הרוסים משפרים עמדות מול נאט"ו \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב תקיים רוסיה תרגיל צבאי גדול בקרבת גבולה המזרחי של ברית נאט"ו. בספר המתח "סערה אדומה עולה" שימש תרגיל כזה כמסווה לפלישה רוסית למערב אירופה. הפעם נראה שהרוסים רק משפרים עמדות לסיבוב הבא.

קלנסי הציג תרחיש אפשרי למלחמת העולם השלישית, (מקור: סימניה).

בספרו "סערה אדומה עולה" (הוצאת ספרית מעריב, 1988) הציג הסופר האמריקני טום קלנסי תרחיש מלחמה אפשרי בין ברית המועצות וכוחות ברית נאט"ו. מלחמת העולם השלישית פורצת לאחר שפיגוע שביצעו קיצונים אסלאמיים בבית זיקוק מרכזי הותיר את ברית המועצות עם עתודות נפט מעטות. לתפיסת שר ההגנה, עליהם "להשיג עוד נפט. פשוט מאוד. האפשרות האחרת היא כלכלה נכה, אזרחים רעבים ויכולת הגנה עצמית מצומצמת" (עמוד 29). הפתרון הוא להשתלט בכוח צבאי על שדות נפט במדינות המפרץ הפרסי, עליהן ארצות הברית מחויבת להגן. בכירי הצבא הרוסי הוגים מבצע צבאי – "סערה אדומה" שמו – שמטרתו להעסיק בלחימה את כוחות נאט"ו וארצות הברית באירופה ולמנוע מהן לסכל את ההשתלטות על שדות הנפט.

הרוסים פותחים במבצע הונאה מתוחכם (ברוסית, מסקירובקה) בכדי להטעות את נאט"ו באשר לכוונותיהם ובכדי לייצר עילה למלחמה. קצין מודיעין במילואים בצי האמריקני בשם טולנד הוא היחיד שמבחין בשינוי בדפוסי הפעולה של הסובייטים. כך למשל, הוא מזהה שהם עשו "כמות רצינית של תמרונים מבצעיים, יותר מהרגיל לגבי העונה הזאת" (עמוד 67). כתוצאה מכך הוא מועבר למדור "כוונות" במפקדת הצי שמפקדו הוא קולונל בחיל הנחתים בשם צ'אק לאו. "בהיותו לבוש בסוודר בצבע ירוק-זית האהוב על קציני הנחתים לא נראה לאו כגבר בעל גוף, ומבטא המערב-התיכון שבפיו העיד על גישה נינוחה, כמעט משועממת, לחיים. אבל עיניו החומות אמרו משהו שונה בתכלית. קולונל לאו כבר החל לחשוב לפי קווי המחשבה של טולנד, והדבר לא שימח אותו בכלל" (עמוד 69). במסווה של תמרון צבאי רחב היקף (ממש כמו במלחמת יום הכיפורים) נערכים הרוסים לתקוף את מערב אירופה. כשהמלחמה פורצת, הרבה תודות לערנות שגלה קצין המודיעין, נאט"ו אינה נתפסת עם "המכנסיים למטה". גם כך מציבים הרוסים אתגר משמעותי ומצליחים להפתיע ואף להבקיע. רק תודות להימור מושכל שמבצע גנרל רובינסון, מפקד כוחות נאט"ו באירופה, ששירת ב"וייטנאם, ארבעה מחזורי שירות, האחרון כמפקד האוגדה המוטסת ה-101; נחשב בעיני הצפון-וייטנאמים כטקטיקאי מסוכן וחדשני באופן יוצא מן הכלל" (עמוד 690), מצליחים כוחות המערב להפוך את הקערה על פיה.

הרוסים באים? 

כוחות שריון של צבא רוסיה בתרגיל.

