ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, סיים השבוע קדנציה בת שלוש וחצי שנים. כהונתו התאפיינה במבצעים חשאיים רבים אך גם באמירה ברורה לגבי "תפוח האדמה הלוהט" ששמו רצועת עזה. בעוד כחודשיים ייכנס לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והאחריות הכוללת לזירה הנפיצה הזו תהיה בידיו.

השבוע השלים ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, שלוש וחצי שנים בתפקידו ומסר את הפיקוד על חיל המודיעין ואת תפקיד המעריך הלאומי לאלוף תמיר היימן. בקדנציה שלו המשיך הלוי את המגמה בה החל קודומו, האלוף אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל), להדק את החיבור בין המודיעין לחיל האוויר ולכוחות המבצעיים בשטח. על חשבון התהליך הזה נדחק הצידה, לא בהכרח בצדק, התחום המחקרי. אם ניתן בכל זאת למצוא נקודה שלילית בתקופת הלוי באגף הרי היא בהחלטת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר לפרוש מתפקידו כעבור שנה, ב-2016, על רקע חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עם מפקדו בנושא. עם פרישתו כתב בן-מאיר בעמוד הפייסבוק שלו כי חש "שגג הבית דולף, נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב". פרישה שכזו היא אירוע חריג, אבל עד כמה שניתן לשפוט היא רעש הרקע היחיד שנשמע בתקשורת אודות הקדנציה של הלוי כראש אמ"ן, והיא נותרה ברובה תחת מעטה החשאיות. לא אירעו בה תקלות מן הסוג שבדרך כלל גורר אחריו ועדות חקירה וויכוחים על קרדיט ואחריות למחדל מן הסוג שהתקיים בין אמ"ן למוסד השבוע לאחר שישראל לקחה אחריות רשמית על מבצע "מחוץ לקופסא", תקיפת והשמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.

הכור הגרעיני הסורי לאחר תקיפת חיל האוויר ב-2007, (מקור: דו"צ).

הלוי עצמו התייחס לוויכוח על הקרדיט בנאומו בוועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של "ynet" ו"ידיעות אחרונות", ואמר כי הוא גאה מאוד בכך "שיחסי אמ"ן עם עמיתיו במוסד ובשב"כ נמצאים בתקופת פריחה של כל הזמנים". לדבריו, על בסיס מה שידוע לו על התקיפה והתהליך שקדם לה, "כל אחד עשה את תפקידו. לקחים ישנם, מחלוקות היו, יהיו, וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לקחת תוצאה מוצלחת ולהציגה ככישלון לכאורה. גם אם התהליך יכול, וגם היה, יכול להיות טוב יותר בגילוי מוקדם יותר של הכור התוצאה הרי בסופו של דבר הייתה זהה, והיא טובה. כמודיעין, כצבא, נטייתנו הטבעית היא לא לחשוף פעולות חסויות. ואכן נותרו הרבה פרטים חסויים בסיפור הזה, שאני מקווה שיישארו עלומים לעוד שנים רבות. מי שיודע, בצד השני, יודע ומורתע". ראש אמ"ן ציין שההחלטה לחשוף את הפרשה נבעה מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן, במידה ואין חשש ביטחוני משמעותי, שברירת המחדל היא לפרסם. "במקרה זה, בחלוף כמה שנים, חשנו שההצדקה הזו לא קיימת עוד", אמר והעריך ששיקולי הצנזורה היו ענייניים ומקצועיים

גוף אחד נותר מחוץ לוויכוח על הקרדיט על המבצע בסוריה ב-2007, המועצה לביטחון לאומי (ששמה שונה בהמשך ממועצה למטה) ואילן מזרחי שעמד בראשו באותה תקופה ופרש ארבעה ימים לאחר התקיפה. בעדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ממש במקביל להכנות לתקיפת הכור הסורי, אמר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, כי לדעתו המועצה לביטחון לאומי קיימת על הנייר בלבד. "אין מועצה לביטחון לאומי", קבע, "הלוואי והייתה". חלקם של המל"ל ומזרחי נעדר מכלל הפרסומים אודות הפרשה. יתכן שהדבר נבע משיקולי צנזורה, אך יתכן גם שלא היה להם משקל ותפקיד של ממש. סוגיה שכזו, מדינת אויב שמקימה כור גרעיני, מצטיירת למתבונן מן הצד כעניין קלאסי בו צריך לעסוק המטה לביטחון לאומי, שייתכלל את כלל הגופים המטפלים בו ויגבש את המדיניות הרצויה. נראה שלא כך היה. התהליך שהוביל ראש הממשלה אולמרט, כפי שנחשף, היה סדור ומוצלח, אבל מוטב היה שהגוף שהוקם במטרה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי יהיה זה שירכז ויוביל אותו. אפשר רק לקוות שכך קורה בימים אלו. 

