אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

המערכה על אנציו – חצי־גשר על פני תהום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדבקות במשימה לאור המטרה, התחבולה וניצול הזמן, היו חלק מן העקרונות שיושמו במערכה על אנציו במלחמת העולם השנייה. ואולם הלקחים מאותה מערכה יכולים להתאים ללחימה כיום, שבה צריך לדעת בעיקר כיצד "לחייך לשינויים".

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה התעקש ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, כי במקביל להיערכות לפלוש לצרפת יפתחו בעלות־הברית אגף נוסף בחזית האיטלקית, מצפון לכוחות הגרמנים שהיו מבוצרים ב"קו החורף" ומנעו מהכוחות הלוחמים בקרב ממונטה קאסינו להבקיע ולהתקדם לעבר רומא. צ'רצ'יל טען שפתיחת אגף נוסף תחייב את הצבא הגרמני באיטליה, עליו פיקד פילדמרשל אלברט קסלרינג, לפצל את כוחותיו, ובין שבאגף החדש ובין שבאמצעות הבקעת המערך הגרמני בקאסינו תושג ההתקדמות לעבר רומא.

בספרו "אנציו: ההימור שנכשל" (הוצאת משרד הביטחון, 1989), טען ההיסטוריון הצבאי האמריקני מרטין בלומנסון כי היה זה הימור מסוכן. היעד שנבחר היה העיירה אנציו, המרוחקת שעת נסיעה מרומא. למרות המרחק הקצר מעיר הבירה, נדרשו מתכנני המבצע להתמודד עם מחסור באמצעי ספנות ותובלה, ותוואי שטח קשה לתנועה (שטח הררי ובו כבישים משובשים) שבו עשוי הכוח הנוחת להיות מנותק מכל סיוע. מנגד נהנו בעלות־הברית מעליונות ימית, אווירית, ולוגיסטית וכן בעדיפות ברורה בכוח אש.

הכוחות הלוחמים

בחזית האיטלקית, היעדר הסיוע האווירי והמחסור הלוגיסטי הקשו על פעילות הצבא הגרמני, אך מנגד: "הציבו אתגר לכושר ההישרדות וההמצאה שלו, ואילצו אותו ללטש את אמנות המלחמה היבשתית עד כדי רמת מיומנות גבוהה במיוחד" (עמ' 32). פילדמרשל קסלרינג, שלחם במלחמת העולם הראשונה כקצין תותחנים ובהמשך עבר לחיל האוויר, התגלה כמפקד חזית מוכשר מאוד. זה לא הזיק שעמד לרשותו הוורמאכט.

על שני האגפים, זה שבקאסינו וזה שיועד להיפתח באנציו, פיקד גנרל מרק קלרק, מפקד הארמיה ה־5 האמריקנית. לאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה כמ"פ רגלים, קוּדם קלרק במהירות. ב־1942 היה לוטננט־קולונל וב־1943, כגנרל, פיקד על ארמיה בסיציליה. עתה ביקש הישג משמעותי שיירשם על שמו – כיבוש רומא. תחת הארמיה נועד לפעול הקורפוס השישי שינחת באנציו, בפיקוד הגנרל האמריקני ג'ון לוקאס. הקורפוס כלל שתי דיוויזיות חי"ר (בריטית ואמריקנית), צק"ח (צוות קרב חטיבתי) של הריינג'רים, שני גדודי קומנדו בריטיים ורגימנט צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־82. כוחות חי"ר ושריון נוספים נועדו לנחות מן הים במקרה הצורך לתגבורת.

תעוזה בתכנון, הססנות בביצוע

בליל 22/21 בינואר 1944 נחתו בחוף הצק"ח של הריינג'רים (מקביל לחטיבת הקומנדו "עוז" בצה"ל), בפיקוד קולונל ויליאם דארבי, ורגימנט צנחנים שפעלו כראש החץ של הקורפוס. למרות הציפייה שהנחיתה תיתקל בהתנגדות עזה, השתלטו הכוחות הנוחתים על יעדיהם בקלות יחסית. "שלושת גדודי הריינג'רים נחתו באנציו ותפסו את הנמל, שעה שגדוד הצנחנים מס' 509 נע וכבש את ונטונו, כשלושה קילומטרים משם" (עמ' 67). ואולם למרות שהכוח תפס את ראש החוף במהירות ואבטח אותו, השתהו הכוחות הנוחתים בשל חששו של גנרל לוקאס מהתקפת־נגד גרמנית. בדיעבד התברר כי לו היו ממשיכים להתקדם – היו מגיעים כמעט עד רומא.

