בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

פעולה במעגל שלישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקירת ספרים בנושא נראה שישראל פיתחה יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי. מנגד, העובדה שצה"ל נדרש להיערך בעיקר לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו לפעול ביעדים מרוחקים למוגבלת ולנחלתן של זרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

למן שנות האלפיים ניתן לסמן השתנות בטיב האיומים על ישראל. בעוד שבמעגל הראשון, המרחב הגובל בישראל, חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, וניכרה עליה באיום התת־קונבנציונלי מצד צבאות טרור, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר הארגונים הצבאיים. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב־1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו (איזנקוט, 2010, עמ' 23-32). במקביל חלה עליה בחומרת האיומים על ישראל מן המעגל השלישי, המרחב שבו מצויות מדינות וישויות מדינתיות שאינן גובלות בישראל, בדגש על אלו הנובעים באיראן (הנדל וכץ, 2011, עמ' 10-16).

עם זאת המיקוד של צה"ל היה לאורך כל שנותיו במעגל הראשון. בראיון שנערך עמו סיפר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי בעת גיבוש התכנית הרב שנתית "גדעון" החליט המטה הכללי שברצונו בצבא "שמתמקד במעגל ראשון. צבא עם יכולת מחץ יבשתית, צבא שהיכולות ההגנתיות שלו צריכות להיות מאוזנות עם היכולות ההגנתיות". גולן ציין שנוכח הסכם הגרעין מיולי 2015, דורג האיום האיראני כחשוב, "אבל לא מקום ראשון. ולכן, בואו נראה שאנחנו יודעים להביס את החזבאללה, יודעים להביס את חמאס, מאזנים את ההשקעות, שהיו השקעות ענק, בחיל האוויר ובזרוע המודיעין [על חשבון] ניוון מתמשך של זרוע היבשה, והיינו מאוד נחושים לשנות את זה" (פרץ ואבריאל, 2021).

יש להטיה זו למעגל הראשון סיבות נוספות, מעבר לצורך להציב מענה מיטבי לאיומים במעגל הראשון. הפעולה כנגד איומים במעגל השלישי מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים מורכבים בסוגיות של מרחק, מודיעין, כוחות ייעודיים, לוגיסטיקה ועוד. הצורך של ישראל להשקיע משאבים במענה מיטבי לאיום המיידי, במעגל הראשון, שכולל כוח מחץ יבשתי, זרוע אוויר בעלת יכולת תקיפה בהספקים חסרי תקדים והן ביכולות הגנה אקטיבית, הביא אותה לבנות את הכוח באופן שיכלול יכולות ורסטיליות, שניתן להפעיל הן בפעולות במעגל הראשון והן במעגל השלישי. ורסטיליות זו באה לידי ביטוי בעיקר בזרועות המודיעין, האוויר והים, אך גם בכל האמור בכוחות המיוחדים של צה"ל.

לאורך השנים בוצעו שורה של מבצעים במעגל השלישי שהתבססו על יכולות אלו ובהם מבצע "רגל עץ" ב־1 באוקטובר 1985, בו תקפו עשרה מטוסי קרב מסוג 15-F של חיל האוויר, בפיקוד סא"ל אבנר נווה, את מפקדות אש"ף בתוניסיה במרחק כ־2,300 ק"מ מישראל (טובי, 2021, עמ' 210), ומבצע "הצגת תכלית" ב־16 באפריל 1988, בו התנקשו כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד אל"מ משה "בוגי" יעלון, בסיוע שייטת 13, בחיי ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד") בתוניסיה. אל־וזיר היה סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף (שור והלוי, 2020, עמ' 17־34). אבל מבצעים אלו תמיד היו בבחינת החריג ויוצא הדופן ביחס לפעילות העיקרית של צה"ל כנגד אויבי ישראל במעגל הראשון.

בסקירת ספרות זו נבחן שלושה ספרים, שניים העוסקים בפעולות מיוחדות שבוצעו הרחק מגבולותיה של ישראל ואחד המתאר את הטרנספורמציה שעבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שלכאורה אמון על משימות אלו בארצות הברית. הסקירה תדגים עד כמה מורכבת ומאתגרת לצה"ל הפעולה במעגל השלישי, שכן היא מותחת את משאביו ומחייבת אותו לאזן את בניין הכוח שלו בין מוכנות לאיומים במעגל הראשון לבין מענה לאיומים במעגל השלישי. בנוסף תראה הסקירה כי לארצות הברית אין למעשה מעגל שכזה, שכן היא בנתה יכולת צבאית שכוללת צי מלחמתי גדול, שלו פלטפורמות המאפשרות לה למעשה בסיסי פעולה קדמיים ניידים ומרוחקים מן המדינה ובנוסף כוחותיה פרוסים במגוון בסיסים ברחבי העולם שמהווים גם הם "מקפצות" לפעולה בכל יעד שתבחר.

חילוץ בני הערובה מאנטבה

אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.

המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.

ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.

בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).

המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).

בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.

הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).

ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).

החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.

בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.

בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.

תקיפת הכור העיראקי

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים

הספר "Relentless Strike" שכתב שון ניילור (St. Martin's Griffin, 2015), שעבד בשעתו ככתב צבאי בניו יורק טיימס ופוריין פוליסי, תיאר את תולדות פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), שהוקם בעקבות כישלון מבצע "טופר העיט" ב־24 באפריל 1980, שמטרתו היתה לחלץ את הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו בטהרן כבני ערובה בידי הממשל האיראני. המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא. היחידה הוקמה בצבא היבשה שנתיים קודם לכן בידי הקולונל צ'ארלס "צ'ארלי המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה־S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור ( Naylor ,2015, P. 9).

תכנית המבצע כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1", סופת חול נמוכה ובלתי צפויה הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם 130־C. התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות מאחור גופות חללים, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 1981.

מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה שביצע גדוד הריינג'רס ה־6 בפיקוד לוטננט־קולנל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקאבאנטואן שבפיליפינים במלחמת העולם השנייה, שכללה נוהל קרב זריז, בן יממה, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה. כוח של כמאה ריינג'רס, בפיקוד המג"ד מיוסי והמ"פ, סרן רוברט פרינס, פשט על המחנה, הרג כ־120 שומרים יפנים, וחילץ כ־500 שבויי מלחמה (McRaven, 1996, Pp. 245-283). הצבא האמריקני ביקש לחזק את היכולות והעקרונות הללו, ומכאן שכפי שקורה לא פעם הכישלון הפך למאיץ של השינוי הארגוני. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו (Naylor, 2015, Pp. 4-16).

תחת JSOC הוצבו כוח דלתא, צוות 6 של הקומנדו הימי, הטייסת הטקטית המיוחדת ה־24, החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים, וכן רג'ימנט הריינג'רס ה־75 של צבא היבשה האמריקני. בשנים שבהם לחמה ארצות הברית בעיקר בעימותים מוגבלים היה ל־ JSOC תפקיד מוגבל, אך נפח הפעילות והחשיבות שלו גדלו בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 והמלחמה שניהלה ארצות הברית כנגד ארגוני הג'יהאד העולמי (בדגש על אל־קאעדה). אז בלט הפיקוד ביכולתו להוציא לפועל מבצעים מיוחדים בלוח זמנים מהיר, בכל נקודה על גבי הגלובוס. דוגמה בולטת למבצע שכזה הוא מבצע "קרנף"; חודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יזם הפיקוד, עליו פיקד גנרל דל דיילי, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף", שכלל תקיפה של שני יעדים: מתחם מגורים בעיר קנדהאר (שם קוד "גקו") שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר, שעליו פשטו פלגה מכוח דלתא ופלוגת ריינג'רס, והשתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 על שדה־תעופה (שם קוד "קרנף"), המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

רג'ימנט הריינג'רס שימר כשירות מבצעית ומיומנויות מקצועיות גבוהות מאוד, מתוך הבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, קולונל ג'וזף ווטל (לימים מפקד JSOC), היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית (ווטל, 2020).

