בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מרוב שהתאהבנו בצה"ל כפי שתואר ב"חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתרעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עם הגיע חודש יוני שבו ועלו הזיכרונות ממלחמת ששת הימים. קריאה ביקורתית ב"חשופים בצריח" על המלחמה, מלמדת שמוטב לא להתאהב בסיפור של עצמנו ולהיות תמיד מוטרדים.

כרגיל אצלנו, בהגיע חודש יוני, שב ועולה זכרה של מלחמת ששת הימים (על של"ג כמעט שלא מדברים, וגם זה כרגיל). כשמנסים להבין את התקופה, את הלך הרוח של צה"ל, למן תחושת האיום הקיומי, דרך הביטחון העצמי שחשו המפקדים, וכלה בסיפור הקרבות, דומה שאין טוב מספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), שיצא לפני כשלוש שנים במהדורה מחודשת.

טבת, באופן שדומה להצמדת הכתבים לכוחות הצבא האמריקני במלחמת עיראק ב־2003, הוצמד לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גונן, גורודיש. 

טבת כתב בספרו כי יסודות לוחמת השריון של צה"ל מקורם ביחידות אחרות. במלחמת העצמאות למשל, כתב, "משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו" (עמוד 77). יש בכך עיוות מסוים. היו אלה כוחות חטיבת יפתח שכבשו את העיר. אבל המיתוס נשאר

מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה.

למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר לסמל של חיל השריון. והחיל עוצב בדמותו. דגש רב הושם על המקצוענות. בשריון, גרסו טל ויוצאי הצבא הבריטי, אין מקום לחובבנים. הנהג, התותחן, הטען וכמובן המפקד היו חייבים לשלוט בכלי שאותו הפעילו ברמת מומחיות גבוהה.

התותחנות שהיתה קרובה במיוחד ללבו של טל, שופרה באותן שנים באופן משמעותי. הרמה עלתה עד כדי כך, שטל הצליח לשכנע את המטה הכללי, במסגרת הקרב על המים" להפעיל את הטנקים בירי פגזים לטווח רחוק לעבר סוריה. כשלא פעם טל עצמו לוחץ על ההדק במושב התותחן הרסו הטנקים את מפעל הטיה של סוריה, וסיכלו את היוזמה לשלול מישראל את מקורות הירדן. 

הכל אבוד

ערב מלחמת ששת הימים היה טל מפקד אוגדת הפלדה שכללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60. היתה זו, ככל הנראה, אוגדת המחץ של צה"ל ורוכזו בה טובי המפקדים והיחידות. כשקוראים על לחימת האוגדה, ניכר כי עקרונות המקצוע הצבאי, של קרב התקדמות, הקרב המשולב, וכן אפילו רצועת עזה, שבה לחמה האוגדה, נותרו בלא שינוי של ממש. 

אבל צה"ל של אז היה שונה מאוד מצה"ל של היום. כך למשל, מתואר בספר כיצד הטריד עצמו מח"ט השריון, גורודיש, בשאלה מדוע קצינת הלשכה שלו, ציפי שמה, יוצאת עם קצין מהצנחנים. עזבי אותו, אמר לה המח"ט, ונמצא לך שריונר מצוין. זהו אירוע מגוחך, אבל מחבר הספר, שתיאר אותו באריכות, לא מעלה אפילו את התהייה מדוע זה המח"ט מחטט בחייה האישיים של פקודה שלו באופן מטריד כזה. התופעה הזו הצטמצמה ברבות השנים, אך לא נעלמה כליל, וחבל.

דוגמה אחרת נוגעת לתדריך שנתן האלוף טל למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, רפול, שעליו כתב טבת כי "היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים" (עמוד 227), בטרם המלחמה. על החטיבה, לה צורף גדוד שריון, הוטל לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולהשמיד את האגד הארטילרי המצרי שמוקם שם. האוגדה של תכננה לבצע תנועת מלקחיים על הצומת רפיח, כשהצנחנים ינועו ממערב וחטיבה 7 מדרום. 