שני הכוחות נלחמו על זמן. כוחות בעלות־הברית היו צריכים לפעול במהירות כדי לנצל את ההפתעה במלואה ולהתקדם לפני שהאויב ייערך לקראתם. כאשר יצאו לבסוף כוחותיו של לוקאס להתקפה – היו הגרמנים מוכנים. שניים מגדודי הריינג'רים, ה־1 וה־3, שבפיקוד דארבי ניסו להסתנן לעיר צ'יסטרנה, שהייתה מעבר הכרחי בדרך לרומא, ונפלו למארב. דיוויזיית השריון "הרמן גרינג" מס' 1 וכוחות נוספים הסבו להם אבדות כבדות. 767 ריינג'רים יצאו לכבוש את העיירה. רובם נהרגו או נשבו. שישה בלבד שבו לקווי בעלות־הברית.

מתקפת הנגד הגרמנית הייתה קטלנית, ומתקפות הלילה שלהם היו מוצלחות במיוחד. מזג האוויר, כמו במערכה שנערכה בארדנים מאוחר יותר במלחמה, הקשה על הכוחות לקבל סיוע אווירי בגזרת דיוויזיה 45.

"כחצי גדוד מדיביזיה מס' 715 פעל בשני האגפים של פלוגה ה' מרגימנט החי"ר מס' 157, מעבר לכביש אלבנו־אנציו; החצי השני הלם ישירות בעמדות הפלוגה. לאחר שטאטאו את האמריקאים מעמדות ההגנה הקדמיות, אילצו הגרמנים את המגינים ששרדו להיכנס לתוך מתחם צר מסביב למוצב הפיקוד. למזלם של האמריקנים, היו במקום שלושה טנקים מגדוד טנקים מס' 191, שסייעו לפלוגה להחזיק מעמד. עם שחר נותרו ארבעה־עשר רובאים בלבד. התחמושת היתה מועטה וכל נתיבי האספקה היו מנותקים. ארבעה טנקים גרמניים קיצרו טווח כדי להשמידם ורק אז ב־0500, קיבל מפקד הפלוגה אישור לסגת. האמריקנים לחמו ופילסו את דרכם אל מחוץ למלכודת" (עמ' 108).

האבדות היו כבדות. מתוך 43 הקצינים ו־936 החוגרים ששירתו בגדוד השני של רגימנט החי"ר מס' 157, נותרו לאחר הקרב שישה קצינים ו־225 חוגרים שלא נפצעו או נהרגו. המ"פ, סרן פליקס ספארקס, שסיפורו הובא לאחרונה בסדרת האנימציה "המשחרר", איבד בקרב כמעט את כל פלוגתו, אך בלחימתם הצליחו הוא ואנשיו לעכב באופן משמעותי את התקדמות הגרמנים. ספארקס נחשב לאחד ממפקדי הפלוגות הטובים ביותר בצבא היבשה האמריקני במלחמה, ועוטר על גבורתו בכוכב הכסף.

במתקפת הנגד הגרמנית ספג רגימנט החי"ר מס' 179 אבדות כבדות ואיבד את מפקדו. לוקאס שלח את קולונל דארבי כדי שייקח פיקוד על הרגימנט. כאשר התייצב אחד מהמג"דים במפקדת ה־179 והתנצל שגדודו אבד, עודד אותו דארבי ואמר כי הוא עצמו איבד שלושה גדודים: "אך המלחמה חייבת להימשך" (עמ' 112). תחת פיקודו שב הרגימנט ולחם ביעילות.

הרעיון לנחות באנציו, לדברי הכותב בלומנסון, היה נועז ובעל פוטנציאל. הביצוע היה הססני ומגומגם ולכן נתן בידי הגרמנים שהות להיערך, ואף לייצר התקפות נגד שכמעט שסתמו את הגולל על החזית האיטלקית כולה. היו אלה היעדר העתודות והאספקה, כמו גם הסיוע האווירי היעיל של בעלות־הברית, שחזר לפעולה מרגע שמזג האוויר השתפר, שמנעו מן הגרמנים להדוף את הכוחות כליל, ואף חייב אותם לבסוף לסגת.