מאמ"ן לפיקוד הדרום

האלוף הלוי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמו קודמו, כוכבי, עשה הלוי את עיקר שירותו בצנחנים (בגדודים ולא בסיירת) ופיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון. שלא כקודמו באמ"ן עבר הלוי לסיירת מטכ"ל, ושימש בה במגוון תפקידים. התקופה ששירת ביחידה נותרה חסויה, זולת העובדה שהשתתף במבצע "עוקץ ארסי" ב-1994, במהלכו נחטף מוסטפא דיראני, מבית אחיו בכפר קסר נבא שבמערב הבקעא שבלבנון. כוח היחידה, בפיקוד סא"ל דורון אביטל (בעצמו מ"פ צנחנים שעבר ליחידה), נחת ממסוקים בסמוך לכפר, התגנב לבית ולכד את דיראני. הנסיגה נעשתה תחת אש. בספרו, "מדינת ישראל תעשה הכל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009), כתב העיתונאי ד"ר רונן ברגמן כי "לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף-משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו" (עמוד 385). בהמשך כאמור, בדומה לכוכבי, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים והוביל אותה ב"עופרת יצוקה", וכמותו מונה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף, אף שמסורתית נהוג למנות לתפקיד אלוף מנוסה.

בקדימון לראיון חג הפסח שקיימו כתבי "ידיעות אחרונות" עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט השבוע, הוא ציין שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל". בקדימון לראיון שהעניק הרמטכ"ל ל"מעריב" הוא חשף שצה"ל חזר לתקוף בצפון גם לאחר התקרית שבמהלכה הופל מטוס קרב מסוג 16־F לפני כחודשיים. ניתן להניח שהלוי, כראש אגף המודיעין, כמו גם כאיש מבצעים מיוחדים ותיק שפיקד גם על חטיבת ההפעלה של אמ"ן, היה שותף בולט בפעולות אלו, ובגיבוש האסטרטגיה שמאחוריהן. ביטוי לכך ניתן, במסגרת פרידת הלוי מאגף המודיעין, בטקס בו הוענק עיטור המופת ללוחם במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן וכן צל"ש לסיירת מטכ"ל.

הכוח המיוחד של החמאס בתרגיל שקיים השבוע, (מקור: טוויטר).

מבצעים חשאיים הם מרכיב משמעותי מנפח הפעילות של אמ"ן, אבל ישנם גם אחרים ובהם הערכה ומחקר של כוונות האויב, כמו גם בעלי ברית (קיימים ופוטנציאליים). בהערכות אמ"ן השנתיות שהגיש האלוף הלוי לוועדת חוץ וביטחון קיבלה סוגיית המשבר ההומניטרי ברצועת עזה דגש משמעותי. לאחר שהגיש את ההערכה לשנת 2016 ציין אחד הח"כים שנכחו בפגישה כי לדברי ראש אמ"ן אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליה", ועל-כן שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה. מאז החריף המצב בשל המשבר ההומניטרי הקשה ששורר ברצועה. בכיר ישראלי אף צוטט כי הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה ובכל בוקר "מופתע מחדש שזה עוד לא קרה". המבוי הסתום שאליו נקלעו שיחות הפיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית, שעליה קיווה הארגון להטיל את האחריות לניהול האזרחי של הרצועה מבלי לוותר על כוחו הצבאי, מוסיף למתיחות. החמאס מאותת לישראל כי עליה לפתור את מצוקותיו, בין היתר באמצעות ארגון הפגנות על הגדר, אך ניתן להניח כי חמאס מתיר או מעלים עין מפעולות התקפיות של ארגונים סוררים ובהם "ועדות ההתנגדות העממית". בין אלו ניתן למנות ירי רקטות, הטמנת מטענים על הגדר (שאחד מהם הביא לפציעת ארבעה חיילים) וכן חדירות של חוליות מחבלים לישראל. החוליה שנתפסה בסמוך לקיבוץ צאלים כשבידיה רימונים וסכינים סיפקה המחשה ברורה לאפשרות שפיגוע קשה ביישובי עוטף עזה יביא את המתיחות לכדי פיצוץ של ממש.

