"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

מודעות פרסומת

כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה, אין חלופות טובות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסדרה עם החמאס מצויה במבוי סתום, והארגון מאותת לישראל שלא ימתין לנצח. בצה"ל שוקלים לשוב לשיטת הפשיטות, שלה חסרון אחד ברור, היא מובילה כמעט תמיד להסלמה של ממש. מצד שני, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה.

‏למרות המאמצים בחודשיים האחרונים להשגת הסדרה והפסקת אש בין החמאס לישראל, נותר מכשול אחד בלתי עביר – יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד מצרים, קטאר והאו"ם נרתמו לפתור את המשבר בין ישראל לחמאס בטרם יסלים לכדי מערכה רחבה, מסרב אבו מאזן לאפשר לכספים לעבור לעזה. הסכם בין ישראל לחמאס, גם אם באמצעות משא ומתן עקיף, פירושו הישג אדיר לחמאס שגם יוכיח שהארגון מייצג את האינטרס הפלסטיני טוב ממנו, וגם יפגע בלגיטימיות והתמיכה, הנמוכה גם כך, לה הוא זוכה ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן גם חש נבגד מצד ישראל וארצות הברית, כמו גם מארצות ערב. הנה הוא, שהצהיר על היותו פרטנר להסדר, שמנגנוני הביטחון שלו פועלים כנגד התבססות ארגוני הטרור בגדה המערבית, בתיאום עם מערכת הביטחון הישראלית, שמנסה להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות בדרכים לא אלימות, הפך ללא רלוונטי. בסוף עם מי מנסים לסגור עסקה? עם החמאס, אויב משותף לרשות ולישראל, שמפעיל טרור, אלימות וכוח. הדרך היחידה מבחינת אבו מאזן להישאר רלוונטי, היא להכריח את כל השחקנים לקחת אותו בחשבון. בהתחשב בכך שצוואר הבקבוק להעברת כספים ודלקים לרצועה עובר דרכו, הצדדים ייאלצו לעשות זאת. 

מתפרעים בקרבת הגדר ברצועת עזה // צילום: דובר צה"ל

מפגינים פלסטיניים בקרבת הגדר ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

חמאס מצדו החל בשבועות האחרונים לחמם מחדש את הגזרה, בכדי להזכיר לכולם שבהיעדר פתרון האפשרות היחידה מבחינתו היא מערכה של ממש, שאחריה, כפי שהיה בסבבים הקודמים, כבר לא יוכלו להתעלם מדרישותיו. אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל יהודה פוקס (שמשלים כהונה ארוכה במיוחד), נדרשת להתמודד כעת עם המשך שיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל ועם העברת הפגנות יום השישי בעיקר לשעות הערב והלילה. הארגון זיהה את החולשה היחסית של צה"ל להפעיל ביעילות אמצעים לפיזור הפגנות בשעות אלו. מה גם שהפעלת אש מדויקת וצלפים בלילה, אף שקיימת, פחותה באיכותה. במקביל מפעיל החמאס יחידות שמשימתן היא הטרדת כוחות הצבא שעל הגדר באמצעות ניסיונות חדירה לישראל, זריקת מטענים, ירי וכן חבלה בגדר עצמה. כל אלו מביאים לעלייה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני ולתחושה שההסלמה קרבה. בצה"ל החליטו לקראת סוף השבוע על תגבור הכוחות ברצועה, ובכלל זה מערכות ההגנה האווירית, מחשש שחמאס עשוי לירות רקטות לעבר יישובי העוטף. 

פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית…

במהדורת החדשות של יום שישי האחרון ב"כאן" דיווח הפרשן אמיר בר-שלום כי בצה"ל שוקלים פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית ברצועת עזה, בכדי לאותת לחמאס שישראל מוכנה לעימות. המשימה, אם יוחלט על כך, תוטל, באופן טבעי, על אוגדת עזה בפיקוד פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל. זה לא רעיון חדש. צה"ל ביצע לאורך השנים עשרות פשיטות גלויות שכאלו בכל גזרות הלחימה, דוגמת מבצעי "קלחת" בלבנון. 

שיטת הפשיטות הזו היתה נהוגה גם בתקופה שקדמה להתנתקות ובעיקר לאחריה. מפקדי אוגדת עזה, אביב כוכבי ואחריו משה "צ'יקו" תמיר, הובילו שורה של פשיטות ומבצעים כנגד החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב-2006, עליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם", עליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. בינואר 2005 פיקד כוכבי, שרכש בתחום ניסיון ניכר כמח"ט הצנחנים בראשית האינתיפאדה השנייה, על מבצע "צעד מזרחי", שביצע כוח מגדוד שמשון בתגובה לפיגוע במסוף קרני. הכוח חדר ללב שכונת זייתון ולדברי המג"ד, אודי בן מוחא, הפתיע את המחבלים. "זו היתה מכה קשה שארגוני הטרור חטפו. הם היו בשוק". במהלך המבצע פגע הגדוד בכעשרים פעילי טרור והשמיד אמצעי לחימה. תא"ל תמיר, שהחליף את כוכבי באוגוסט 2006, אף הגדיל לעשות, ובאופן שכיום קורה פחות ופחות, הטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. 