הפשיטה יצאה לפועל בליל ה־19 באוקטובר. כוחות הריינג'רס ודלתא המריאו במסוקים מסיפון נושאת המטוסים "קיטי הוק" שבים הערבי. פלוגת ריינג'רס נחתה בקנדהאר ובודדה את מרחב הפעולה, ואז הנחיתו מסוקי צ'ינוק את פלגת כוח דלתא שנעה על־גבי רכבי שטח מצוידים במקלעים כבדים. בעת שלוחמי כוח דלתא תקפו את הבית הם נתקלו בפעילי טאליבאן והתפתח קרב מטווחים קרובים, שכלל ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא הרגו ופצעו כמה מפעילי טאלבאן, אך כמה מהם נפצעו בלחימה. לאור חשיפת הכוח וההבנה כי ליעד צפויים להגיע תגבורות מקרב פעילי טאליבאן, הורה מפקד JSOC לכוחות לסגת, והם חילצו את הפצועים והתפנו במסוקים (Naylor, 2015, Pp. 114-118).

במקביל הוטס כוח הריינג'רס העיקרי משדה־תעופה באי מסירה שבעומאן במטוסי הרקולס 130־MC לאזור המטרה. בעודם בדרך תקפו ממטוסי הפצצה חמקניים מסוג 2־B ומטוסי הרקולס חמושים 130־AC את שדה־התעופה. בתקיפה נהרגו מספר פעילי טאליבאן. לאחר מכן צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה־התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט, ווטל, בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי (Ibid, P. 109).

לאחר הצניחה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאליבאן והרגו, ואז השתלט במהירות על שדה־התעופה. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה. בקרי שליטה קרביים, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים של חיל־האוויר, העריכו את מידת התאמת שדה־התעופה לשימוש עתידי, והכווינו מטוסי 130־AC לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאליבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג 130־MC. בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה (Ibid, Pp. 114-118). אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאליבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב־2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה מבצע "חנית נפטון", הפשיטה בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי את מנהיג ארגון הטרור אל־קאעדה ויוזם פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן. (Ibid, Pp. 391-402).

ניילור הוציא מתחת ידו ספר מקיף שתיאר את התפתחות הפיקוד מאגד תיאום ולשיטה לכדי מפקדה אשר כפופות לה יחידות עילית ולה מוטת שליטה המאפשרת לה לבצע במקביל מגוון מבצעים מיוחדים ברחבי הגלובוס. להערכתו, הפיכת JSOC לקבלן מבצעים מוצלחים בהיקף גדול ביססה אותו לא רק בראש שרשרת המזון של צבא ארצות הברית, אלא גם בראש ההיררכיה של הסוכנויות והארגונים הביטחוניים של ארצות הברית (Ibid, P. 427). עם זאת, בחינה ביקורתית של הספר מלמדת על כך שכמעט תמיד נהנו כוחות JSOC מיתרון מהותי בדמות בסיסים קדמיים סמוכים ליעדים אותם תקפו, בין שבסיסים אלו היו בסיסים של ממש במדינות סמוכות, כפי שאירע במבצע "חנית נפטון", ובין שבאמצעות בסיסים ניידים בדמות נושאות מטוסים, כפי שנעשה במבצע "קרנף". למעשה, לארצות הברית אין, בזכות בסיסי הפעולה הניידים והקבועים שהקימה, מעגל שלישי וביכולתה לפעול בכל יעד בעולם כשכוחותיה נהנים מתמיכה לוגיסטית, מודיעינית, וכן מסיוע אש ומכוחות עתודה בהישג יד.

סיכום

מן הספרים שנסקרו כאן בקצרה ניתן ללמוד כי לאורך השנים פיתחה ישראל יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי, היא נשארה בעיקר נחלתן של חלק קטן מיחידות צה"ל, רובן כאמור מזרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

מאז מבצע אנטבה חלה התקדמות משמעותית ביכולות איסוף המודיעין של ישראל (בדגש על התחום הטכנולוגי), גם הכוחות המיוחדים של צה"ל מקצועיים ומיומנים מבעבר ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים במעגל הראשון, דוגמת הפשיטה שביצעו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על יעדי חזבאללה בבעלבק במלחמת לבנון השנייה (שלח, 2011), השני והשלישי, דוגמת חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. גם חיל האוויר הצטייד מאז תקיפת הכור בעיראק במטוסי קרב מתקדמים שלהם טווחי טיסה גדולים יותר, שיאפשרו פעולה בהיקף גדול יותר ביעדים מרוחקים יותר, ופיתח יכולות תקיפה מרשימות (הראל, 2017). אלו באו לידי ביטוי בעיקר בתקיפת יעדים מורכבים במעגל הראשון ובהם מבצע "משקל סגולי" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו השמיד החיל בתוך 34 דקות חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית, ותקיפת והשמדת הכור הסורי ב־2007.

אך העובדה שצה"ל נדרש להשקיע את עיקר משאביו בבניין הכוח במענה לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו של צה"ל לפעול ביעדים מרוחקים כל כך למוגבלת במידת מה. המענה שגובש היה לא פעם אד־הוק, לעתים מאולתר, ונשען לא פעם על תעוזה גדולה והימור מושכל כמו גם על יכולות גנריות למעגל הראשון עם התאמות מסוימות.

פעילות זו מתחה בהכרח את יכולות ומשאבי צה"ל לקצה, תוך נטילת סיכונים מחושבים, בשל העובדה שלישראל, בניגוד לארצות הברית, אין "מקפצות" או בסיסי מבצעים קדמיים ניידים או קבועים. כך למשל, למטוסים שהטיסו את הכוחות לאנטבה לא היה די דלק לטיסה חזרה וראשית תוכנן לתדלק אותם במהלך המבצע בשדה התעופה ובהמשך הצליחה הממשלה לקבל אישור ממשלת קניה לתדלק את המטוסים בשדה התעופה של ניירובי. לכן כל מבצע במעגל השלישי היה עבור צה"ל מבצע מיוחד. יתרה מכך, גם בעימות אפשרי עם האיום המרכזי במעגל השלישי, איראן, סביר שרובו של צה"ל לא יהיה רלוונטי למערכה המרוחקת והיא תישאר נחלתן של אותן יחידות.

ח"כ לשעבר עפר שלח קבע בשעתו כי "האתגר העיקרי העומד בפני צה"ל, הן מבחינת הסיכוי להתלקחות והן מבחינת מידת הכוח שיידרש, הם הארגונים התת־מדינתיים החולשים על גבולותיה של ישראל, ובראשם חיזבאללה וחמאס. הם היום "אויב הייחוס" שמולו צריך צה"ל להיערך מבחינת עיקר מבנהו והכשרתו" (שלח, 2015, עמ' 57). לכן, למרות שיש לפתח את היכולת לפעול במעגל השלישי, הרי שעיקר בניין הכוח של צה"ל נדרש להיות מוטה לאיומים במעגל הראשון.

