גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

מודעות פרסומת

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב-2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

"יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור.

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל-קאעדה והטליבאן בעמק שאח-אי-קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

לוחמי רגימנט 'רקסאן' במבצע אנקונדה.

לוחמי רגימנט 'רקסאן' במבצע אנקונדה.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל-קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה-75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

220px-Franklin_HagenbeckS

מפקד כוחות החי"ר במבצע, גנרל פרנקלין הגנבאק.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה-101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה-10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

קצין הקומנדו הימי האמריקני סגן מייקל מרפי ולוחם נוסף מן היחידה באפגניסטן. השניים נפלו בקרב ב-2005.

סגן מייקל מרפי (משמאל) מהקומנדו הימי ולוחם נוסף מהיחידה באפגניסטן. השניים נהרגו ב-2005.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה-Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב-2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

30111542

מרשם גס של התכנית המבצעית של מבצע אנקונדה.

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו-צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

הנחתת הכוחות ביומו הראשון של המבצע 101

הנחתת הכוחות ביומו הראשון של המבצע.

לוטננט-קולונל פול לקאמרה (לימים גנרל), "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה-10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה. זאת משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל-קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

איזנקוט

הרמטכ"ל איזנקוט, כתב בהקדמה לספר כי יש לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב, (צילום: דו"צ).

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו-401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל-קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן-שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.

הפשיטה הכי נועזת והכי נשכחת\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "חיילי רפאים" מתאר את אחת הפשיטות הנועזות במלחמת העולם השנייה, שלמרות שהיתה מוצלחת במיוחד אבדה בים השכחה של ההיסטוריה, עד שעיתונאי חוקר אחד חשף אותה מחדש. 

HamptonSides_(125x140)

המפטון סיידס, ערך תחקיר מעמיד ויסודי אודות הפשיטה.

הספר "חיילי רפאים" מאת המפטון סיידס (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005) מתאר את הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנאטואן אשר התבצעה בשנת 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה. הסופר המפטון סיידס, המשמש עורך-עמית במגזין "אאוטסייד", ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, שנשען בין היתר על מאגר גדול של מסמכים פרטיים, ספרי זיכרונות, יומנים וחומר תיעודי מארכיוני הצבא. בנוסף קיים סיידס ראיונות עם הניצולים ולוחמי גדוד הסיירים ה-6 (Rangers). התוצאה מרתקת. הספר כתוב באופן מותח והקורא מוצא עצמו "יושב על קצה המושב" בעוד הסיירים מתקדמים ליעדם, שעון החול אוזל והולך, ולא ברור אם ומתי יחליטו היפנים לרצוח את כל האסירים. תרגום הספר שביצע דני אורבך מוקפד ובהיר.

הספר

הספר הזכיר את דבר קיומה של הפשיטה הנשכחת.

בשנת 1941, במסגרת הפלישה היפנית לאיים אשר בשליטת ארצות הברית, נכבשו הפיליפינים. חיילי בעלות הברית ששרדו את המתקפה היפנית נלקחו בשבי והוחזקו בתנאים קשים. לקראת סופה של המלחמה החלו היפנים לחסל את השבויים ולמחוק את הראיות לקיומם, בדומה לפעולות הנאצים באירופה. בסוף שנת 1944 נחת הגיס השישי בפיקודו של גנרל וולטר קרוגר בפיליפינים והחל להתקדם לבירת הפיליפינים. כשהגנרל למד כי היפנים מתכננים להשמיד את מחנה השבויים קאבאנאטואן, המצוי כ-45 קילומטרים בעומק שטח האויב, ובו כ-500 שבויי מלחמה אמריקנים ובריטים, הוא הטיל את משימת חילוצם על הלוטננט-קולונל הנרי מיוסי ויחידתו.

גדוד הסיירים ה-6 

170px-Henry_mucci

לוטננט-קולונל הנרי מיוסי, מפקד גדוד הסיירים ה-6 (Rangers).

