעורבים גדול יותר. הלחימה נוהלה הן מהקריה והן מפיקוד הדרום. במקביל לתקיפות האוויריות ואש הטנקים מהגדר, הורדו לשטחי כינוס החטיבות 7 וגולני, במקרה שימי הקרב יהפכו למערכה של ממש, ויידרש מרכיב קרקעי. 

בסרטון שפרסם דובר צה"ל פירט אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כי "ב-36 שעות האחרונות תקפנו מגוון רחב מאוד של תקיפות. נתקפו פעילים שעסקו בשיגור רקטות, עסקו בהכנת טילי נ"ט לשיגור, בהיערכות לצליפה בכוחות שלנו וכמות הפעילים ההרוגים בתוך רצועת עזה הולכת ועולה". בנוסף, אמר, תקף צה"ל תשתיות לייצור רקטות ואמצעי לחימה (אמל"ח) ו"בתים של פעילים שהפכו את הבית שלהם למחסנים של אמל"ח. הבתים האלה נתקפו והאמל"ח הושמד". הלוי גם התייחס לסיכול הממוקד שביצעו צה"ל והשב"כ באחמד עבד חודרי, ואמר כי "נתקף פעיל כספים ראשי, שעוסק בהעברת כספים מאיראן לתשתיות הטרור בעזה, והדברים האלה צפויים להימשך".

בלי להפחית מהיכולות להן נדרשו השב"כ וצה"ל כדי להרוג את חודרי וחוליות פעילים נוספות, חשוב להבין שעם העליה במספר ההרוגים הפלסטינים הסלמה נוטה להתגבר. יתרה מכך, עימותים שנפתחים ביוזמת חמאס נפתחים כאשר בכירי מפקדיו במסתור וקשה לפגוע בהם. צריך להודות שחודרי, אף שהפגיעה בו תכאב לארגון, אינו מוחמד דף. יתרה מכך, כפי שהוכח בחיסול מזכ"ל חזבאללה מוסאווי, לעתים המחליפים מסוכנים מקודמיהם. אין זה אומר שצריך להימנע מכך אבל חשוב להבין שהיוזמה היא חיונית בעימות מהסוג הזה. הצד שיוזם ומנהל את הדינמיקה של ההסלמה הוא זה שמצליח לפגוע מהר וקשה בצד השני. בפועל, אף שישראל אכן הוסיפה ופגעה במספר חוליות שיגור, הרי שעד למועד כניסת הפסקת האש לתוקף, לא נפגעו פעילים בכירים נוספים. 

כשכל היוזמה בידי החמאס, קשה לנצח.

מימין: מפקד אוגדת עזה, תא"ל טולדנו, הרמטכ"ל כוכבי ומפקד פיקוד דרום, אלוף הלוי, (צילום: דו"צ).

מסלול השירות של הרמטכ"ל כוכבי ואלוף הפיקוד הלוי דומה: שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת, פיקדו על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון (הלוי עבר לאחר מכן לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה), ושימשו כמפקדי חטיבת הצנחנים וכראשי אמ"ן. שניהם גם סומנו כרמטכ"לים לעתיד. בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), כתבו עפר שלח ורביב דרוקר, שכוכבי (והדברים תקפים גם להלוי הצעיר ממנו בשלוש שנים) היה חלק מדור מפקדים "ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמוד 195). סביר שגם עתה, כשיפתחו מפקדי צה"ל אתר חדשות או עיתון יסתבר להם שפני הדברים נותרו זהים. צה"ל אמנם פגע שוב ושוב באויב, אבל התוצאה היתה ידועה מראש. כשכל היוזמה בידי החמאס, והלחץ להרגיע את השטח בטרם ימי הזיכרון והעצמאות דוחק, קשה לנצח.