מנגד, הלקח העיקרי שיש ללמוד דווקא מן הספר על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים נוגע להבנה שהאיומים יכולים להשתנות. עד כה היה המענה הישראלי לאיומי המעגל השלישי מוגבל בהיקפו (יכולת תקיפה מוגבלת של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, למבצע נקודתי בעיקרו דוגמת אנטבה או הכור בעיראק), בשל מגבלות המרחק. מוטב ללמוד מן האמריקנים ולפתח, מבלי לוותר על התעוזה, הנחישות, היצירתיות והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה שאפיינו את פעולותיה של ישראל במעגל השלישי בעבר, בסיסי מבצעים קדמיים שיאפשרו לה לפעול ביעילות גבוהה יותר גם כנגד האיומים במעגל השלישי.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת", סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחבר מבקש להודות לרס"ן אור בר – מנהלת, חוקרת ועורכת ראשית של כתב העת "בין הקטבים" ומחלקת הדיגיטל של מרכז דדו, על הערותיה הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מרוב שהתאהבנו בצה"ל כפי שתואר ב"חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתרעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עם הגיע חודש יוני שבו ועלו הזיכרונות ממלחמת ששת הימים. קריאה ביקורתית ב"חשופים בצריח" על המלחמה, מלמדת שמוטב לא להתאהב בסיפור של עצמנו ולהיות תמיד מוטרדים.

כרגיל אצלנו, בהגיע חודש יוני, שב ועולה זכרה של מלחמת ששת הימים (על של"ג כמעט שלא מדברים, וגם זה כרגיל). כשמנסים להבין את התקופה, את הלך הרוח של צה"ל, למן תחושת האיום הקיומי, דרך הביטחון העצמי שחשו המפקדים, וכלה בסיפור הקרבות, דומה שאין טוב מספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), שיצא לפני כשלוש שנים במהדורה מחודשת.

טבת, באופן שדומה להצמדת הכתבים לכוחות הצבא האמריקני במלחמת עיראק ב־2003, הוצמד לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גונן, גורודיש. 

טבת כתב בספרו כי יסודות לוחמת השריון של צה"ל מקורם ביחידות אחרות. במלחמת העצמאות למשל, כתב, "משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו" (עמוד 77). יש בכך עיוות מסוים. היו אלה כוחות חטיבת יפתח שכבשו את העיר. אבל המיתוס נשאר

מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה.

למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר לסמל של חיל השריון. והחיל עוצב בדמותו. דגש רב הושם על המקצוענות. בשריון, גרסו טל ויוצאי הצבא הבריטי, אין מקום לחובבנים. הנהג, התותחן, הטען וכמובן המפקד היו חייבים לשלוט בכלי שאותו הפעילו ברמת מומחיות גבוהה.

התותחנות שהיתה קרובה במיוחד ללבו של טל, שופרה באותן שנים באופן משמעותי. הרמה עלתה עד כדי כך, שטל הצליח לשכנע את המטה הכללי, במסגרת הקרב על המים" להפעיל את הטנקים בירי פגזים לטווח רחוק לעבר סוריה. כשלא פעם טל עצמו לוחץ על ההדק במושב התותחן הרסו הטנקים את מפעל הטיה של סוריה, וסיכלו את היוזמה לשלול מישראל את מקורות הירדן. 

הכל אבוד

ערב מלחמת ששת הימים היה טל מפקד אוגדת הפלדה שכללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60. היתה זו, ככל הנראה, אוגדת המחץ של צה"ל ורוכזו בה טובי המפקדים והיחידות. כשקוראים על לחימת האוגדה, ניכר כי עקרונות המקצוע הצבאי, של קרב התקדמות, הקרב המשולב, וכן אפילו רצועת עזה, שבה לחמה האוגדה, נותרו בלא שינוי של ממש. 

אבל צה"ל של אז היה שונה מאוד מצה"ל של היום. כך למשל, מתואר בספר כיצד הטריד עצמו מח"ט השריון, גורודיש, בשאלה מדוע קצינת הלשכה שלו, ציפי שמה, יוצאת עם קצין מהצנחנים. עזבי אותו, אמר לה המח"ט, ונמצא לך שריונר מצוין. זהו אירוע מגוחך, אבל מחבר הספר, שתיאר אותו באריכות, לא מעלה אפילו את התהייה מדוע זה המח"ט מחטט בחייה האישיים של פקודה שלו באופן מטריד כזה. התופעה הזו הצטמצמה ברבות השנים, אך לא נעלמה כליל, וחבל.

דוגמה אחרת נוגעת לתדריך שנתן האלוף טל למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, רפול, שעליו כתב טבת כי "היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים" (עמוד 227), בטרם המלחמה. על החטיבה, לה צורף גדוד שריון, הוטל לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולהשמיד את האגד הארטילרי המצרי שמוקם שם. האוגדה של תכננה לבצע תנועת מלקחיים על הצומת רפיח, כשהצנחנים ינועו ממערב וחטיבה 7 מדרום. 

כשהטיל עליו את המשימה אמר טל לרפול כי הכל אבוד, אבל מיהר והבהיר שהסיפור אבוד כי דבר לא יציל את המצרים ממנו. כמו הדוד שהביא לאחיינו מתנת יום הולדת גדולה, כתב טבת, אמר טל למח"ט כי עליו "לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק" (עמוד 234). 

אפשר להניח שבצה"ל של שנת 2020 ספק אם מפקד אוגדה יבחר להתבטא כך. אנחנו לא תאבי מלחמות, אמר בשעתו האלוף הרצי הלוי (שדודו, שעל שמו הוא קרוי, נפל במלחמה כשלחם בשורות חטיבת הצנחנים של מוטה גור בקרב על ירושלים) בראיון. "אבל אנחנו צריכים לגשת למלחמה בחדוות עשייה, בסקרנות, בששון אלי קרב".

המפקד הקרבי, אמר אז הלוי, שארבעים שנים לאחר רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה", דומה לרופא. "תכלית חייו של רופא היא לראות את כל חוליו בריאים. אבל אם אף אחד לא יהיה חולה, תהיה לו מידה של אכזבה". חדוות עשייה היא חיונית, אבל טוב שמההתלהבות הזו ללחימה נגמלנו מאז. 

טבת הוא מספר בחסד, ולא בכדי טען אלוף בן, עורך "הארץ", כי הספר הוא אולי הטוב יותר שנכתב על צה"ל. אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בצומת רפיח.

"ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298). ואכן כוח שריון ששלח טל הגיע ברגע האחרון וחילץ את רפול ואנשיו. 

לאיש לא היו תוכניות מראש

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של גדוד שריון ברמת הגולן.

בספר חבויה אבחנה שבשעת פרסום הספר איש לא עמד על חשיבותה, לפיה "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427).

עד לא מזמן נדמה היה שאיש אינו יודע. עכשיו מדברים על סיפוח. אבל מה יהיה היקף הסיפוח, השלכותיו וכן הלאה, כאן קשה למצוא שינוי של ממש

מי שקרא בספר כשיצא לאור, לאחר המלחמה, בוודאי מצא בו תיאור ספרותי משובח של "בחורינו המצוינים" שלחמו בקרבות קשים, כנגד אויב עדיף. מי שיקרא אותו היום ימצא בו את כל סממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים.

בהקדמה שכתב למהדורה המחודשת לספר, שיצא לפני שלוש שנים לרגל חמישים שנים למלחמה, כתב הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי למרות השנים הרבות שחלפו, "דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (עמוד 12).