מה יש ללמוד מאנציו

הספר טומן בחובו לקחים רבים. הראשון שבהם נוגע לעיקרון הדבקות במשימה לאור המטרה, שהיה חסר במערכה, בעיקר בקרב הפיקוד הבכיר של בעלות־הברית. כמו כן, חסרו גם חשיבה תחבולנית ומפקד בכיר שיהיה "איש נועז כמו ג׳ורג׳ פאטון" (עמ' 117).

הרצון לכבוש את רומא בכל מחיר ולרשום על שמם הישג בקנה מידה היסטורי, "עיוור" את הפיקוד הבכיר, בדגש על הגנרל קלרק, להתפתחויות בשדה הקרב שחייבו התאמות בתוכנית המבצעית. האויב לא ישתף פעולה עם התוכנית ולכן האתגר, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, הוא לדעת "לחייך לשינויים".

לקח נוסף נגע לצורך להימנע מפעולה עם קצוות חלשים. ההחלטה לכבוש את ראש החוף בידי כוחות קומנדו הייתה נכונה, ובוצעה מהר וכהלכה. ואולם אלה לא תוגברו במהירות הדרושה בכוחות שריון, שלהם עוצמה קרבית של ממש, שהיו מאפשרים תנועה והשתלטות מהירה על היעדים ושטחי המפתח.

הצבא האמריקני הפנים את הלקח. מפקדיו לא ויתרו על היתרונות שבהפעלת כוחות מובחרים, גמישים ומאומנים היטב, שמתמחים בכיבוש יעדים מבוצרים וקשים במיוחד, והטיל עליהם משימות מורכבות בפלישה לנורמנדי. המערכה באיטליה הבהירה עד כמה הכוחות האלה פגיעים, ועד כמה העוצמה הקרבית שבידם מספיקה רק כל עוד האויב שרוי תחת ההפתעה וההלם הראשוניים. כלקח מן המערכה באנציו ניתן לכוחות סיוע אש קרוב וקטלני בהיקף רחב. בתכנון הפלישה לנורמנדי יועדו צוותי קרב משוריינים לחבור לכוחות זמן קצר לאחר שתפסו את היעד, כדי שתימצא בידם עוצמה קרבית מספקת.

עוד לפני המערכה באנציו הוקמו בארצות־הברית גדודי ריינג'רים נוספים, שאוגדו לצק"ח בפיקודו של מפקד גדוד 2, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר, שב־6 ביוני 1944 נחת בחוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר, סייע לכוחות רגימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף ופרץ דרך עמדות הגרמנים המבוצרות. המפקד הבכיר בחוף, גנרל נורמן קוטה, התרשם מלחימתם וטבע את הססמה: "הריינג'רים מובילים את הדרך, כל הדרך".

על גדוד 2 נאלץ ראדר לפקד באופן אישי, לאחר שהדיח את סגנו (שיועד לפקד עליו, והתברר שחשב שיועדה לו משימת התאבדות), והדבר הפריע מאוד ליכולתו לפקד על הצק"ח כולו ביעילות. הגדוד תקף את המצוק התלול פואנט־דו־הוק, שעל־פי המודיעין הוצבו בו תותחים שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו קיבלו הריינג'רים סיוע אש ניכר מהמשחתת "סאטרלי", כבש הגדוד את היעד והשמיד את התותחים (שבפועל, הוצבו לא הרחק מהמצוק בפנים הארץ).

אלוף (מיל') פרופ' יהושפט הרכבי מתח בשעתו ביקורת על בר־כוכבא, וטען כי בנה חצי־גשר על פני תהום. ביקורת דומה ניתן למתוח על המפקדים הבכירים של בעלות־הברית, שנמנעו מלהקצות את המשאבים הדרושים למערכה באנציו, לא מיצו את הכוח נכון ולא הפגינו די יוזמה והתקפיות. "הזמן", אמר בשעתו הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, "פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון". כלל זה היה תקף גם במערכה באנציו וכוחות בזבזו זמן יקר שהאויב ניצל ביעילות.