מימין: תא"ל תמיר, מפקד אוגדת עזה, עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

לפשיטות של אז היה הגיון מבצעי ברור. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר, שהיה מומחה לפעילות מהסוג הזה עוד מימיו בגולני ובלבנוןגם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שהיה בצבא בדיוק באותם מקומות שבהם שירת תמיר, חשב כמוהו ואישר שורה ארוכה של מבצעים אינטנסיביים, בקנה מידה מצומצם ולא בסדר הגודל של "חומת מגן", שייצרו תחושת נרדפות בקרב המחבלים, וגרמו ללצמצום פעילותם במרחב. למרות שהכוחות שפעלו שלקחו באותם ימים חלק בפעולות הללו טענו שרמת החיילות שהפגינו פעילי החמאס היתה גבוהה משציפו, הרי שהסיכון היה נמוך יחסית. נמוך אבל לא אפסי. מוטב לזכור שלמהלכים שכאלה יש מחירים. באחת הפשיטות הללו, בנובמבר 2007, במהלך התקלות עם חוליית חמאס שנהגה לירות אש מרגמות על קיבוץ כרם-שלום, נהרג לוחם בגדוד צנחנים מילואים, רס"ל אהוד אפרתי. הכוח התעשת, הרג את אחד המחבלים ופצע את השני, שנמלט. "יצאנו 41 איש; חזרנו 40", אמר לאחר המבצע קצין בפלוגת הסיור של הגדוד, בה שירת אפרתי, והמחיש בתמצית את המחיר כולו. 

"ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים", כתב הפרשן הצבאי הוותיק, זאב שיף, במאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" בטרם נפטר, בהתייחס להחלטת הרמטכ"ל אשכנזי על מבצעים מסוג זה. אבל חמאס של אותה עת היה, כפי שתיאר זאת תא"ל (מיל') תמיר בהרצאה ב-2011, אויב "במצב בוסר כזה, לא מוכן, לא מאורגן ולא מבין את היכולות שעומדות מולו". כיום חמאס ערוך היטב ברצועה, וקשה להעריך שישנו מרחב, בוודאי בשטחים הבנויים, שבו לא יידרש הכוח הפושט ללחימה של ממש מול אויב מבוצר ומחופר. התווך התת-קרקעי הפך למרחב לחימה ופעולה עבור הארגון בהיקף משמעותי, כזכור מקיץ 2014, ויש להיערך גם לזה. יתרה מכך, בשנים שבין ההתנתקות למבצע "עופרת יצוקה", לא היו בידי החמאס רקטות בעלות טווח רחב מזה של יישובי העוטף. בצוק איתן, כבר נורו רקטות לעבר נתב"ג ותל-אביב. מכאן שההשלכות של פשיטה גלויה כזו עשויות להיות הסלמה רבתי של המצב, שתשליך על כלל המדינה ותחייב הפעלת כוח משמעותי. 

החלופות בין רע לגרוע

חשוב לומר, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים, למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לאנשיו. גם ההישג, בדמות פגיעה בפעיל טרור מרכזי בדרג גבוה, עשוי להיות חיובי. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר וחמאס הוא שבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. החיסרון השלישי והמהותי ביותר של השיטה, הוא שלאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם הם מתוחכמים ונחושים יותר מקודמיהם, כפי שלמדה ישראל לאחר שחיסלה את מזכ"ל חזבאללה מוסאווי ב-92'.

גם להפעלת אש מנגד, החל מירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אמנם אין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים. השימוש באש מנגד, אמר תמיר באותה הרצאה "נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק". אבל כשמשנים את הכללים יש לכך מחירים ובעיקר אחריות, כאמור. מי שחושב שהכניסה לשטח תרתיע את חמאס ותרסן אותו, צריך לקחת בחשבון שכוחות צה"ל יפגעו שם בלא מעט מפעיליו, ובתוך כך, למצער גם באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. 