עד כאן הספר, אבל דומה שהמציאות מתכתבת עם הדמיון. לקראת סוף אוגוסט מתכננת רוסיה לקיים תרגיל צבאי הכולל 100 אלף חיילים בגבול המזרחי של ברית נאט"ו. התרגיל, "מערב" שמו (ברוסית, זאפד), יתקיים בבלארוס, בים הבלטי, במערב רוסיה ובמובלעת הרוסית של קלינינגרד, ויכלול את ארמיית משמר השריון הראשונה. הכוח כולל כ-800 טנקים, יותר מ-300 תותחים ותריסר משגרי טילים טקטיים, וכן יחידות נ"מ ולוחמה אלקטרונית. יהיה זה ריכוז הכוחות ההתקפי הרב ביותר שריכזה רוסיה אל מול נאט"ו מאז תום המלחמה הקרה. התרגיל אינו מהווה, ככל הנראה, תגובה לסנקציות הכלכליות החדשות שהטיל הקונגרס האמריקני על רוסיה (בתגובה סילקה רוסיה כמה מאות דיפלומטים אמריקנים משטחה), אלא חלק ממאמציו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לחזק את הכוח הצבאי של רוסיה, שרק בשנים האחרונות פלשה לגיאורגיה, השתלטה על חצי-האי קרים, התערבה במזרח אוקראינה ופרסה כוחות בסוריה. בנוסף ביצעה רוסיה תמרונים מפתיעים ומהירים בים הבלטי והטרידה באמצעות כלי שיט וטיס מטוסים וספינות של נאט"ו.

אז לא, סביר שבניגוד למה שהתרחש בספר, התרגיל לא נועד לשמש כיסוי למתקפה רוסית ממשמשת ובאה. מנגד, התרגיל עשוי לשמש תירוץ להגברת הנוכחות הצבאית של רוסיה בבלארוס, הגובלת בשלוש חברות קריטיות בנאט"ו: פולין, ליטא ולטביה. בהקשר לכך ציין מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית, גנרל ריימונד תומאס, שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות ריינג'רס וכוח דלתא, לפני כחודש בוועידת הביטחון הלאומית באספן, קולורדו, כי "החשש הגדול הוא שהם לא יעזבו, וזה לא פרנויה". אף שבלארוס מתנגדת לנוכחות קבע של כוחות צבא רוסיים בשטחה, לא מן הנמנע שפוטין ינצל את התרגיל בכדי לעשות בדיוק את זה. כך יתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם יחזיר את בלארוס לתלם תחת ההגמוניה הרוסית וגם ייצר הרתעה מול נאט"ו. התרגיל, אם כן, עשוי להוות שיפור עמדות רוסי מול כוחות נאט"ו שמציב את כוחות היבשה של רוסיה, שגם כך נהנים מיתרון משמעותי בסדרי כוחות, בעמדת פתיחה טובה יותר במקרה של עימות.

מימין: הגנרל סקפרוטי בעת ביקור בישראל לצד מפקד אוגדת עזה, תא"ל יהודה פוקס, (מקור: ויקיפדיה).

אף שהמפקדים הבכירים בפיקוד אירופה של ארצות הברית, האחראי על זירת המבצעים הכוללת את אירופה, רוסיה וגם ישראל, ובנאט"ו הדגישו השבוע בהצהרות לתקשורת כי הסבירות לפריצת מלחמה נמוכה, הרי שהם בכל זאת חוששים להיתפס לא מוכנים. לפני כחודשיים ביקש מפקד כוחות נאט"ו באירופה, גנרל קרטיס סקפרוטי (שבדומה למקבילו בספר של קלנסי, הוא קצין צנחנים שפיקד על האוגדה המוטסת ה-82), מן הסנאט האמריקני משאבים נוספים לחיזוק יכולות תצפית ואיסוף מודיעין של הפיקוד, כמו גם את פריסתה של אוגדת שריון שתהיה מוצבת באירופה בקביעות. סקפרוטי, שנושא בתפקיד כפול כמפקד פיקוד אירופה וכוחות נאט"ו ביבשת, אמר כי כוחותיו יכולים "להרתיע את הרוסים שאנו רואים. אך הפיקוד זקוק לאמצעי מודיעין טובים יותר כדי שנדע בדיוק כאשר דברים ישתנו ואוכל לפקד על כוחות הפיקוד בצורה טובה יותר".