ישראל אינה אדישה לכך ובקדימון לראיון החג שהעניק הרמטכ"ל ל"הארץ" חשף איזנקוט כי מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב "פולי" מרדכי, "נע ברחבי הגלובוס בחודש האחרון כדי להביא לשם משאבים". בעוד כחודשיים יתמנה הלוי לאלוף פיקוד הדרום ויקבל לידיו את האחריות ל"תפוח האדמה הלוהט" ששמו עזה. קצת לפני כן, באמצע מאי, מתוכננת השגרירות האמריקנית לעבור מתל-אביב לירושלים, מהלך שעלול לעורר תגובה אלימה ביהודה ושומרון. באותה עת מתכנן חמאס לבצע את "תהלוכת השיבה הגדולה", במהלכה אלפי פלסטינים יצעדו מהרצועה לכיוון גדר הביטחון עם ישראל. לכל אלו ישנו פוטנציאל נפיץ. אם לא יימצא פתרון לפחות לחלק מן המצוקות שבהן מצוי חמאס הפוטנציאל הזה יממש את עצמו הקיץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.03.2018)

 

 

 

מודעות פרסומת

"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כפי שציין באחרונה הרמטכ"ל האפשרות של הסלמה ביטחונית רחבה ב-2018 הפכה ממשית בהרבה. למרות ההצלחות הטקטיות מוטב לא להוריד את העיניים מהתמונה הגדולה.

בהרצאה שנשא באחרונה בכנס לזכרו של הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק במרכז הבינתחומי הרצליה, סקר הרמטכ"ל איזנקוט את חמשת החזיתות שאתן מתמודדת ישראל: לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעל לכל איראן. לדבריו, "המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל מול אויביה הוא משופר מאוד". אם זאת הדגיש הרמטכ"ל ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית. גם במבט שלנו על ההיסטוריה הקרובה של העשור האחרון: צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד סבבים קטנים יותר, מלמד על אפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, מגלה נכונות גדולה יותר להתעמת עם ישראל, (מקור: ויקיפדיה).

הנפיצות הזו באה לפני שבוע לידי ביטוי בסוריה, שם על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל בקרבת אל-קטייפה, כ-40 ק"מ צפון-מזרחית לדמשק. בהודעה רשמית שפרסם צבא סוריה נאמר שישראל ביצעה תקיפה באמצעות מטוסי קרב וטילי קרקע-קרקע, ששלושה מהם יורטו בידי כוחות ההגנה האווירית של סוריה. אתר האינטרנט קאסיון דיווח כי התקיפה, שבוצעה בידי מטוסי קרב, נעשתה מתוך המרחב האווירי הלבנוני במהלכה נפגעו מחסני נשק, שיתכן שאוכסנו בהם טילי סקאד. אם אכן ישראל עומדת מאחורי התקיפה הרי שזו לא הפעם הראשונה שבה צה"ל פעל במרחב אל-קטייפה. ב-73', בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ביצע כוח סיירת צנחנים בפיקוד שאול מופז, פשיטה בקרבת העיירה, במטרה לפגוע בשיירת טנקים עיראקית, ונחלץ בעור שיניו לאחר שהתגלה בידי הסורים, בעיקר תודות לקור הרוח שגילה מופז ונחישותו של טייס מסוק היסעור שחילץ אותם, יובל אפרת.

באחרונה הצליח נשיא סוריה בשאר אל-אסד להשתלט מחדש, בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה, על כ-85% משטחה של סוריה כולה. הישג זה גרם לאסד להביע עמדות עצמאיות בנוגע לנוכחותה של איראן במדינה כמו גם נכונות גדלה להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. אבל בצפון, לצד פוטנציאל הנזק הדדי הרב שעלולות ישראל וסוריה ובעלות בריתה לגרום זו לזו, ישנם גם איזונים ובלמים בדמות הרתעה ההדדית וכן בעצם נוכחותה של רוסיה במרחב.