בתקופה שבה תמיר הוביל קו לוחמני בפיקוד הדרום, בגיבוי האלוף גלנט והרמטכ"ל, כתב יועז הנדל ב"מקור ראשון"שבקרוב הממשלה תבין "שתפקידו של צה"ל הוא לאפשר את חייהם התקינים של תושבי שדרות והסביבה". הנדל צדק. האחריות היא של הממשלה. נוכח המבוי הסתום שאלו נקלע באחרונה המשא ומתן המדיני, שלא באשמת ישראל, טוב שמתקיימת חשיבה של ממש על הפעלת הכוח. בצמרת הצבא, שם כוכבי הוא היום סגנו של הרמטכ"ל איזנקוט (גולנצ'יק, שמגיע מאותם מקומות כמו תמיר ואשכנזי), המשמעויות של הפעלת הכוח ברורות, ומכאן גם ההמלצה להימנע מהן כל עוד ניתן. מוטב שגם הממשלה תבין את מלוא המשמעויות של החלטה על פשיטה קרקעית מוגבלת וקצרת מועד, כמו גם של שתי החלופות הנוספות. כבר היו בישראל ממשלות שאישרו מבצע והתגלגלו למלחמה. פשיטה שכזאת, אף שהיא מייצגת מדיניות לוחמנית ונחושה, ממש כפי שהשרים בנט וליברמן רוצים להיראות, עלולה להוביל למקומות שלישראל ממש אין עניין להגיע, ובהם מערכה נוספת בעזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.10.2018)  

 

"אי אפשר להפעיל כוח לא מידתי כשאין איום מהותי על חיי אדם"

אודיו

 

האלופה (במיל') אורנה ברביבאי מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות איום עפיפוני התבערה מרצועת עזה, הוויכוח על התגובה להם בקבינט הביטחוני-מדיני והאפשרות של פתיחת מבצע צבאי רחב היקף, והאופן שבו על הצבא להתמודד עם האתגר במונחים של הפעלת כוח, קטלני או לא.

(בתכנית רצועת הביטחון, "גלי-צה"ל", 18.07.2018)

קיץ מתוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסלמה שנרשמה ברצועת עזה בסוף השבוע מלמדת שהחמאס קובע את הטון, ושולט בגובה הלהבות, ואילו ישראל אינה ממהרת לצאת למערכה רחבה שסופה ותוצאותיה אינן ברורות. 

בסוף השבוע האחרון נרשמה הסלמה של ממש ברצועת עזה. זה כמאה ימים שחמאס, הצד החלש בעימות, הוא זה שמכתיב את הטון, את גובה הלהבות ואת משך ההסלמה. מקפיד להימנע מפגיעה של ממש באזרחים ומשגר או מעיף בלונים, בעיקר לעוטף עזה. ישראל, אף שאין להמעיט מערך המטרות שהותקפו (מנהרות הן נכס חיוני לחמאס והוא משקיע בהן משאבים רבים), נגררת אחריו כשהאינטרס הממשי היחיד שלה הוא בהשגת שקט במחיר נמוך ככל האפשר. גם הפעם הפסקת האש שהושגה לבסוף בתיווך מצרי תיבחן בהמשך השימוש הפלסטיני בעפיפוני ובלוני התבערה, ומכאן שבהחלטה של החמאס. 

מימין: רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן בסיור בגזרת רצועת עזה, (צילום: קובי גדעון/לע"מ).

ישראל, אף שאינה מקלה ראש באיום הנשקף מן השריפות הרבות, חותרת להשיג רגיעה ברצועה בכדי להקדיש את מירב הקשב והתשומות למתרחש בצפון, בסוריה. לכן נמנע צה"ל, עד כה, מלפגוע בחוליות המעיפות את הבלונים והעפיפונים, שכן הגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה, כפי שהביאה בעבר, לגרום להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. אך נראה שהסוגיה הפכה בישיבת קבינט לוויכוח של ממש בין השר נפתלי בנט, לרמטכ"ל גדי איזנקוט שהתנגד לדרישת השר לתקוף חוליות המעיפות שאל האם השר מצדיק פגיעה בילדים. כמובן שלא, השיב בנט, וטען שיש להסמיך את המפקדים בשטח לפגוע בחוליה כאשר מדובר בבגירים. על כך השיב הרמטכ"ל שתקיפה מן האוויר חוליות שמעיפות בלונים ועפיפונים מנוגדת "לעמדתו הערכית והמבצעית של צה"ל". למחרת כבר הצהירו חברי הקבינט, ובהם השר בנט וגם ראש הממשלה, כי ההדלפות מהקבינט הן סכנה של ממש ויש לחקור ולחפש את המדליף שכן, כמאמר השר כחלון, מדובר "בדיני נפשות". למרות הטונים הנחושים, קשה להניח שתתפתח כאן חקירה של ממש וסביר שגורל המדליף יהיה כגורל זה שהדליף את המצגת המפורסמת שהציג צה"ל בקבינט אודות תרחישי כיבוש הרצועה בעיצומו של מבצע "צוק איתן". 