ניתן להעריך שתנאי הפסקת האש שהושגה זהים להבנות שהושגו בתיווך מצרי סמוך לבחירות, ואם כך הוא הדבר, הרי שהחמאס יצא מהעימות כשידו על העליונה וכל דרישותיו נענו. זה לא אומר שלא ניתן לעצב את המציאות בהתאם לרצונה של ישראל, אבל זה כאמור, מחייב יוזמה והחלטה. ראש הממשלה נמנע במכוון לכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני זה זמן רב, בשורה ארוכה של נושאים ובהם קריסתה הכלכלית של הרשות הפלסטינית בגדה וההתמודדות עם החמאס בעזה. אתמול, כשכבר כונס הקבינט נראה היה שהוא עוסק פחות בהחלטה על המשך האסטרטגיה של ישראל – כמו בקבלת דיווח על הפסקת האש שבקרוב תושג. זה לא מפחית, כמובן, מאחריותם של השרים החברים בו, אבל הם הפכו לפורום שמיידעים ולא לפורום של מחליטים. וניתן להחליט. החוק שמקנה סמכות להחליט על מלחמה לראש הממשלה ושר הביטחון אולי בוטל, אבל בפועל רה"מ ושר הביטחון נתניהו מנהל את מדיניות הביטחון של ישראל כמעט לבדו, כשלצידו מצויה רק הפקידות המקצועית. חבר הכנסת החוזר מהליכוד, גדעון סער, צייץ הבוקר בטוויטר כי הפסקת האש נעדרת הישגים לישראל ועל-כן, "המערכה לא נמנעה אלא נדחתה". אם המערכה בפתח, מוטב שישראל (ויש בדברים מעין הדהוד לדבריו של קאטו הזקן) תהיה זאת שקובעת מתי וכיצד. זה מחייב החלטה, היערכות, וכן – גם פעולה קרקעית בדומה לזו שהיתה במבצע "עופרת יצוקה". אם לא, אז השינוי שבכינוי הסבבים ימי קרב הוא סמנטי ותו לא. ובקרוב יבוא סבב נוסף.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.05.2019)

מזהים איומים, כאלה שישנם וכאלה שאינם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון החדש, ראש הממשלה נתניהו, נראה כמי שחש בנוח בתפקיד וכבר הספיק למנות סגן רמטכ"ל ולהזהיר מפני איום חמור ומיידי. השר בנט זיהה גם הוא איום חמור, המשפטיזציה בצבא, שמונע מהצבא מלפעול. הבלמים האמיתיים על הצבא הם המקצועיות, המוסר וכמובן החלטות הממשלה, אבל למה להתעסק בעובדות.

בתחילת השבוע שעבר נראה ראש הממשלה נתניהו כמי שחש בתפקידו הנוסף, כשר הביטחון, כדג במים. "לחמתי כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לנשק, את אחי הבכור. בקרב אש בתעלת סואץ במלחמת ההתשה כמעט איבדתי את חיי. נפצעתי בסבנה", סיפר בנאום שנשא ביום ראשון בערב ממשרד הביטחון, בו שזר את ההיסטוריה הקרבית שלו. בהמשך טען שהמציאות הביטחונית הנוכחית מורכבת ושישראל מצויה בעיצומה של מערכה. בתקופה מתוחה זו לא מפילים ממשלה ולא עוסקים פוליטיקה ושיקולים אישיים. רה"מ הביע תקווה ששותפיו הקואליציוניים יראו את הדברים כמו והודיע שהוא, שאינו עוסק בשכאלו, והוא "הולך לעבוד". 

האלוף זמיר, בעת ששימש כפקד חטיבת שריון, (צילום: דו"צ).