איזנקוט, כמובן, צדק. אבל כשקוראים את הפרסומים אודות התוכנית הרב־שנתית "תנופה", נראה שהפכו את הסדר, והטנק (במקרה זה שם גנרי לפלטפורמת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור. 

המחזאי הלל מיטלפונקט אמר לימים בראיון, שהטרגדיה של גורודיש היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח"למרות שזהו סיפור טוב, אסור שנתאהב בו ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)

 

חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר השקיעה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)

בניין הכוח בצה"ל מאז מלחמת ששת הימים | גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

רקע

בשנת 2004 קבע הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, כי "תהליכי בניין הכוח והפעלתו שזורים זה בזה, הן בפעילות היומיומית והן בהכנת המענה הנדרש לטווח הרחוק. על צה"ל להתמודד עם הקשיים הנלווים לצורך בפיתוח יכולות רב-תחומיות אל מול מגוון תרחישים אליהם הוא נדרש להיות ערוך כל העת (לחימה במספר חזיתות, עימות מוגבל, איום אש תלולת מסלול, איום בלתי קונבנציונלי, איומי סייבר ואיומים רלוונטיים נוספים). תהליכי בניין כוח שלא ישרתו את הלחימה היומיומית ויעסקו רק בעתיד הרחוק יפגעו ביכולתו של צה"ל לפתח מענה אפקטיבי למשימות עמן הוא מתמודד בהווה". עיקרון זה כוחו יפה גם כיום. אולם נראה, כי תהליך בניין הכוח בשנים האחרונות התמקד בפיתוח ורכש של אמצעי לחימה ויכולות טכנולוגיות, ופחות מכך בפיתוח אינטלקטואלי של תורות לחימה המתבססות על יצירתיות, תחבולה ותעוזה.

בניין כוח צבאי

האתגר העיקרי בבניין הכוח הוא יצירת מענה צבאי לאיומי ההווה והעתיד, כשהאתגר הגדול ביותר נוגע לצורך לאפיין את איומי העתיד, ובהתאם לכך את אופן הפעלת הכוח הנדרש. נקודת המוצא של תהליך בניין הכוח הצבאי צריכה להתבסס על תפיסת הביטחון הלאומי ועל מדיניות הביטחון הלאומי, שמהן צריכה להיגזר אסטרטגיית צה"ל, המכווינה את בניין הכוח לאור צורכי הפעלתו בזירות השונות. הבנייה הינה תהליך מתמשך ורציף ומתבססת (הן מטעמי חיסכון והן משום שהפעלת כוח עשויה להתרחש גם במהלך ההתעצמות המתוכננת) על מבנהו ויכולותיו של הצבא הקיים. היא מתבצעת תוך רגישות להזדמנויות, לאיומים ולסיכונים מדיניים, וכן מתחשבת באילוצים תקציביים (דוגמה בולטת היא הסכם השלום עם מצרים, שאפשר, בתהליך מתמשך, צמצום משמעותי בסדר הכוחות של צה"ל). נקודת הסיום של התהליך היא, כמובן, הפעלת הכוח.

ניתן לאפיין שישה רכיבים עיקריים בבניין הכוח: תפיסות ותורות לחימה; אמצעי לחימה; כוח אדם; ארגון הכוח הלוחם; תשתיות הצבא; אימונים, הכשרות ותרגילים. אמנם, ככול שהתפתחה הטכנולוגיה מצאו צבאות את עצמם נשענים יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים. אולם, כפי שקבע התיאורטיקן הצבאי האמריקאי, דאגלס מקגרגור, אשר שירת שנים ארוכות בחיל השריון של צבא היבשה של ארצות הברית, השתנות הכוחות והתאמתם לאתגרים "אינה נובעת מטכנולוגיה בלבד; היא נובעת מהתפתחות משותפת של תפיסות מערכתיות חדשות, מבנים ארגוניים חדשים ודפוסי מנהיגות חדשים, בלוויית טכנולוגיה חדשה זו".

מלחמת ששת הימים מספקת פרספקטיבה מיוחדת לתהליכי בניין הכוח של צה"ל לפני אותה מלחמה ולאופן מימושם במהלכה. צה"ל השתנה רבות מאז, וקביעתם של כיווני בניין הכוח כיום, נוכח השתנות האיומים, מהווה אתגר משמעותי. לכן, ראוי לבחון מה ניתן ללמוד מתהליכי בניין הכוח שקדמו למלחמת ששת הימים.

הגנרל רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, אשר פיקד על אוגדת שריון במלחמת המפרץ הראשונה, כתב בשעתו כי "הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה". סמית נימק זאת במוכנותן של הממשלות להקציב את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבעו של האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מלהתחכך בנקודות החוזק שלו. סמית קבע כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים יוצאת דופן מכלל זה, בשל העובדה שניכר כי תהליך בניין הכוח לפני המלחמה צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח ערב מלחמת ששת הימים

תהליכי בניין הכוח של כוחות היבשה, שקדמו למלחמת ששת הימים, גובשו בעיקר על ידי המטה הכללי במסגרת תפקידו כמפקדת הפעלת כוחות היבשה, כשכיווני הפעולה לקראת המלחמה הושפעו מלקחי מערכת סיני ב-1956. לקחים אלה נבחנו בוועדה בראשות אלוף חיים לסקוב, שקבעה כי "בעתיד, כוח המחץ העיקרי של צה"ל צריך להיות מורכב מחטיבות שריון […] הימים בהם נלחמו הצנחנים וחיל הרגלים לבדם עברו כנראה מן העולם". בהמשך ישיר לכך קבע מי שהיה בשנת 1960 ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, כי את מפקדי השריון יש לחנך כך שיהיו מפקדים יוזמים ודינמיים, התלויים פחות בממונים עליהם בקביעת שיטת פעולתם.

אחד השינויים המרכזיים בתהליכי בניין הכוח נגע למושג התוכניות האופרטיביות. בשנים שקדמו למבצע "קדש" צה"ל לא קשר באופן ישיר בין התוכנית האופרטיבית ובין בניין הכוח. זאת, מסיבות רבות, ובהן שיקולים ואילוצים של תקציב, מקורות רכש וכוח אדם, מגבלות על רכש מצד מדינות שונות ואי-שקט ביטחוני. השינוי בתפיסה התרחש בראשית 1960, ביוזמת ראש אג"ם יצחק רבין, שקבע עם כניסתו לתפקיד כי "היה צורך לגבש תפיסה אופרטיבית, שממנה יהיה היקש לגבי מבנה הכוח". נראה שמאותה עת נגזר בניין הכוח של צה"ל מן התוכניות האופרטיביות. למעשה, ניצנים לכך ניתן לראות כבר בתוכנית הרב-שנתית "בני יעקב", משנת 1958, שאפיינה את המערכה הבאה ככזו שתהיה מהירה מאוד, תחייב את צה"ל להשיג הכרעה מהירה, תוך מעבר מוקדם מהגנה להתקפה (ולקיחת סיכון מחושב), שבמסגרתה הוא יממש את יתרונו באמצעות מהירות וריכוז עוצמה. תוכנית זו חייבה פיתוח ניכר של כוחות מחץ של חיל האוויר, השריון וכוחות חי"ר מוצנח.