בראיון לתכנית של בן כספית ופרופסור תא"ל (מיל') אריה אלדד ב"רדיו 103FM" הביע אמנם אלוף (מיל') גיורא איילנד תמיכה מסויגת בעמדת השר בנט, וטען שמי שמעיף עפיפוני נפץ דומה למי שמפעיל מטען חבלה וניתן לפגוע בו. אבל, טען, יש כאן סוגיה ערכית שכן "המעבר בין כלום לפצצת F-16 של 500 קילו זה קצת בעייתי, ואני מניח שאם היו מוצאים פתרון, נוסח הצלפים בקרבת הגדר. דהיינו, שאפשר לפגוע ברגל או בברך, במפריחי העפיפונים האלה, כולם היו אומרים שזה פתרון נכון כי אתה מנטרל את הסכנה, יוצר הרתעה, ואתה עדיין לא הורג נערים בני 12 ו-14". אף שהביע עמדה בשאלה, מתח איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ץ וכראש המל"ל, ביקורת על עצם העיסוק של הקבינט בנושא טקטי שכזה וציין שהמדיניות הישראלית נוסעת "לכיוון הלא נכון ויש לשנות את כיוון הנסיעה". לתפיסתו הפכה עזה לפני 12 שנים למדינה של ממש. להגדרתו, למדינה יש גבול ברור, "ממשלה מרכזית אפקטיבית, מדיניות חוץ עצמאית וצבא משלה". לפיכך, עזה היא ישות מדינתית, וישראל, לדבריו, תמיד העדיפה, "לעמוד מול ישות כזו ולא מול ארגוני טרור חסרי אחריות, ולכן עצם המציאות הזו אינה בהכרח רעה אלא מייצרת הזדמנות". 

מאחר ולישראל אין שאיפה למוטט את שלטון החמאס, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, הרי שמבצע צבאי רחב היקף אינו עומד על הפרק. לפיכך האפשרות הבאה היא חידוש הסיכולים הממוקדים ופגיעה בחוליות שיגור. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והחמאס הוא הבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. במבצע "עמוד ענן", למשל, הצליחה ישראל להרוג במכת הפתיחה את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אחמד ג'עברי. דוגמה אחרת, רלוונטית יותר, היא זו של התקופה שקדמה להתנתקות כאשר ישראל יזמה שורת מבצעי סיכול ממוקד כנגד הנהגת חמאס בהם נהרגו, בין היתר, אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי. הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, אמר בהתייחס לכך, כי "לפגיעה בצמרת חמאס יש השפעה על הארגון. זה לא יביא להיעלמות חמאס או לוויתור על מטרותיו, אבל אחרי רנטיסי, לא נותר לארגון מנהיג טבעי. יש חשש של הבכירים שנותרו לקבל את תפקיד המנהיג ובוודאי להצהיר על כך פומבית". הדבר אכן פגע בחמאס, אך לאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם, וזהו חיסרון מוכר וידוע של שיטת הסיכולים, הם מתוחכמים יותר ונחושים יותר מקודמיהם.

מפקדת גדוד חמאס בבית להיא, לפני ואחרי תקיפת צה"ל בשבת, (מקור: דו"צ).

הבלונים והעפיפונים, מסוכנים ככל שיהיו (טרם נפגע איש מהשריפות), אינם סיבה מספקת לפתוח במערכה. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מ"פ ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על שר, ואפילו היה מ"פ נועז ביחידה מובחרת, ועל כלל הקבינט. האלוף איילנד ציין בראיון שלישראל ישנו רק אינטרס ביטחוני מול החמאס בעזה – השגת רגיעה. ניתן, לדבריו לשאת ולתת עם הנהגת חמאס ולהגיע להסדר שיכלול הפסקת אש מלאה, חילופי שבויים וגופות ותכנית לשיקום הרצועה שלה ישראל שותפה בסיוע גורמים בינלאומיים. "אנחנו יותר מידי אובססיביים עם סיפורי הצדקנות שלנו, שכמה שהם רשעים וכמה שאנחנו צדיקים ולכן אתם לא נדבר, אז התוצאה היא כפי שהיא". 

סגירת מעברי רפיח המצרי וכרם שלום הישראלי, עליהם הוחלט באחרונה, שיחנקו את הרצועה, עשויים להוות את הדחיפה שתדרדר את האירועים לכדי עימות רחב היקף. על כן מוטב לה לממשלת ישראל לפעול בהתאם לרוח הדברים, אחרת אוגדה 162, המצויה בתרגיל רחב בדרום, עשויה למצוא את עצמה לוחמת בשטחי הרצועה ולא מתאמנת על כיבוש באר שבע, כפי שתוכנן בתרגיל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.07.2018)

ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, סיים השבוע קדנציה בת שלוש וחצי שנים. כהונתו התאפיינה במבצעים חשאיים רבים אך גם באמירה ברורה לגבי "תפוח האדמה הלוהט" ששמו רצועת עזה. בעוד כחודשיים ייכנס לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והאחריות הכוללת לזירה הנפיצה הזו תהיה בידיו.

