ריצ'רד וינטרס

רמה נוספת של ניידות במלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מספרו של ליוטננט־קולונל ג'ון גאלבין עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע לפני שיתאושש האויב.

אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.

גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.

בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).

הגרמנים עולים להתקפה

הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.

המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.

"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.

הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.

פשיטה בעורף האויב

הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.

בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.

מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

יוזמה בלחימה

גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.

לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.

תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).

התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).

"חריקות" קטנות וצורמות

בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.

"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.

איזון בין עוצמת־אש וניידות

בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).

הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).

מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.

הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים ‏אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"יחידה שתוכל להתגנב אל האויב ולהמם אותו בהלם ובהפתעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רעות לוחמים, חשיבה תחבולנית וחשיבות הדוגמה האישית של המפקדים – לקחים מספרו של ג'יימס אלטיירי, על יחידת הריינג'רים של ויליאם דארבי שכוחם יפה גם היום. כוחותיו של דארבי חתרו למגע עם האויב וקבעו נורמות לביצוע ורמת לחימה לשאר הצבא. זוהי גם תרומתן של היחידות המובחרות לצה"ל ושם טמונה חשיבותם.

במלחמת העולם השנייה ביצעו יחידות הקומנדו הבריטיות שורת פשיטות מוצלחות באירופה הכבושה, שבהן פגעו ביחידות הצבא הגרמני, השמידו אמצעי לחימה וערערו את תחושת הביטחון של כוחותיו. בפיקוד האמריקני הוחלט לאמץ את מודל הקומנדו הבריטי ולהקים שתי יחידות ניסיוניות. בחיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים (ריידרים) שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים,1 ובצבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רים הראשון. בספרו "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורות הגדוד.

לגדוד גויסו רק מתנדבים. כלל זה חל גם על המג"ד, מייג'ור ויליאם או. דארבי, קצין תותחנים בוגר האקדמיה הצבאית ווסט־פוינט. בין המתנדבים היה גם המחבר, ששירת כרב"ט ביחידת תותחנים ושובץ בפלוגה ו' עליה פיקד קפטן רוי מוראי. הגדוד נשלח לאימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי בהרי סקוטלנד, שם הודיע להם קצין קומנדו סקוטי: "או שאעשה אתכם גברים – או שאעשה אתכם פגרים" (עמ’ 35). ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, כיבוש יעד מבוצר, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים, במהלכם הקפיד דארבי להיות "ברציפות בשדה, עם חייליו" (עמ’ 51).

נלחמו כמו שאומנו

ב־8 בנובמבר אותה שנה, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה מן הים בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. אלטיירי, שהתנסה שם לראשונה בלחימה, כתב שלא חש פחד כי "הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמ’ 124). ב־11 בפברואר 1943 פשט הגדוד על מוצב מבוצר של הצבא האיטלקי בסאנאד ש במרכז תוניסיה. דארבי הוביל כוח בן שתי פלוגות שנע רכוב כשלושים קילומטרים לעומק שטח האויב ואז גמע ברגל עשרים קילומטרים נוספים. ב־02:00 בלילה נתן דארבי את פקודת התקיפה. אלטיירי, שפיקד בקרב על כיתה, כתב שחש כמו "רוצח שחור־פנים, נטול מצפון" (עמ’ 207). הריינג'רים הפתיעו את חיילי המוצב ולא היה להם "כל סיכוי להחזיק מעמד. הרגנו אותם בחמת זעם" (עמ’ 209). תוך שעה נכבש המוצב. הכוח הרג כ־75 חיילי אויב, תפסו עשרה שבויים ונסוגו. להם עצמם היו כ־20 פצועים והרוג.

לאנשיו אמר אז דארבי (שעוטר בכוכב הכסף) כי "היחידה שתוכל להתגנב אל האויב ולהמם אותו בהלם ובהפתעה – זוהי היחידה שתנחל נצחונות בקרבות, וזוהי היחידה בה אני חפץ. ובכן […] עכשיו, אחרי פשיטת סאנאד […] יכול אני לומר לכם, שאמנם יש לי יחידה כזאת!" (עמ’ 228).

במרס 1943 מונה הגנרל הלוחמני ג'ורג' פאטון למפקד הקורפוס השני שאליו היו כפופים הריינג'רים. לחייליו כתב פאטון "הבקיעו פנימה וקטלו את האויב" (עמ’ 251). בקרב אל־גואטר עשו הריינג'רים בדיוק את שדרש. הגדוד פעל כמשמר הקדמי של דיוויזיית החי"ר הראשונה, ותקף מן העורף מערך איטלקי מבוצר ברכס גַ'בֵּל־אֵל־אַנְק, לאחר מסע רגלי בן עשרים קילומטרים. במקביל תקפה את המערך מהחזית חטיבת החי"ר ה־26 והקרב הוכרע.