כשהטיל עליו את המשימה אמר טל לרפול כי הכל אבוד, אבל מיהר והבהיר שהסיפור אבוד כי דבר לא יציל את המצרים ממנו. כמו הדוד שהביא לאחיינו מתנת יום הולדת גדולה, כתב טבת, אמר טל למח"ט כי עליו "לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק" (עמוד 234). 

אפשר להניח שבצה"ל של שנת 2020 ספק אם מפקד אוגדה יבחר להתבטא כך. אנחנו לא תאבי מלחמות, אמר בשעתו האלוף הרצי הלוי (שדודו, שעל שמו הוא קרוי, נפל במלחמה כשלחם בשורות חטיבת הצנחנים של מוטה גור בקרב על ירושלים) בראיון. "אבל אנחנו צריכים לגשת למלחמה בחדוות עשייה, בסקרנות, בששון אלי קרב".

המפקד הקרבי, אמר אז הלוי, שארבעים שנים לאחר רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה", דומה לרופא. "תכלית חייו של רופא היא לראות את כל חוליו בריאים. אבל אם אף אחד לא יהיה חולה, תהיה לו מידה של אכזבה". חדוות עשייה היא חיונית, אבל טוב שמההתלהבות הזו ללחימה נגמלנו מאז. 

טבת הוא מספר בחסד, ולא בכדי טען אלוף בן, עורך "הארץ", כי הספר הוא אולי הטוב יותר שנכתב על צה"ל. אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בצומת רפיח.

"ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298). ואכן כוח שריון ששלח טל הגיע ברגע האחרון וחילץ את רפול ואנשיו. 

לאיש לא היו תוכניות מראש

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של גדוד שריון ברמת הגולן.

בספר חבויה אבחנה שבשעת פרסום הספר איש לא עמד על חשיבותה, לפיה "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427).

עד לא מזמן נדמה היה שאיש אינו יודע. עכשיו מדברים על סיפוח. אבל מה יהיה היקף הסיפוח, השלכותיו וכן הלאה, כאן קשה למצוא שינוי של ממש

מי שקרא בספר כשיצא לאור, לאחר המלחמה, בוודאי מצא בו תיאור ספרותי משובח של "בחורינו המצוינים" שלחמו בקרבות קשים, כנגד אויב עדיף. מי שיקרא אותו היום ימצא בו את כל סממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים.

בהקדמה שכתב למהדורה המחודשת לספר, שיצא לפני שלוש שנים לרגל חמישים שנים למלחמה, כתב הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי למרות השנים הרבות שחלפו, "דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (עמוד 12).

איזנקוט, כמובן, צדק. אבל כשקוראים את הפרסומים אודות התוכנית הרב־שנתית "תנופה", נראה שהפכו את הסדר, והטנק (במקרה זה שם גנרי לפלטפורמת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור. 

המחזאי הלל מיטלפונקט אמר לימים בראיון, שהטרגדיה של גורודיש היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח"למרות שזהו סיפור טוב, אסור שנתאהב בו ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)

 

חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר השקיעה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר אודות מלחמת האזרחים בסוריה והאתגרים (וההזדמנויות) הגלומות בה לישראל.

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

20319

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים"כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.

"ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "הסורים על הגדרות" הציגו מי שהיו קציני המטה של פיקוד הצפון את האופן שבו תפסו הם את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. המסקנה העיקרית שלהם, שנכונה גם למלחמה הבאה, היא שאת התוצאה הסופית קובעים המפקדים.

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים שבו אני משרת תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות של החטיבה המרחבית. קצב הפעילות הרגוע אפשר גם להתאמן, ובין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ובעיקר לאכול טוב.

כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח, וצלינו בשר בכל פעם במעיין אחר. החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה השרה את הבשר במרינדה, ההוא היה אמון על הצלייה, אחר על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. אכלנו כאילו היינו אווזים בפיתום.