חבית אבק שריפה ושמה עזה 

בזירה הדרומית המצב שונה. צה"ל מוסיף לרשום הישגים ומשמיד מנהרה אחרי מנהרה. מנגד, המכשול ההנדסי והפתרון הטכנולוגי המסווג של הצבא (תוצר של "המוח היהודי" כדברי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי), עשויים לדחוף את החמאס לכדי עימות בטרם יאבד את קלף מנהרות החדירה. אבל עזה טומנת בחובה איום מטריד בהרבה. הבידוד המדיני והכלכלי של הרצועה החישו שורה של תהליכים שהביאו לקריסת התשתיות האזרחיות בעזה, ובהן המים והביוב. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, הזהיר באחרונה במאמריו מפני המצב ההומניטרי הקשה המתרחש שם. באחד מהם ציטט בכיר ישראלי שנשאל האם הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה. "בכל בוקר אני מופתע מחדש שזה עוד לא קרה", השיב האחרון. מגיפות, בדומה לרקטות, אינן נעצרות בהכרח בגדר המערכת, ועשויות להינשא באוויר למרכזי האוכלוסייה בישראל. כל הטנקים מדגם מרכבה סימן 4 ומטוסי הקרב החדישים והחמקנים לא יעזרו אם תתפרץ מגיפה קטלנית מעבר לגבול, קרוב כל כך לערי ישראל. טענות ישראל כי החמאס הוא הריבון ברצועה, האחראי למתרחש בה והאשם הבלעדי במצב, נכונות ככל שיהיו, יישמעו אז כמו התירוץ השחוק, "הם התחילו". כשהתבשיל העזתי יקדח, החשבון יוגש לישראל ורק לה.

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

החמאס, מצדו, מעוניין לשמר את תהליך הפיוס עם הרשות הפלסטינית, משום שהוא רוצה להטיל את האחריות האזרחית על הרצועה על כתפיה ובשל הפוטנציאל לפתור באמצעותו את מצוקתו הכלכלית. אולם הדשדוש המתמשך בתהליך הפיוס, המצב ההומניטרי הקשה והמחריף, לצד האפשרות הממשית שיאבד את יכולתו ההתקפית בתחום התת-קרקע, דוחקים אותו אל הקיר. בספרם אודות האינתיפאדה השנייה, "המלחמה השביעית" (ידיעות ספרים, 2004), תיארו עמוס הראל ואבי יששכרוף פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל) על מחנה הפליטים בלאטה בשכם בפברואר 2002, כחודשיים לפני מבצע חומת מגן. "תוכנית המבצע שהגיש אל"מ כוכבי כללה את כיתור מחנה בלאטה מכל צדדיו. הרמטכ"ל מופז אישר אותה רק לאחר שצפה על המחנה בעזרת משקפת. בכל זאת, ערך שינוי של הרגע האחרון בתוכנית: הושאר פתח צר שדרכו יוכלו פעילים חמושים לברוח לכיוון הקסבה של שכם. "בבלאטה גרים 15 אלף איש, בשטח שגודלו 500 על 500 מטרים. חששנו שאם נסגור אותם, הם יילחמו עד הסוף", מסביר בכיר במטכ"ל" (עמודים 226-227). המבצע נחשב למוצלח ונפגעו בו מחבלים רבים, אם כי ראוי לציין שהלחימה בה נתקלו הצנחנים היתה רחוקה מלהזכיר את זו שפגשו קודמיהם בביירות ובסואץ. לא מן הנמנע שהיה זה בגלל הפתח שהותיר מופז, דרכו נמלטו לא מעט מחבלים. הלקח ברור, מוטב לא לדחוק את חמאס לדרך ללא מוצא שתוביל לעימות שישראל מעדיפה לדחות ככל האפשר.

לא רואים את התמונה הגדולה

כוחות הימ"מ במהלך הפשיטה ללכידת המחבלים בג'נין, (צילום: דו"צ).