מאז נאומו כבר נועד רה"מ ושר הביטחון מספר פעמים עם הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, עם זה העתיד להיכנס, אביב כוכבי, ועם המטה הכללי. בנוסף לכף אישר נתניהו את המלצת כוכבי על האלוף אייל זמיר, ששימש כמזכירו הצבאי של נתניהו וכאלוף פיקוד דרום, לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא. המינוי, שמציב לראשונה מאז האלוף יאנוש בן-גל קצין שריון בעמדת זינוק של ממש לתפקיד הרמטכ"ל, צבע את זמיר שלא באשמתו כאיש של ראש הממשלה במטכ"ל. זמיר אמנם עשה קריירה ארוכה בפיקוד על כוחות שריון אך מאחוריו רק שני תפקידי אלוף (כאשר אחד מהם מתבצע כיום על-ידי תא"ל). כשממנים מפקד לתפקיד בכיר מוטב לנסות לשמר כמה שיותר מפקדים מנוסים במערכת. הפעם, נראה שכלל זה לא עמד לנגד עיניו של שר הביטחון, וסביר שהמתמודד השני על סגנות הרמטכ"ל, אלוף ניצן אלון, יפרוש מצה"ל. אלון, שבניגוד לרמטכ"ל הבא וסגנו שבאים מליבת כוחות היבשה של צה"ל, עשה את עיקר שירותו בכוחות המיוחדים של צה"ל, בסיירת מטכ"ל. עם פרישתו יאבד המטכ"ל ניסיון חשוב לאין ערוך בתחום קריטי שמעסיק רבות את צה"ל בימים אלה, המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מפרסומים בתקשורת עולה כי האיום שעליו רמז רה"מ נתניהו בנאומו הוא מערך טילים מדויקים וארוכי טווח שברשות חזבאללה. מערך זה, שהוזכר גם בנאומו האחרון של רה"מ באו"ם, מהווה חלק מארסנל של מעל מאה אלף רקטות וטילים שברשות ארגון חזבאללה. מנגד, למרות שזהו איום חמור, קשה להגדיר אותו כסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. ביום חמישי האחרון התראיין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בתכנית "הקבינט" ברדיו -103FM, ואמר כי "לא כל כוח שנבנה על גבולותינו זה מיד איום שהוא בלתי נסבל ולא ניתן לחיות אתו. זה לא נכון. יש מאזן הרתעה. מאזן ההרתעה, דרך אגב, הוא הדדי. אף צד, זאת אומרת כל צד, מבין שלהפעלת כוח יש משמעויות כבדות מאוד, וצריך לומר ביושר – כושר ההיזק (יכולת ההרס, גפ"פ) של מדינת ישראל לסוריה ולבנון הרבה יותר גדול מכושר ההיזק של חזבאללה ומה שנמצא היום בסוריה עלינו. ולכן בוא נשים את הדברים בפרופורציות. צריך להמשיך ולמנוע ולעכב ולשבש את בניין הכוח של אויבנו, ומן הצד השני לא להפוך כל תופעה של בניין כוח לאסון לאומי כי זה לא אסון לאומי". אלא אם כן יש משבר קואליציוני כמובן.

האיום החמור ביותר

למרות הדברים שאמר האלוף גולן, יש מי הושפע מנאומו של ראש הממשלה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע, למחרת הנאום, כי הוא נשאר בתפקידו ומפלגתו אינה פורשת מהקואליציה. בנאומו זיהה שר החינוך בנט איום חמור לא פחות לביטחון המדינה, כשאמר ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". בנט כיוון בדבריו למשקל הרב שניתן בשני העשורים האחרונים להיבט המשפטי בקבלת ההחלטות של הצבא. בהמשך השבוע צייץ השר בטוויטר כי "צריך להוציא את המשפטנים מהחמ"לים", כשהוא נשען על ציטוט שהוצא מהקשרו של הפרופסור אלוף (מיל') ישי בר לפיו המליץ לרמטכ"ל אשכנזי לעשות בדיוק את זה. בגיליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" פרסם עקיבא ביגמן תחקיר שתיאר את תחושת חוסר האונים שחשים לוחמים בצה"ל, בסדיר ובמיל', נוכח הוראות פתיחה באש המחמירות שבהן מציידים אותם המפקדים בגזרות הלחימה, בדגש על יהודה ושומרון. מסקנתו של ביגמן היא ש"תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת", ויש לשים לה סוף.

פרופסור בר, בימיו כאלוף בצה"ל, (צילום: דו"צ).

האלוף בר, שלדבריו התייחס בנט, דיבר ברב-בשיח שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר, הבהיר בתשובה לשאלת עמוס הראל מ"הארץ", כי בניגוד לרושם שיצר השר הדין הבינלאומי חייב לחול בלחימה בשטחים, אך החובה לקיימו מוטלת על המפקדים בשדה ותפקיד המשפטנים הינו לסייע להם בכך. בר, שלצד קריירה ארוכה במילואים כקצין צנחנים (ממפקד פלוגה ועד למפקד אוגדה) היה גם לפרופסור למשפטים, שימש בין היתר כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים וכמפקד גיס.  ברב-שיח ציין כי "רוב הערכים באתיקה הצבאית הם ערכים מקצועיים", ומכאן שהפעלת כוח מדוד, שלטענת השר בנט נעשית בשל לחץ המשפטנים שמסרסים את הצבא, נעשית הן מתוקף ערכי מוסר אך גם מתוקף עיקרון מקצועי. לא יורים מחסנית שלמה היכן שנדרש כדור בודד. להמחשת דבריו הדגיש בר "התאמת חימוש למטרה זה עיקרון מקצועי בצבא הרוסי", צבא כוחני בהרבה לאור האופן שבו פעל בעימותים כמו צ'צ'ניה, גיאורגיה וגם בסוריה. 