למילואים ההם לקחתי עמי את הספר "הסורים על הגדרות" בעריכת תא"ל (מיל.) דני אשר (הוצאת מערכות, 2008), שתיאר את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. התוצאה היא ספר כתוב היטב שביאר לקורא (לי) באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

בשטח האש נפח מערב ביצענו אז תרגיל צוות. תרגיל מורכב מעט שכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. לאחר התרגיל לא נדרשתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב שהתנהל לא רחוק משם בבוקר ה־9 באוקטובר. אז "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל" (עמוד 192).

הרוח החיה מאחורי המחקר והוצאת הספר לאור היה ראש מה"ד לשעבר, אלוף (מיל.) אורי שמחוני. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה שמחוני, קצין צנחנים שפיקד קודם לכן על סיירת אגוז, לקצין האג"ם של הפיקוד ושימש בתפקיד גם במהלכה.

המלחמה, כתב שמחוני בספר, "לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים" (עמוד 89).

על פיקוד הצפון פיקד במלחמה האלוף יצחק "חקה" חופי, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. אלוף הפיקוד, אמר חופי לשמחוני בשעתו, "דומה לאדם העומד במרכז החדר, רגליו נטועות חזק ברצפה וידיו תומכות בתקרה שלא תיפול. פירוש הדימוי היה ברור. כדי שכל מי שלמטה, כלומר אנחנו, נוכל לפעול מישהו צריך להחזיק את הגג, את כל מה שמעל לפיקוד. האווירה כאן הייתה של – תחשבו, תיזמו, תעשו כי יש לכם גיבוי. כל אלה באו לידי ביטוי משפרצה המלחמה" (עמוד 316). מן הספר ניכר שחופי שמר על קור רוח וניהל את המערכה בשום שכל.

החזיקו מעמד

הכוחות הסדירים שהגנו אז על רמת הגולן מצאו בפרוץ המלחמה עצמם בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים. לצד גבורת הסדירניקים עולה מן הספר תרומתם של כוחות המילואים להכרעת המלחמה. דוגמה בולטת היא לחימת חטיבת השריון 679. על החטיבה פיקד אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, קצין שריון שמונה באוגוסט 1973 למח"ט. את חייליו, ובכלל זה המג"דים, פגש רק במלחמה עצמה.

כשדיביזיות השריון הסוריות נעו לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. כך, בלי להקפיד על הציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת. הכוחות יצאו לקרב גם "ללא תיאום כוונות" (עמוד 136), כשמו של הספר שאחד מלוחמי החטיבה, הרב חיים סבתו, כתב על חוויותיו מן המלחמה. התחושה היתה, אמר אלוף הפיקוד חופי, "שמוכרחים להריץ את הכוחות מהר ככל האפשר כדי לבלום" (עמוד 120), אמר על כך .

12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב־6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, סיפר אור, לא תיאר לעצמו שניתן לצאת כך לקרב. בחיפזון, עם כוח קטן ולא מוכן. החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודים.

אור, המח"ט, נע בראש כוח בן 15 טנקים "בין תל שיפון לתל יוסיפון ותקף בשעה 15:30 בהפתעה את הטנקים הסוריים שהיו במרחב סינדיאנה" (עמוד 131). הכוח בפיקודו השמיד כ40 טנקים סורים והסיר את האיום על עורפה של חטיבה 7. 

הלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. אור נדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שזיוודה את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, עודד את אנשיו והבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

ב־9 לחודש לחמה חטיבה 7, שאותה הטיל שמחוני (משום שאלוף הפיקוד היה באותה עת בקריה) ביום הראשון למלחמה להגן על צפון הרמה, בקרב עמק הבכא. מח"ט 7, אל"ם יאנוש בן־גל, סיפר כי ‏ברגע קשה במיוחד בקרב נטל את מכשיר הקשר בכדי להורות לקהלני, מפקד גדוד השריון 77, ולשאר הכוחות להתקפל. ‏

"לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן־חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. "כמה דקות" אלה ערכו רבע שעה. לפתע הגיעו אליי 13 טנקים. ב־9 לחודש, ‏כשמכל החטיבה כבר היו באותו שלב הרבה פחות מ־43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל. בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים. שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאיר שתוקנו. ב־15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר אל המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא הכר" (עמוד 191), אמר בן־גל. החטיבה, לצד כוחות נוספים, עצרה את הסורים.