בשנת 1964 מונה רבין לרמטכ"ל צה"ל. עם מינויו הוא החל לפעול במרץ לעדכון בניין הכוח, ההצטיידות וההכשרה במטרה להתאים את צה"ל למערכה הבאה. המטה הכללי בראשותו ראה חשיבות במעורבות בלתי אמצעית בהכנת הכוח הלוחם. כך, וכחלק מתהליך בניין הכוח, פעלה מחלקת ההדרכה של צה"ל (מה"ד), בראשות אלוף צבי זמיר, להתאים את אימוני היחידות לתוכניות האופרטיביות. היה זה לאחר שמידע מודיעיני הוביל להבנה שצבאות מצרים וסוריה עברו למערכי הגנה, שמקורם בדוקטרינה הסובייטית – התפתחות שחייבה עדכון של תורת ההפעלה של צה"ל. שינויים אלה לא עברו בלי התנגדות של חלק ממפקדי השדה בצה"ל, אולם מרכזיותו של המטה הכללי בקביעת מסגרת האימונים בכלל, והשליטה של מה"ד בתקציבי האימונים בפרט, הצליחו לכפות את השינוי הנדרש באימונים. התאמתה של תורת הלחימה להיערכות של צבאות מצרים וסוריה נמשכה גם בימיו של אלוף אריאל שרון כראש מה"ד.

לבניין הכוח היו למעשה שני רכיבים: התעצמות – הצטיידות והכשרת הכוח הלוחם על פלטפורמות הלחימה; פיתוח המפקדים והחשיבה התחבולנית, כלומר יכולתם של המפקדים לתכנן ולהוציא לפועל מהלכים מתמרנים, תוך שימוש באסטרטגיות של "גישה עקיפה" וערעור שיווי המשקל של היריב. צה"ל התבסס באותה עת בעיקר על כוחות מילואים ככוח המחץ העיקרי, ואילו הצבא הסדיר נועד בעיקר למשימות הביטחון השוטף, וחשוב מכך – להכשרת כוחות המילואים במקצועם הצבאי. מאחר שצה"ל אינו צבא שכירים מקצועי, אלא מתבסס על מודל גיוס חובה ומילואים, הוא לא קִיים אז מערך הכשרה מפותח לקציניו. לפיכך, לניסיון הקרבי שרכשו המפקדים ממלחמת העצמאות וממערכת סיני נודע תפקיד חיוני בהכנתם למערכה הבאה.

המאמץ העיקרי היה בבניית כוח משוריין ונייד, במיוחד על ידי הגדלת מספר הטנקים, ובעיקר טנקים מתוצרת צרפת ובריטניה (אך גם מארצות הברית). בנוסף לכך הוחלט להגדיל את סדר הכוחות המוצנחים, על יסוד אמונה שאיכותם גבוהה גם כשאינם מוטסים. לשיטתו של רבין, הכוחות חולקו בפועל "לשני דרגים: הדרג המגן והדרג המסתער, עם הבחנה איכותית בהזרמת כוח האדם ובהקצאת אמצעים ומשאבים לכול אחד משני הדרגים". בחילות היבשה הושם דגש על אימון במתכונת משולבת – שריון, הנדסה, חי"ר וארטילריה.

חטיבת הצנחנים, בפיקוד רפאל איתן (רפול), ערכה בשנים שלפני מלחמת ששת הימים אימונים רבים של פעילות משולבת עם כוחות שריון ושל פעילות בעומק האויב בנוסח מערכת סיני. לדברי איתן, באותן שנים טיפחו בחטיבת הצנחנים "את התושייה במצבים של ניתוק גמור ושל בדידות. שהרי זה כוחם של הצנחנים וזה גורלם, שהם צונחים מן האוויר או נוחתים מהים בעורפו של האויב, מאחורי הקווים שלו, ולעתים הם מנותקים מכול הכוחות האחרים, אינם יכולים לקבל אספקה של ציוד ומזון ועליהם להילחם ולהשיג תוצאות גם בתנאים קשים אלה".

כן הושם דגש בתהליכים על פיתוח מפקדים בכול הרמות והכשרתם לפיקוד על מסגרות לוחמות, ובהן חטיבות ואוגדות. יצחק רבין, כיוצא הפלמ"ח, הדגיש את החשיבות של "קבלת החלטות מהירה ושל היכולת לתכנן ולהוציא פקודות תוך כדי תנועה – כישורים נדרשים ללוחמת תמרון ופיקוד משימה".

חיל האוויר, מצדו, נערך לביסוס עליונות אווירית במהירות, כדי שיוכל לתמוך מהר ככול האפשר במִבצעי היבשה והים. כבר ב-1951 קבע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, במסמך ששלח לרמטכ"ל יגאל ידין, כי על חיל האוויר להיות מסוגל "מיד עם ראשית הקרבות להנחית מכה ניצחת לאויב בריכוזיו החיוניים, וקודם כל בבסיסיו האוויריים". בחיל האוויר החלו להיערך לביצוע מתקפה כזו במסגרת ההכנות למבצע "קדש", אולם בן-גוריון החליט להימנע מכך. בשנת 1962 נערך "מחקר ספיגה" בחיל האוויר, אשר קבע שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מתקפה אווירית קשה, ועל כן, במקרה של הסלמה ביטחונית, עליה ליזום מתקפה מונעת שתבטל את יכולתם של אויביה לעשות כן. בהנחיית מפקד חיל האוויר דאז, אלוף עזר ויצמן, גובשה תוכנית למכה מקדימה ומשתקת על חילות האוויר של צבאות האויב, שהתמקדה בתקיפת שדות התעופה ובסיסי המטוסים. תוכנית זו, שנודעה לימים בשם הקוד שלה "מוקד", הייתה במרכז בניין הכוח החילי. חיל האוויר מיין את טייסיו בכדי לברור מביניהם את המתאימים ביותר לתקיפה, ובאימוניהם הודגשו הן קרבות אוויר והן הפצצת שדות תעופה. בנוסף לכך, הצטייד החיל במטוסי קרב צרפתיים, ובהם "מיראז'".

בניין הכוח של חיל האוויר למערכה התמקד בצורך ברב-תכליתיות, שכן על טייסי החיל הוטל לתקוף מסלולי המראה בעומק האויב, ולאחר מכן לנחות, להטעין חימוש מחדש במהירות ולסייע לכוחות הקרקע. צוותי הקרקע של החיל נבנו והוכשרו כך, שיוכלו לחמש ולצייד מטוס במהירות רבה. העיד על כך טייס הקרב גיורא רום, שקבע כי "על הנייר אמנם הייתה למטוסי האויב עדיפות מספרית, אבל בפועל, יכולנו להעלות לאוויר יותר מטוסים".

הכנות אלה שערך צה"ל באו לידי ביטוי במלחמת ששת הימים עצמה, כשבמהלכה התברר כי הכוחות היו מוכנים למשימות שהוטלו עליהם. דוגמה בולטת לכך הוא מבצע "מוקד" – התקיפה המוצלחת של חיל האוויר את חילות האוויר של מצרים וסוריה. במלחמה זו מילא החיל לראשונה את ייעודו, כשביצע בשלמות את מבצע ההשמדה של חילות האוויר של האויב, ובכך "הביא את המלחמה למפתן ההכרעה תוך שעות ואפשר לכוחות היבשה חופש פעולה לממש הכרעה ביבשה".