בין אלו שנחלצו להגן על הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, היה גם האלוף גולן שפיקד עליו באוגדת יהודה ושומרון. אפק היה היועץ המשפטי של האוגדה שהתמודדה אז עם שלהי האינתיפאדה השנייה. בראיון ברדיו ציין גולן שכמפקד שדה הנושא המשפטי מעולם לא הגביל את כושר הפעולה שלו, ושבאפק הוא מצא גם משפטן מבריק וגם קצין בעל חוש מבצעי בלתי רגיל, שתמיד נתן לו תמיכה משפטית נאותה. כוחות האוגדה הרגו באותה תקופה מעל למאה מחבלים וסיכלו פעולות טרור רבות. 

מאז שנשא את נאומו בחר שר החינוך להמשיך במתקפה נגד אלה אשר שמים חסמים ומגבלות על לוחמי צה"ל ובציוץ בדף הטוויטר שלו ציטט במוצאי שבת את הרמטכ"ל רפאל איתן, שאמר "אתה הולך לשם, זה יכול להיות אלף קילומטר מפה. אתה הרמטכ"ל בשטח. מה שאתה עושה, אני חותם לך עכשיו שאתה מקבל ממני גיבוי, כי אתה שם". בציטוט הזה השתמשו בשעתו גם תומכיו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בעת משפטו, בטענה שהוא הופקר על-ידי הרמטכ"ל. הטענה הזו חסרת שחר כמו הטענה שחסמים משפטיים הם שמונעים מהצבא מלהפעיל את מלוא כוחו. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל איזנקוט, שגורמים בימין מנסים לצייר אותו כצבא שמפחד לפעול ולהילחם, הרג מעל מאתיים מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת בעזה, תקף אינספור פעמים בסוריה, כשהתקיפה הבולטת היא מבצע "בית הקלפים" במהלכה תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע, כפי שהוכח לפני שבועיים, פעולות חשאיות רבות, ביעדים קרובים ורחוקים. כך לא פועל צבא מרוסן.

הגורמים המרסנים את צה"ל הם שניים. ראשית, כפי שציין האלוף בר, ישנה המקצועיות. הצבא מפעיל כוח להשגת תכלית, היכן שנדרשת אש מדויקת (בין של צלף ובין של טנק או כלי טיס) הוא לא יפעיל אש תותחים. הגורם השני שמרסן את צה"ל, ולא נותן לו לנצח, בפרפראזה על הסלוגן הישן מימי האינתיפאדה השנייה, הוא ממשלת ישראל. הממשלה, בראשות רה"מ נתניהו, מפעילה את הכוח הצבאי בזהירות, לעתים מושכלת ולעתים מופלגת. ועדיפה האחרונה על הפעלת כוח פזיזה כפי שכבר אירע לא אחת במקומותינו. זוהי אותה ממשלה שבחרה בתום סבב הסלמה שהסתיים בתוצאה פחות מטובה עבור ישראל, לחתור לרגיעה. איפוק, ציין האלוף גולן בראיון עמו, הוא "דבר נכון למי שחזק. לא צריך להיות נמהרים בהפעלת כוח, אבל, אבל, פעם כשמפעילים אותו צריך לעשות זאת בצורה נחרצת ולגרום לצד שכנגד להבין שלא כדאי להתעסק איתנו". ההחלטה מתי לפעול ואיך לפעול מתקבלת סביב שולחן הממשלה, שבה חבר השר בנט, ולא בפרקליטות הצבאית. אגב, להימנעות מפעולה יש לעתים צידוקים טובים מאוד, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות"'. טוב יעשו השרים, חברי הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני, אם יזכרו זאת. 

הטור יוצא למילואים, נתראה כשאשוב. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.11.2018) 

"רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכוחות המיוחדים של צה"ל יצאו לפעולה שהסתבכה, בלב עזה. בזכות המיומנות והמקצוענות של הכוח נמנע אירוע קשה יותר, אבל הפשיטה הזכירה שבעזה הולכים ישראל והחמאס על חבל דק, בין רגיעה להסלמה.

חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ב-19 באוגוסט 2006, כבר החל ארגון חיזבאללה לחדש את ארסנל הרקטות שלו באמצעות משלוחי נשק מסוריה. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד, "מתוך רצון לבלום את השטף הזה, התארגנה במהירות – לדעת רבים במטכ"ל, במהירות רבה מדי –פעולה של סיירת מטכ"ל, שנועדה לפגוע בהברחת הקטיושות ללבנון ולהציג הוכחות לכך שסוריה וחיזבאללה מפרים את הפסקת האש" (עמוד 261). הכוח הפושט הונחת ממסוקים בעומק לבנון, במרחב בעלבכ. כשבועיים קודם לכן, במבצע "חד וחלק", פשטו כוחות מהיחידה ומיחידת העילית שלדג על יעדי חיזבאללה באותו מרחב, והרגו 19 מחבלים. בפשיטה ההיא הפגינו הכוחות כניסה ויציאה ללא דופי, ואילו זו שלאחר הפסקת האש נחשפה בשלב מוקדם, ואף פורסמה בזמן אמת בתקשורת הלבנונית. למרות זאת הוחלט להמשיך במשימה על-פי התכנית.

כוח סיירת מטכ"ל מציג אמצעי לחימה שאיתר במרפאה עליה פשט במהלך מבצע "חד וחלק", (צילום: דו"צ).

בספר נכתב ש"הכוח השלים את משימתו והחל בתנועה חזרה" (עמוד 262), כאשר לפי פרסומים זרים נעצרה שיירת הג'יפים שבה נסע במחסום שאיישו פעילי חיזבאללה. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפצע קל קצין ביחידה ונהרג קצין אחר, סא"ל עמנואל מורנו. הכוח נחלץ במהירות הודות לאומץ לבם של הלוחמים בשטח וטייסי המסוקים שחילצו אותם. פעולות סיירת מטכ"ל נועדו, על-פי רוב, להישאר עלומות, וכמאמר אחד ממפקדי היחידה בשעתו, האויב כלל לא אמור לדעת במהלך הפעולה ולאחריה שהכוח פעל שם. העובדה שהכוח נחשף הפכה את הפעולה המוצלחת בסך הכל, לכזו שנזקה רב על תועלתה שכן היא העמידה את סיום המלחמה בסימן שאלה. ישראל העלתה כוננות והחיזבאללה בחר שלא להגיב. הפסקת האש נשמרה, ובסך הכל נשמרת גם כעת. 

נראה שאתמול בלילה נתקל כוח מיוחד שפעל בעזה, בלב חאן יונס, בסיטואציה דומה. בתגובה שפרסם דובר צה"ל הבוקר, הגדיר הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את המבצע כ"בעל חשיבות גבוהה לביטחון ישראל". במהלך הפעולה התפתחו חילופי אש, במהלכם נהרג קצין בכיר בכוח, סא"ל מ', וקצין נוסף נפצע באורח בינוני. עוד ציין הרמטכ"ל כי "הכוח וכוחות חיל-האוויר ניהלו קרב אמיץ בקור רוח ובגבורה". הכוח הרג כשבעה פעילים, ובהם נור בראכה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון, וחולץ ארצה במהירות בסיוע חיל האוויר. בתגובה נורו 17 רקטות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה. מערך כיפת ברזל ירט שלושה שיגורים והשאר נחתו בשטחים פתוחים. בניגוד לפרסומים ראשוניים ברשתות אודות הפעולה, סביר שמטרת הפעולה לא היתה סיכול ממוקד בבכיר כזה או אחר. אבל כך או כך, ממש כמו במבצע ההוא לפני 12 שנים בלבנון, עלולה המתיחות שנוצרה לפגוע בהפסקת האש המתוחה ממילא בין ישראל לחמאס. 

בשבוע שעבר אפשרה ישראל לקטאר להעביר כספים לרצועה במטרה לנסות להגיע להסדרה עם החמאס. היו מי שכינו את המהלך, שאישר הקבינט המדיני-ביטחוני, כתשלום פרוטקשן לחמאס, אבל נקודת מבט שכזו מתעלמת מכך שיש גבול למה שניתן להשיג בכוח צבאי, וחלק מאלו המשמיעים אותה אף מתנערים מאחריותם כשרים וחברי ממשלה. החלטת הקבינט, בין שהתנגדו לה ובין שלא, מחייבת אותם כאחראים לה. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. בהינתן שאלו פני הדברים טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נהג באחריות ומיצה כל ניסיון ואפשרות להימנע ממהלך צבאי. במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בפריז אמר ראש הממשלה כי הוא רואה "בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם ויודעים בפני מה הם עומדים, וחלק לא חוזרים". המחיר, שמוכר לו היטב (אחיו, יוני, נהרג כשפיקד על סיירת מטכ"ל באנטבה), כבד. עוד אמר נתניהו, שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לקחת זאת בחשבון, "כי זה המצרך היקר ביותר שאתה מחזיק: אתה אחראי לביטחון, ואם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם – אתה עושה את זה. אבל צריך לראות אם יש דרך להימנע מזה ולהשיג אותה תוצאה". זהו תפקידה של הנהגה נבחרת, להחליט החלטות קשות. יתכן שאת ההחלטה הזו היה ניתן לקבל גם קודם לכן, אבל גם כך, זו החלטה ראויה. 