עד שיסתיים התרגיל תפרוס ארצות הברית גדוד צנחנים במדינות הבלטיות הגובלות בבלארוס ותעכב את חילופי הכוחות של קבוצת הקרב שבפולין, כוח רב-לאומי בהיקף של חטיבה. בנוסף, במטרה להגביר את המוכנות התקיים החודש בגאורגיה תרגיל צבאי משותף עם נאט"ו ורק לאחרונה הודיעה שבדיה כי גם צבאה יקיים בקרוב תרגיל משותף עם כוחות נאט"ו בהיקף גדול מבעבר. שני התרגילים לא מתקרבים בהיקפם כלל לתרגיל "מערב" שתקיים רוסיה בסוף אוגוסט בואכה ספטמבר.

משמאל: נשיא רוסיה פוטין והרמטכ"ל גראסימוב צופים בתרגיל צבאי.

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים אחרים דוגמת המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?) הממצה את יתרונותיה של רוסיה ביעילות עובדת. סביר שמהלכים אלו גם יחייבו את נשיא ארצות הברית, טראמפ, לשקול מחדש את מידת המעורבות של ארצו בנאט"ו. לא מן הנמנע שיבחר להגדיל אותה, על אף הכרזותיו בטרם הבחירות. מפקד כוחות צבא היבשה האמריקני, הגנרל פרדריק הודג'ס, אמר שכוחות נאט"ו יהיו מוכנים לכל התפתחות. אולם, ציין הודג'ס, שבשעתו פיקד על חטיבה באוגדה המוטסת 101 במלחמת עיראק, "אנחנו לא הולכים לעמוד על החומות בהמתנה שמשהו יקרה". למרות ההצהרה הצפויה, דומה שהתרגיל, כמו גם התנהלותה של רוסיה בנושאים נוספים, שומרים את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בניסיונות לנחש מה תעשה רוסיה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.08.2017)

 

 

מודעות פרסומת

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כל הדרכים מובילות לפריס\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

הבחירות בצרפת בחודש הבא יקבעו את עתיד היבשת, בין גוש אירופי מאוחד למדינות מפורדות המתחמשות להגן על עצמן מפני רוסיה ומהגרים: המנצחים, המפסידים ואיפה ישראל יכולה להרוויח מזה.

ביום רביעי, ה-29 במרס, הפעילה ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, את סעיף 50 באמנת ליסבון, המקבע את התהליך לעזיבת האיחוד האירופי. תהליך עזיבתה של הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת את האיחוד הוא מכה אנושה למדינות החברות, לממסד בבריסל ולכל הרעיונות הליברליים שהמפעל האירופי ייצג, אך ייתכן שמדובר רק בטריילר לסרט על התפרקות האיחוד. כעת, אחרי ההפסד שנחל חירט ווילדרס בהולנד, עיני היבשת והעולם נשואות אל צרפת, שבחודש אפריל תצביע על זהות נשיאה (או נשיאתה) הבא.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כי עם כל הכבוד לבריטניה, צרפת (יחד עם גרמניה) היא הלב של האיחוד האירופי: היא אחת משש המדינות שייסדו את ברית הפחם והפלדה, שנועדה לבסס קשרים כלכליים ככבלים שימנעו מלחמה שלישית ביבשת; היא משתמשת במטבע האירו; צרפתית היא השפה המדוברת בארבע מדינות אירופיות בנוסף לצרפת; הצבא הצרפתי הוא הצבא הפרוס ביותר בעולם מבין צבאות היבשת (ובעולם הוא שני בפריסתו רק לצבא האמריקני) וכעת, עם עזיבת בריטניה, צרפת תהיה למדינה היחידה באיחוד המחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם ובארסנל גרעיני. התרחיש שבו מרי לה-פן תנצח בבחירות ותוביל תהליך Frexit, שעשוי להיראות בדיוני ומנותק מהמציאות, ממש כפי שניצחונו של טראמפ בבחירות לארה"ב נראה בבוקר השמונה בנובמבר, גלי ההדף יהדהדו לאורך היבשת. לא יהיה מדובר רק בניצחון נוסף לתנועות האירו-סקפטיות ולמנהיגים הלאומנים מהקרמלין ומהבית הלבן, כיוון שמעבר להשלכות הכלכליות הברורות, תיווצר תמונה מדינית-ביטחונית חדשה ביבשת.

שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין, (מקור: ויקפדיה).