המלחמה הוכרעה למעשה בסדרה של קרבות ביבשה, במיוחד בחזית הדרום, שבהם מומשו כלל יכולות התמרון והאש של צה"ל. כך היה, למשל, בקרב ההבקעה ברפיח, שבו ניהלה אוגדת אלוף ישראל טל, שכללה את חטיבות השריון 7 ו-60 ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, קרב קשה נגד מערכים מבוצרים של הצבא המצרי, שנערך הן במוצבים והן בתוך השטח הבנוי. הדוגמה המובהקת ביותר לכשירות ולמוכנות הכוח היא, אולי, ההתקפה האוגדתית המשולבת לכיבוש מתחמי אום כתף ואבו עגילה בציר המרכזי בסיני, שביצעה אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריאל שרון. "הכוח המצרי באום כתף מצא עצמו מותקף מחצות מכמה כיוונים: הצנחנים של דני מט שתקפו את סוללות הארטילריה שבעורף המתחם, חטיבת השריון 14 שתקפה מהחזית, חטיבה 99 מהאגף הצפוני, וגדוד 63 שתקף מהעורף". הקרב נמשך לילה שלם, וביום השני למלחמה, עם שחר, החלה התפרקות המבנה והארגון המצריים. לימים הוגדר קרב זה כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב.

למרות כל הנאמר לעיל, ניתן להניח שהיה מה לשפר בתהליכי בניין הכוח לפני מלחמת ששת הימים. עם זאת, במבחן התוצאה הצבאית, התהליך היה מוצלח ביותר. מאז חלו שינויים במאפייניו של תהליך בניין הכוח של צה"ל: הראשון שבהם היה האצת התהליך בעקבות מלחמת יום הכיפורים ושימת דגש מוגבר, בעיקר על רכש והצטיידות באמצעי לחימה בהיקף נרחב. תהליך התכנון הובל על ידי המטה הכללי, תוך שלוקחים בו חלק כלל החילות של צה"ל. ההצטיידות לאחר מלחמת יום הכיפורים כוונה בעיקר לתרחישי אימים של טורי שריון המסתערים על גבולות המדינה. הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש), ובהמשך הסבתה לזרוע לבניין הכוח ביבשה, העבירו את מוקד בניין הכוח היבשתי מהמטה הכללי אל הזרוע. הייתה זו תחילתו של תהליך איטי אבל קבוע של ניתוק המטה הכללי ממעורבות בבניין הכוח ביבשה. תהליך זה הוחל בהמשך גם על שאר גופי בניין הכוח של צה"ל, ובכך הביא להשלמת הביזור בתהליך בניין הכוח בצבא כולו.

בניין הכוח בצה"ל כיום

החל בשנת 2000 חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל ניכרה עליה באיום התת-קונבנציונלי מצד ארגונים צבאיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר ארגוני הטרור. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב-1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו.

השתנות האיומים חִייבה יכולת התמודדות עם איומים קונבנציונליים – איומים קלאסיים מצד צבאות; עם איומים תת-קונבנציונליים – איומים של ארגונים צבאיים וארגוני טרור; עם איומים בלתי קונבנציונליים – נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; ועם איומים קיברנטיים – פגיעה במערכות מחשבים ורשתות תקשורת. כתוצאה מכך, תהליכי בניין הכוח של צה"ל בעשורים האחרונים מתקיימים בראייה כוללת חסרה, המוטה באורח מובהק לטכנולוגיה ולרכש אמצעי לחימה, תוך בקרה חלשה של המטה הכללי.

ועדת לוקר, שעסקה בתהליך גיבושו של תקציב הביטחון וניהולו ברמה הלאומית, קבעה בדו״ח שלה, שהתפרסם בשנת 2015, כי התהליך לקוי בכל הרמות ובכמה ממדים וכי הוא "מתנהל ואינו מנוהל". לגישתם של חברי הוועדה, את התכנון הרב-שנתי של צה"ל החליף מאבק מתמשך על היקף התקציב, שאינו כולל פעולה סדורה עם תכנון התעצמות ארוך טווח, אלא "תפירת מענים" בהתאם לצורך, בשיטת "טלאי על טלאי". יתרה מכך, ניכר כי המערכת בחרה, פעם אחר פעם, להישען על פתרונות טכנולוגיים ולא על פיתוח דוקטרינה, תחבולנות ופיתוח ידע אופרטיבי.

למרות השתנות האיומים, העמיק הניתוק של המטה הכללי בצה"ל מתהליכי בניין הכוח. אלה הפכו ברמת המטה הכללי לאוסף של פרויקטים, שהיוזמה להם באה מהזרועות ומגופי בניין הכוח. מאז שפורק אגף המטה בצה"ל, הפך אגף התכנון למעשה למינהלת הפרויקטים של הצבא. בנוסף לכך, המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מִפקדת הפעלת כוחות היבשה, נטשה את תפקידה זה, והוא הופקד בידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך בידי זרוע היבשה. יתר על כן, ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" הביאו לעליה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם כניסתו של רב-אלוף גדי איזנקוט לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו. מאז מושם דגש ניכר על רכיב התמרון היבשתי, הן בתחום ההצטיידות והן בתחום האימונים. עם זאת, המכשלה המרכזית, שנוגעת לניתוק המטה הכללי מכוחות היבשה, טרם תוקנה. כדי לטפל בכשל הזה קבע הרמטכ"ל בתחילת 2017 כי המפקדה הכללית תגבש בעצמה את תפיסת התמרון היבשתי, וכך תכווין את בניין הכוח ביבשה, שביצועו ימשיך להיות בידי זרוע היבשה. אין ספק שמדובר בהתקדמות חשובה בדרך לצמצום הבעיה, אולם סיבוב מלא של הגלגל לאחור עודנו רחוק.

הצרכים והאתגרים הנקודתיים הביאו את צה"ל להצטייד ביכולות מתקדמות, דוגמת נשק מונחה מדויק, מערכות שליטה ופיקוד מתקדמות וכלי טיס חדישים (מאוישים ולא מאוישים). כנגד זאת, נמנע הצבא מלעצב ולהתאים את הכוח לאתגרים המשתנים. בעיה חמורה אף יותר נוגעת לרכיב כוח האדם, כשִירותו ופיתוחו: "מרכיב האיכות שטבע בן-גוריון, כיסוד הכרחי לצה"ל, החל להיות מזוהה עם עליונות טכנולוגית יותר מאשר עם איכות המחשבה, היצירתיות והתפיסה הצבאית. בנוסף, אובדן הניסיון המבצעי, שאותו רכשו מפקדי צה"ל בעבר בשדות הקרב, עם סיומו של פרק המלחמות ה'רגילות', תרם את חלקו בהעצמת הפערים שנפערו בתחום הדוקטרינרי-מקצועי".

בניגוד לצה"ל, ראוי לציין את הצבא האמריקאי, אשר מצא עצמו בסוף מלחמת וייטנאם במשבר ארגוני של ממש ("הצבא החלול"), ובחר לטפל בבעיה באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. לצורך זה הוקם פיקוד האימונים והדוקטרינה (בראשות הגנרלים ויליאם דפוי ודון סטארי), שפיתח את תורת קרב האוויר-יבשה, אך לא עצר שם. בין היתר הקים צבא היבשה של ארצות הברית את רגימנט הריינג'רס ה-75 – חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות – שדרג את רמתם המקצועית של הנגדים ("עמוד השדרה של הצבא") והקים בתי ספר מתקדמים ללימוד מקצוע המלחמה ומרכזים לאימוני לחימה, דוגמת זה שבפורט אירווין. תהליך זה הגיע לשיאו במערכה המוצלחת שניהלו האמריקאים במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר-פברואר 1991), אשר כללה שילוב מוצלח במיוחד של טכנולוגיות פיקוד ושליטה, אש מנגד ותמרון יבשתי.