אין דבר כזה "אפס תקלות"

תרגיל של חטיבת הקומנדו בקפיריסין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות מיישמת ישראל בכל חזיתות הפעולה, בדגש על סוריה ולבנון אך גם בעזה, את תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). שורה ארוכה עד מאוד של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות, לרוב בחתימה נמוכה, שמטרתם לפגוע בהתעצמות האויב ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. תפיסת המב"מ, שהחלה לקרום עור וגידים תחת הרמטכ"ל גנץ, קיבלה תאוצה בארבע שנות כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט. מפרסומים זרים עולה שישראל משיגה בפעולות אלו הישגים של ממש, הן בתחום ההרתעתי והן כשזה מגיע למניעה וסיכול הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי אויביה. אבל למרות ההצלחות, ממש כפי שהומחש לפני כחודש וחצי כאשר הסורים הפילו בטעות מטוס ביון רוסי בתגובה לתקיפה שביצע חיל האוויר בלטקיה, תקלות קורות, גם אם משתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות".

דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, אמר במשדר באולפן "Ynet"כי לכל מבצע מיוחד קודם "הליך תכנון מפורט מאוד: אישורי תכנית רחבים, הצגה לדרג המדיני והצבאי והפיקוד עליו הוא פיקוד בכיר מאוד. במקרה הזה הרמטכ"ל מפקד באופן ישיר על המבצע יחד עם ראש אמ"ן ומפקדים נוספים. רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון". סביר שהפעם, נוכח העובדה שהמבצע נעשה בעזה, מרחב פעולה קטן יחסית אך מורכב ונפיץ, בהכנות ובאישורי התכניות לקחו חלק אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, שניהם קציני צנחנים ששירתו גם בסיירת מטכ"ל (הלוי גם פיקד על היחידה באינתיפאדה השנייה). הסתבכות של הפעולה, כפי שאכן אירע, הופכת את הפעולה מחשאית ומודיעינית בעיקרה, לכדי הסלמה שכלל לא ברור מה יהיה היקפה. 

העובדה שכוח צה"ל הצליח להתפנות מהשטח מבלי שנחטף חייל, לאחר שפגע במספר מחבלים, כמו גם היעדר נפגעים מקרב תושבי מרחב עוטף עזה, אפשרה לישראל להכיל את התקרית. החמאס מצידו, מתגאה בהצלחתו לשבש מבצע חשאי של כוח מיוחד של צה"ל ולהניס אותו משטח הרצועה, מה שמאפשר גם להם להמשיך ולשמר את מאמצי ההסדרה והרגיעה עם ישראל. האלוף (מיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים אמר בראיון ל"כאן" כי בדרך כלל, כשהאירועים הם על סף ההסלמה, החמאס מנצל את השעות הראשונות, "כשהדם חם או כשהמקרה הוא חם, כדי להרתיח את המים ולא להרגיע אותם". הפעם, אמר, פעולות חמאס מעידות באופן ברור שאין בכוונתו לנצל את האירוע לכדי הסלמה רבתי. ביולי 1981, בעיצומם של ימי קרב ארטילרי בין כוחות אש"ף שבלבנון וצה"ל, פיקד זיו על סיירת צנחנים בפשיטה על בסיס מחבלים שהסתבכה בעומק לבנון. הכוח השלים את משימתו, פגע במחבלים, וחולץ במסוקים. לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגלילכמו במבצע שבסופו נהרג סא"ל מורנו בשלהי מלחמת לבנון השנייה, בחרו ישראל והחמאס, להוסיף ולשמור על איפוק. מאמצי ההסדרה נמשכים, אבל בדומה לפשיטה שבה לקח חלק האלוף זיו, המלחמה עשויה תמיד להיות מעבר לפינה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.11.2018)