השבוע השלים ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, שלוש וחצי שנים בתפקידו ומסר את הפיקוד על חיל המודיעין ואת תפקיד המעריך הלאומי לאלוף תמיר היימן. בקדנציה שלו המשיך הלוי את המגמה בה החל קודומו, האלוף אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל), להדק את החיבור בין המודיעין לחיל האוויר ולכוחות המבצעיים בשטח. על חשבון התהליך הזה נדחק הצידה, לא בהכרח בצדק, התחום המחקרי. אם ניתן בכל זאת למצוא נקודה שלילית בתקופת הלוי באגף הרי היא בהחלטת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר לפרוש מתפקידו כעבור שנה, ב-2016, על רקע חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עם מפקדו בנושא. עם פרישתו כתב בן-מאיר בעמוד הפייסבוק שלו כי חש "שגג הבית דולף, נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב". פרישה שכזו היא אירוע חריג, אבל עד כמה שניתן לשפוט היא רעש הרקע היחיד שנשמע בתקשורת אודות הקדנציה של הלוי כראש אמ"ן, והיא נותרה ברובה תחת מעטה החשאיות. לא אירעו בה תקלות מן הסוג שבדרך כלל גורר אחריו ועדות חקירה וויכוחים על קרדיט ואחריות למחדל מן הסוג שהתקיים בין אמ"ן למוסד השבוע לאחר שישראל לקחה אחריות רשמית על מבצע "מחוץ לקופסא", תקיפת והשמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.

הכור הגרעיני הסורי לאחר תקיפת חיל האוויר ב-2007, (מקור: דו"צ).

הלוי עצמו התייחס לוויכוח על הקרדיט בנאומו בוועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של "ynet" ו"ידיעות אחרונות", ואמר כי הוא גאה מאוד בכך "שיחסי אמ"ן עם עמיתיו במוסד ובשב"כ נמצאים בתקופת פריחה של כל הזמנים". לדבריו, על בסיס מה שידוע לו על התקיפה והתהליך שקדם לה, "כל אחד עשה את תפקידו. לקחים ישנם, מחלוקות היו, יהיו, וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לקחת תוצאה מוצלחת ולהציגה ככישלון לכאורה. גם אם התהליך יכול, וגם היה, יכול להיות טוב יותר בגילוי מוקדם יותר של הכור התוצאה הרי בסופו של דבר הייתה זהה, והיא טובה. כמודיעין, כצבא, נטייתנו הטבעית היא לא לחשוף פעולות חסויות. ואכן נותרו הרבה פרטים חסויים בסיפור הזה, שאני מקווה שיישארו עלומים לעוד שנים רבות. מי שיודע, בצד השני, יודע ומורתע". ראש אמ"ן ציין שההחלטה לחשוף את הפרשה נבעה מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן, במידה ואין חשש ביטחוני משמעותי, שברירת המחדל היא לפרסם. "במקרה זה, בחלוף כמה שנים, חשנו שההצדקה הזו לא קיימת עוד", אמר והעריך ששיקולי הצנזורה היו ענייניים ומקצועיים

גוף אחד נותר מחוץ לוויכוח על הקרדיט על המבצע בסוריה ב-2007, המועצה לביטחון לאומי (ששמה שונה בהמשך ממועצה למטה) ואילן מזרחי שעמד בראשו באותה תקופה ופרש ארבעה ימים לאחר התקיפה. בעדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ממש במקביל להכנות לתקיפת הכור הסורי, אמר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, כי לדעתו המועצה לביטחון לאומי קיימת על הנייר בלבד. "אין מועצה לביטחון לאומי", קבע, "הלוואי והייתה". חלקם של המל"ל ומזרחי נעדר מכלל הפרסומים אודות הפרשה. יתכן שהדבר נבע משיקולי צנזורה, אך יתכן גם שלא היה להם משקל ותפקיד של ממש. סוגיה שכזו, מדינת אויב שמקימה כור גרעיני, מצטיירת למתבונן מן הצד כעניין קלאסי בו צריך לעסוק המטה לביטחון לאומי, שייתכלל את כלל הגופים המטפלים בו ויגבש את המדיניות הרצויה. נראה שלא כך היה. התהליך שהוביל ראש הממשלה אולמרט, כפי שנחשף, היה סדור ומוצלח, אבל מוטב היה שהגוף שהוקם במטרה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי יהיה זה שירכז ויוביל אותו. אפשר רק לקוות שכך קורה בימים אלו. 