היו אלה תעוזתם של מ"פים כמו ספארקס ומח"טים כמו דארבי, ובמקביל חוסר יכולתם של הגרמנים להמשיך בהתקפת הנגד, שמנעו מהמערכה מלהפוך לתבוסה מוחלטת עבור בעלות־הברית. התוצאה, שאותה תיאר בלומנסון בכישרון רב באופן מרתק, היא שהקרב על אנציו היה בסופו של דבר קרב שולי במלחמה, והוא לא היה חייב להיות כזה.

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני | מאת גל פרל פינקל וסא"ל ירון

רשומה רגילה

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים. במאמר זה נבחנה רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה, כדי להבין מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. 

  • פורסם ב"מערכות" גיליון 488
  • יולי 2020, עמודים 47-40

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת הקומנדו החדשה, חטיבת עוז. "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". החטיבה מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז כמו גם יחידות מובחרות במילואים, וכפופה לעוצבת האש המובחרת.

מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה יעילה יותר שלהן בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם לחם צה"ל בעשור האחרון.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלַגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט, והחטיבה רואה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה־89 שעליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. כוחות למבצעים מיוחדים פועלים במנותק מכוחות אחרים ונדרשים, כמעט תמיד, להסתמך על עצמם בלבד, כשלעיתים ניתן להם סיוע אש מצד גורמי אוויר, יבשה וים. בשל כך לרוב מתועדף הכוח מבחינת משאבים, ציוד, כוח אדם איכותי והכשרה מקיפה.

ואולם בעוד שצה"ל היטיב להפעיל יחידות מיוחדות בנפרד, גם בנוהלי קרב קצרים ובמרחק גדול מן הארץ (מבצע "אנטבה" ב־1976 הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה), הוא התקשה בהפעלת כוחות בסדר גודל חטיבתי בפעולות מיוחדות והקפיד להימנע מכך. הפעמים היחידות שעשה זאת בהצלחה היו בעת הצנחת גדוד 890 בעומק סיני במהלך מלחמת סיני; הפשיטה המוסקת של שני גדודי הצנחנים במילואים על סוללות התותחים המצריות במתחם אום־כתף במלחמת ששת הימים; והנחתת חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

הדבר נובע מכך שלמרות הרצון לרכז כוח למשימות מיוחדות, הרי שהנסיבות במלחמות – הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות שוטפות, הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם – הביאו לכך שבמרבית המקרים הופעלו כוחות אלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית. אהוד ברק, הבקי בנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד סיירת מטכ"ל, ציין שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי נמנע מהלחימה. במבצעים מיוחדים, לעומת זאת – גם בעת מלחמה – האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע. מכאן שיש באופן טבעי רתיעה בקרב מקבלי ההחלטות מלאשר אותם.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו ונכנסו רגלית לרצועת עזה, כמו היו אחרון גדודי החי"ר. בספרו, "האומץ לנצח", כתב עפר שלח כי ככלל, היו במערכה בעזה מעט מבצעים מיוחדים, רובם ככולם בוצעו על־ידי שייטת 13.

במאמר זה ביקשנו לבחון את רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה. זאת כדי ללמוד מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. יש לציין שאף כי כוחות הריינג'רס בנויים כמסגרת חטיבתית, הרי שלמעט מלחמת העולם השנייה, במהלך לחימה הם אינם פועלים כחטיבה אחת. גדודי היחידה פועלים כמסגרות עצמאיות בשדה הקרב, ולכן בניתוח תיבחן הדרך שבה פעל והתאמן גדוד 3 של הרג'ימנט.

הריינג'רס – רקע

בהיסטוריה האמריקנית שימשה יחידת הריינג'רס שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, בשדאות ובקליעה עוד מימי מיליציות המתיישבים במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ולאחר מכן במלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת, ניתן לסמן את מלחמת העולם השנייה כקו פרשת המים שממנו ניתן לתאר את הריינג'רס ככוח קומנדו בהיקף גדודי וחטיבתי במלחמה מודרנית.