צה"ל בחר לחקות את המודל האמריקאי כשזה נגע להצטיידות ביכולות טכנולוגיות, אך השקיע הרבה פחות במה שקשור לפיתוח התפיסה שתגדיר את הייעוד שלהן. עיון במסמך תורתי שגובש בשנים האחרונות בפיקוד האימונים והדוקטרינה של צבא היבשה האמריקאי מלמד, כי גם בעת הנוכחית ברור למפקדיו כי יש מגבלות לטכנולוגיה וכי היא לבדה לא תוכל לפתור את מורכבות שדה הקרב היבשתי. המסמך התורתי האמריקאי גם טוען כי הטכנולוגיה מהווה סיכון, משום שאויביה של ארצות הברית מפתחים יכולות שמטרתן לשבשה. הפתרון, לפי אותו מסמך, טמון בפיתוח תפיסה מבצעית מקיפה.

בשני העשורים האחרונים העדיף צה"ל את בניין יכולת האש על חשבון מאמץ התמרון היבשתי. כך, מבלי שהפיקוד הבכיר של צה"ל גילה קשב לבעייתיות שבגישה זו, הוזנחו כוחות היבשה, והם נתפסים מאז כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון. העדפת מאמץ האש באה לידי ביטוי בעיקר בבניין הכוח ובהפעלה של חיל האוויר ושל המודיעין (הנדרש לייצר את בנק המטרות התומך את חיל האוויר). היא נבעה מכך שחיל האוויר זמין לפעולה מידית ותחומה (אותה ניתן לעצור בכול עת), כמעט ללא מאמץ לוגיסטי משמעותי, ומכך שהדבר נעשה הרחק מעיני הציבור, מבלי שהוא מחייב יציאה למלחמה של ממש. הכוח האווירי גם מאפשר לכאורה ניצול של עליונות טכנולוגית וצבאית ושימוש בנשק מונחה מדויק, שמצמצמים את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים. זאת, לעומת הפעלת הכוח היבשתי, הדורשת זמן רב וטומנת בחובה סיכונים רבים לכוחות, שהחמור שבהם הוא הפיכת המערכה לממושכת, בנוסח מלחמת עיראק (2011-2003).

הבעיה היא שהאויב שנגדו נלחם צה"ל בשנים האחרונות, קרי ארגונים לא-מדינתיים, לא אימץ תפיסה זו ופועל מתוך שטחים מאוכלסים בצפיפות, תוך שהוא מתעלם מן הנורמות והדין הבינלאומיים. כן הוא פועל בתווך התת-קרקעי, תוך הפעלה של מערכים רחבי היקף של אש תלולת מסלול, המאפשרים התמודדות עם האיום האווירי והארכת משך המערכה. נראה כי זו הסיבה לכך שמערכות אוויריות מבוססות טכנולוגיה, הנערכות נגד גורמים לא-מדינתיים, הינן על פי רוב ארוכות יותר, יקרות יותר וגם תכופות יותר, אך יעילות פחות.

במסמך שכתב ב-2005 מפקד בצה"ל, הוא קבע כי הלקח העיקרי הינו ש"יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". למרות זאת, שיקולים שונים, ובהם גם כשירות הכוחות, וכתוצאה ישירה מכך החשש מנפגעים, הביאו את קברניטי המדינה וצה"ל להעדיף, הן במלחמת לבנון הראשונה והן אחריה, לנהל מערכות המבוססות בעיקר על אש מנגד ופחות על תמרון. התמרון, אם בוצע, היה מוגבל בהיקפו, ולעתים קרובות מהוסס ולא שלם.

סיכום 

בניין הכוח ביבשה לפני מלחמת ששת הימים התבצע באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין. צה"ל השקיע עוד ועוד בזרועות אלו, וכתוצאה מכך נפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, וכן נפגעה כשירות מערך המילואים.

אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא. דומה שבמהלך חמישים השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, צה"ל עבר להתמקדות בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, תוך חיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. די להתבונן במבנה המטה הכללי כיום כדי להבחין בהזנחת המאמץ האינטלקטואלי של צה"ל: מה"ד פורק, כשבמקומו נותרה חטיבת תורה והדרכה, שאף היא קוצצה עם השנים לממדים המעמידים בספק את הרלוונטיות של התורה עבור צה"ל. לעומת זאת, הגופים העוסקים בטכנולוגיה (ובמודיעין מבוסס טכנולוגיה) הורחבו באופן חסר תקדים.

מסמך אסטרטגיית צה"ל, שפורסם בשנת 2015 , נתן את האות לתחילת תהליך של שינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל הותנעו בצה"ל תהליכים להחזרת אחריותו של המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה. למרות צעדים אלה, המשך הישענותו של צה"ל על יכולות טכנולוגיות מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך (במשאבים ובכוח אדם איכותי) הניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. יש לזכור כי המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכול בעיותיו המבצעיות של צה"ל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור כפרק בספר "שישה ימים וחמישים שנה" בעריכת גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר אודות מלחמת האזרחים בסוריה והאתגרים (וההזדמנויות) הגלומות בה לישראל.

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

20319

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים"כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.

"אותנו הם לא יעברו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבה 7 בקרב הגנה בקרב בלתי אפשרי, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה. הספר שתיאר את קורותיה מרתק, אבל לא ממש אובייקטיבי.

הספר "עד קצה היכולת" מאת אל"מ (מיל.) אילן סהר (הוצאת מודן ומערכות, 2013) תיאר את קורות חטיבה 7 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. סהר, ששימש במלחמה כקמ"ן החטיבה היה עד ולקח חלק במרבית הקרבות והאירועים שתוארו בספר. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית־הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום. בשנים שקדמו להוצאת הספר שימש סהר כחוקר במחלקת היסטוריה וערך מספר מחקרים מאירי עיניים על קרבות הבלימה ברמת הגולן וההבקעה לשטח סוריה.

בהקדמה לספר, כתב המח"ט דאז, אלוף (מיל.) אביגדור (יאנוש) בן גל, כי כשמונה למפקד חטיבה 7, כשנה לפני המלחמה, החליט ליישם את לקחיו ממלחמת ההתשה בה לחם כמג"ד "ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת" (עמוד 14).

בן גל העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח. "התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים" (עמוד 14), כתב.

"כנגד כל הסיכויים"

ב־6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל (רפול) איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. לפני המלחמה, בן גל , שעשה את כל מסלולו הצבאי בשריון, ורפול, יוצא הצנחנים, כמעט שלא הכירו. אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד כלבבו, קר רוח, אמיץ, ומקצועי.

"עם פרוץ הקרבות ברמת הגולן נערכה החטיבה לקרב הגנה, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה" (עמוד 14), כתב. לאנשיו שינן את הסיסמה "אותנו הם לא יעברו" (עמוד 15).

ביום השני למלחמה תיאר המחבר אירוע משעשע. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד 77 חילץ טייס קרב שנטש ממטוס פנטום שנפגע וצנח בשלום בסמוך לעמק הבכא. בעודם נוסעים בטנק לעבר קווי החטיבה ביקש המ"מ מהטייס שייתן לו את סירת ההצלה המתנפחת שברשותו, כדי שיוכל לשוט עמה בכנרת לאחר המלחמה. הטייס השיב שהוא חתום על הסירה מול האפסנאות בבסיס תל נוף. "הרי היית חתום גם על מטוס פנטום, ומה ביחס אליו?" (עמוד 90), שאל המ"מ.

