גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

מודעות פרסומת

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב-2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

"יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור.

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל-קאעדה והטליבאן בעמק שאח-אי-קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

לוחמי רגימנט 'רקסאן' במבצע אנקונדה.

לוחמי רגימנט 'רקסאן' במבצע אנקונדה.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל-קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה-75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

220px-Franklin_HagenbeckS

מפקד כוחות החי"ר במבצע, גנרל פרנקלין הגנבאק.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה-101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה-10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

קצין הקומנדו הימי האמריקני סגן מייקל מרפי ולוחם נוסף מן היחידה באפגניסטן. השניים נפלו בקרב ב-2005.

סגן מייקל מרפי (משמאל) מהקומנדו הימי ולוחם נוסף מהיחידה באפגניסטן. השניים נהרגו ב-2005.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה-Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב-2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

30111542

מרשם גס של התכנית המבצעית של מבצע אנקונדה.

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו-צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

הנחתת הכוחות ביומו הראשון של המבצע 101

הנחתת הכוחות ביומו הראשון של המבצע.

לוטננט-קולונל פול לקאמרה (לימים גנרל), "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה-10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה. זאת משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל-קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

איזנקוט

הרמטכ"ל איזנקוט, כתב בהקדמה לספר כי יש לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב, (צילום: דו"צ).

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו-401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל-קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן-שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.