מאמ"ן לפיקוד הדרום

האלוף הלוי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמו קודמו, כוכבי, עשה הלוי את עיקר שירותו בצנחנים (בגדודים ולא בסיירת) ופיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון. שלא כקודמו באמ"ן עבר הלוי לסיירת מטכ"ל, ושימש בה במגוון תפקידים. התקופה ששירת ביחידה נותרה חסויה, זולת העובדה שהשתתף במבצע "עוקץ ארסי" ב-1994, במהלכו נחטף מוסטפא דיראני, מבית אחיו בכפר קסר נבא שבמערב הבקעא שבלבנון. כוח היחידה, בפיקוד סא"ל דורון אביטל (בעצמו מ"פ צנחנים שעבר ליחידה), נחת ממסוקים בסמוך לכפר, התגנב לבית ולכד את דיראני. הנסיגה נעשתה תחת אש. בספרו, "מדינת ישראל תעשה הכל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009), כתב העיתונאי ד"ר רונן ברגמן כי "לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף-משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו" (עמוד 385). בהמשך כאמור, בדומה לכוכבי, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים והוביל אותה ב"עופרת יצוקה", וכמותו מונה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף, אף שמסורתית נהוג למנות לתפקיד אלוף מנוסה.

בקדימון לראיון חג הפסח שקיימו כתבי "ידיעות אחרונות" עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט השבוע, הוא ציין שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל". בקדימון לראיון שהעניק הרמטכ"ל ל"מעריב" הוא חשף שצה"ל חזר לתקוף בצפון גם לאחר התקרית שבמהלכה הופל מטוס קרב מסוג 16־F לפני כחודשיים. ניתן להניח שהלוי, כראש אגף המודיעין, כמו גם כאיש מבצעים מיוחדים ותיק שפיקד גם על חטיבת ההפעלה של אמ"ן, היה שותף בולט בפעולות אלו, ובגיבוש האסטרטגיה שמאחוריהן. ביטוי לכך ניתן, במסגרת פרידת הלוי מאגף המודיעין, בטקס בו הוענק עיטור המופת ללוחם במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן וכן צל"ש לסיירת מטכ"ל.

הכוח המיוחד של החמאס בתרגיל שקיים השבוע, (מקור: טוויטר).

מבצעים חשאיים הם מרכיב משמעותי מנפח הפעילות של אמ"ן, אבל ישנם גם אחרים ובהם הערכה ומחקר של כוונות האויב, כמו גם בעלי ברית (קיימים ופוטנציאליים). בהערכות אמ"ן השנתיות שהגיש האלוף הלוי לוועדת חוץ וביטחון קיבלה סוגיית המשבר ההומניטרי ברצועת עזה דגש משמעותי. לאחר שהגיש את ההערכה לשנת 2016 ציין אחד הח"כים שנכחו בפגישה כי לדברי ראש אמ"ן אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליה", ועל-כן שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה. מאז החריף המצב בשל המשבר ההומניטרי הקשה ששורר ברצועה. בכיר ישראלי אף צוטט כי הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה ובכל בוקר "מופתע מחדש שזה עוד לא קרה". המבוי הסתום שאליו נקלעו שיחות הפיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית, שעליה קיווה הארגון להטיל את האחריות לניהול האזרחי של הרצועה מבלי לוותר על כוחו הצבאי, מוסיף למתיחות. החמאס מאותת לישראל כי עליה לפתור את מצוקותיו, בין היתר באמצעות ארגון הפגנות על הגדר, אך ניתן להניח כי חמאס מתיר או מעלים עין מפעולות התקפיות של ארגונים סוררים ובהם "ועדות ההתנגדות העממית". בין אלו ניתן למנות ירי רקטות, הטמנת מטענים על הגדר (שאחד מהם הביא לפציעת ארבעה חיילים) וכן חדירות של חוליות מחבלים לישראל. החוליה שנתפסה בסמוך לקיבוץ צאלים כשבידיה רימונים וסכינים סיפקה המחשה ברורה לאפשרות שפיגוע קשה ביישובי עוטף עזה יביא את המתיחות לכדי פיצוץ של ממש.

ישראל אינה אדישה לכך ובקדימון לראיון החג שהעניק הרמטכ"ל ל"הארץ" חשף איזנקוט כי מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב "פולי" מרדכי, "נע ברחבי הגלובוס בחודש האחרון כדי להביא לשם משאבים". בעוד כחודשיים יתמנה הלוי לאלוף פיקוד הדרום ויקבל לידיו את האחריות ל"תפוח האדמה הלוהט" ששמו עזה. קצת לפני כן, באמצע מאי, מתוכננת השגרירות האמריקנית לעבור מתל-אביב לירושלים, מהלך שעלול לעורר תגובה אלימה ביהודה ושומרון. באותה עת מתכנן חמאס לבצע את "תהלוכת השיבה הגדולה", במהלכה אלפי פלסטינים יצעדו מהרצועה לכיוון גדר הביטחון עם ישראל. לכל אלו ישנו פוטנציאל נפיץ. אם לא יימצא פתרון לפחות לחלק מן המצוקות שבהן מצוי חמאס הפוטנציאל הזה יממש את עצמו הקיץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.03.2018)

 

 

 

"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כפי שציין באחרונה הרמטכ"ל האפשרות של הסלמה ביטחונית רחבה ב-2018 הפכה ממשית בהרבה. למרות ההצלחות הטקטיות מוטב לא להוריד את העיניים מהתמונה הגדולה.