הקרב המרכזי היה בעמק הבכא. סא"ל יאיר נפשי, מפקד גדוד השריון 74 (מחטיבה 188) שפעל תחת חטיבה 7, סיפר כי "כל טנק שחצה ‏את קו הרכס הושמד. היה זה קרב שכולם עומדים בתוך כולם ויורים אחד על השני. הקרב בין הטנקים vתנהל בטווחים קצרים ביותר. היינו שמים צלב בערך, היינו רואים אנטנה, ואחר כך יורים על הצריח ופוגעים בטנק. לאט־לאט ראינו את הכוח סורי נשבר" (עמוד 122).

בעיקר הלחימה נשא גדוד 77. המג"ד, סא"ל אביגדור קהלני, נתקל מטווח קצר בשלושה טנקים סורים, "מחזה שהעביר בו צמרמורת" (עמוד 123), והשמיד אותם. "הייתי בתוך מערבולת הקרב. כל הנטל רבץ על כתפיי" (עמוד 124), סיפר. אבל למרות הקושי, אמר, ידע "שאסור לנו לעזוב את העמדות ולנוע לאחור" (עמוד 124). 

אחד ממפקדי הפלוגות בגדודו, סגן אמי פלנט, סיפר לימים כי "היה זה קרב התאבדות" (עמוד 126). לדבריו, הקרב התפתח "כקרב פנים אל פנים, ערב רב של קרבות בודדים. כמות הפגיעות וההשמדות הייתה עצומה" (עמוד 126).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לבן גל "שיחזיק מעמד עוד דקות ספורות" (עמוד 130). החטיבה בפיקודו עשתה זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים, וכוחותיה השמידו כ־450 טנקים סורים. אכן, חטיבת המחץ.

"הלילה הוא ידיד הצנחנים"

לאחר שלב הבלימה והדיפת הסורים מרמת הגולן, לקחה החטיבה חלק בקרבות ההבקעה לסוריה. גדוד השריון בפיקוד סא"ל יוסי בן־חנן ניסה לכבוש את תל א־שמס, ששלט על הציר המוביל לדמשק, אך נתקל בהתנגדות חזקה, ספג נפגעים ונסוג. בן־חנן עצמו נפצע קשה ונותר סמוך לתל כשעמו רק אחד מאנשי הצוות שלו. בהקדמה ציין בן גל כי "צוותי סיירת מטכ"ל בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו ז"ל, התנדבו לחלצו במבצע נועז" (עמוד 19). 

התל, כתב בן גל, נכבש לבסוף "בידי גדוד צנחנים מילואים 567, בפיקודו של סא"ל אלישע שלם, בהתקפת לילה וללא נפגעים. אולי תרמנו, ולו במעט, להצלחתם המרשימה" (עמוד 20). כאמור, כחוקר במחלקת היסטוריה סהר חקר את הקרב ביסודיות ומחקרו, ששימש בסיס לחלק זה בספר, מאלף.

לאחר שהשריון הסתבך ביום, שלם תכנן לתקוף את התל בלילה, מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה" (עמוד 232), הסביר זאת לימים אלוף (מיל.) חיים נדל, שפיקד במלחמה על חטיבת הצנחנים מילואים 317 אליו השתייך הגדוד.

הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. אולם, זמן קצר לפני הביצוע שינה מפקד האוגדה את תכניתו. "תא"ל איתן עמד על כך שההתקפה תבוצע מדרום, כדי להבטיח את טיהור מגנן הנ"ט ולתקוף את ראש התל ("השולחן") בציר עלייה מתון מהעורף" (עמוד 234). למרות השינוי, המג"ד "חייך לשינויים" ודבק במשימה.

עם רדת הליל נע הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם, ברגל לעבר התל. תחילה, בהתאם לתכנית, "השתלטו הכוחות על השטח השולט – תל א־שמס עצמו ("השולחן") ומגנן הנ"ט – ורק עמדות אויב שפתחו באש על כוחותינו טוהרו. טיהור היעד וסריקתו ביסודיות בוצעו עם שחר" (עמוד 233). הגדוד כבש את היעד כמעט ללא נפגעים (מספר פצועים) בהתקפה שבוצעה באופן מופתי.

בדיעבד, השינוי שעליו הורה רפול התברר כנכון. סהר קבע כי "מפקד אוגדה 36 תרם רבות באופן אישי ללחימה לכיבוש המובלעת הסורית בעצם נוכחותו, השפעתו ומעורבותו. תרומה זו ניכרה במיוחד מ-13 באוקטובר בערב ועד לסיום המלחמה. בכל השלבים האלה ‏פיקד תא"ל איתן על חפ"ק האוגדה שנע בנגמ"ש או בג׳יפ בודד בשטח בין הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה" (עמוד 266).

"אוהד שרוף" או היסטוריון

המלחמה, כתב בן גל, שכנעה אותו בתקפות הכלל "אם אין אני לי מי לי" (עמוד 21). החטיבה, כתב, צריכה לדעת להסתדר לבדה ולא להסתמך על כוחות אחרים. עם זאת, הודה שחטיבתו לא הייתה היחידה שעמדה בהצלחה בפני גלי הטנקים הסורים וציטט את אורי אור (לימים אלוף פיקוד צפון גם הוא), שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, חטיבת מילואים, שאמר "אם חטיבה 7 הצילה את הרמה, הרי שאנו הצלנו את חטיבה 7" (עמוד 22). חטיבה 679 שלחמה במרחב נפח ומנעה את כיתור חטיבה 7 ואת תקיפתה מהעורף. 

בסיום ההקדמה שכתב לספר תיאר בן גל כיצד שאל אותו, כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, מ"מ בצנחנים כיצד להיות מפקד טוב יותר. "היה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית" (עמוד 24), השיב לו ותמצת בכך את כל משנתו הפיקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

כששאל בן גל את המחבר מדוע הוא חוקר את המלחמה, השיב האחרון "שהדברים אינם ידועים ושאני מאמין בחשיבותם של הנחלתם לדורות הבאים של ההיסטוריה של החטיבה ושל קורותיה במלחמת יום הכיפורים, כתיבת מורשת הקרב ועשייה למען אחרים, וכי התחקיר המסעיר והמרתק שאני אחד המשתתפים בו הוא אולי ה"תרופה" שלי למשקעי אותה מלחמה" (עמוד 25).

אלו הם, כמובן, נימוקים כבדי משקל, וסהר הוציא מתחת ידו מחקר מקיף, יסודי וכתוב היטב, אולם נשאלת השאלה האם קרבתו לאירועים אפשרה לו את מידת האובייקטיביות הנדרשת. כלומר, האם הוא כתב כקמ"ן חטיבה 7 או כהיסטוריון? 

לעתים, (במיוחד בקרבות הבלימה) ניכר שהמחבר הוא "אוהד שרוף" של החטיבה שבשירותה לחם. במקומות אחרים בספר סהר לא נמנע מביקורת. כך למשל, ציין כי בקרבות ההבקעה "המצב בשטח הוכיח את הנחיצות בשילוב של כוחות חי"ר והנדסה עם הכוחות הפורצים, במיוחד כשהיה מדובר בלחימה בשטח בנוי. לקח חשוב זה הובן כבר ביום הלחימה הראשון במזרעת בית ג׳אן ובהמשך כיבוש תל א־שמס על ידי חטיבת חיר"ם 317 בליל 14-13 באוקטובר" (עמוד 268).

גם כך וגם כך ספרו של סהר הוא הוא מחקרי יסודי ומפורט שהציג לקורא את נתיב קרבותיה של אחת החטיבות המפוארות בצה"ל שלחמה בקרב בלתי אפשרי ויצאה מנצחת.