המפסידה הגדולה תהיה כמובן גרמניה, ובפרט הקנצלרית מרקל, שתספוג קרע אסטרטגי עם שלוש בנות הברית החשובות ביותר שלה בפחות משנה. המכה האנושה לרעיונות האירו-צנטריות שמובילים הקנצלרית וחברי מפלגתה תהפוך כל ניסיון להגדיל את סמכויות האיחוד לבלתי אפשרי דה-פקטו, ותהרוג את הרעיון השאפתני שנשמע מפעם לפעם בדבר הקמת צבא אירופי, רעיון שנתמך על-ידי היורשת המסתמנת, שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין. עם אובדן כיפת הברזל המדינית-ביטחונית שסיפקו בריטניה וצרפת, ובהיעדרה של הרתעה גרעינית, תהליך התעצמות והתחמשות מברלין ומזרחה הוא רק עניין של זמן. ראשיתו במענה לאימפריאליזם של הדוב הרוסי שהתעורר רעב אחרי עשרים וחמש שנים של שנת חורף, המשכו באתגר הפליטים מהמזרח התיכון שרק יתעצם ככל שהאיחוד ייחלש, ושיאו במענה לאתגרי הביטחון שמדינות אירופה ייצרו זו לזו, ובפרט בגבולות. 2017 תהיה 1914 מהתחלה.

האם תיפתח מלחמה נוספת באירופה? כנראה שלא. גם באם האיחוד יתפורר, או, לכל הפחות, ייהפך לרלוונטי הרבה פחות, הקשרים הכלכליים ותנועת האנשים בין המדינות ישמשו כרסנים. כך או כך, הגדלת ההוצאות הביטחוניות היא כמעט ודאית והיא טומנת בחובה הזדמנות פז למדינה אחת קטנה מהמזרח התיכון – ישראל.

באחרונה פרסם משרד הביטחון כי במהלך 2016 חל זינוק דרמטי בייצוא הביטחוני לאירופה, תוצאה ישירה של עליית איום הטרור והפליטים והצורך בפיתוח מענה מודיעיני, מבצעי וטכנולוגי. לישראל, עם המומחיות והטכנולוגיה, יש הזדמנות פז להגדיל את הייצוא הביטחוני ליבשת לא רק באמל"ח אלא גם בשיתוף פעולה במאמצי לוחמה בטרור וביקורת גבולות, במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ובהכשרות. באם תשכיל, את ההבנות הביטחוניות תגבה ישראל במזכרי הבנות עם היבטים מדיניים: להבטחת הייצוא, לגיבוי בינ"ל ולהגבלת תנועת החרם ביבשת. לראשונה בהיסטוריה, אירופה זה האפריקה החדשה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

רוסיה של טראמפ היא איראן של אובמה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"החיזור" של ממשל טראמפ אחרי הקרמלין נובע מזיהוי אינטרסים משותפים לארה"ב ולרוסיה, ומכוון לוותר על עקרונות ישנים בתמורה לשיתוף פעולה בנושאי ליבה, ובהם המאבק בדאעש. 

אם היינו שואלים את הישראלי הממוצע מה דעתו על איראן, כנראה שהיינו מקבלים תשובות בנוסח, "איראן היא השטן, המדינה המסוכנת ביותר בעולם ואסור לעשות איתה הסכמים בוודאי שלא כאלה שמאפשרים לה להמשיך ולממן את הטרור באזור".

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, פיתח מדיניות בנושא האיראני שנובעת מזווית ראייה אחרת: איראן היא מעצמה אזורית עם כלכלה שברירית, הנהגה שמנוהלת בסופו של יום ע"י שיקולי ריאל-פוליטיק וציבור שקרוע בין שמרנים רדיקליים לליברלים פרו-מערביים. כמו שאיראן היא חלק מהבעיה במזרח התיכון, כך היא תוכל – בהפעלת מקלות (סנקציות) וגזרים (מו"מ) מתאימים – להיות חלק מהפתרון. שיאו של הפלירט האמריקני-איראני הגיע לשיאו בקיץ 2015 עם החתימה על הסכם הגרעין, שדחה את האיום המיידי שהצבה איראן למדינות המתונות באזור (בהן ישראל) ואמור, בטווח הזמן הרחוק, לקרב את ההנהגות בטהראן ובוושינגטון לקראת פתרון משברים אחרים.

