השילוב הראוי \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסלול שירותם של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, מעלים תהיות לגבי היכולת לשלב אותם ושכמותם, מפקדים מצטיינים ביחידת עילית, בצבא הגדול. 

בשבוע שעבר שב אל"מ ט', עד לאחרונה מח"ט מילואים, לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, בה עשה את עיקר שירותו הצבאי ומונה למפקדה. המפקד היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מונה למפקד הבא של בית הספר לקצינים. ניכר כי שני הקצינים ממיטב המפקדים ביחידות המיוחדות, אולם מסלול השירות שלהם מעלה תהייה לגבי שילובם בצבא הגדול.

מימין: מפקד השייטת היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט ומפקד השייטת הנכנס, אל"מ ט', (צילום: דו"צ).

בין שלל תפקידי הפיקוד שמילא בשייטת שימש ט' כקצין בספינת טילים אחת וכמפקדה של אחרת, ובשנים 2007-2005 שירת כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני. על חטיבת המילואים פיקד תקופה קצרה יחסית, פחות משנה וחצי, כשבמקביל שימש בתפקיד נוסף. אם לאחר שיסיים את תפקידו כמפקד השייטת, באותה הצטיינות שאפיינה את כל שירותו (על זה אין עוררין), יוחלט לקדמו במסגרת חיל הים והכוחות המיוחדים, סביר שהידע שרכש יאפשר לו לפעול כדג במים. הבעיה תתחיל במידה שישוב למלא תפקידים בכירים בצבא היבשה.

גם ילקוט השירות של שרייבמן, אף ששירת בהצטיינות בגבעתי כמפקד פלוגה וגדוד סיור, בין היתר בעופרת יצוקה, חסר שירות ממושך בצבא הגדול. הדבר מעלה תהייה לגבי התאמתו לתפקיד הממונה על הכשרת קציני העתיד של צבא היבשה. יתרה מכך, ממש כפי שנכתב בשעתו אודות קצין חינוך ראשי (הקודם והנוכחי גם יחד), קשה להניח שמי שעשה את עיקר שירותו ביחידת עילית יהיה בקי בדילמות הפיקודיות והמוסריות והשחיקה שבה מצויים מפקדי וחיילי צבא היבשה.

הלקח ממלחמת לבנון השנייה

מימין: מח"ט גולני, אל"מ ארז צוקרמן עם הרמטכ"ל דאז, יעלון, (צילום: דו"צ).

את הלקח למדנו במלחמת לבנון השנייה. לא ניתן למנות את כל מי שגילה אומץ ויושרה במעלה הדרך, לכל תפקיד. סיפורם של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, הוא מיקרוקוסמוס לדרך שבה קודמו בצה"ל מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. על העוצבה, אוגדת מילואים משוריינת, פיקד תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שגם הקים את יחידת אגוז ועוטר בצל"ש על האומץ שהפגין בשורת פעולות כמפקדה. הוא מונה למפקד האוגדה משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת, אלא גם כמפקד חטיבת גולני בלחימה באיו"ש ובעזה, אך הוא לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות. הדבר היה בעוכריו במלחמה.

צוקרמן דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך, לקחת חלק בלחימה. מטה האוגדה הכין תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור, אבל היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה ומשוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה. האוגדה התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה. האלוף (מיל') אורי שגיא, שכמו צוקרמן פיקד בעבר על חטיבת גולני, אמר לאחר המלחמה ש"אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות". לזכותו של צוקרמן ייאמר שמיד לאחר המלחמה ביקש לקחת אחריות ולפרוש מן הצבא. שנה לאחר מכן, לאחר אימון הקמה יסודי שביצע באוגדה, פרש מצה"ל.

איך מקדמים קצין?

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, בשיטת "On the job trainingׂ", חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

עם פרישתו מצה"ל פרסם מפקד המכללות הצבאיות, האלוף (מיל') יעקב עמידרור, קצין צנחנים שעבר בשלב מוקדם למודיעין ושימש בין היתר כראש חטיבת המחקר, אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו תחת השם "הרהורים על צבא ובטחון". אחד המאמרים באסופה עסק בשאלה כיצד יש להעריך ולסכם את תקופת פיקודו של קצין על יחידה מסויימת. "אנו נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היום יום הקשים והמתישים", כתב. לשיטתו, המערכת צריכה לקדם רק את מי שענו לשלושת התנאים שהציב והפגינו: עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח, כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". לצד אלו צריך שיהיה מדד נוסף, והוא מידת התאמתו של הקצין, מוצלח ככל שיהיה, לתפקיד שאליו רוצים לקדמו.

אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת שמשמש כמח"ט הנח"ל, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. דוגמאות בולטות הן ראש אמ"ן, הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה; מפקד מפקדת העומק, מוני כ"ץ, בוגר שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ששירת כמח"ט גבעתי; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא שדילג בין השייטת לגולני ועשה מסלול מלא במהלכו פיקד גם על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית. בדור המח"טים הנוכחי, ניתן למנות גם את מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת, שמילא שורת תפקידים בנח"ל ובצבא היבשה, ואת אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, בוגר פלס"ר נח"ל שעשה מסלול הפוך ובין תפקידי הפיקוד בחטיבה הירוקה שירת בשלדג, וגם פיקד עליה.

נראה כי במקרה של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, כמו גם בשילובם של קצינים נוספים מן הכוחות המיוחדים ביחידות ה"רגילות" של הצבא, צה"ל חשש לאבד מפקדים איכותיים לשוק האזרחי, ובנה עבורם מסלול שירות שיוצר בהכרח פערים. הרציונל שבשילוב קצינים שכאלו בצבא מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה. אולם חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך בכדי לגשר על הפערים.

חילופי הגברי בשייטת, כמו אלו שהתקיימו בחודשיים האחרונים ביחידות רבות במערך השדה, מלמדת שצה"ל, שכאמור נסמך על הניסיון שמפקדיו צוברים בתפקיד, אינו צופה הסלמה בעת הקרובה. מנגד, בשכונה שלנו במזרח התיכון, הדברים יכולים להשתנות במהירות. "לפני שלוש שנים וחודש בדיוק", ציין אל"מ שרייבמן בטקס החילופים בשייטת, קיבל את הפיקוד על היחידה ולא דמיין "שמיד בסוף הטקס ניפרד ממשפחותינו ונבצע את התכנון למבצע הראשון שלנו במסגרת מערכת "צוק איתן". עוד טרם שוך הקרבות נדרשנו למשימות נוספות". זה בהחלט יכול להתרחש גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.08.2017)

יחידת השתלטות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע"מ).

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי,

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

mark_miley_army_chief_of_staff

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)