"הלוטננט-קולונל הנרי מיוסי היה מפקדה של יחידה יוצאת דופן שנקראה "גדוד הסיירים ה-6". הסיירים היו יחידת עילית חדשה, לא מנוסה יחסית, של אנשי חי"ר, שהוקמה לפי הדגם של הקומנדו הבריטי. הקולונל מיוסי, בוגר "וסט פוינט" ודור שני לאיטלקים-אמריקאים, היה בנו של סוחר סוסים מברידג'פורט, קונטיקט" (עמוד 27). מיוסי הקים את גדוד הסיירים ה-6 בסוף שנת 1943 על בסיס גדוד תותחני השדה ה-98 שפורק באותה עת. מיוסי נפטר מכל אותו ערב רב של חיילים שלא רצה להתנדב ליחידת הקומנדו החדשה שלו. את הנותרים הוא עיצב לגדוד עילית, המתמחה בפעולות סיור, פשיטה ונחיתה מן הים. חייליו העידו מאוחר יותר כי מיוסי חישלם ללא הרף במסעות מפרכים, אימוני פשיטות וכיבוש יעדים מבוצרים. מיוסי הקפדן שם דגש רב על אגרסיביות ותוקפנות, וזכה להערכת אנשיו משום שחלק איתם כל קושי ולא הטיל עליהם דבר שלא עשה בעצמו.

פלוגה מגדוד הסיירים ה-6 מפטרלת בחופי הפיליפינים במה

פלוגה מגדוד הסיירים ה-6 בפטרול באי דינאגאט במהלך הפלישה לפיליפינים.

"במהלך הפלישה ללייטה בחודש אוקטובר, זכו הסיירים של מיוסי לכבוד המיוחד של השתלטות של שלושה איים קטנים שחסמו את המפרץ והיה הכרח להשתיק אותם לפני שהפלישה האמיתית יכלה להתבצע. המשימה בלייטה נראתה נועזת, כמעט התאבדותית, אך בסופו של דבר התנסו הלוחמים שלו רק במעט קרבות משום שהיפנים נטשו את רוב האיים ממש לפני שנחתו שם. מיוסי המתוסכל שלח הודעה למפקדה: "אנחנו כאן עם כל הכדורים הארורים ובלי אף יפני." מאז חתו בלוזון המתין מיוסי למשימה גדולה, אך שום משימה כזאת לא נראתה באופק" (עמוד 29). גדוד הסיירים ה-6 היה, למעשה, משועמם ושיווה למשימה שכזו כמו אוויר לנשימה.

התכנית

220px-Robert_Prince

רוברט פרינס, מפקד הפלוגה החביב על מיוסי.

המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה מסובכת במיוחד הזמן הקצר שעמד לרשות הפושטים ומשום שהמחנה נשמר על ידי 700 שומרים מן הצבא הקיסרי היפני. בנוסף סמוך למחנה השבויים חנו שתי חטיבות חי"ר יפניות. בשל מורכבות המשימה הטיל מיוסי את ביצועה על מפקד הפלוגה החביב עליו, רוברט פרינס, קצין מילואים בוגר סטנפורד. ""קול". זה היה התואר שבו כולם נהגו לתאר את פרינס. ובמובנים כה רבים: שקול, רך דיבור, שיטתי, אוהב ספר, לא מתרשם בקלות, מגיב לאט, אולי מרוחק מעט. בפשיטת פתע של קומנדו, שהיא אולי ההיתקלות הצבאית הסוערת ביותר, קור הרוח היה התכונה החיונית, סם הנגד, לפרינס היתה התכונה הזאת" (עמוד 30).

