מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני | מאת גל פרל פינקל וסא"ל ירון

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים. במאמר זה נבחנה רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה, כדי להבין מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. 

• פורסם ב"מערכות" גיליון 488
• יולי 2020, עמודים 47-40

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת הקומנדו החדשה, חטיבת עוז. "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". החטיבה מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז כמו גם יחידות מובחרות במילואים, וכפופה לעוצבת האש המובחרת.

מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה יעילה יותר שלהן בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם לחם צה"ל בעשור האחרון.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלַגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט, והחטיבה רואה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה־89 שעליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. כוחות למבצעים מיוחדים פועלים במנותק מכוחות אחרים ונדרשים, כמעט תמיד, להסתמך על עצמם בלבד, כשלעיתים ניתן להם סיוע אש מצד גורמי אוויר, יבשה וים. בשל כך לרוב מתועדף הכוח מבחינת משאבים, ציוד, כוח אדם איכותי והכשרה מקיפה.

ואולם בעוד שצה"ל היטיב להפעיל יחידות מיוחדות בנפרד, גם בנוהלי קרב קצרים ובמרחק גדול מן הארץ (מבצע "אנטבה" ב־1976 הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה), הוא התקשה בהפעלת כוחות בסדר גודל חטיבתי בפעולות מיוחדות והקפיד להימנע מכך. הפעמים היחידות שעשה זאת בהצלחה היו בעת הצנחת גדוד 890 בעומק סיני במהלך מלחמת סיני; הפשיטה המוסקת של שני גדודי הצנחנים במילואים על סוללות התותחים המצריות במתחם אום־כתף במלחמת ששת הימים; והנחתת חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

הדבר נובע מכך שלמרות הרצון לרכז כוח למשימות מיוחדות, הרי שהנסיבות במלחמות – הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות שוטפות, הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם – הביאו לכך שבמרבית המקרים הופעלו כוחות אלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית. אהוד ברק, הבקי בנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד סיירת מטכ"ל, ציין שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי נמנע מהלחימה. במבצעים מיוחדים, לעומת זאת – גם בעת מלחמה – האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע. מכאן שיש באופן טבעי רתיעה בקרב מקבלי ההחלטות מלאשר אותם.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו ונכנסו רגלית לרצועת עזה, כמו היו אחרון גדודי החי"ר. בספרו, "האומץ לנצח", כתב עפר שלח כי ככלל, היו במערכה בעזה מעט מבצעים מיוחדים, רובם ככולם בוצעו על־ידי שייטת 13.

במאמר זה ביקשנו לבחון את רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה. זאת כדי ללמוד מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. יש לציין שאף כי כוחות הריינג'רס בנויים כמסגרת חטיבתית, הרי שלמעט מלחמת העולם השנייה, במהלך לחימה הם אינם פועלים כחטיבה אחת. גדודי היחידה פועלים כמסגרות עצמאיות בשדה הקרב, ולכן בניתוח תיבחן הדרך שבה פעל והתאמן גדוד 3 של הרג'ימנט.

הריינג'רס – רקע

בהיסטוריה האמריקנית שימשה יחידת הריינג'רס שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, בשדאות ובקליעה עוד מימי מיליציות המתיישבים במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ולאחר מכן במלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת, ניתן לסמן את מלחמת העולם השנייה כקו פרשת המים שממנו ניתן לתאר את הריינג'רס ככוח קומנדו בהיקף גדודי וחטיבתי במלחמה מודרנית.

לאור הצלחתן של יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות, הוחלט בפיקוד האמריקני להקים שתי יחידות ניסיוניות על־פי הדגם של הקומנדו הבריטי. במסגרת חיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים, ואילו במסגרת צבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רס הראשון, וכמפקדו מונה מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ויליאם אורלנדו דארבי, קצין תותחנים שכמו כל אנשי הגדוד התנדב לתפקיד.

הגדוד עבר אימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי שבהרי סקוטלנד. ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים.

ב־8 בנובמבר, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. ב־11 בפברואר 1943 הוטל על גדוד הריינג'רס הראשון לפשוט על מוצב של הצבא האיטלקי סאנאד שבמרכז תוניסיה, המרוחק כ־20 קילומטר אל תוך קווי האויב בשטח קשה לתנועה. דארבי פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שתקפו את המוצב בשעה 2:00 בלילה. הלחימה ביעד המבוצר התנהלה מטווחים קרובים, ולאחר כשעה נכבש המוצב. לכוח הפושט היו כ־20 פצועים והרוג. מנגד, מכוח האויב נהרגו 75 חיילים ונשבו עשרה. פשיטה זו הוכיחה את כשירות גדוד הריינג'רס לביצוע משימות מיוחדות ומורכבות במיוחד.

בפלישת בעלות הברית לסיציליה פיקד דארבי על צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל את גדודי הריינג'רס 1, 3 ו־4 (שהוקמו בינתיים) וגדוד הצנחנים ה־509, בנחיתת סער אמפיבית בג'לה.

במהלך הפלישה לנורמנדי היה לגדודים 2 ו־5 תפקיד מפתח. גדודים אלה אוגדו לצוות קרב חטיבתי בפיקודו של מפקד הגדוד השני, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר. ב־6 ביוני 1944 נחת צוות הקרב החטיבתי של הריינג'רס בחוף אומהה. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר (ששירת קודם כמ"פ בגדוד הריינג'רס הראשון של דארבי), סייע לכוחות רג'ימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף. בפריצה לצרפת נעו לוחמי גדוד 2, בפיקוד ראדר, והשתלטו על פואנט־דו־הוק, מצוק תלול ובו עמדות תותחים מבוצרות שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נעזרו הריינג'רס בסיוע ארטילרי משמעותי מן המשחתת "סאטרלי", השמיד הגדוד את התותחים והחזיק ביעד.

בחזית האוקיינוס השקט פשט כוח הריינג'רס מגדוד 6, בפיקוד לוטננט קולונל הנרי מיוסי, על מחנה השבויים קבנטואן, בעומק השטח שבידי היפנים בפיליפינים, הרג את שומריו וחילץ 500 שבויים.

לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רס ולמעשה, אף שבמלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם פעלו פלוגות עצמאיות של ריינג'רס (נודעו בווייטנאם כפלוגות פטרול־סיור לטווח רחוק ,LRRP – Long Range Reconnaissance Patrol) בכל דיוויזיה שלקחה חלק בלחימה, הרי שעד למחצית שנות ה־70 של המאה ה־20 לא פעלו יחידות הריינג'רס במסגרת חטיבתית.

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני במשבר ארגוני של ממש וכונה "הצבא החלול". הפתרון הושג באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. כחלק מהארגון מחדש הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמת רג'ימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

מבצע "זעם דחוף" – הפלישה האמריקנית לאי גרנדה באוקטובר 1983 – היה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט. גדוד 1 של הריינג'רס, בפיקוד לוטננט קולונל ווס טיילור, צנח סמוך לשדה התעופה פורט סאלינס, כשמשימתו היא לכבוש את השדה מידי הצבא הקובני כדי לאפשר הנחתת מטוסים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים כבש הגדוד את השדה והגבעות השולטות עליו. השתלטות על שדה תעופה, לרוב באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים, הפכה מאז לאחד המתארים המרכזיים שאליהם נערך הרג'ימנט.

הריינג'רס לקחו חלק גם בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ, אולם בלטו במיוחד בלחימה במוגדישו שבסומליה, ב־3 באוקטובר 1993. כוח פשיטה משולב שכלל פלוגה מגדוד 3 של הריינג'רס ולוחמים מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, נשלח ללכוד שניים מעוזריו הקרובים ביותר של מפקד המיליציה הסומלית, מוחמד איידיד. הפשיטה בוצעה באור יום, ואף שהשניים נעצרו, הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם. כל זאת בתא שטח בנוי, מאוכלס בצפיפות. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג "בלאקהוק" ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת.

הקרב הסתיים כאשר הכוח האמריקני איבד 18 לוחמים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים. למרות הקרב הקשה, הרי שיעדי המבצע הושגו, וראוי לציין כי הריינג'רס ולוחמי דלתא הצליחו להחזיק מעמד שעות ארוכות מול כוחות עדיפים מהם בהרבה, ועמידתם מנעה טבח ואסון צבאי גדול יותר.

מבצע "קרנף" כמקרה בוחן

ב־11 בספטמבר 2001 ביצע ארגון אל־קאעדה את פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה, המכונה "אסון התאומים", שבמהלכו ריסקו פעיליו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו־יורק. נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, הכריז על מערכה נגד ארגון הטרור ותומכיו, ובהם משטר הטאלבאן באפגניסטאן שסיפק מקלט וסיוע לארגון ולמנהיגו, אֻסאמה בן־לאדן.

חודש לאחר מכן יזם פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שעליו פיקד גנרל דל דיילי, יוצא רג'ימנט הריינג'רס ה־75 שעשה את רוב שירותו כטייס וכמפקד בחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף".

המבצע כלל שני יעדי תקיפה:

• היעד הראשון, שם קוד "גקו", שיועד לפלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור ופלוגת ריינג'רס, היה מתחם מגורים בעיר קנדהאר שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר.
• החלק השני של המבצע כלל השתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 סמוך לשדה תעופה, שם קוד "קרנף", המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

תחילה תוכנן הכוח לבצע נחיתת סער ממסוקים ולהשתלט על השדה, אולם מאוחר יותר שונתה שיטת ההגעה אל היעד לצניחה. המשימה, כפי שתיאר זאת מפקד רג'ימנט הריינג'רס ה־75, קולונל ג'וזף ווטל, שפיקד עליה באותה עת, הייתה להיכנס לשם ולבצע בעצם הערכה של שדה תעופה, להשמיד את כוחות הטאלבאן שפעלו באזור ולאסוף מידע לשימוש מודיעיני.

כוח דלתא ביקשו בעת ההכנות לפשיטה לבצע אותה בחתימה נמוכה, כלומר על בסיס לוחמי היחידה בלבד, שיגיעו ליעד באמצעות רכבים אזרחיים או רגלית, כדי לנצל באופן מקסימלי את יתרון ההפתעה. פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) החליט, במקום זאת, על תקיפה "רועשת", שכללה תקיפה אווירית בידי מטוסי סיוע מסוג AC-130 בשלב הראשון, ולאחריו בידוד אזור הפעולה בידי פלוגת ריינג'רס שתונחת ממסוקי סער. כשלב שני הוחלט שפלגה של כוח דלתא, שתונחת ממסוקי סער מסוג צ'ינוק רכובה על־גבי רכבי שטח חמושים במקלעים כבדים, תתקוף את היעד.