בהרצאה שנשא באחרונה בכנס לזכרו של הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק במרכז הבינתחומי הרצליה, סקר הרמטכ"ל איזנקוט את חמשת החזיתות שאתן מתמודדת ישראל: לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעל לכל איראן. לדבריו, "המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל מול אויביה הוא משופר מאוד". אם זאת הדגיש הרמטכ"ל ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית. גם במבט שלנו על ההיסטוריה הקרובה של העשור האחרון: צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד סבבים קטנים יותר, מלמד על אפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, מגלה נכונות גדולה יותר להתעמת עם ישראל, (מקור: ויקיפדיה).

הנפיצות הזו באה לפני שבוע לידי ביטוי בסוריה, שם על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל בקרבת אל-קטייפה, כ-40 ק"מ צפון-מזרחית לדמשק. בהודעה רשמית שפרסם צבא סוריה נאמר שישראל ביצעה תקיפה באמצעות מטוסי קרב וטילי קרקע-קרקע, ששלושה מהם יורטו בידי כוחות ההגנה האווירית של סוריה. אתר האינטרנט קאסיון דיווח כי התקיפה, שבוצעה בידי מטוסי קרב, נעשתה מתוך המרחב האווירי הלבנוני במהלכה נפגעו מחסני נשק, שיתכן שאוכסנו בהם טילי סקאד. אם אכן ישראל עומדת מאחורי התקיפה הרי שזו לא הפעם הראשונה שבה צה"ל פעל במרחב אל-קטייפה. ב-73', בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ביצע כוח סיירת צנחנים בפיקוד שאול מופז, פשיטה בקרבת העיירה, במטרה לפגוע בשיירת טנקים עיראקית, ונחלץ בעור שיניו לאחר שהתגלה בידי הסורים, בעיקר תודות לקור הרוח שגילה מופז ונחישותו של טייס מסוק היסעור שחילץ אותם, יובל אפרת.

באחרונה הצליח נשיא סוריה בשאר אל-אסד להשתלט מחדש, בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה, על כ-85% משטחה של סוריה כולה. הישג זה גרם לאסד להביע עמדות עצמאיות בנוגע לנוכחותה של איראן במדינה כמו גם נכונות גדלה להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. אבל בצפון, לצד פוטנציאל הנזק הדדי הרב שעלולות ישראל וסוריה ובעלות בריתה לגרום זו לזו, ישנם גם איזונים ובלמים בדמות הרתעה ההדדית וכן בעצם נוכחותה של רוסיה במרחב.

חבית אבק שריפה ושמה עזה 

בזירה הדרומית המצב שונה. צה"ל מוסיף לרשום הישגים ומשמיד מנהרה אחרי מנהרה. מנגד, המכשול ההנדסי והפתרון הטכנולוגי המסווג של הצבא (תוצר של "המוח היהודי" כדברי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי), עשויים לדחוף את החמאס לכדי עימות בטרם יאבד את קלף מנהרות החדירה. אבל עזה טומנת בחובה איום מטריד בהרבה. הבידוד המדיני והכלכלי של הרצועה החישו שורה של תהליכים שהביאו לקריסת התשתיות האזרחיות בעזה, ובהן המים והביוב. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, הזהיר באחרונה במאמריו מפני המצב ההומניטרי הקשה המתרחש שם. באחד מהם ציטט בכיר ישראלי שנשאל האם הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה. "בכל בוקר אני מופתע מחדש שזה עוד לא קרה", השיב האחרון. מגיפות, בדומה לרקטות, אינן נעצרות בהכרח בגדר המערכת, ועשויות להינשא באוויר למרכזי האוכלוסייה בישראל. כל הטנקים מדגם מרכבה סימן 4 ומטוסי הקרב החדישים והחמקנים לא יעזרו אם תתפרץ מגיפה קטלנית מעבר לגבול, קרוב כל כך לערי ישראל. טענות ישראל כי החמאס הוא הריבון ברצועה, האחראי למתרחש בה והאשם הבלעדי במצב, נכונות ככל שיהיו, יישמעו אז כמו התירוץ השחוק, "הם התחילו". כשהתבשיל העזתי יקדח, החשבון יוגש לישראל ורק לה.