בהמשך מונה דארבי למפקד צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל שלושה גדודי הריינג'רים וגדוד צנחנים. הקפטן מוראי מונה למפקד גדוד הריינג'רים הרביעי בו שירת אלטיירי כסמל מחלקה. ב־10 ביולי 1943, בשעה 03:00 לפנות בוקר נחת צוות הקרב בחופי העיירה ג'אלה שבסיציליה ונקלעו ללחימה עזה. ברגע שהנחתת שלו הגיעה עמ’ לחוף, כתב אלטיירי, "יישרנו את רגלינו הדואבות ופרצנו מתוך הסירה כעדת מטורפים" (עמ’ 261).

המג"ד, דארבי, היה בין הראשונים לנחות בג׳אלה. הוא ומקלען בשם ריילי נתקלו בכוח שנדרש לכבוש בית מלון שבו התבצרו כשלושים קצינים איטלקים. נאמן לציווי לחתור למגע, ״הנהיג דארבי – וריילי בעקבותיו – את ההסתערות של הריינג׳רים לתוך המלון. קרב שוצף התנהל מחדר לחדר״ (עמ’ 264). הכוח בפיקודו הרג את מרבית המתבצרים ושבה אחדים. על הגבורה שהפגין בלחימה בג'אלה (בה גם השמיד טנק מטווח קצר באמצעות תותח נ"ט) עוטר דארבי בצלב השירות המצוין.

במערכה באיטליה הוטל על צוות הקרב לכבוש את העיירה ציסטרנה. שניים מגדודיו נפלו למארב של שני רג'ימנטים גרמנים וספגו נפגעים רבים. צוות הקרב פורק ואנשיו שבו לארצות־הברית ואימנו כוחות חי"ר. אלטיירי, שהוענקה לו דרגת קצונה בשדה הקרב ובמערכה באיטליה מונה למ"פ בגדוד (ועוטר על גבורתו בשני כוכבי ארד), היה ביניהם.

לנוכח הצלחת הריינג'רים של דארבי, הוקמו גדודי הריינג'רים השני והחמישי ואוגדו לצוות קרב חטיבתי, בפיקוד ליוטננט־קולונל ג'יימס ראדר. בפלישה לנורמנדי, ב־6 ליוני 1944, הוטל על צוות־הקרב לנחות מן הים, לכבוש את המוצבים שבמצוקי פואנט־די־הוק ולהשמיד סוללת תותחי־חוף. הריינג'רים בפיקוד ראדר "פעלו כחוד החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות־חוף של האויב" (עמ’ 317). לאחר קרב קשה המוצבים נכבשו, התותחים הושמדו ונמנע השימוש בהם כנגד הכוחות הנוחתים בחוף אומהה.

באפריל 1945 נהרג קולונל דארבי, והוא סגן מפקד דיוויזיית החי"ר ה־10, בלחימה באיטליה. הגנרל פאטון אמר שדארבי "היה האמיץ מכל בני האדם שהכרתי" (עמ’ 318), והוא הועלה לדרגת בריגדיר־גנרל. לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רים, אך "הרוח וטכניקות הלחימה של הריינג'רים הונחלו לצבא היבשה כולו" (עמ’ 316). ב־1974 הוקם רג'ימנט הריינג'רים ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, השואבת את מורשתה מגדודי הריינג'רים שהקים דארבי ומשמשת מודל לחיקוי לצבא היבשה כולו.

לא ניתן לקרוא על נתיב הקרבות של פלוגת הריינג'רים שבה שירת המחבר מבלי לחשוב על ספר המופת "אחים בקרב" מאת סטיבן א' אמברוז (הוצאת זמורה־ביתן, 2005), על פלוגה Easy (ה') בגדוד השני של רג'ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזיה המוטסת ה־101. בפלישה לנורמנדי נדרשו הכוחות המוטסים לבודד את חופי הנחיתה מפני תגבורות אויב ולזרוע הרס ובלבול בקרב כוחות הצבא הגרמני. כוחות אלה נדרשו, בדומה לריינג'רים, לגלות עצמאות, יוזמה והתקפיות.

דוגמה בולטת היא הפשיטה שביצע כוח קטן מפלוגה Easy על סוללת תותחים גרמנית באחוזת ברקור, שעמדה לירות לעבר הכוחות הנוחתים בחוף יוטה. כמו שאר הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי גם אנשי הפלוגה "צנחו מגובה נמוך בהרבה ממטוסים שטסו במהירות רבה מדי" (עמ’ 81), והתפזרו בשטח. עם שחר זיהה המג"ד סוללת תותחים שאיימה על הכוחות הנוחתים בחוף יוטה והורה לסגן ריצ'רד וינטרס, המ"פ בפועל, להשמידה.

וינטרס, שהצליח לרכז שניים־עשר לוחמים, בחר לבצע "הסתערות חזיתית מהירה, נתמכת על ידי בסיס אש מעמדות שונות, קרובות ככל האפשר לתותחים" (עמ’ 90). עם תחילת המתקפה "קרא וינטרס: "אחרי," וצוות ההסתערות שעט לאורך משוכת השיחים אל תוך התעלה" (עמ’ 92), שם הרג, שבה והניס את חיילי הסוללה. בהמשך חבר אליו סגן רונלד ספירס, מ"מ מפלוגה ד', ועמו חמישה צנחנים. "ספירס הוביל את התקיפה על התותח האחרון. הוא אכן כבש והשמיד את התותח, אך איבד שניים מחייליו" (עמ’ 94). כך סיכלו הצנחנים, בדומה לריינג'רים במצוקי פואנט־די־הוק, את השימוש בתותחים כנגד הכוחות הנוחתים בחוף יוטה.