נדבך נוסף של המבצע היה החדרת צוות "מסוערב" של כוח דלתא, שייטמע בסביבה האזרחית וימשיך לפעול מן השטח גם לאחר הפשיטה במשימת איסוף מודיעין. המבצע יצא לפועל על אף שמודיעין על אודות הימצאו של מולא עומאר ביעד היה קלוש עד לא קיים.

ראוי לציין שבראשית אוקטובר התקיימו חילופי גברי בראשות המטות המשולבים, ואת מקומו של גנרל יו הנרי שלטון, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה ("הכומתות הירוקות"), תפס גנרל ריצ'ארד מאיירס, טייס קרב מחיל האוויר. על פיקוד המרכז פיקד באותה עת גנרל טומי פרנקס, קצין תותחנים שכמו מאיירס ושלטון לחם בווייטנאם. חילופים אלו, כך נראה, לא השפיעו על תכנון המבצע.

הפשיטה על המתחם בקנדהאר

הפשיטה יצאה לפועל בליל 20/19 באוקטובר. השלב הראשון של הפשיטה הלילית על המתחם בקנדהאר התרחש כמתוכנן. ואולם בעת שפלגת דלתא תקפה את הבית נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, שכללה ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא מצאו עצמם בקרב קשה, מטווחים קרובים ובנחיתוּת טקטית ברורה. הכוח ספג נפגעים רבים. לוחמי כוח דלתא פגעו בכמה פעילי טאלבאן, חילצו את הפצועים והתפנו במסוקי צ'ינוק.

לפי התוכנית המקורית היו אמורים צוותים מפלגת דלתא לחפות באש על הנסיגה, אולם נוכח האש העזה נסוג הכוח כולו תחת חיפוי מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130. אחד ממסוקי צ'ינוק ניזוק בעת ההמראה, כשניסה להתחמק מאש מנשק קל ומרימונים. בטאלבאן טענו מאוחר יותר, באופן כוזב, כי המסוק הופל. בנוסף הוחלט לבטל את החדרת הצוות "המסוערב", וחברי הצוות נסוגו רגלית לנקודת מפגש מרוחקת ומשם חולצו במסוק.

הפשיטה על שדה התעופה

בעוד כוח הריינג'רס הוטס בארבעה מטוסי הרקולס MC-130 לאזור המטרה, תקפו מטוסי חיל האוויר את מרחב הלחימה. בתקיפה השתתפו מטוסי הפצצה חמקניים מסוג B-2 ומטוסי הרקולס חמושים AC-130. לאחר התקיפה האווירית, שבמהלכה נהרגו כמה פעילי טאלבאן ואחרים נמלטו ממרחב הלחימה, צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט ווטל בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי.

שני חיילים נפצעו קל בצניחה ונזקקו לטיפול רפואי. בעת צבירת הכוח וההכנות לתנועה, סיפקו מטוסי AC-130 חיפוי וסיוע אש קרוב. בעת ההיערכות בשטח הנחיתה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאלבאן והרגו. לאחר מכן נע הכוח במהירות והשתלט על שדה התעופה ומתחם בקרבתו. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה ולדברי אחד מחיילי הכוח, סמל אדמונד סילי, ההתנגדות שבה כן נתקלו טופלה במהירות על הקרקע. לצד הריינג'רס פעלו צוותי לוחמה פסיכולוגית (PSYOP) שקראו ברמקולים לפעילי טאלבאן באזור להיכנע. אלו האחרונים בחרו להימלט מהמקום.

בקרי שליטה קרביים של חיל האוויר, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים בחיל האוויר האמריקני, שסופחו לכוח הריינג'רס, סקרו את מסלול הנחיתה והעריכו את מידת התאמתו לשימוש עתידי. במקביל הכווינו הבקרים מטוסי Gunship AC-130 לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאלבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג MC-130.

בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה.לאחר המבצע קיים יו"ר המטות המשולבים, גנרל ריצ'רד מאיירס, תדרוך לעיתונאים בפנטגון ובו אמר: "כוחות מיוחדים תקפו והרסו יעדים הקשורים בפעילות טרור וכן מפקדות ומרכזי שליטה של הטאלבאן", אולם, לדבריו, "הכוחות לא הצליחו למצוא איש מהנהגת ארגון אל־קאעדה או מהנהגת הטאלבאן". אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאלבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

לימים העריך גנרל ווטל כי הסיבה שדרג הפיקוד הצבאי הבכיר והדרג המדיני הבכיר אישרו את הפשיטה, אף שכללה מרכיבי סיכון לא מבוטלים ובהם צניחה מבצעית, הייתה שהם התאמנו על מתארים מסוג זה שנים, שוב ושוב, והפגינו ושידרו תחושת מסוגלות וביטחון כלפי מעלה.

מבצע "קרנף" מציג את אחת המשימות הייעודיות של הריינג'רס, שאליה הם מתאמנים רבות ובאופן מציאותי ככל שניתן. האימונים היסודיים שקיימו למתאר הפעולה מבעוד מועד, כחלק משגרת האימונים של הרג'ימנט, רכשו את הזמן ואת תחושת המסוגלות מראש ואפשרו לריינג'רס לפעול בעומק האויב, בנוהל קרב קצר. 

הריינג'רס, מניסיון אישי – סא"ל ירון, סמח"ט עוז

בשנת 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, נשלחתי מטעם מקחצ"ר להשתתף באימון של גדוד 3 של הריינג'רס בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בנושא השתלטות על שדות תעופה.

האימון שבו השתתפתי הוא אימון כשירות שנתי, שבו הגדוד כולו מבצע אימון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר האמריקני במתכונת רב־זרועית. האימון ונוהל הקרב נעשים במשולב עם חיל האוויר: טייסות מטוסי תובלה מסוג 17-C ו-130-C, קציני סיוע אווירי (JTAC) מחיל האוויר שסופחו לכל חפ"ק מרמת מ"פ, ומסוקי MH-6 "ליטל בירדס" ו-Gunship 130-AC של החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160.

לוחמי הריינג'רס, מהרובאים ועד למפקד הגדוד, וכך גם אנשי חיל האוויר, הפגינו בכל הנוהל קרב רמה מבצעית ומקצועית גבוהה מאוד. יש לציין שהגדוד שב זמן קצר קודם לכן מתעסוקות מבצעיות בעיראק ובאפגניסטאן, שבהן היה אחראי למאות מבצעים, ובהם מבצע "קרנף" שהוזכר במאמר; כיבוש סכר חדית'ה במהלך כיבוש עיראק ב־2003; וחיסול אבו מֻסעב אל־זרקאווי, ראש שלוחת אל־קאעדה בעיראק ב־2006.

ההקשר האופרטיבי־מערכתי של האימון היה השתלטות על שדה תעופה של האויב במבצע קומנדו בעומק, באזור גיאוגרפי שאליו הכוח האמריקני היבשתי טרם הגיע; לבסס שם ראש גשר אווירי ובכך להשיג שני הישגים מערכתיים: להנחית מהלומה תודעתית על האויב שתוציאוֹ מאיזון וליצור בסיס אווירי בעורף שטחו של האויב, ובכך ליצור יכולות לקצר זמנים של תקיפות אוויריות שיוצאות מבסיס בתוך שטח האויב.

הטכניקה הקרבית של ההשתלטות כוללת שלב מכין ואחריו חמישה שלבים עיקריים:

1. שלב מכין: מבצעי אש שמרככים ומכינים את המרחב לחדירת הכוחות.
2. שלב א': החדרת הכוחות באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים (Airland/Airborne), תלוי הערכת מצב, וריכוז הכוחות.
3. שלב ב': תפיסת שטחים חיוניים בשדה התעופה, טיהור המסלולים ויצירת התנאים להנחתת המטוסים.
4. שלב ג': הרחבת ראש האוויר בשדה התעופה ותפיסת עמדות אבטחה ובידוד בשדה אל מול נתיבי הגעת אויב.
5. שלב ד': הנחתת נושאי גיסות מטוסים כבדים ומטוסי קרב.
6. שלב ה': התפנות או החזקת שדה התעופה לביצוע משימות אוויר.

האימון עצמו כלל נוהל קרב ארוך ששיאו שני תרג"דים מלאים: תרגיל אחד בשלב א' של החדרת הכוחות היה בהצנחה (Airborne), והתרגיל השני התבצע בנחיתה עם המטוסים בשדה (Airland). ההחלטה אם לצנוח לשדה או לנחות בו הייתה תלויה בהערכת מצב מעמיקה שבסיסה בהצלחת השלב המכין של התקיפות באש, והבנת תמונת מצב האויב בשדה.

נוהל הקרב כלל מופעים רבים:

• פקודות גדודיות, פלוגתיות ומחלקתיות.
• אישורי תוכניות רמה ממונה בכל הרמות.
• מסדרי ציוד רבים בכל הרמות.
• ריענוני צניחה לפי הדבוקות במטוס. ביצוע תרגולות עלייה וירידה של האנשים וכלי הרכב השונים למטוסים (האמרים עם מקלעים כבדים, אופנועי שטח, "ליטל בירדס").
• תטל"גים (תרגילים טקטיים ללא גיסות) בכל הרמות, לפי דגם שדה התעופה שנבנה.
• ניהול סיכונים מבצעיים.
• הכוונת אש ביבש וברטוב של כל גורמי האש בגדוד של מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130
• אימונים ותרגולות סטטיות של הלוחמים מהריינג'רס עם צוותי האוויר על המטוסים, שכללו עשרות מקרים ותגובות: החל בפריקת חירום מהמטוס העומד להתרסק, ועד להשמדת ציוד יקר ומסווג שבמטוס על־מנת שלא ייפול בידי אויב, כפי שנדרשו לוחמי הקומנדו הימי לעשות בפשיטה שבה חיסלו את אסאמה בן־לאדן בפקיסטאן ב־2011, לאחר שאחד ממסוקי הסער נפגע.
• תרגילי פלוגה באותו מתווה על שדה התעופה כהכנה לתרגיל גדודי.

אלוף (מיל') יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד על חטיבת הנח"ל במבצע "חומת מגן" ב־2002, ציין בריאיון כי הדרך היחידה לטעת בחיילים את תחושת הביטחון העצמי הדרושה במלחמה היא באמצעות אימונים. "זה יותר חשוב מכל טכנולוגיה שהיא. פשוט להתאמן, ולהתאמן הרבה. להתאמן באופן ריאליסטי, שמדמה את המציאות קרוב ככל שניתן למציאות המלחמתית, זה הדבר החשוב ביותר למפקדים וללוחמים ביבשה". ניכר כי ברג'ימנט הריינג'רס מאמינים בכך, וניתן לראות הן ממתווה האימון שתואר לעיל, הן ממבצע "'קרנף" והן מהמורשת הקרבית של הריינג'רס בגרנדה, כי בריינג'רס נלחמים כפי שמתאמנים ולא להפך.