למרות שגדוד הסיירים ה-6 לא היה מתורגל (וכי מי היה אז מתורגל) בחילוץ בני ערובה ושחרור שבויים, ניגש פרינס למשימה ועוד באותו היום הציג בפני מיוסי תכנית מפורטת הכוללת פשיטת בזק רגלית ונסיגה מהירה במסע מזורז לקווי הצבא האמריקני. כבר באותו יום, בשעות אחר הצהריים, יצאו 121 לוחמי פלוגה ג' בפיקוד פרינס והמג"ד, מיוסי, לכיוון קאבאנאטואן. הודות לכושרם הגופני הגבוה נעו הסיירים במהירות רבה וכבר למחרת היום חברו למפקד כוחות הגרילה המקומיים, קפטן פחוטה, ומאתיים לוחמיו בכפר בלינקריין המרוחק כשמונה קילומטרים ממחנה השבויים.

שרטוט של מחנה השבויים בקבאנאטואן.

שרטוט של מחנה השבויים בקבאנאטואן.

תכניתו של פרינס, אותה סיכם עם מיוסי ועם פחוטה הייתה פשוטה והסתמכה על מהירות וכוח אש עדיף. קפטן פחוטה ולוחמי הגרילה הפיליפינים שלו יעסיקו באש את הבסיס הצבאי הקרוב וימנעו מעבר תגבורות לכיוון מחנה השבויים. הם יעשו כן באמצעות שליטה על הדרך היחידה המקשרת בין הבסיס למחנה – הגשר על נהר קאבו. במקביל, מחלקה בפיקוד סגן ג'ון מרפי תתפרס מסביב למחנה השבויים ותיתן את האות לפתיחת המבצע באמצעות מכת אש מתואמת על עמדות השמירה בבסיס. פלוגה ג' עצמה תתקוף את השער הראשי, תסתער אל תוך המחנה ותשטוף אותו באש. פרינס העריך כי משך הפעולה יהיה כחצי שעה ולאחריה תתבצע נסיגה רגלית זריזה לכיוון הכפר בלינקריין ומשם אל עבר יחידות הגיס השישי. דאגתו העיקרית של פרינס הייתה השטח המישורי שבו מוקם מחנה השבויים, אשר מנע הגעה נסתרת לקרבתו. הוא פתר את הבעיה על ידי שימוש ברעיון יצירתי.

הפשיטה

350px-P61.black.widow.arp.750pix

מטוס הפצצה מסוג P-61 המכונה "האלמנה השחורה".

למחרת היום בעוד לוחמיו של קפטן פחוטה מתמקמים במארב המתוכנן, החלו הסיירים של מיוסי לנוע בזחילה בינות העשב לעבר מחנה השבויים. הזקיפים היפנים לא נתנו דעתם עליהם, משום שהיו מרוכזים במשהו מעניין הרבה יותר. כתרגיל הסחה הזמין מיוסי טיסת סיור של מטוס הפצצה מסוג P-61 המכונה "האלמנה השחורה". המטוס חג מעל למחנה השבויים עד אשר חצו הסיירים את השדה המישורי והגיעו לנקודה ממנה תכנן פרינס כי תחל הפשיטה. הוא עצמו התמקם עם הכוח העיקרי בסמוך לשער הראשי של המחנה. בשעה שבע וארבעים פתח סגן מרפי באש מרובהו והרג את הזקיף היפני במגדל הסמוך אליו. הירייה היוותה את אות הפתיחה למבצע.

"ברגע שנשמע קול רובהו של הלוטננט מרפי, פרץ מטח האש מקצה אחד של המתחם ועד קצהו. בתוך חמש-עשרה שניות נוטרלו כל מגדלי השמירה והמצדים או שנמחקו כליל. היפנים לא היו מסוגלים להגיב. ההפתעה היתה כה מוחלטת, וכוח האש כה כבד מכל העברים, עד שהאויב נותר משותק. פלוגה ג' של פרינס, השפופה לאורך הכביש הקדמי, פתחה במכת אש כה אדירה, עד שהיתה מוגזמת בעליל. כפי שתיאר זאת אחד הסיירים, "קצרנו אותם כמו שחת." מאחר שהיו רק מטרות אנושיות בודדות גלויות לעין שהסיירים הממתינים יכלו לכוון אליהם את רוביהם, הם כיבדו מטרות אלה בכמויות אש אבסורדיות. השומר במצד הקדמי ביותר נוקב בכדורים רבים כל כך, עד כי ראשו ופלג גופו העליון "התנדפו", כלשונו של אחד הסיירים. שומר במגדל הצפוני-מזרחי נחצה לשניים בקו המותן. פלג גופו העליון נשר מעבר לאדן החלון של בית המשמר ונחת בניתור רטוב, כשעשן עולה מבשרו" (עמוד 228).