גם ביהודה ושומרון המצב מתוח. נאומו של אבו מאזן שבו לכאורה, רק לכאורה, שבר את הכלים והתנער מן הממשל האמריקני, ופיגוע הירי בו נרצח הרב רזיאל שבח, הם בבחינת אבק שריפה לחבית עמוסה לעייפה ממילא. פשיטת הימ"מ בג'נין, בה נהרגו שניים מחברי החוליה שביצעה את הפיגוע ונעצרו שניים נוספים, עשויה להוות קטליזטור נוסף. מיד לאחר הפשיטה החל מבול של הודעות תמיכה בכוחות הביטחון מצד חברי הכנסת והשרים ברשתות החברתיות השונות. את חלקם היה אפשר לצפות מראש ובהם הנשיא ריבלין; שר הביטחון ליברמן, שכפי שצייץ דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') אבי בניהו, השיג לראשונה מזה זמן רב את שר השיכון, אלוף (מיל') יואב גלנט. מאז שנכנס למערכת הפוליטית מקפיד גלנט לגבות את אנשיה ונשיה ולשבח את פועלם. הפעם, בהתחשב בכך שגלנט עשה את עיקר שירותו בשייטת 13, שם לקח חלק בפשיטות רבות מסוג זה, ובהמשך גם פיקד על החטיבה המרחבית ג'נין, הפוסט שפרסם כמעט כתב את עצמו.

 אבל היו גם אחרים. ח"כ בצלאל סמוטריץ', שרק יום קודם לכן מתח ביקורת על צה"ל בשל מינוי מפקדת טייסת בחיל האוויר ושילוב נשים בתפקידי לחימה, מיהר לשבח את הכוחות. מעניין מה היה כותב לו היה מדובר בכוח מגדוד קרקל, בו משרתות גם נשים כלוחמות. נכון, אין אדם חייב להיות מפקד צבאי בכיר עטור צל"שים בכדי לחוות דעה בענייני ביטחון (וההוכחה היא בעצם מאמר זה), אבל קצת צניעות בכל זאת מתבקשת. היה כדאי שסמוטריץ', שציין שישנם "מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים", ועשה את שירותו הסדיר בתפקיד מטה באגף המבצעים של צה"ל, לא יחלק ציונים שכן קל מאוד לסובב את המשפט הזה לכיוון שלו. יתרה מכך, כפי שהוכיחה בשעתו סרן אור בן-יהודה, לא מן הנמנע (על אף ההבדלים באיכות הכוח הלוחם בין קרקל לימ"מ) שהיא היתה מפקדת על פשיטה שכזו עד לסיומה המוצלח.

בישראל נוטים לשים דגש ולהתבשם בהצלחות הטקטיות ובהן השמדת המנהרה בכרם שלום, חיסול ולכידת רוצחי הרב רזיאל שבח בג'נין ותקיפות עלומות בסוריה. אלו מצטלמות יפה בתקשורת ומשכן קצר. מוטב לא להזניח את התמונה הגדולה, האסטרטגית. שכן בעיות דוגמת המשבר ההומניטרי בעזה לא יפתרו במחי הפצצה או פשיטה אחת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.01.20187)

תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.

מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ)

בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.

מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.

להרגיע את השטח

מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחי האינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.

מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.

מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.

פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל"והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה.

אלוף (מיל') פתח נצרה

אלוף במיל' עמירם לוין במסיבת הניצחון של אבי גבאי, (מקור: ויקיפדיה).

בצה"ל, אם כן, מקפידים על נשק נצור, אבל בפוליטיקה הרבה פחות. בראיון שנתן השבוע ל"מעריב" שחרר האלוף (מיל') עמירם לוין כל רסן. בראיון אמנם המליץ לוין להגיע להסכם עם הפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, אך באותה נשימה איים כי במידה וההנהגה פלסטינית תסרב, או לחלופין תפר את ההסכמים, "נקרע לה את הצורה"מאז שנכנס לזירה הפוליטית מקפיד לוין, ששואף להתמקם כ"ביטחוניסט" של "המחנה הציוני", להתבטא כמעט בכל שבוע בסוגיות ביטחוניות שונות. לפני שבועיים המליץ במאמר ב"ידיעות אחרונות" לנקוט קו ניצי מול סוריה ואיראן בצפון. לעתים הפוליטיקאי לוין עושה זאת בשום שכל ולעתים משתחררת לו אמירה בוטה, שמזכירה בסגנון את האלוף שהיה, אבל לא בתחכום. לא הכל צריך להגיד, ולא הכל נכון. ובכלל, האם הוא באמת מאמין שניתן יהיה לגרש את הפלסטינים לירדן, כפי שאיים, בעקבות עימות נוסף באיו"ש? ודאי שלממלכה הירדנית יהיה מה להגיד בנידון, כמו גם לדעת הקהל הבינלאומית. 