לקחים לצה"ל

רג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני הוא כוח קומנדו בהיקף חטיבתי, עתיר ניסיון, וצה"ל – בדגש על היחידות המובחרות שלו, ובכלל זה חטיבת הקומנדו – יכול לשאוב ממורשתו לקחים חשובים ולהפנים את חשיבות הערכים המניעים אותו:

כשירות גבוהה – הלקח הראשון נוגע לחובתן של יחידות מסוג זה לשמר כשירות גבוהה במיוחד. גם בתקופה שקדמה למערכה באפגניסטאן, שבה הצבא האמריקני לא ניהל אף עימות יבשתי רחב היקף, שימר רג'ימנט הריינג'רס כשירות מבצעית ומיומנות מקצועית גבוהות מאוד. הדבר נבע, בראש ובראשונה, מהחלטת הפיקוד הבכיר של הצבא לשמר את חוד החנית היבשתי מושחז ונכון לפעולה, ושנית – מהבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית.

בהרצאה שנשא בפני צוערי בה"ד 1, אמר אלוף (מיל') רוני נומה, צנחן שפיקד על כמה יחידות מובחרות בצה"ל, כי היכולת לבצע משימה שאליה התכוננה יחידה באופן איכותי הוא בחזקת הסף התחתון שבו נמדדת יחידה. "כשירות היא היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי משימה שהיא לא תכננה".

גמישות מותאמת – הלקח השני הוא הגמישות, כפי שהופגנה ביכולת הרג'ימנט לפעול בלוח זמנים ונוהל קרב קצרים, ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. בין אם מדובר באופן ההגעה אל היעד או באירועים בלחימה על היעד. אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, לשעבר מג"ד אפעה בחטיבת הצנחנים, כתב כי "השינויים במאפייני המלחמה מחייבים את מפקדי צה"ל להיות גמישים בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב". יחידות דוגמת חטיבת הקומנדו נדרשות לפתח רמת גמישות גבוהה, שכן הן עשויות להיות מוטלות לקרב ראשונות ובמהירות.

נחישות ורוח לחימה – גם בראי עקרונות המלחמה יש כמה לקחים שראוי ללמוד מהם. עקרון רוח הלחימה הגבוהה השוררת ברג'ימנט הריינג'רס ניכר בנחישותם לקחת חלק באחת הפעולות הקרקעיות הראשונות של ארצות־הברית במלחמתה בטרור. המוטו של הריינג'רס, שמקורו בפריצת ביצורי החוף שביצע גדוד 5 בפיקוד שניידר, הוא "הריינג'רס מובילים את הדרך, כל הדרך".

יוזמה, התקפיות ומיצוי הכוח – עקרונות מלחמה נוספים שמומשו במבצע "קרנף" הם היוזמה וההתקפיות – הרצון לייצר מגע עם האויב מיד לאחר הפיגוע ועל אדמתו שלו, ומיצוי הכוח – שבא לידי ביטוי בהטלת היחידות המיומנות ביותר בצבא היבשה (הריינג'רס ודלתא) לקרב בשילוב עם גורמי אש עוצמתית, יעילה ומדויקת מן התווך.

עקרון התחבולה – זהו העיקרון החשוב ביותר שמומש במבצע, שכן הכוח ביצע תמרון מפתיע בעומק עורף האויב. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך". היכולת להפתיע את האויב, לפעול באופן הלא צפוי, ו"לכבוש את השמש בלילה", חיונית להצלחת פשיטות כאלה.

ברג'ימנט הריינג'רס, כמו גם בחטיבת הקומנדו, יש שלושה גורמים ששילובם יוצר מכפיל כוח: איכות לוחמים ומפקדים, מסה של כוח אדם לוחם היודע לפעול, הן בכוחות קטנים והן כמסגרת קרבית גדולה, ומפקדה חזקה המיומנת בשליטה ובפיקוד להפעלתם.

פעולות קרקעיות בעומק טומנות בחובן את היכולת להנחית על האויב מהלומה תודעתית, והן מגבירות את תחושת הנרדפות ומערערות את ביטחונו העצמי. יתרה מכך, הן מחייבות את אויביה של ישראל – צבאות "כמו סדירים" שמשאבי כוח האדם שלהם מוגבלים – לתגבר את מערכיהם הדלילים בעומק, ובכך גורעים מכוחם בחזית. הפשיטה שביצעו במלחמת לבנון השנייה כוחות מסיירת מטכ"ל ושלדג, בפיקוד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם ניצן אלון, על יעדי חזבאללה בעיירה בעל־בק שבעומק לבנון, חייבה את הארגון לעשות כן, ולהפנות לשם כוחות מן הלחימה בדרום לבנון.

אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, כתב כי יתרון נוסף של כוחות הקומנדו הוא "בפתרון תופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח". תפיסה זו מומשה במלחמה בהצלחה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת כוח מהיחידה המובחרת מגלן, שעליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, ממסוקים בסמוך לצור. הכוח נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות, ובהן כ־40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

סיכום

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים, ובהם: הנתק מגוף הצבא העיקרי, המסה הקרבית החסרה, העובדה שזהו ה"מגרש הביתי" של האויב, אתגרי הניוד לאחר הנחיתה והקושי לקיים את עקרון הרציפות וההמשכיות לאורך זמן. התשובות לאתגרים אלה, כתב בשעתו מפקד חטיבת הצנחנים במילואים "חיצי האש", אל"ם ירון פינקלמן, הן: "כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד; יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה; לכידות היחידה; שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר; ומעל לכול – המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם – פיקוד משימה המתבצע מלפנים".

הניתוח של פינקלמן, שפיקד על גדס"ר צנחנים בפשיטה להשמדת מנהרה חוצת־גדר בעזה ב־2008 ובלחימה במבצע "עופרת יצוקה", ממחיש את האתגר שבפני יחידות דוגמת הריינג'רס, חטיבת הקומנדו של צה"ל, כמו גם כוחות מובחרים אחרים (ובהם חטיבות הצנחנים של צה"ל) בפעולות בעומק האויב. המענה, קבע, טמון במפקדים, שכן לדבריו, "המפקדים קובעים את התוצאה".

גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.

סא"ל ירון, סמח"ט עוז. 

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

החלטתו של תא"ל רפי מילוא, קצין מעוטר ורב־זכויות, מניחה לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי דילמה מורכבת. צה"ל זקוק למפקדים כמו מילוא, אך אם ימצא הרמטכ"ל דרך להשאירו, יצטייר כמי שכופפו את ידו. אם לא, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים. כך או כך ההדרכה בצה"ל תישאר מוזנחת.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 11 במאי 2020

בסוף השבוע האחרון פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי תא"ל רפי מלוא, מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), החליט לפרוש מצה"ל. באוגוסט האחרון פורסם כי בעת שפיקד על אוגדת הגליל במבצע "מגן צפוני", להשמדת מנהרות החדירה של חזבאללה לגליל, הוביל מילוא סיור של כוח קטן באחת ממנהרות החדירה עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.

מילוא יזם את הסיור מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם מפקדיו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים. למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. בבירור שנערך לו הודה מילוא שטעה, אך הוסיף שהוא "מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

אפשר להבין אותו. בספרו "סקיפיו הגדול מנפוליון" (הוצאת מערכות, 1964) שיבח התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל-הארט, את נטייתו של המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס שלחם נגד מפקד צבא קרתגו, חניבעל, להימצא קרוב ללחימה כדי להתרשם ממנה מכלי ראשון.

לידל-הארט, שלחם כמפקד מחלקת רגלים במלחמת העולם הראשונה, כתב כי "במלחמה בת-זמננו אין לך דבר שנמצא לרועץ להשגת תוצאות מכריעות כהעדר תצפיתו ופיקוחו של המפקד עצמו" (עמוד 32). הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט שהעונש יהיה נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת.

מפקד לוחם

קביעתו של מילוא כי הוא מפקד לוחם היא בבחינת אנדרסטייטמנט. הוא עשה מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, שם עבר לחטיבת גולני ופיקד על הסיירת החטיבתית באינתיפאדה השנייה (שם זכורה במיוחד הפשיטה שהוביל בג'נין לחיסול איאד סוואלחה, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים, שהסתיימה בקרב מטווחים קרובים בדירת המסתור של סוואלחה) ועל גדוד.

לאחר מכן שב לשייטת כמפקד פלגת הלוחמים ועוטר בצל"ש אלוף (השני שלו, את הראשון קיבל כמג"ד) על האופן שבו פיקד על פשיטת השייטת בצור במלחמת לבנון השנייה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית, על שייטת 13 ועל האוגדות אדום והגליל.

חבריו של מילוא סיפרו בתקשורת שהוא נפגע מכך שלמד על העונש דרך התקשורת, וחש כי נענש באופן לא מידתי. למעשה, אמרו, מילוא יגיע למטה הכללי כאלוף רק בגיל 51, המאוחר יחסית למי שרואה עצמו מיועד להגיע לקצה הפירמידה.

בהחלטתו לפרוש הציב התא"ל את הרמטכ"ל בסיטואציה לא נוחה, ודומה שכל החלטה שיקבל תוציא אותו רע. אם ימצא דרך לרצות את מילוא ולהשאירו (באמצעות הבטחת קידום כזו או אחרת) אז יצטייר כמי שכופפו את ידו, ואם לאו, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים שמאתגרים את הפיקוד הבכיר. 

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לכוכבי. ביולי האחרון, לאחר פרסום התחקיר אודות כישלון המבצע המיוחד בעזה בנובמבר 2018, החליט מפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, לפרוש לאחר שנודע לו מפרסומים בתקשורת שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל.) א', וביקש ממנו לשוב לצבא ולהחליפו. לא חשוב איך תיפטר הפרשה הנוכחית, מהתקלה החוזרת הזו יש להיפטר, לאלתר. 

כתב אתר "מאקו", שי לוי, צייץ בטוויטר כי אוי לו לצה"ל אם פרישה של קצין, טוב ככל שיהיה, היא בבחינת "טלטלה". הוא כמובן צודק. מילוא הוא כאמור, קצין מצוין, ויהיה טוב לצה"ל אם יצליח הרמטכ"ל לשכנעו להישאר, אבל כדאי לא לאבד פרופורציות. 