מפקד הפלוגה, פרינס, ופישר, רופא הגדוד, שנהרג בפשיטה.

מפקד הפלוגה, פרינס, ופישר, רופא הגדוד, שנהרג בפשיטה.

לאחר ששכחה האש, בעוד אנשי פלוגה ג' פורצים אל המחנה דרך השער הראשי ופרינס בראשם, השמיד צוות בזוקאים מן הכוח של סגן מרפי את טנקים ומשאית מלאה בתריסר חיילים יפנים. חיילי פלוגה ג' החלו מבצעים סריקה בבסיס, תוך שהם מחסלים את שאריות ההתנגדות היפנית. בתחילה לא האמינו השבויים כי הסיירים הם באמת חיילי צבא ארצות הברית, אך מרגע ששוכנעו החלו צועדים בעקבותיהם לעבר השאר הראשי כאשר פרינס מחיש את הקצב ככל יכולתו.

עוד השבויים ומחלציהם ממהרים לעבר השער הראשי, חלקם נישאים על גבם של הסיירים, ניתחו עליהם פגזי מרגמה. חייל יפני בודד הציב מרגמה וניסה לבדו למנוע את הבריחה ההמונית. לבסוף אותר החייל בידי הסיירים ונהרג, עם זאת מן הירי היו מספר פצועים והרוג – רופא גדוד הסיירים ד"ר ג'יימס פישר. בינתיים, במחנה הצבאי היפני שוגרה תגבורת לעבר מחנה השבויים שכללה טנקים וחיילי רגלים. קפטן פחוטה ולוחמיו התכוננו לבואם וניסו לפוצץ את הגשר המוביל למחנה. הגשר לא הושמד אולם הפך בלתי עביר לטנקים. שאר התגבורת רותקה באש לגשר ולא הצליחה לעבור.

השבויים שחולצו לאחר שהגיעו למקום מבטחים.

השבויים שחולצו לאחר שהגיעו למקום מבטחים.

שבוי אחד נותר במחנה (הוא סבל מחירשות והיה בשירותים במהלך הפשיטה) אולם הוא נאסף בידי לוחמי גרילה למחרת בשוטטו לבדו בג'ונגל. חצי שעה לאחר תחילת הפשיטה כבר היו הסיירים והשבויים בנהר פמפנגה ובדרכם חזרה לקווים האמריקנים. בנהר פגשו החיילים את שיירת הפרדות שנועדה לסייע להם בנסיגתם. משם הם פנו לעיירה טאוואלרה, המרוחקת רק 16 קילומטרים מן המחנה, אשר נכבשה כבר על ידי כוחות הגיס השישי בעודם מתקדמים לעבר לוזון. בטאוואלרה חברו השבויים והסיירים למשאיות והגיעו חזרה לבסיס ממנו יצאו הסיירים לפשיטה. השבויים זכו לטיפול רפואי ופונו לארצות הברית.

כרזת הסרט

כרזת הסרט "שחרור בעורף האויב" שנעשה ע"פ הספר בשנת 2005.