במהלך מבצע "מארקט גרדן" בספטמבר 1944 הוצנחה הפלוגה בהולנד ונשלחה להגן על העיירה אודן מפני התקפה גרמנית. המ"פ, וינטרס, זיהה כוח סיור גרמני שנע לעבר העיירה. "הוא ירד בריצה במדרגות, אסף את המחלקה ואמר: "חבר'ה, אין מה להתרגש. המצב נורמלי – אנחנו מכותרים". הוא אירגן התקפה, נע לעבר הסיור הגרמני, פגע בו קשה והדף אותו לאחור" (עמ’ 151). זוהי המחשה טובה לדרך החשיבה והפעולה שנדרשת מכוח המצוי בעומק שטח האויב.

מה יכול מפקד בצה"ל ללמוד מהספר

לקורא הישראלי המחיש הספר לחשיבותם של כוחות מובחרים ומיומנים היודעים לפעול בשטח האויב ולעשות בו כבתוך שלהם. יש בספר בכדי להזכיר את הקמת גדוד הצנחנים 890 בפיקוד רס"ן אריאל שרון (לאחר שמוזג עם יחידה 101), שפיתח טכניקות קרביות וקבע נורמות לחימה בפעולות הגמול שנות החמישים, ובהמשך הפך לחטיבת צנחנים סדירה. יתרה מכך, במוקד בניין הכוח של צה"ל כצבא התקפי ויוזם, כתב עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים, עמדה במשך שנים "תפיסת הפשיטה. בניגוד לקונוטציה המיידית, פשיטה היא לא רק מבצע לילי של כוח קטן, החוזר עם שחר הביתה. זו תפיסה שלמה של הפעלת הכוח, בפעולות ניידות בגדלים משתנים, במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה, שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".

במלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כ־20 מפעיליו. פשיטה זו ואחרות גרמו להנהגת חזבאללה לחוש שהעורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון, שמשאביו מוגבלים, לתגבר שם את כוחותיו. אך פשיטות אלו בוצעו בכוחות קטנים מדי ששהו בעומק האויב זמן קצר מדי בכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית. לעומת זאת, לכוחות מובחרים במסה קרבית גדולה, שיחדרו לעומק ויפעלו בו זמן ממושך עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור, כמאמר תא"ל אבי בלוט, קצין צנחנים ומח"ט הקומנדו לשעבר, "אזור מוכה קומנדו".

אלטיירי הוציא מתחת ידו ספר מרתק והקורא למד ממנו (כמו גם מספרו של אמברוז) על רעות לוחמים, חשיבה תחבולנית ועל חשיבות הדוגמה האישית של המפקדים. כל אלו הינם לקחים על זמניים. בנוסף, כמאמר אלוף וירוב, בעוד שמפקדים בגדוד חי"ר נדרשים לדעת להוביל את אנשיהם בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקדים ביחידות מובחרות נדרשים לפקד על כוחות עצמאיים, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה" ליזום ולהעז.

כשנה וחצי לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על אוגדת עזה, כי "אסור שמפקדים יכנסו לקיבעון שיסיט את התעוזה וההקרבה לביצוע המשימה. יוזמה, התקפיות ותעוזה – חתירה למגע – זו לא ססמה, זו תפיסת הפעלה. במקום בו יש אויב מפקד צריך לחתור למגע". ניכר מהספר כי הריינג'רים ומפקדיהם חתרו למגע עם האויב וקבעו נורמות לביצוע ורמת לחימה לשאר הצבא. זוהי גם תרומתן של היחידות המובחרות לצה"ל ושם טמונה חשיבותם.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

ב־6 ביוני 2019 ימלאו 75 שנים לנחיתה הדרמטית של בעלות הברית בנורמנדי, מערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית – אף שהיו קרבות מכריעים יותר, ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הקרב בנורמנדי הניב מאות ספרי היסטוריה, "היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס רייאן אם להזכיר את הבולט שבהם, כמו גם סרטי קולנוע לרוב. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

הסופר היהודי ליאון יוריס, בעצמו יוצא המארינס שלחם בזירת האוקייאנוס השקט, כתב פעם שבנחיתות סער אמפיביות נדרשים הכוחות "להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות". תיאור זה תופס יפה את פני הדברים בנורמנדי וממחיש מדוע הפך לאחד המסוקרים, המנותחים והבולטים בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בפרט.

למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה־1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על־ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה־1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

בחוף שרר כאוס

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה־1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת־כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל־כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה־6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון־אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה־1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה־16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה־16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת־חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת־יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה־ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה־1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי־כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל־ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

מלחמות שקורות בחורף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)