מוטב גם לא לקשור בין מילוא לקצינים אחרים בדרגת תא"ל שפרשו מצה"ל על רקע עבירות משמעת כאלה ואחרות, למרות שהצטיינו בשדה הקרב, כמו התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר (שפיקד על מילוא בגולני), ועימאד פארס מגבעתי. הדברים אינם דומים.

אם מילוא ואנשיו היו נפגעים בסיור וחמור מכך, היה הדבר מהווה את הנפץ שהיה הופך את המתיחות בין ישראל לחזבאללה לכדי עימות צבאי, שממנו בדיוק ביקשה ישראל להימנע. הטענה שנשמעה לפיה לו היה מבקש אישור היה נאסר עליו לצאת לסיור, יש בה ממש, אך היא אינה פוטרת אותו מכך. 

הצלע המוזנחת של התפקידים הצבאיים

בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), מתח הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח ביקורת על היעדר תהליכי פיתוח והכשרה נאותים לפיקוד הבכיר של צה"ל. אילוצי הבט"ש והעובדה שצה"ל ממעט בתרגילים רחבי היקף, כתב, גורמים לכך שחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, כתב שבפועל, בגלל שמה שקובע הוא "מבחן התוצאה, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמוד 89).

את תוצאותיה של ההכשרה הלקויה הזו (והיעדרה), ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה. אמנם צה"ל השתפר מאז, אבל בספר כלל שלח הערה חשובה על הנדבך השלישי של התפקידים הצבאיים (לצד פיקוד ומטה), ההדרכה.

זולת הפיקוד על בה"ד 1, כתב, "ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס" (עמוד 88). שבע־עשרה שנים חלפו מאז והאבחנה של שלח עדיין בתוקף.

לרגע, אגב, הסתמן שיהיה שינוי. ב־2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות את הרצי הלוי (לימים מפקד פיקוד הדרום) למפקד פו"ם. קודמו, תא"ל הראל כנפו, אמנם פיקד קודם לכן על גדוד 890 של הצנחנים בלבנון, על חטיבת שומרון ובית הספר למ"כים, אבל לפו"ם הגיע כתחנה אחרונה בשירות. הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך, בדומה למילוא, על אוגדת הגליל, היה מאלה שאמרו עליהם שיגיעו הכי רחוק שאפשר.

לכאורה, היה מי שהקשיב לעצתו של שלח, אבל בפועל כיהן הלוי בתפקידו חודשים ספורים, לא משהו שניתן לכנות כקדנציה, ונשלף משם לשמש כראש אמ"ן. מחליפו בפו"ם, רוני נומה, שכמוהו עשה את עיקר שירותו בצנחנים וביחידות מיוחדות ונחשב למסומן לפיקוד בכיר, הוקפץ גם הוא לאחר חודשים מעטים בכדי שיעמוד בראש מפקדת העומק. 

העברתם מן התפקיד לתפקידי פיקוד בכירים יותר אמנם העידה על איכותם הגבוהה כמפקדים אבל הפגינה זלזול בוטה בחשיבות המכללה לפיקוד ומטה. במינוי מילוא למפקד פו"ם נראה שהתגשמה סוף סוף ההמלצה ההיא. אבל גם הפעם הסטטיסטיקה, לפיה הפיקוד על המכללה לפיקוד ומטה היא תחנה שקצינים עוברים דרכה, בלי ממש להיות לעשות את התפקיד, ולחלופין מהווה תחנה האחרונה בשירות, נותרה בעינה. זה לא חייב להיות כך.

פשיטות מעבר לגבול יחזקו את תחושת המסוגלות של כוחות היבשה, אך הן חייבות לשרת אסטרטגיה | מאת גל פרל פינקל

החלטת הרמטכ"ל להדיח את מרבית המפקדים בחטיבת הצנחנים שמעורבים בתאונת האימונים בנחל חילזון נכונה ומידתית. אך הדרך להחדיר תחושת מסוגלות בכוחות הלוחמים היא באמצעות אימונים שמדמים מלחמה ופעולות מעבר לגבול, בתנאי שהן משרתות אסטרטגיה ברורה.

השבוע הוצג לרמטכ"ל כוכבי תחקיר מותו של סמל אביתר יוספי, במהלך ניווט בדד במסגרת שבוע מסכם פרט של גדס"ר צנחנים בנחל חילזון. הרמטכ"ל כתב בסיכום התחקיר כי התוצאה הטרגית מקורה "בסדרת תקלות ושגיאות בהכנת האימון ובאופן מימושו תוך התנהגות לא מקצועית של כל שרשרת הפיקוד והתנהגות לא ערכית של חלק משרשרת הפיקוד". עוד הדגיש כוכבי כי "הביטוי המרכזי לאחריות מפקדי צה"ל לחיי אנשיהם הן המקצועיות והדייקנות שבהן עליהם לגשת לביצוע כל משימה קטנה או גדולה, בשגרה או במלחמה". באירוע הנידון, קבע, לא נהגו המפקדים בהתאם לכך, ולהתנהגות ולתקלות הנובעות מאי הקפדה על פקודות, ומחוסר מקצועיות ומשמעת אין מקום בצה"ל.

בתקשורת נכתב לא מעט על כך שהרמטכ"ל יחוש לא נוח לדון לחומרה את המעורבים בתקלה הזו שבסופה נהרג חייל בתאונת אימונים, משום שמדובר בחטיבת הצנחנים, בה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד. נראה שלא כך הדבר. כוכבי קבע שמפקד גדוד הסיור, סא"ל ישי רוזיליו, מפקד המגמה, רב-סרן, מפקד הפלוגה, סגנו ומפקד הצוות יודחו. מינויו של רוזיליו לסגן מפקד החטיבה בוטל. גם מפקד החטיבה, יקי דולף, לא יצא פטור ונרשמה לו נזיפה פיקודית. בסך הכל נראה שהרמטכ"ל החליט לחתוך ולנצל את התקלה בכדי לשדר מסר לצבא וניצל את ההזדמנות טקס חילופי מפקדי המכללות בכדי לחדד את המסר ולהבהיר כי "העשייה אינה כרוכה רק במילוי פקודות והוראות, היא גדושה בחופש פעולה, שיקול דעת, יצירתיות ויוזמה שמקדמים ביצוע ומחוללים שיפור ויש לעודד אותן בכל דרך". במקרים שבהם שיקול הדעת היה שגוי, אמר, "נתחקר, נלמד ונגבה את המפקדים".

ככלל, הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. ההחלטה שלא להדיח את מפקד יחידת מגלן (שהיה חדש בתפקידו), למשל, לאחר שלוחם נפצע קשה כתוצאה מכך שקפץ מרכב לשיח, היא דוגמה לכך. הפעם, לאור העובדה שהצוות שתחקר את התקלה בנחל חילזון מצא כ-30 תקלות בתכנון האימון, באישורו ובביצועו, נראה שלא היה מנוס מהדחות. אך מוטב לא להפוך זאת לכלל אצבע. הרמטכ"ל עצמו נחלץ מחרב ההדחה לאחר אירוע מבצעי קשה, חטיפת גלעד שליט, ונראה כי צה"ל רק הרוויח מכך. 

מימין: מח"ט הצנחנים, אל"מ יקי דולף, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ יקי (יעקב) דולף, עשה בה את כל שירותו מאז התגייס לגדוד 890 בשנת 1994. הוא היה מפקד פלוגה בגדוד 890 בשלהי שנות השהייה בלבנון, קצין אג"ם חטיבתי במלחמת לבנון השנייה, ומפקד הגדוד בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה". בהמשך השנה יחליף אותו אל"מ יובל גז, שעשה את מרבית שירותו ביחידת מגלן, לצד גיחות לתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים, ופיקד עליה במבצע "צוק איתן". דולף נחשב למפקד מוכשר ויתכן שהנזיפה הפיקודית שספג לא תפגע בקידומו. מנגד, סביר ששרשרת התקלות שמצא צוות התחקיר, כמודל לאופן שבו אין לעשות דברים, ובעיקר מותו המיותר של יוספי, ילכו אתו הלאה. במקרה כזה הצבא ירוויח מפקד ששגה, למד מכך ויילמד אחרים. למרות הטרגדיה אימונים בצנחנים וביחידות הקרביות בכלל נועדו לדמות מלחמה, והם כוללים ממד של סיכון (תחת פיקוח ובקרה) כי כזו המלחמה.

הפשיטה כבונה כוח ורוח הלחימה

במאמר שפורסם בסוף השבוע שעבר ב"מעריב", זיהה הפרשן הביטחוני הוותיק אלון בן דוד בעיה חמורה באופן שבו תופס צה"ל את המושג ניצחון וקבע כי הפיקוד הבכיר שלו מגלה הססנות בהפעלת כוחות היבשה. בן דוד ציטט מאמר שכתבו מפקד מרכז דדו, תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, ורס"ן אריאל הירש שקבע ש"צה"ל הוא אלוף הפשיטות בדימוס". יש אמת בדברים. אמנם, יחידות העלית של צה"ל פועלות כל העת במבצעים חשאיים, אך יחידות אלו אינן עיקר הצבא, רחוק מכך. הפעולות שהן מבצעות חיוניות לביטחון הלאומי של ישראל אך אינן משפיעות על הלך הרוח של הצבא כולו. להפך. כשמעבר לגבול פועלים רק חיל האוויר וכוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל והשייטת המסר לכוחות היבשה הוא שתפקידן מסתכם בביטחון שוטף, שיטור בשטחים ויתכן, רק יתכן, בתמרון קרקעי מוגבל במערכה הבאה. 

"דמיינו מה הייתה עושה פשיטה של חטיבת הקומנדו על שדה התעופה האיראני ב־T4 שבסוריה לביטחון העצמי של צה"ל. פשיטה שהייתה משמידה את הכוחות האיראניים שם, אולי אפילו חוזרת עם הציוד שלהם, ומה היא הייתה עושה לדימוי של ישראל בסביבה. או גדוד צנחנים שהיה משתלט על שיירת נשק שמיועד לחיזבאללה, מביאה אותה לישראל ופורשת את הטילים המדויקים לעיני כל העולם", כתב בן דוד. והנה, כשהעלה רעיונות שכאלו בפני מפקדי שדה, הם הסתכלו עליו כאילו השתגע. "הצנחנים שידעו לגנוב מכ"ם שלם ממצרים לפני 50 שנה, או להשמיד סכרים ותחנות כוח, מסתכלים היום על גבולות ישראל כאילו הם בלתי עבירים".