הפשיטה, בה נהרגו מעל 500 חיילים יפנים (אבדות הסיירים היו שני הרוגים, הרופא וסייר שנהרג מירי דו צדדי, ועשרים ושלושה פצועים) וחולצו 512 שבויים, הייתה הצלחה גדולה. גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות צבא ארצות הברית באוקיינוס השקט, "שהתרגש מהצלחת הפשיטה, העניק לקולונל מיוסי ולקפטן פרינס את "צלב השירות המצטיין" ואמר כי "שום דבר במלחמה הזאת כולה לא העניק לי סיפוק אישי כה רב". לקציני הסיירים האחרים הוענק "כוכב הכסף", וכל החוגרים קיבלו את "כוכב הברונזה"" (עמוד 270). גדוד הסיירים ה-6 והפעולה נחשבים לחלק מהותי ממורשת רגימנט הריינג'רס ה-75 של הצבא ארצות הברית. שמותיהם של פרינס ומיוסי אף נחקקו "ב"היכל התהילה של הסיירים" בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בשנת 1999" (עמוד 274). למרות הצלחתה נשכחה הפשיטה מן הלב בשל קרב איוו ג'ימה מרובה הנפגעים שהתרחש מיד לאחריה. דעת הקהל האמריקנית מיקדה את עניינה בנחתים ובהר סוריבצ'י וסיפור הפשיטה נדחק מן הזיכרון הציבורי. בעקבות העניין המחודש בסיפור יצא ב-2005 סרט הוליוודי על הפשיטה.

ובתפקיד רמטכ"ל הצבא האמריקני – גולנצ'יק\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא אובמה בחר בגנרל ג'וזף "ג'ו הלוחם" דנפורד, נחת קשוח שלחם בעיראק ובאפגניסטן, כיו"ר המטות המשולבים. יתכן וזו הסנונית המבשרת על נכונות הנשיא "לנעול את המגפיים" ולשלוח כוחות קרקעיים למאבק בדאע"ש

635664260494155793-GTY-472245564

נשיא ארצות הברית אובמה מודיע על בחירתו בגנרל הנחתים דנפורד לתפקיד יושב ראש המטות המשולבים.

החודש הודיע נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כי הוא מתכוון למנות לתפקיד יו"ר המטות המשולבים את מפקד חיל הנחתים (United States Marine Corps), הגנרל ג'וזף "ג'ו הלוחם" דנפורד הבן. נחתים בדרך כלל אינם זוכים להתמנות לתפקיד הגנרל הבכיר ביותר במטות המשולבים ודנפורד, שמינויו צפוי להיות מאושר בסנאט, יהיה הנחת השני בסך הכול שיתמנה לתפקיד. זאת, ככל הנראה, משום שהנחתים מפורסמים בהיותם דעתנים האומרים את אשר על ליבם ומתעלמים משיקולים דוגמת פוליטיקה או טקט. הוכחה לכך ניתן למצוא בכך שכהונתו של הנחת היחיד שהחזיק עד כה במשרה, הגנרל פיטר פייס, לא הוארכה והוא "הלך הביתה" כעבור שנתיים בלבד.

עותק של קובע 3

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

מי שיקרא את מה שיש לעיתונות האמריקנית ולחבריו לנשק לומר עליו יגלה שהטקסטים מוכרים לו ממש כאילו היה קורא על גבי אשכנזי או גדי איזנקוט מגולני. למרות שהנשיא מסתייג מהפעלת כוחות קרקעיים בלחימה נראה שהוא בחר רמטכ"ל שצמח דווקא שם. בקיצור, הנשיא אובמה בחר גולנצ'יק.

גולני האמריקנית

המשתתפים הזרים בקורס בחיל הנחתים באנדרטה של החיל. רפול (בכומתה לראשו) ראשון מימין בשורה האמצעית.

המשתתפים הזרים בקורס בחיל הנחתים באנדרטה של החיל. רפול (בכומתה לראשו) ראשון מימין בשורה האמצעית.