בנוסף טען השבוע לוין, שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, כי יש להחזיר לצה"ל את "המחץ והקשיחות. במלחמות האחרונות הוא לא מצליח לזוז. החיילים פחות אמיצים? המפקדים פחות טובים? לא. זו השפעה של השליטה בעם אחר. אתה הופך מנמר לחזיר. אצל נמר המבט מחפש מטרות והרגליים שריריות כדי לזנק ברגע המתאים. החזיר נהיה שמן, הרגליים קצרות והראש תקוע באדמה. לא רואה מטר קדימה. המשימה היא לא להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אלא להרוג את האויב". נראה שלוין מכוון את עיקר הביקורת לצבא היבשה, שנטל הפעילות בשטחים נופל בעיקר על כתפי אנשיו.

נגמ"ש נמ"ר של חטיבת גולני בתרגיל, (מקור: דו"צ).

ואכן, כשבוחנים את המערכות שבהם לחם צה"ל ברצועת עזה ובלבנון בשנים האחרונות, נראה שצבא היבשה איבד בעשורים האחרונים את הזריזות, הקשיחות והכשירות שהפגין במערכות ששת הימים ויום הכיפורים, וכן את היצירתיות והתעוזה שהפגין באינתיפאדה השנייה. ב"צוק איתן" קיבלה הכשירות הנמוכה הזו ביטוי של ממש. הצבא, שנמנע זה כעשור מהכנסת כוחות מילואים ללחימה, גייס אותם בעיקר כדי להחליף בקווים את החטיבות הסדירות, על-מנת שאלו יעברו ללחום ברצועת עזה. כוחות המילואים שכן הופעלו, פעלו במסגרות קטנות, של פלוגה וגדוד, תחת חטיבה סדירה. אף מסגרת מילואים לא פעלה בעזה תחת מפְקדה עצמאית. לחטיבות הסדירות לקח לא מעט זמן להיאסף ולהיערך לפעולה ברצועה. הצורך של חטיבת גולני, למשל, לשנע את נגמ"שי הנמ"ר הכבדים שלה מן הצפון לדרום עיכב עוד יותר את מוכנותה ללחימה. הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במבצע, אם כן, היתה שבלונית, מאולתרת וחסרת מעוף.

ועדיין, לוין עושה לעצמו הנחות. ראשית, כמו לא מעט אלופים במיל', בוגרי המלחמות הגדולות, שתהו לאורך השנים לאן נעלם צה"ל הטוב והמוכר בו שירתו, לוין מתעלם מהשינוי התהומי בטיב האיומים. מכוח שאיים על כוחות צה"ל בשדה הקרב השקיעו אויביה של ישראל את עיקר עוצמתם באיום על העורף. גם היותם ארגונים היברידיים, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, מקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. חזבאללה (וחמאס) של העת הנוכחית שונה מהותית מארגון הגרילה הקטן בו לחם לוין כאלוף פיקוד הצפון. שלישית, השליטה של צה"ל בשטחי הגדה המערבית היא לא עניין שניתן לבטלו במחי יד או פעולה פוליטית יחידה. יתרה מכך, כלל לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על אחיזה ביטחונית איתנה בשטחים, עם ובלי ההתנחלויות. שלישית, אין בדברים חידוש גדול ובצבא מודעים אליו עד כאב, ופועלים לצמצם את הפערים ככל שניתן.

בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לחזק את זרוע היבשה. בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, שבשלהי ימיו של לוין בפיקוד הצפון כיהן כמח"ט גולני, השיק הצבא את התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בזרוע היבשה, ואת אסטרטגיית צה"ל שמגדירה את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב. ההסלמה שאליה חותר כעת החמאס, עשויה להביא את הרפורמה הזו לכדי מבחן של ממש.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.12.2017)

כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

סירוב פקודה מחייב הדחה, אבל גם בדק בית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, אבל הכשל מצוי בכך שהמ"פ נדחק לסיטואציה שבה היו לו מעט מאוד אפשרויות, וכולן רעות. נוכח האפשרות של עימות קרוב בעזה, יש להכין את המילואים אבל לזכור שבניגוד לצבא הסדיר, הם אזרחים-חיילים.

השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.

3048-1

האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.

פער מובנה בין הסדיר למילואים

המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).

כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע. 

לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד. 

חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש

ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לאוגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה. 

אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).

במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.

מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה

דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.

כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.

לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).

ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)

איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)