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

החמאס, מצדו, מעוניין לשמר את תהליך הפיוס עם הרשות הפלסטינית, משום שהוא רוצה להטיל את האחריות האזרחית על הרצועה על כתפיה ובשל הפוטנציאל לפתור באמצעותו את מצוקתו הכלכלית. אולם הדשדוש המתמשך בתהליך הפיוס, המצב ההומניטרי הקשה והמחריף, לצד האפשרות הממשית שיאבד את יכולתו ההתקפית בתחום התת-קרקע, דוחקים אותו אל הקיר. בספרם אודות האינתיפאדה השנייה, "המלחמה השביעית" (ידיעות ספרים, 2004), תיארו עמוס הראל ואבי יששכרוף פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל) על מחנה הפליטים בלאטה בשכם בפברואר 2002, כחודשיים לפני מבצע חומת מגן. "תוכנית המבצע שהגיש אל"מ כוכבי כללה את כיתור מחנה בלאטה מכל צדדיו. הרמטכ"ל מופז אישר אותה רק לאחר שצפה על המחנה בעזרת משקפת. בכל זאת, ערך שינוי של הרגע האחרון בתוכנית: הושאר פתח צר שדרכו יוכלו פעילים חמושים לברוח לכיוון הקסבה של שכם. "בבלאטה גרים 15 אלף איש, בשטח שגודלו 500 על 500 מטרים. חששנו שאם נסגור אותם, הם יילחמו עד הסוף", מסביר בכיר במטכ"ל" (עמודים 226-227). המבצע נחשב למוצלח ונפגעו בו מחבלים רבים, אם כי ראוי לציין שהלחימה בה נתקלו הצנחנים היתה רחוקה מלהזכיר את זו שפגשו קודמיהם בביירות ובסואץ. לא מן הנמנע שהיה זה בגלל הפתח שהותיר מופז, דרכו נמלטו לא מעט מחבלים. הלקח ברור, מוטב לא לדחוק את חמאס לדרך ללא מוצא שתוביל לעימות שישראל מעדיפה לדחות ככל האפשר.

לא רואים את התמונה הגדולה

כוחות הימ"מ במהלך הפשיטה ללכידת המחבלים בג'נין, (צילום: דו"צ).

גם ביהודה ושומרון המצב מתוח. נאומו של אבו מאזן שבו לכאורה, רק לכאורה, שבר את הכלים והתנער מן הממשל האמריקני, ופיגוע הירי בו נרצח הרב רזיאל שבח, הם בבחינת אבק שריפה לחבית עמוסה לעייפה ממילא. פשיטת הימ"מ בג'נין, בה נהרגו שניים מחברי החוליה שביצעה את הפיגוע ונעצרו שניים נוספים, עשויה להוות קטליזטור נוסף. מיד לאחר הפשיטה החל מבול של הודעות תמיכה בכוחות הביטחון מצד חברי הכנסת והשרים ברשתות החברתיות השונות. את חלקם היה אפשר לצפות מראש ובהם הנשיא ריבלין; שר הביטחון ליברמן, שכפי שצייץ דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') אבי בניהו, השיג לראשונה מזה זמן רב את שר השיכון, אלוף (מיל') יואב גלנט. מאז שנכנס למערכת הפוליטית מקפיד גלנט לגבות את אנשיה ונשיה ולשבח את פועלם. הפעם, בהתחשב בכך שגלנט עשה את עיקר שירותו בשייטת 13, שם לקח חלק בפשיטות רבות מסוג זה, ובהמשך גם פיקד על החטיבה המרחבית ג'נין, הפוסט שפרסם כמעט כתב את עצמו.

 אבל היו גם אחרים. ח"כ בצלאל סמוטריץ', שרק יום קודם לכן מתח ביקורת על צה"ל בשל מינוי מפקדת טייסת בחיל האוויר ושילוב נשים בתפקידי לחימה, מיהר לשבח את הכוחות. מעניין מה היה כותב לו היה מדובר בכוח מגדוד קרקל, בו משרתות גם נשים כלוחמות. נכון, אין אדם חייב להיות מפקד צבאי בכיר עטור צל"שים בכדי לחוות דעה בענייני ביטחון (וההוכחה היא בעצם מאמר זה), אבל קצת צניעות בכל זאת מתבקשת. היה כדאי שסמוטריץ', שציין שישנם "מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים", ועשה את שירותו הסדיר בתפקיד מטה באגף המבצעים של צה"ל, לא יחלק ציונים שכן קל מאוד לסובב את המשפט הזה לכיוון שלו. יתרה מכך, כפי שהוכיחה בשעתו סרן אור בן-יהודה, לא מן הנמנע (על אף ההבדלים באיכות הכוח הלוחם בין קרקל לימ"מ) שהיא היתה מפקדת על פשיטה שכזו עד לסיומה המוצלח.

בישראל נוטים לשים דגש ולהתבשם בהצלחות הטקטיות ובהן השמדת המנהרה בכרם שלום, חיסול ולכידת רוצחי הרב רזיאל שבח בג'נין ותקיפות עלומות בסוריה. אלו מצטלמות יפה בתקשורת ומשכן קצר. מוטב לא להזניח את התמונה הגדולה, האסטרטגית. שכן בעיות דוגמת המשבר ההומניטרי בעזה לא יפתרו במחי הפצצה או פשיטה אחת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.01.20187)

תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)