רפאל איתן, שהשתלם בקורס בנחתים בשנות ה-60' כתב בספרו כי מצא "דמיון רב בין ה"מארינס" והצנחנים שלנו – באורח ההתנהגות והחשיבה, בנכונות הבלתי-מסויגת לשאת בכל נֵטל, בדבקות במטרה ובתחושה, שאין גבול ליכולתו של הלוחם" (עמוד 75). בחינה של ההיסטוריה הקרבית, כמו גם אופיו של החיל, מלמדת כי הנחתים (שבחרו בכלב הבולדוג כסימן לקשיחותם) אכן דומים מאוד לחטיבות החי"ר של צה"ל. אולם נראה כי היחידה הדומה להם במיוחד אינה הצנחנים (שמקבילים יותר לריינג'רס ולכוחות המוטסים) אלא דווקא חטיבת גולני, שאחד המפקדים שלה המשיל אותה לרוטוויילר.

הנחתים מניפים הדגל בקרב איוו-ג'ימה, במלחמת העולם השנייה . צילום: ג'ו רוזנטל.

הנחתים מניפים הדגל בקרב איוו-ג'ימה, במלחמת העולם השנייה . צילום: ג'ו רוזנטל.

חיל הנחתים, בו צמח דנפורד, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב-120 השנים האחרונות בשל יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר היו בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל במלחמת העולם השנייה, בקרבות הנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין (בו לחם אביו של דנפורד) במלחמת קוריאה, במלחמת וייטנאם וכלה באפגניסטן ועיראק. למרות זאת ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. בשל כך גיבשו לעצמם גאוות יחידה ׁׂקשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", שפירושו "נאמן תמיד".

"לוחם של לוחמים"

דנפורד, 59, גדל במשפחה אירית קתולית בבוסטון, כבנו של נחת לשעבר שהפך לאיש משטרה. הוא התגייס לחיל הנחתים בשנת 77', בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם בה שרר משבר "הצבא החלול" שכלל מצוקת תקציב, ציוד ובעיקר מחסור בכוח אדם אדם איכותי. המג"ד הראשון שלו, ג'וזף הואר (לימים גנרל אף הוא), העיד כי בחיל של אותם ימים דנפורד בלט. לאחר שהשלים את הכשרתו כלוחם וקורס קציני חי"ר שירת כמפקד מחלקה ופלוגה בחטיבה ה-1. המג"ד הואר מינה את דנפורד, והוא רק סגן צעיר, למפקד פלוגה ותיקה. לדברי הואר, דנפורד "עבד קשה מאוד, ותוך זמן קצר ממש משך את החבר'ה אחריו. ברור שהיתה לו מידה רבה של מנהיגות והוא הוכיח זאת כבר בהתחלה."

בהמשך השלים קורס "ריינג'רס", אחד הקורסים המפרכים בצבא ארצות הברית, ובשנת 95' פיקד על הגדוד השלישי בחטיבה ה-6 של החיל. ב-88' שירת דנפורד כמדריך בקורס הקצינים של החיל בקווניטיקו, וירג'יניה, ולאחר מכן כעוזרו של סגן יושב ראש המטות המשולבים בפנטגון. התפקיד דרש אמנם סט כישורים שונה מזה שנדרש ממנו עד אז כקצין נחתים קרבי, אבל דנפורד עמד באתגר. כמפקד שידר קור-רוח ורוגע גם בסיטואציות המורכבות ביותר, בין שהיו אלו שימועים בקונגרס ובין שבפיקוד על לוחמים בשדה הקרב.

דנפורד בעיראק 2

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד רגימנט החי"ר ה-5 של חיל הנחתים במלחמת עיראק, 2003.

במלחמת עיראק, פיקד על הרגימנט ה-5 של הנחתים. הכוחות ציפו כי יקבלו הוראה לפלוש לעיראק בתוך יומיים. לפתע שאל מפקד האוגדה, הגנרל ג'יימס מאטיס, את דנפורד אם כוחותיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום אולם עד מהרה נשלח הרגימנט לבגדד.