לאור הצלחתן של יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות, הוחלט בפיקוד האמריקני להקים שתי יחידות ניסיוניות על־פי הדגם של הקומנדו הבריטי. במסגרת חיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים, ואילו במסגרת צבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רס הראשון, וכמפקדו מונה מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ויליאם אורלנדו דארבי, קצין תותחנים שכמו כל אנשי הגדוד התנדב לתפקיד.

הגדוד עבר אימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי שבהרי סקוטלנד. ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים.

ב־8 בנובמבר, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. ב־11 בפברואר 1943 הוטל על גדוד הריינג'רס הראשון לפשוט על מוצב של הצבא האיטלקי סאנאד שבמרכז תוניסיה, המרוחק כ־20 קילומטר אל תוך קווי האויב בשטח קשה לתנועה. דארבי פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שתקפו את המוצב בשעה 2:00 בלילה. הלחימה ביעד המבוצר התנהלה מטווחים קרובים, ולאחר כשעה נכבש המוצב. לכוח הפושט היו כ־20 פצועים והרוג. מנגד, מכוח האויב נהרגו 75 חיילים ונשבו עשרה. פשיטה זו הוכיחה את כשירות גדוד הריינג'רס לביצוע משימות מיוחדות ומורכבות במיוחד.

בפלישת בעלות הברית לסיציליה פיקד דארבי על צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל את גדודי הריינג'רס 1, 3 ו־4 (שהוקמו בינתיים) וגדוד הצנחנים ה־509, בנחיתת סער אמפיבית בג'לה.

במהלך הפלישה לנורמנדי היה לגדודים 2 ו־5 תפקיד מפתח. גדודים אלה אוגדו לצוות קרב חטיבתי בפיקודו של מפקד הגדוד השני, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר. ב־6 ביוני 1944 נחת צוות הקרב החטיבתי של הריינג'רס בחוף אומהה. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר (ששירת קודם כמ"פ בגדוד הריינג'רס הראשון של דארבי), סייע לכוחות רג'ימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף. בפריצה לצרפת נעו לוחמי גדוד 2, בפיקוד ראדר, והשתלטו על פואנט־דו־הוק, מצוק תלול ובו עמדות תותחים מבוצרות שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נעזרו הריינג'רס בסיוע ארטילרי משמעותי מן המשחתת "סאטרלי", השמיד הגדוד את התותחים והחזיק ביעד.

בחזית האוקיינוס השקט פשט כוח הריינג'רס מגדוד 6, בפיקוד לוטננט קולונל הנרי מיוסי, על מחנה השבויים קבנטואן, בעומק השטח שבידי היפנים בפיליפינים, הרג את שומריו וחילץ 500 שבויים.

לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רס ולמעשה, אף שבמלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם פעלו פלוגות עצמאיות של ריינג'רס (נודעו בווייטנאם כפלוגות פטרול־סיור לטווח רחוק ,LRRP – Long Range Reconnaissance Patrol) בכל דיוויזיה שלקחה חלק בלחימה, הרי שעד למחצית שנות ה־70 של המאה ה־20 לא פעלו יחידות הריינג'רס במסגרת חטיבתית.

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני במשבר ארגוני של ממש וכונה "הצבא החלול". הפתרון הושג באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. כחלק מהארגון מחדש הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמת רג'ימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

מבצע "זעם דחוף" – הפלישה האמריקנית לאי גרנדה באוקטובר 1983 – היה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט. גדוד 1 של הריינג'רס, בפיקוד לוטננט קולונל ווס טיילור, צנח סמוך לשדה התעופה פורט סאלינס, כשמשימתו היא לכבוש את השדה מידי הצבא הקובני כדי לאפשר הנחתת מטוסים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים כבש הגדוד את השדה והגבעות השולטות עליו. השתלטות על שדה תעופה, לרוב באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים, הפכה מאז לאחד המתארים המרכזיים שאליהם נערך הרג'ימנט.

הריינג'רס לקחו חלק גם בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ, אולם בלטו במיוחד בלחימה במוגדישו שבסומליה, ב־3 באוקטובר 1993. כוח פשיטה משולב שכלל פלוגה מגדוד 3 של הריינג'רס ולוחמים מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, נשלח ללכוד שניים מעוזריו הקרובים ביותר של מפקד המיליציה הסומלית, מוחמד איידיד. הפשיטה בוצעה באור יום, ואף שהשניים נעצרו, הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם. כל זאת בתא שטח בנוי, מאוכלס בצפיפות. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג "בלאקהוק" ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת.