קרב משמעותי שנשכח משום מה מהזיכרון הוא הקרב לכיבוש תל שמס. לאחר שתי התקפות כושלות של כוחות חטיבה 7 הוטלה משימת כיבוש תל שמס על גדוד הצנחנים מילואים 567 מעוצבת הנשר (חטיבה 317), עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם.

היתה זו חטיבה מעולה, מפקדי הגדודים בחטיבה, חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים בהרבה ממקביליהם בסדיר.

שלם, לאור ניסיונו וביטחונו ביכולת של גדודו, בחר לכבוש את התל בהתקפת לילה מפתיעה, לאחר ריכוך ארטילרי של העמדות הסוריות. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה", הסביר זאת המח"ט, אל"מ חיים נדל. 

"בליל 14-13 באוקטובר כבש גדוד 567 של חטיבת הצנחנים 317, תחת פיקוד אוגדה 36, את שטח המפתח של תל שמס על ציר קוניטרה־דמשק" (עמוד 241, סיכמה את הקרב שורה לקונית בספר. המחברים החמיצו בכך את האופן שבו פיקד שלם על גדודו בקרב לילה, לאחר שתכנית הקרב שלו שונתה מן היסוד זמן קצר קודם לכן, ואת העובדה כי גדודו כבש את התל, לאחר קרבות מטווחים קרובים עם הסורים מבלי

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים. את מוצבי החרמון הישראלי כבשה חטיבת גולני, לאחר קרב קשה בו ספגו אבדות רבות.

המפקדים יקבעו את התוצאה הסופית

הספר, כתבו המחברים, אינו עוסק במסקנות ולקחים, אף שחלקם רלוונטיים גם כיום. "הוא מספר את סיפור הפיקוד מנקודת מבטם של מי שהיו שם. מה שניצח את הקרב בצפון לא היתה איזה החלטה אחת גדולה. ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה. הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ, וכושר האילתור של יחידות המילואים, העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שספג את מהלך הפתיחה של המלחמה, ובגלל הפעולות וההכנות שעשה הפיקוד לפני המלחמה ובמהלכה" (עמוד 420).

בערב שנערך לכבוד השקת הספר אוקטובר 2008 אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, שהמחברים הודו לו בפתח הספר על הסיוע שהגישו להם הוא ואנשיו, שבמלחמה הבא "לי ולמפקדים הכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום". ואכן, צה"ל מודל 1973, מצטייר מדפי הספר כצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה לישראל מעודה, ויש בדברים ממש. שכן, נוכח תנאי הפתיחה הקשים ונחיתות הכוחות, ספק אם לולא נכונות טענה זו היו מצליחים הכוחות להפוך את הקערה על פיה.

איזנקוט התייחס בדבריו למלחמת לבנון השנייה וציין כי "ניתן היה לצפות מאיתנו לפעול באופן מקצועי יותר ולהשיג את ההישגים הנדרשים בזמן קצר יותר". לדבריו, במציאות הנוכחית "המושג 'זמן יקר' למימוש תוכנית להשלמת פערים אינו קיים. הזמן יפעל לטובת מי שחשב, תיכנן והתכונן ליום פקודה". זהו לקח חשוב שיש לקחת מן המלחמה ההיא אך גם מזו שאירעה ב־1973.

במאמר ב"הארץ" כתב שמחוני כי 25 שנים לאחר המלחמה שאל אותו אלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, פקודו מחטיבת גולני, שעליה פיקד לאחר המלחמה) מה המסקנה העיקרית שלו ממנה.

תביט על המפקדים שלך, ענה לו, "ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן־גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מן הספר כי הוא נכון גם למלחמה הבאה.