מימין: מפקדי גדוד הצנחנים שהשתלט על המכ"ם המצרי, הסמג"ד דורון רובין והמג"ד אריה צידון, לאחר הפעולה, (מקור: צילום מסך).

בינואר האחרון התקיים יום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג באוניברסיטת בר-אילן. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, רוני נומה, שציין שגם הוא "צנחן גאה", אמר אז כי האתגר שמונח לפתחו של מפקד הקרבי הוא "לגרום לחיילים להאמין שהם מסוגלים לגבור על האויב, כשאומרים להם לעשות משהו שהם לא תכננו אותו". יתרה מכך, אמר האלוף, כי "כשירות זה היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי, משימה שהיא לא תכננה", כלומר לאחר שהמשימה שאליה התכוננה שונתה, מצב שקורה תדיר במלחמה. לצד אימונים מציאותיים (גם מן הסוג שבהם מצא את מותו סמל יוספי, אך תחת הקפדה נאותה על נהלים ופקודות), משמשות הפשיטות, לצד הרווח המבצעי שגלום בהן, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בהם ובלוחמים. "הכוחות שהביאו את המכ"ם ממצרים היו מגדוד הנח"ל המוצנח, ואף אחד לא קרא להם אז "יחידה מיוחדת". הם היו "סתם" צנחנים מקצוענים (במובן הטוב של המילה) שידעו לבצע נוהל קרב בזמן קצר ולהוציאו לפועל בהצלחה", כתב בשעתו אל"מ (מיל') רן בג במאמר ב"מערכות". תחושת ביטחון כזו ביכולת, נשענת בהכרח על ניסיון קודם שנצבר בפשיטות קודמות. אבל זה לא תקף רק למבצעים המיוחדים. הרוח שנבנתה בפעולות ההן, באה לידי ביטוי גם בנכונות לבצע מהלכים עתירי סיכונים כמו צליחת התעלה ב-1973.

השיטה עובדת אצל המטרה ולא הפוך

הצורך לגלות תעוזה גם על הקרקע, אם כן, חשוב עד מאוד לצבא. אבל ראוי להתייחס גם לממד האסטרטגי. הכי קל להיות נוסטלגי ולומר שפעם הצבא היה טוב יותר, אבל האמת היא שסיבה נוספת שבגללה בוצעו הפשיטות היא שלצה"ל לא היו אמצעים אחרים, ובהם חימוש מונחה מדויק שנורה מן האוויר, לבצע את המשימה. היום, כשיש לו, ההתלבטות קשה בהרבה. למה לשלוח כוח קרקעי למקום שאליו אפשר לשגר טיל? יתרה מכך, לכישלון שבפשיטות שכאלה עשויה להיות ההשפעה ההפוכה על הכוחות, אך בעיקר על מי שאמורים לאשר את הפעולות, בדרג הצבאי והמדיני הבכיר. פינקל והירש ציינו במאמרם את פשיטת השייטת הכושלת באנצרייה ב-1997 ככזו ש"מהווה כנראה חוויה מעצבת" עבור מקבלי ההחלטות. הפשיטה היא שיטה, והשיטה משרתת את המטרה ולא להפך. בן דוד התעלם במאמרו מכך שפשיטות מהסוג שהציע עשויות כמעט שבוודאות להביא להסלמה. אם המטרה היא להגיע לעימות ישיר עם איראן ושלוחתה, חזבאללה, הרי שיש בכך היגיון. אך אם לא, וישראל חותרת לפגוע בהתבססות האיראנית בצפון מבלי להתעמת אתה, אזי יש לשאול האם בהצעות אלו אין בבחינת זנב שיקשקש בכלב, מבלי לשרת את המטרה האסטרטגית.

החזית הדרומית ברצועת עזה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים ניצל הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את פעולות התגמול ככלי לעיצוב צבא התקפי. אך גישה זו היתה רק נדבך באסטרטגיה כוללת שחתרה לעימות רחב עם מצרים. הפשיטות שביצעו כוחות הצנחנים בפיקוד אריק שרון, קידמו את פריצת המלחמה, בה רצתה ישראל. גם עתה, מצויה ישראל במציאות ביטחונית מתוחה מול החמאס, והערכת אמ"ן לשנת 2019 היא שהארגון שואף להגיע לעימות עם ישראל. במצב שכזה עשוי הפיקוד הבכיר של צה"ל לראות בפשיטה הקרקעית של כוחות "רגילים" מהחטיבות הלוחמות, כהזדמנות ולא רק כאותו כלי בארגז הכלים שמוטב להימנע ממנו. 

חטיבת הצנחנים מהווה סמן ימני בצה"ל לרמת ביצוע, לתעוזה ולנחישות, עוד מתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים. מפקדיה, כמו גם מפקדי שאר היחידות באוגדה 98, צריכים להיות תאבי פעולה, ממש כפי שמצטייר מפקד חטיבה 7, אל"מ רומן גופמן, בדברים שאמר לרמטכ"ל איזנקוט ובמכתב שפרסם ללוחמיו אודות חתירה למגע. כבר היו בצה"ל מפקדים ש"התנחלו" בלשכות אלופי הפיקוד בדרישה לפעול. סביר שלא בכל חזית ובכל תנאי הם יקבלו אישור לפעול, אך השאיפה הזו היא נשמת אפו של צבא לוחם. על הרמטכ"ל כוכבי ועל קצינים בדרג השדה, ובהם המח"טים דולף וגז, מוטל לכונן את הרוח הזו ולחתור למגע עם האויב, מעבר לגבול, על הקרקע, כשהדבר נדרש ומתאפשר. יש לכך ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.03.2019)

 

אלוף פיקוד המרכז סיים את תפקידו, אבל צה"ל לא סיים איתו | מאת גל פרל פינקל

השבוע החליף האלוף נדב פדן את האלוף רוני נומה כמפקד פיקוד המרכז. נומה, כמו פדן, הוא קצין מנוסה. מוטב למצוא דרך להשאירו בצה"ל. 

מימין: האלוף רוני נומה, עם אל"מ רומן גופמן, (צילום: דו"צ).

השבוע סיים האלוף רוני נומה את תפקידו כמפקד פיקוד המרכז והוחלף בידי האלוף נדב פדן, ששימש קודם לכן כראש אגף התקשוב. בסבב המינויים האחרון במטה הכללי (מתנהל לעתים כמו משחק הכיסאות) בו הוחלט על מינוי פדן לתפקיד, נותר עד כה האלוף נומה בלא תפקיד או כיסא. פדן עשה חלק ניכר משירותו הצבאי בשטחים ומביא לתפקיד ניסיון רב. נומה לעומת זאת, לא מונה כפי שרצה לראש אמ"ן ועתידו נותר לא ברור. נוכח הערכות אמ"ן בדבר האפשרות להסלמה בכל אחת מהחזיתות שבהן מתמודדת ישראל, מוטב למצוא דרך להשאירו שכן צה"ל עלול להזדקק לניסיונו. 

מהכוחות המיוחדים לצבא הגדול וחזרה

השניים עשו מסלול דומה בצבא במסגרתו דילגו בין הכוחות המיוחדים לצבא הגדול ובחזרה. נומה התגייס לחטיבת הצנחנים וכקצין צעיר עבר לשלדג בעקבות מפקדו בגדוד 890, בני גנץ. פדן שירת בסיירת מטכ"ל כלוחם וקצין ובהמשך עבר לחטיבת הנח"ל ושימש כמג"ד בלבנון. באותה עת פיקד נומה על היחידות המובחרות דובדבן ושלדג. לאחר שמפקד דובדבן, סא"ל אייל וייס, נהרג בתאונה מבצעית, מונה פדן למחליפו, שיקם את היחידה והוביל אותה במהלך אירועי השיא של האנתיפאדה השנייה. לימים סיפר כי באותה תקופה פעלה היחידה "בקצב מטורף". 

במקביל שב נומה לצנחנים ופיקד על גדוד 202 במהלך מבצע "חומת מגן". לרוב לאחר פיקוד על יחידת עילית כמו שלדג עוברים קצינים לפקד על חטיבות ולא על גדודים, אף שהיו חריגים (עמירם לוין ושי אביטל למשל), ולנומה אכן הוצע פיקוד על חטיבה, אך הוא סירב. בראיון אמר כי הוצע לו "לפקד על חטיבת מנשה, ואמרתי 'לא, אני רוצה להיות מפקד גדוד'. זה כנראה האופי שלי: כדי לפקד על אנשים ולהיות שם בשבילם, אני צריך להיות שם קודם. הרגשתי שיהיה לי קשה לפקד על מג"דים בלחימה בלי להבין, באופן אישי, מה עובר עליהם".

פדן, כמפקד אוגדה 162, (מקור: ויקיפדיה).

כהונתו של פדן כמפקד דובדבן נחשבת לטובה מאוד אבל במהלכה נפטר לוחם ביחידה, רועי דרור שמו, ממכת חום בתאונת אימונים. פדן הואשם תחילה בגרימת מוות ברשלנות ובהמשך בהתרשלות, סעיף שנחשב לחמור פחות. להגנתו טען שנוכח העומס שבו היתה נתונה היחידה בפיקודו להאשים אותו "בגרימת מוות ברשלנות באימון של פלגת האימונים בצפון באותם ימים, זה כמו לשאול את אביגדור קהלני שנלחם כמג"ד בעמק הבכא במלחמת יום כיפור,'תגיד, עשית מסדר בוקר בבסיס שלך בנפאח?'. דובדבן ניהלה קרב על עמק הבכא של האינתיפאדה השנייה. מלחמה. וכשם שקהלני לא שאל את עצמו מה קורה עם רס"ר הגדוד בנפאח, אני לא שאלתי את עצמי מה קורה באימון בצפון". מנגד, אמר, "באופן בסיסי יש לי אחריות לאירוע. הוא קרה ביחידה שלי. אנשים שביצעו את התקלות שם הם פקודים שלי, האחריות לזה שהדברים ייעשו נכון היא שלי, ולכן יש לי אחריות". ב-2007 הוא נידון לשישה חודשי מאסר על תנאי ולעיכוב דרגה של שנתיים. בעת מלחמת לבנון השנייה שימש נומה כעוזר הרמטכ"ל דן חלוץ, קודם לכן הספיק לפקד על הנח"ל. פדן פיקד אז על בית הספר לקצינים. בהמשך פיקדו על אוגדות מרכזיות, נומה על עוצבת האש המובחרת ואילו פדן פיקד על אוגדה 162 במהלך מבצע "צוק איתן". 