הקרב הסתיים כאשר הכוח האמריקני איבד 18 לוחמים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים. למרות הקרב הקשה, הרי שיעדי המבצע הושגו, וראוי לציין כי הריינג'רס ולוחמי דלתא הצליחו להחזיק מעמד שעות ארוכות מול כוחות עדיפים מהם בהרבה, ועמידתם מנעה טבח ואסון צבאי גדול יותר.

מבצע "קרנף" כמקרה בוחן

ב־11 בספטמבר 2001 ביצע ארגון אל־קאעדה את פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה, המכונה "אסון התאומים", שבמהלכו ריסקו פעיליו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו־יורק. נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, הכריז על מערכה נגד ארגון הטרור ותומכיו, ובהם משטר הטאלבאן באפגניסטאן שסיפק מקלט וסיוע לארגון ולמנהיגו, אֻסאמה בן־לאדן.

חודש לאחר מכן יזם פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שעליו פיקד גנרל דל דיילי, יוצא רג'ימנט הריינג'רס ה־75 שעשה את רוב שירותו כטייס וכמפקד בחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף".

המבצע כלל שני יעדי תקיפה:

  • היעד הראשון, שם קוד "גקו", שיועד לפלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור ופלוגת ריינג'רס, היה מתחם מגורים בעיר קנדהאר שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר.
  • החלק השני של המבצע כלל השתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 סמוך לשדה תעופה, שם קוד "קרנף", המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

תחילה תוכנן הכוח לבצע נחיתת סער ממסוקים ולהשתלט על השדה, אולם מאוחר יותר שונתה שיטת ההגעה אל היעד לצניחה. המשימה, כפי שתיאר זאת מפקד רג'ימנט הריינג'רס ה־75, קולונל ג'וזף ווטל, שפיקד עליה באותה עת, הייתה להיכנס לשם ולבצע בעצם הערכה של שדה תעופה, להשמיד את כוחות הטאלבאן שפעלו באזור ולאסוף מידע לשימוש מודיעיני.

כוח דלתא ביקשו בעת ההכנות לפשיטה לבצע אותה בחתימה נמוכה, כלומר על בסיס לוחמי היחידה בלבד, שיגיעו ליעד באמצעות רכבים אזרחיים או רגלית, כדי לנצל באופן מקסימלי את יתרון ההפתעה. פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) החליט, במקום זאת, על תקיפה "רועשת", שכללה תקיפה אווירית בידי מטוסי סיוע מסוג AC-130 בשלב הראשון, ולאחריו בידוד אזור הפעולה בידי פלוגת ריינג'רס שתונחת ממסוקי סער. כשלב שני הוחלט שפלגה של כוח דלתא, שתונחת ממסוקי סער מסוג צ'ינוק רכובה על־גבי רכבי שטח חמושים במקלעים כבדים, תתקוף את היעד.

נדבך נוסף של המבצע היה החדרת צוות "מסוערב" של כוח דלתא, שייטמע בסביבה האזרחית וימשיך לפעול מן השטח גם לאחר הפשיטה במשימת איסוף מודיעין. המבצע יצא לפועל על אף שמודיעין על אודות הימצאו של מולא עומאר ביעד היה קלוש עד לא קיים.

ראוי לציין שבראשית אוקטובר התקיימו חילופי גברי בראשות המטות המשולבים, ואת מקומו של גנרל יו הנרי שלטון, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה ("הכומתות הירוקות"), תפס גנרל ריצ'ארד מאיירס, טייס קרב מחיל האוויר. על פיקוד המרכז פיקד באותה עת גנרל טומי פרנקס, קצין תותחנים שכמו מאיירס ושלטון לחם בווייטנאם. חילופים אלו, כך נראה, לא השפיעו על תכנון המבצע.