ואז נבחר טראמפ, ובחירתו מעמידה את כל מערכת היחסים הזו, שנבנתה על ההנחה שהיורשת של אובמה תמשיך את תהליך ההתקרבות לאיראן, בסכנה. טראמפ נוהג באופן דומה לקודמו, ומעלה על ראש שמחתו יריבה מסורתית, מסוכנת לא פחות, שאף מציבה איום אסטרטגי לביטחון, לאינטרסים ולערכים האמריקניים במזה"ת ובעולם – רוסיה. על פניו מדובר בפלירט מוזר, שלא לומר פזיז שרבים מייחסים לו מניעים סמויים של טראמפ ואנשיו, עם מעצמת-העל במיל' והמדינה היחידה אי פעם שהייתה מסוגלת להשמיד את ארה"ב. אך בראייתו של טראמפ, רוסיה אינה האנטיכרייסט שהייתה בימי המלחמה הקרה: כלכלתה מקרטעת, גבולותיה מאותגרים ע"י יריבים ממערב (נאט"ו) ומדרום (סין) והיא חולקת עם ארה"ב אינטרסים אסטרטגיים במרחבים שונים, שהמרכזי והמיידי בהם הוא המאבק בשטן של המאה ה-21, הג'האד העולמי (באופן אירוני, אותו יריב משותף שאובמה זיהה לארה"ב ולאיראן).

514793

אם רוסיה כל-כך מעוניינת בכניסה לבוץ הסורי, למה שנפריע לה? אם היא מתערבת בתהליכים הדמוקרטיים במדינות מזרח-אירופה, למה שנתערב אם הן לא מסוגלות ולא מוכנות להגן על עצמן? ואם, במסגרת מגה-דיל בין-מעצמתי, נוכל לסחוט ויתורים ממוסקבה בתחומים שבהם היא פוגעת ישירות בארה"ב (סייבר, התנגשויות בים הצפוני, גרעין וטילים בליסטיים בין-יבשתיים) ולכונן שת"פ מול האויב המיידי (הג'יהאד העולמי) או העתידי (סין), אז מה זה כבר ויתור על זניחת המחויבות למדינת עולם-שלישי אירופית כמו ליטא, לטביה או אסטוניה?

הברית הטרנס-אטלנטית החדשה היא, בחזונו של טראמפ, ברית של נוצרים, שמרנים, לאומנים-לבנים ואוטוקרטים שאינם מייחסים חשיבות יתרה לשיח ערכים של "טוב ורע" אלא רק לכוח ולאלו החזקים מספיק כדי לדורשו. אם לברית טראמפ-פוטין יבקשו להצטרף מנהיגים בעלי דעות דומות כלה-פן או ווילדרס, הם יותר ממוזמנים. רבים זוכרים לטראמפ את אמירתו שברית נאט"ו היא "מיושנת", אך היה גם חלק שני למשפט – נאט"ו מיושנת כיוון שאינה נלחמת בטרור. במסגרת אותו מגה-דיל, יבקשו טראמפ ופוטין לשרטט מחדש את המזרח התיכון, ככל הנראה בהתאם לטעמיו של האחרון בתמורה לוויתורים שיעשה במישור הבילטראלי. מאטיס-שויגו זה הסייקס-פיקו החדש והפעם, מאה שנים מאוחר יותר, הם יחלקו את הלבנט באופן שאמור להתחשב באינטרסים העדתיים והדתיים של מיליוני תושבי עיראק וסוריה, ומתוך אינטרס משותף של פגיעה, קשה ככל הניתן, בג'יהאד העולמי.

אך בכל חדר יש פיל ובמקרה הזה, הפיל הוא אותו פיל שאתו התחלנו את המאמר: בסוריה פזורים מאות (אם לא אלפי) לוחמים איראניים, והם לא ימהרו לסגת מהמסדרון היבשתי שסללו לבני בריתם בלבנון. בכוח לא יוציאו אותם, וסנקציות הן כלי רגיש ונפיץ מדי, מה שמציב סימן שאלה לגבי מה התמורות שארה"ב ורוסיה מסוגלות לתת לאיראנים בתמורה לנסיגה, וכמובן – האם באמת אותה נסיגה חשובה להן מספיק בכדי לשלם?


רותם אורג הוא סופר, ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

(מקור: ויקיפדיה).

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

sicario_poster

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)