דנפורד הנהיג את אנשיו מלפנים כשהוא נע חשוף בצריח רכב הפיקוד או ברגל בסמוך ללוחמים, כשכל העת כוחותיו נתונים תחת אש. מאוחר יותר במלחמה, כאשר רכבו נפגע ממטען צד, הוא זינק החוצה עם שאר הנחתים, אקדחו שלוף. בשל סגנון הפיקוד הלוחמני והקשוח שלו זכה לכינוי – "ג'ו הלוחם" ("Fighting Joe"). שאיפתו העיקרית באותה עת, כפי שהגדירה בראיון לרשת הטלוויזיה "פוקס", היתה להיזכר בהיסטוריה כמפקד שהנחתים שלו סמכו עליו.

בפברואר 2013, התמנה למפקד כוחות הקואליציה באפגניסטאן ובאוקטובר שעבר למפקד הנחתים. בדרך הספיק לפקד על אוגדה ולהשלים שני תארים שניים, האחד בממשל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון והשני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת טאפטס.

זה שמגיע עם הכי הרבה

הגנרל סלבה וסגן שר החוץ דאז דני איילון, בעת ביקור בישראל, 2010.

הגנרל סלבה וסגן שר החוץ דאז דני איילון, בעת ביקור בישראל, 2010.

לא פחות מעניין הוא האיש שישמש כסגנו של דנפורד – גנרל חיל האוויר פול ג'. סלבה. ילקוט השירות של סלבה מעיד על הצבא האמריקני כמאה עדים. סלבה הוא טייס תובלה שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על טייסות, בסיסים ומפקדות תובלה ולוגיסטיקה בכוחות המשולבים האמריקניים. בעיניים ישראליות הרעיון שבמינוי טייס תובלה לתפקיד בכיר מראש להק בחיל האוויר הוא בלתי נתפס. אצלנו, סגן הרמטכ"ל הוא תמיד טייס קרב, שייט או חי"רניק זולל עקרבים, אבל דווקא במינוי הזה טמון לא מעט מן ההבדל שבין הצבא האמריקני וצה"ל.

הצבא האמריקני מרובע ומסודר, ועל כן נוהגים אנשיו להתפעל מ"תורת האלתור" של עמיתיו מן המדינה הקטנה מוקפת האויבים. כבר נאמר בעבר כי קצין אמריקני בחדר עגול ימצא דרך לעמוד בפינה. אולם לצד הקפדנות, הסדר והבירוקרטיה ישנה תורה סדורה והבנה עמוקה את מהות המלחמה. מלחמה היא לוגיסטיקה הרבה יותר מאשר שהיא לחימה. במלחמה, אמר פעם גנרל אמריקני, מנצח זה שמגיע ראשון עם הכי הרבה. אין הרבה תועלת בכוח שיגיע ליעד כשהוא קצר באספקה, דלק ותחמושת. את הלקחים הללו הפנים הצבא האמריקני כבר במערכה בצרפת ב-44' והוא משתדל (במידה רבה של הצלחה) ליישמם גם כיום.

מגפיים על הקרקע

נחתים בתרגיל, 2007.

נחתים בתרגיל, 2007.

מינויו של דנפורד, שצפוי להיכנס לתפקיד באוקטובר הקרוב, עשוי לסמן את שובו של התמרון היבשתי לשדה המערכה כנגד המדינה האסלאמית. זאת בניגוד למדיניותו של הנשיא אובמה עד כה שנשענה על הפעלת כלי טיס ומספר פשיטות קומנדו. בניגוד לכמה מקודמיו בתפקיד השלים דנפורד מסלול פיקוד מלא ביחידות חיל-הרגלים. במידה והממשל האמריקני אכן יחליט לשלוח כוח קרקעי כנגד דאע"ש הוא יהיה מורכב בעיקר מיחידות שכאלו ומכוחות מיוחדים. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה ביקר בצבא האמריקני קצין צה"ל שלחם בלבנון כמפקד חטיבת חי"ר. אחד הקצינים שפגש אמר לו כי ארגוני טרור היברידיים, דוגמת חזבאללה ודאע"ש, לא ניתן להכריע מן האוויר. בלחימה מן הסוג הזה, אמר, "אתה נועל את המגפיים שלך.