במטכ"ל של איזנקוט שימשו נומה, כאמור, כמפקד פיקוד המרכז ופדן כראש אגף התקשוב. במהלך תקופתו בפיקוד המרכז נדרש נומה להתמודד עם שורה של גלי טרור ואלימות ובהם אינתיפאדת הבודדים. נומה הנהיג בפיקוד תפיסה מבצעית שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות, דוגמת מעצר ראש תא החמאס השבוע באוניברסיטת ביר זית, שנשענו על מודיעין מדויק. פדן צפוי להמשיך את הקו הזה. מנגד, בריאותו של הרופפת של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, כפי שפורסם השבוע, עשויה להחריף את המאבק הפנימי על הנהגת הרשות ולפגוע בתיאום הביטחוני ההדוק שמתקיים בין מנגנוני הביטחון של ישראל והרשות, שמסייע רבות בסיכול ומניעת פיגועים ביהודה ושומרון. במקרה כזה האתגר שיונח לפני האלוף פדן יהיה חמור ומשמעותי בהרבה. 

האלוף לא נשאר חייב

בסבב המינויים התמודד נומה על ראשות אמ"ן ולא זכה, ככל הנראה בשל העובדה שנחשב בעיני גורמים בימין (והמתנחלים) למתון שאינו ממהר להחיל ענישה קולקטיבית על האוכלוסייה הפלסטינית, כמו גם בשל אחריותו הפיקודית להעמדתו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה לדין. המפקדים שהיו מעורבים באירוע, ובכלל זה המג"ד, מפקד החטיבה המרחבית, מפקד חטיבת כפיר ומפקד אוגדת איו"ש קודמו מאז. נראה שמכולם דווקא אלוף הפיקוד נומה, יהיה זה שקידומו נבלם בעקבות הפרשה. נומה מצדו, לא בהכרח נשאר חייב. בנאום הפרידה שלו בטקס החילופים, אף שהודה לאנשי וראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון על האמון ההדדי, הדגיש האלוף שלצערו "עדיין קיים קומץ קטן של מתיישבים הקורא תיגר על הרשויות ופורע חוק וסדר. אני קורא לכם להמשיך לפעול כדי להוקיע קבוצה זו". 

מימין: האלוף נומה והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

בתקשורת פורסם שהרמטכ"ל ושר הביטחון ישמחו לראות את נומה כראש זרוע היבשה במקום האלוף קובי ברק. הוא מצדו טרם הודיע על המשך דרכו. כוחות היבשה של צה"ל מצויים כיום בעיצומם של תהליכי שיפור ושדרוג כשירותם, ואלוף מנוסה כמו נומה (שכתא"ל חתום על הרפורמה הנחוצה במערך המילואים) עשוי להיות בדיוק האיש שיוודא שיהיו מוכנים ורלוונטיים בעימות הבא. אם יסכים עשוי נומה להיות מועמד בולט לתפקיד סגן הרמטכ"ל בעוד כשנתיים, תפקיד שעליו יתמודד גם אלוף בולט אחר – הרצי הלוי. אבל, נוכח העובדה שמאחורי נומה שני תפקידי אלוף, פיקוד המרכז ומפקדת העומק (עליה פיקד למשך תקופה קצרה), הוא עשוי גם להיות מועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל כבר עתה. כך או כך, מוטב ששר הביטחון והרמטכ"ל ימצאו דרך לשמור אותו ואת ניסיונו במטה הכללי. אולי כדאי שיזכירו לו שכדאי, כמאמר אריק שרון, להישאר על הגלגל שכן במזרח התיכון אין לדעת מה ילד יום ואלוף המכהן בתפקיד אפור נוסח נספח צה"ל בארצות הברית, כבר היה בנסיבות מסוימות לרמטכ"ל.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.03.2018)

דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך | מאת גל פרל פינקל

בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 15 בדצמבר 2017

מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ)

בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.

מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.

להרגיע את השטח

מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחי האינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.

מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.

מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.

פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל, "והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה.

אלוף (מיל') פתח נצרה

אלוף במיל' עמירם לוין במסיבת הניצחון של אבי גבאי, (מקור: ויקיפדיה).

בצה"ל, אם כן, מקפידים על נשק נצור, אבל בפוליטיקה הרבה פחות. בראיון שנתן השבוע ל"מעריב" שחרר האלוף (מיל') עמירם לוין כל רסן. בראיון אמנם המליץ לוין להגיע להסכם עם הפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, אך באותה נשימה איים כי במידה וההנהגה פלסטינית תסרב, או לחלופין תפר את ההסכמים, "נקרע לה את הצורה". מאז שנכנס לזירה הפוליטית מקפיד לוין, ששואף להתמקם כ"ביטחוניסט" של "המחנה הציוני", להתבטא כמעט בכל שבוע בסוגיות ביטחוניות שונות. לפני שבועיים המליץ במאמר ב"ידיעות אחרונות" לנקוט קו ניצי מול סוריה ואיראן בצפון. לעתים הפוליטיקאי לוין עושה זאת בשום שכל ולעתים משתחררת לו אמירה בוטה, שמזכירה בסגנון את האלוף שהיה, אבל לא בתחכום. לא הכל צריך להגיד, ולא הכל נכון. ובכלל, האם הוא באמת מאמין שניתן יהיה לגרש את הפלסטינים לירדן, כפי שאיים, בעקבות עימות נוסף באיו"ש? ודאי שלממלכה הירדנית יהיה מה להגיד בנידון, כמו גם לדעת הקהל הבינלאומית. 

בנוסף טען השבוע לוין, שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, כי יש להחזיר לצה"ל את "המחץ והקשיחות. במלחמות האחרונות הוא לא מצליח לזוז. החיילים פחות אמיצים? המפקדים פחות טובים? לא. זו השפעה של השליטה בעם אחר. אתה הופך מנמר לחזיר. אצל נמר המבט מחפש מטרות והרגליים שריריות כדי לזנק ברגע המתאים. החזיר נהיה שמן, הרגליים קצרות והראש תקוע באדמה. לא רואה מטר קדימה. המשימה היא לא להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אלא להרוג את האויב". נראה שלוין מכוון את עיקר הביקורת לצבא היבשה, שנטל הפעילות בשטחים נופל בעיקר על כתפי אנשיו.

נגמ"ש נמ"ר של חטיבת גולני בתרגיל, (מקור: דו"צ).

ואכן, כשבוחנים את המערכות שבהם לחם צה"ל ברצועת עזה ובלבנון בשנים האחרונות, נראה שצבא היבשה איבד בעשורים האחרונים את הזריזות, הקשיחות והכשירות שהפגין במערכות ששת הימים ויום הכיפורים, וכן את היצירתיות והתעוזה שהפגין באינתיפאדה השנייה. ב"צוק איתן" קיבלה הכשירות הנמוכה הזו ביטוי של ממש. הצבא, שנמנע זה כעשור מהכנסת כוחות מילואים ללחימה, גייס אותם בעיקר כדי להחליף בקווים את החטיבות הסדירות, על-מנת שאלו יעברו ללחום ברצועת עזה. כוחות המילואים שכן הופעלו, פעלו במסגרות קטנות, של פלוגה וגדוד, תחת חטיבה סדירה. אף מסגרת מילואים לא פעלה בעזה תחת מפְקדה עצמאית. לחטיבות הסדירות לקח לא מעט זמן להיאסף ולהיערך לפעולה ברצועה. הצורך של חטיבת גולני, למשל, לשנע את נגמ"שי הנמ"ר הכבדים שלה מן הצפון לדרום עיכב עוד יותר את מוכנותה ללחימה. הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במבצע, אם כן, היתה שבלונית, מאולתרת וחסרת מעוף.

ועדיין, לוין עושה לעצמו הנחות. ראשית, כמו לא מעט אלופים במיל', בוגרי המלחמות הגדולות, שתהו לאורך השנים לאן נעלם צה"ל הטוב והמוכר בו שירתו, לוין מתעלם מהשינוי התהומי בטיב האיומים. מכוח שאיים על כוחות צה"ל בשדה הקרב השקיעו אויביה של ישראל את עיקר עוצמתם באיום על העורף. גם היותם ארגונים היברידיים, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, מקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. חזבאללה (וחמאס) של העת הנוכחית שונה מהותית מארגון הגרילה הקטן בו לחם לוין כאלוף פיקוד הצפון. שלישית, השליטה של צה"ל בשטחי הגדה המערבית היא לא עניין שניתן לבטלו במחי יד או פעולה פוליטית יחידה. יתרה מכך, כלל לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על אחיזה ביטחונית איתנה בשטחים, עם ובלי ההתנחלויות. שלישית, אין בדברים חידוש גדול ובצבא מודעים אליו עד כאב, ופועלים לצמצם את הפערים ככל שניתן.

בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לחזק את זרוע היבשה. בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, שבשלהי ימיו של לוין בפיקוד הצפון כיהן כמח"ט גולני, השיק הצבא את התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בזרוע היבשה, ואת אסטרטגיית צה"ל שמגדירה את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב. ההסלמה שאליה חותר כעת החמאס, עשויה להביא את הרפורמה הזו לכדי מבחן של ממש.

והרי התחזית | מאת גל פרל פינקל

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 7 באוקטובר 2017

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

דרושה: מדיניות מוגדרת\ מאת גל פרל פינקל

גל הטרור הפלסטיני נמשך יותר ממאה ימים והמתח בצפון רק עולה. הניצחון על הטרור עוד רחוק ומחייב אורך רוח ואופק מדיני. דרושה גם מדיניות מוגדרת לסיבוב הבא בלבנון כדי שלא ייראה כמו 2006.

השבוע מנו מאה ימים לגל הטרור הפלסטיני (שיש מי שכבר הכתיר אותו סופית כאינתיפאדה) בו נרצחו 24 ישראלים ונפצעו רבים נוספים. גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, לא החל בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, אלא במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים. במרבית האירועים נוטרלו או נעצרו המחבלים בסמוך לפרוץ הפיגוע מבלי שהצליחו להביא למספר רב של נפגעים. באחרונה מצביעים בשב"כ על שינוי מגמה לכיוון פעילות מאורגנת יותר שבאה לידי ביטוי בפיגוע בו נרצחו בני הזוג הנקין ובתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס.

מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל כרמלי (מימין) בזירת הפיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

הפיקוד הבכיר של צה"ל ביהודה ושומרון כולל קבוצת קצינים בעלת היכרות ארוכה עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האלוף רוני נומה ומפקד האוגדה ליאור כרמלי שירתו באיו"ש כקצינים צעירים בצנחנים, כמפקדים ביחידות מיוחדות וכמפקדי חטיבות מרחביות בשטחים. מפקדי חטיבות כשי קלפר ויריב בן עזרא שירתו באיו"ש שנים ארוכות (קלפר בגולני ובן עזרא בדובדבן). הפעילות אותה הם מובילים שמה דגש על מבצעים ממוקדים מונחי מודיעין, דוגמת מעצר החוליה שרצחה את את הזוג הנקין (שאחד מהם "נקטף" בידי כוח מסתערבים היישר מבית החולים רפידייה בשכם). למרות זאת לא נרשמה ירידה במספר הפיגועים או במוטיבציה להוציא אותם לפועל. אין כמעט יום ללא פיגוע והפתרון אינו נראה באופק.

אדמירל מאלן, טען שהניצחון יהיה דומה להחלמה ממחלה ממושכת ולא לנוק-אאוט.

בשנת 2010 השמיע הרמטכ"ל האמריקני דאז, אדמירל מייקל מאלן, אבחנה מעניינת על האופן שבו יושג הניצחון בעימותים שכאלה. לא יהיה, לדבריו, יום אחד שבו תושג ההכרעה. "אנחנו ננצח," אמר, "אבל נעשה זאת רק לאורך זמן ורק לאחר תהליך מתמיד של בחינה מחדש והתאמה. ההרגשה לא תהיה כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוק-אאוט, אלא כמו מי שהחלים ממחלה ממושכת." נראה שגם שר הביטחון יעלון מסכים עם האבחנה הזו. השבוע סיפר כיצד למד, כמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה הראשונה, שיעור חשוב משר הביטחון דאז, משה ארנס. ארנס הגיע בשעתו למקום בו התרחש פיגוע בג'נין וסיפר לקצינים שפגש במקום כי שמע ברדיו שכדי לנצח את הטרור הפלסטיני נדרשת אמירה ברורה של הדרג המדיני. "אז עכשיו אני אומר לכם 'תמגרו את הטרור'," אמר השר וחייך. המשל, לשיטתו של יעלון ברור – אין "זבנג וגמרנו". 

אין, אם כן, בעת הזאת מקום ל"מבצע חומת מגן 2". היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים ב-2002. נדמה גם שעיקרו של מבצע כזה, כפי שהעיר השר יעלון, יהיה באיסוף סכיני המטבח שברשות הפלסטינים. המלצתם של גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית ועל שימור התיאום הביטחוני מתאימה יותר מאשר מבצע צבאי רחב. אולם כל פעולה צבאית שנעדרת מהלך מדיני משלים (כמאמר קלאוזוביץ) תביא להישגים מוגבלים ולא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. ללא אופק מדיני יוסיפו ברחוב הפלסטיני להאמין שרק התנגדות אלימה תשפר את מצבם במקום הזה.

כשזה יתפוצץ, מה רוצים להשיג? 

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום המתאים."

השבוע חוסלו בסוריה מספר פעילי טרור ובהם סמיר קונטאר. מדינת ישראל לא לקחה אחריות לפעולה אבל מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו, בדומה למנהיגים ישראלים לאורך השנים, לפרוע את החשבון "בזמן ובמקום המתאים." המתיחות ששוררת בצפון מאז מעלה את השאלה האם לישראל ישנה מדיניות אסטרטגית סדורה במידה ותפרוץ התלקחות בצפון. בספרו "האומץ לנצח" עומד ח"כ עפר שלח על הפער בין מה שיודעים חברי הקבינט הביטחוני, האמונים על גיבוש מדיניות זו, לבין מה שהם מבינים מתוך המידע. כבר שנים פועל הקבינט כפורום שעוסק בנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשר את מה שנסגר מראש. יתרה מזו הדיון בקבינט, על-פי רוב, אינו מתקיים כצופה פני עתיד אלא עם פרוץ האירועים. השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

דוגמה בולטת לפעולה צבאית ללא מדיניות מתוכננת הוא מבצע "צוק איתן". היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד, מעידים על כך שישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. לאחר מכן הכריז הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. והדבר רק מלמד עד כמה חסרה לפעולה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

דיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו של בנט בדיוני הקבינט באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה ביחידה המובחרת מגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על השר.

במתיחות מעין זו השוררת כעת בגבול הצפון עשויה תגובה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. השייח' נסראללה, כפי שהוכיח בעבר, אינו חותם על צ'קים ללא כיסוי וסביר שתגובת הארגון כנגד ישראל תגיע. הצבא עוסק בכך לא מעט. התקיימו דיונים, גובשו תכניות אופרטיביות ואוגדות ערכו אימונים מתאימים, אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה ל-2006 ו-2014. זה לא חייב להיות כך.

שוטף פלוס 30 | מאת גל פרל

למרות הצהרות חוזרות ונשנות עיקר הדגש בצבא בעשור וחצי האחרונים הוא על הביטחון השוטף והלחימה בקרבת הגדר. מגמה שהתחזקה לאור המצב הביטחוני באיו"ש, ברמת הגולן ולאחר "צוק איתן" בדרום. אולם מה יהיה כאשר יידרש צה"ל לתמרון קרקעי משמעותי?

בשלושים השנים האחרונות הלכו והתפתחו בצה"ל שני צבאות. צבא אחד הוא צבא המתמחה בפעולות ביטחון שוטף והחזקת שטח – מעין משמר גבול בהיקף גדול. הצבא השני הוא הצבא המתמרן, ההתקפי וממדיו הולכים וקטנים. זה לא קרה סתם, האיום השתנה. אין כמעט סיכוי שהצבא ינהל קרבות שריון בנוסח מלחמת יום כיפור. טיב האיומים ואופי האויב הפכו את הבט"ש, המלחמה על קו הגבול ובקרבתו, לנדבך המשמעותי בפעילות צה"ל. לצד המענה לאיומים הקיומיים, בהם הגרעין האיראני וסכנת פלישת צבאות זרים (איום שכמעט שאינו רלוונטי יותר), נדרש צה"ל לתת מענה לקשת האיומים על שגרת החיים התקינה – פיגועים (גם דרך מנהרות) וירי תלול מסלול על העורף הישראלי – הבט"ש.

הבט"ש הוא התנאי לקידום

צריך להסביר משהו. מפקד חטיבה או אוגדה בצה"ל שאינה מרחבית מכשיר את חייליו למשימות בט"ש בחטיבות מרחביות שכפופות לאוגדות מרחביות ומפקד עליהם במלחמה או במבצע אד-הוק, דוגמת המבצעים "פעולת מיידון" בלבנון ו"חורף חם" בעזה. כשאין מלחמה (וטוב שכך) יוצא שמי שלמעשה מפקד על גדודי חטיבת גולני, השריון וגבעתי הוא מפקד החטיבה המרחבית. ביטוי להפיכת צה"ל לצבא הבט"ש ניתן לפני כשנתיים בהקמה, המוצדקת כשלעצמה, של אוגדת המרחבית ברמת הגולן באמצעות הסבת אוגדה מתמרנת שהוסבה לכך. זאת לצד הפיכת עוצבת געש לאוגדה רב-זירתית. לצה"ל יש שתי אוגדות סדירות מתמרנות עיקריות (הפלדה וגעש) ועוד כמה במילואים, כשהבולטת שבהן היא דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש. פעם היה פיקוד על אחת מהן תנאי בדרך למטכ"ל. לאמנון ליפקין-שחק, עמירם לוין ואורי שגיא היה ברור שלא יועלו לדרגת אלוף מבלי שפיקדו עליהן. היום המצב שונה בתכלית. צה"ל הוא צבא שיטור/בט״ש שמדי פעם יוצא למבצע התקפי מוגבל ומפקדיו נבחנים בלחימה ומתקדמים על סמך הישגיהם בה. זו מתרחשת בעיקר על הגדר ובקרבתה.

מאז מלחמת לבנון השנייה המח"טים שלחמו בה מתקדמים לאט. הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, אבל קודמו בתפקיד, חגי מרדכי, עוד לא. אבל גם אם יהיה הרי שגם מרדכי הוא עוד מאותו דבר שכן כתא"ל היה מפקד אוגדת איו"ש. אז נכון, מרדכי, קצין נועז ומקורי שהצטיין לאורך כל שירותו, פיקד גם על עוצבת מילואים משוריינת. אבל בצה"ל כמו בצה"ל פיקוד על יחידות מילואים הוא תפקיד שעוברים דרכו ולא עושים אותו. לא מאמינים? תסתכלו על הפיקוד הבכיר של צה"ל. בראש פיקוד הצפון והעורף עומדים כעת שני אנשים שפיקדו על אוגדות מרחביות המחזיקות קו או שטח מוחזק: כוכבי בעזה (אף שפיקד תקופה קצרה גם על עוצבת האש המובחרת), סטריק באוגדת הגליל ובעוצבת אדום. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, עשה את שני תפקידי התא"ל שלו בפיקוד על אוגדות בט"ש (הגליל ואיו"ש). גם ראש אמ"ן, הרצי הלוי שירת כמפקד אוגדת הגליל, המחזיקה את קו הגבול עם לבנון וכמוהו גם מפקד הגיס המטכ"לי, יוסי בכר, שפיקד על אוגדת עזה. גם ראש אגף המבצעים הבא של צה"ל, ניצן אלון, פיקד רק על אוגדה אחת, נחשו מאיזה סוג?

החייל מספר אחת גם הוא אינו יוצא דופן. עשור וחצי של מפקדים עליונים שעיקר ניסיונם בהפעלת הכוח הוא בבט"ש. שאול מופז היה הרמטכ"ל הראשון שפיקד על אוגדות בט"ש בלבנון ובשטחים. אחריו באו בוגי יעלון וגבי אשכנזי שפיקדו תקופה קצרה על אוגדות מילואים והיו מפקדי בט"ש בולטים (יעלון בשלהי האינתיפאדה הראשונה בשטחים, אשכנזי כמעט במקביל בלבנון). גם הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ שירת כמפקד היק"ל האחרון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש בראשית האינתיפאדה השנייה. יואב גלנט, שמינויו לרמטכ"ל בוטל לבסוף, שימש כמפקד אוגדת עזה. היוצא דופן היחיד היה דן חלוץ שצמח בצבא הזר הידידותי ביותר לישראל – חיל האוויר. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט שירת אמנם כמפקד אוגדת מילואים משוריינת אולם ימיו כתא"ל זכורים בעיקר בשל העובדה ששימש כמזכיר הצבאי של ברק ושרון וכמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, אשר הוביל בהצלחה את המאבק בטרור הפלסטיני.

הצבא השני

אולם עדיין נותר צורך ביכולות תמרון משמעותיות. מאפייני עימות עתידי בלבנון יחייבו כוחות מתמרנים בהיקף רחב וכך גם בעימותים נוספים. במלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל מהלך מתמרן מוגבל, מהוסס מאוד ובעיקר כושל. ב"עופרת יצוקה" בוצע תמרון סדור אך מוגבל וב"צוק איתן" פעולה קרקעית מוגבלת עוד יותר. באמצע היה כמובן "עמוד ענן" שבו לא תמרנו כלל. שניים מן האוגדונרים שהובילו את האוגדות שלהן במלחמת לבנון השנייה פרשו לאחריה. השלישי, אייל אייזנברג (שגם פיקד על הכוחות בתמרון שב"עופרת יצוקה"), פרש לאחרונה לאחר שלא מונה לתפקיד בכיר נוסף במטכ"ל. נציגיו של הצבא השני עוד עימנו אבל רק מעטים מהם מחזיקים בתפקיד בולט. השניים שדווקא כן מחזיקים באחד כזה הם אלוף פיקוד דרום היוצא והנכנס, סמי תורג'מן ואייל זמיר. השניים, יוצאי חיל השריון, פיקדו בעבר על עוצבת השריון געש. גם אלוף פיקוד המרכז הטרי, רוני נומה, שצמח בצנחנים וביחידות המיוחדות ופיקד על עוצבות האש וסיני הוא כזה. אבל בהשוואה לצד השני זוהי דוגמה קטנה. המצב הזה מביא כבר כעת לכך שמי שמתקדם בצבא עשוי למצוא את עצמו מפקד, כאלוף פיקוד, על מהלך מתמרן משמעותי בלבנון או בעזה מבלי שלמעשה פיקד קודם לכן על המסגרות המתמרנות הגדולות בלחימה. כך למשל, אירע לגל הירש ב-2006. הירש, יוצא הצנחנים שפיקד על יחידת שלדג, החטיבה המרחבית בנימין ובה"ד 1, פיקד במלחמה על אוגדה מרחבית שנדרשה לתמרן. ההכשרה שקיבל קודם לכן התאימה בעיקר לצבא השני.

לא ניתן לוותר על התמרון

התמרון הקרקעי, למרות חסרונותיו המוכרים (הסיכון בנפגעים, הפגיעה באזרחים, פוטנציאל ההסתבכות דוגמת קרבות ג'נין בינת' ג'בל ושג'אעיה אם להזכיר רק כמה) הוא עדיין יכולת חיונית בעיקר בגלל נוכחות הכוחות בשטח האויב. ארגוני הטרור ההיברידיים סיגלו לעצמם יכולת להמשיך ולייצר ירי רקטות על עורף ישראל גם כאשר הם נתונים תחת אש חילות האוויר, הים והתותחנים של צה"ל. אולם צוותי הקרב הנעים בשטחם, חותרים למגע ישיר ולוחמים בהם, משבשים את פעילותם השוטפת ופוגעים במשאב היקר ביותר שלהם – הפעילים עצמם, שמספרם מוגבל. יתרה מזאת כיבוש שטח מפחית את ירי הרקטות לשטח ישראל, כפי שהוכיח, למשל, הקרב בכפר מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

צה"ל כאמור נמנע מכך עד עתה, מסיבות שונות ובהן עלות גבוהה בחיי אדם ובכסף. לאחר המלחמה בקיץ תמחר שר הביטחון יעלון את כיבוש עזה בעלות של כ-10 מיליארד שקל ובמצגת שדלפה מן הקבינט במהלכה נטען כי המהלך ילווה בנפגעים רבים. יתכן וכך הוא, אולם השאלה אינה שאלה של עיתוי אלא שאלה של יכולת. האם כאשר נצטרך מסוגלים צה"ל ומפקדיו למהלך מתמרן משמעותי?

משחקי הכס\ מאת גל פרל

המינויים שעליהם הוחלט בתחילת השבוע ראויים כולם, אבל נראים כמהדורה למבוגרים של משחק הכיסאות ובבחינת "ולמי לא נשאר כיסא" – לנועם תיבון. הסיכול הממוקד שהתבצע במקביל בסוריה, מזכיר שבסוף המטה הכללי הוא לא רק מקום עבודה.

השר יעלון והרמטכ"ל גנץ, החליטו על סבב מינויים במטכ"ל.

בתחילת השבוע החליטו במשותף שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל בני גנץ והאלוף גדי איזנקוט (העתיד להתמנות בקרוב לתפקיד הרמטכ"ל) על סבב מינויים במטה הכללי. על פניו, כל הקצינים מתאימים לתפקידים שיועדו להם, אבל הסבב נראה כמהדורה למבוגרים של משחק כיסאות המוכר.

יואל סטריק לפיקוד העורף, ניצן אלון לאגף מבצעים.

מינוי האלוף ניצן אלון, איש סיירת מטכ"ל ובהמשך מפקדה, לראשות אגף המבצעים היא בשורה חיובית. ראשית, משום שאלון נשאר בצה"ל, אף שלא התממש רצונו לשמש כראש אמ"ן. שנית, משום שסוף סוף מונה לתפקיד הקמב"ץ של הצבא כולו אלוף מנוסה ולא תא"ל שזהו תפקיד האלוף הראשון שלו. מינויו של יואל סטריק, בעברו מח"ט גבעתי, מפקד אוגדת הגליל ורח"ט מבצעים, למפקד פיקוד העורף היה צפוי זה תקופה ארוכה. לא ברור עדיין מה יעשה האלוף אייל אייזנברג (ששירת אף הוא כמפקד חטיבת גבעתי) שמסיים קדנציה מוצלחת בפיקוד, אשר כללה את מבצע "עמוד ענן" והמלחמה האחרונה בעזה.

האלוף רוני נומה, יוצא הצנחנים, פיקד על יחידת ושלדג ועל עוצבת האש. רק בספטמבר האחרון מונה לפקד במקביל על פיקוד העומק והמכללות הצבאיות. ספק רב אם הספיק ללמוד את תחום האחריות שלו כראוי בטרם נודע לו כי הוא מוקפץ לפיקוד המרכז. שאלת התאמתו לתפקיד אינה עולה כלל. נומה מכיר את הפיקוד "דרך הרגליים" מימיו כמג"ד 202 במבצע "חומת מגן", כמח"ט בנימין וכמפקד חטיבת הנח"ל בלחימה כנגד הטרור הפלסטיני. אבל נשאלת השאלה האם היה דחוף למנותו לאלוף פיקוד העומק לפרק זמן כה קצר? ומה יהיה התקן למפקד המכללות הצבאיות?

רוסו, מתאים למבצעים מיוחדים כמו כפפה ליד.

מחליפו בפיקוד העומק הוא האלוף במיל' טל רוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד על יחידת מגלן. במלחמת לבנון השנייה הוביל את הצוות שיזם מבצעים מיוחדים בעומק לבנון ובהם מבצע "חד וחלק". רוסו מאמין שפעולה בעומק מאלצת את היריב לעבור למגננה לא רק בחזית, אלא גם במגרש הביתי שלו "כמו שחיילים שלנו נלחמים בצפון ושומעים שפשטו על תל אביב." התאמתו לתפקיד מפקד פיקוד העומק (שהוקם בעקבות עבודת מטה שקיים איזנקוט ובהשראת הצוות של רוסו במלחמה) היא כמו כפפה ליד.

מנגד, אף שמבחינת הנראות (גם התקציבית) העובדה שרוסו ימלא את התפקיד כאיש מילואים היא חיובית, שבה ועולה ההגדרה אותה קבע בשעתו אלוף בכיר במיל', על-פיה אפשר לדעת אם מתכוונים בצבא ברצינות למשהו לפי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המילואים, לפי ההגדרה הזו, אינם חשובים, ובכלל זה גם אלוף במיל' ואפילו יהיה מומחה בפעולות מיוחדות כרוסו.

נועם תיבון – לא נשאר לו כיסא.

והנה, פסקה המוסיקה ולמי לא נשאר כיסא? לאלוף נועם תיבון, המפקד כעת על הגיס הצפוני ואמון על השלמת התחקירים המבצעיים של המלחמה בעזה. בנובמבר האחרון היו פרסומים כי יתמנה למפקד פיקוד המרכז ולפתע התברר לו כי נומה "עקף" אותו מימין ומונה לתפקיד. תיבון הסתמך על קשריו הטובים עם השר יעלון, מפקדו בסיירת מטכ"ל שהעניק לו בשעתו דרגת קצונה. קשריו עם האלוף איזנקוט היו ככל הנראה טובים פחות. לאור זאת תיבון בחר לפרוש מצה"ל, לאחר שמילא רק תפקיד אחד בדרגת אלוף. במבט מן הצד נראית פרישתו של מי ששירת במטה הכללי רק שנתיים, כבזבוז משווע של משאבים וכוח-אדם.

אין חולק זכות הרמטכ"ל הבא להשפיע על זהות הקצינים שיאיישו את המטה הכללי בראשותו, וכי מינויים הנעשים כה קרוב לסיום הקדנציה של גנץ צריכים להיות, במידת האפשר, על דעתו. יש לציין גם שהמינויים עליהם הוחלט טובים וכי הקצינים שנבחרו ראויים כולם. אולם, כשאלוף בעל ותק של 30 שנים במדים עוזב בטריקת דלת, הרי שיש באופן שבו נעשה סבב המינויים טעם לפגם.

הערה לסיום. ביום ראשון בפעולת סיכול מדויקת (שחייבה יכולות איסוף ופגיעה מרשימות) בסוריה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם שני מפקדי כוחות מיוחדים של הארגון וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה. ניכר כי הרמטכ"ל גנץ לא נשבה באווירת ה"אס"ק" המוכרת לכל מי שסיים תפקיד וקורס בצבא ותנופת המבצעים המיוחדים שהתקיימה במהלך כהונתו נמשכת עד תומה, וככל הנראה תימשך גם תחת מחליפו.

מזכ"ל החזבאללה נסראללה, יגיב על החיסול
בזמן ובמקום המתאים.

אולם טלטול אגרסיבי כזה של הסירה, קרי, מאזן הכוחות בין ישראל לחזבאללה, יביא, כמעט בוודאות, להסלמה. התגובה של חזבאללה, בזמן ובמקום המתאים לה (כנראה בחו"ל) בוא תבוא. ניתן גם להניח, כפי שנכתב כאן לאחרונה, שיכולותיו של חזבאללה שודרגו ואין מדובר בארגון מודל 2006 ואפילו מודל 2012. הצבא כאמור, מתגבר כוחות בצפון, וכמו שנהוג לומר באימוני קרב מגע "שומר פנים". ההצלחה המבצעית החזירה את המתיחות בצפון למרכז ואיתה מונח מימי השהייה בלבנון – "כוננות ספיגה".