הפשיטה על המתחם בקנדהאר

הפשיטה יצאה לפועל בליל 20/19 באוקטובר. השלב הראשון של הפשיטה הלילית על המתחם בקנדהאר התרחש כמתוכנן. ואולם בעת שפלגת דלתא תקפה את הבית נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, שכללה ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא מצאו עצמם בקרב קשה, מטווחים קרובים ובנחיתוּת טקטית ברורה. הכוח ספג נפגעים רבים. לוחמי כוח דלתא פגעו בכמה פעילי טאלבאן, חילצו את הפצועים והתפנו במסוקי צ'ינוק.

לפי התוכנית המקורית היו אמורים צוותים מפלגת דלתא לחפות באש על הנסיגה, אולם נוכח האש העזה נסוג הכוח כולו תחת חיפוי מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130. אחד ממסוקי צ'ינוק ניזוק בעת ההמראה, כשניסה להתחמק מאש מנשק קל ומרימונים. בטאלבאן טענו מאוחר יותר, באופן כוזב, כי המסוק הופל. בנוסף הוחלט לבטל את החדרת הצוות "המסוערב", וחברי הצוות נסוגו רגלית לנקודת מפגש מרוחקת ומשם חולצו במסוק.

הפשיטה על שדה התעופה

בעוד כוח הריינג'רס הוטס בארבעה מטוסי הרקולס MC-130 לאזור המטרה, תקפו מטוסי חיל האוויר את מרחב הלחימה. בתקיפה השתתפו מטוסי הפצצה חמקניים מסוג B-2 ומטוסי הרקולס חמושים AC-130. לאחר התקיפה האווירית, שבמהלכה נהרגו כמה פעילי טאלבאן ואחרים נמלטו ממרחב הלחימה, צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט ווטל בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי.

שני חיילים נפצעו קל בצניחה ונזקקו לטיפול רפואי. בעת צבירת הכוח וההכנות לתנועה, סיפקו מטוסי AC-130 חיפוי וסיוע אש קרוב. בעת ההיערכות בשטח הנחיתה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאלבאן והרגו. לאחר מכן נע הכוח במהירות והשתלט על שדה התעופה ומתחם בקרבתו. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה ולדברי אחד מחיילי הכוח, סמל אדמונד סילי, ההתנגדות שבה כן נתקלו טופלה במהירות על הקרקע. לצד הריינג'רס פעלו צוותי לוחמה פסיכולוגית (PSYOP) שקראו ברמקולים לפעילי טאלבאן באזור להיכנע. אלו האחרונים בחרו להימלט מהמקום.

בקרי שליטה קרביים של חיל האוויר, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים בחיל האוויר האמריקני, שסופחו לכוח הריינג'רס, סקרו את מסלול הנחיתה והעריכו את מידת התאמתו לשימוש עתידי. במקביל הכווינו הבקרים מטוסי Gunship AC-130 לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאלבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג MC-130.

בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה.לאחר המבצע קיים יו"ר המטות המשולבים, גנרל ריצ'רד מאיירס, תדרוך לעיתונאים בפנטגון ובו אמר: "כוחות מיוחדים תקפו והרסו יעדים הקשורים בפעילות טרור וכן מפקדות ומרכזי שליטה של הטאלבאן", אולם, לדבריו, "הכוחות לא הצליחו למצוא איש מהנהגת ארגון אל־קאעדה או מהנהגת הטאלבאן". אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאלבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

לימים העריך גנרל ווטל כי הסיבה שדרג הפיקוד הצבאי הבכיר והדרג המדיני הבכיר אישרו את הפשיטה, אף שכללה מרכיבי סיכון לא מבוטלים ובהם צניחה מבצעית, הייתה שהם התאמנו על מתארים מסוג זה שנים, שוב ושוב, והפגינו ושידרו תחושת מסוגלות וביטחון כלפי מעלה.

מבצע "קרנף" מציג את אחת המשימות הייעודיות של הריינג'רס, שאליה הם מתאמנים רבות ובאופן מציאותי ככל שניתן. האימונים היסודיים שקיימו למתאר הפעולה מבעוד מועד, כחלק משגרת האימונים של הרג'ימנט, רכשו את הזמן ואת תחושת המסוגלות מראש ואפשרו לריינג'רס לפעול בעומק האויב, בנוהל קרב קצר. 

הריינג'רס, מניסיון אישי – סא"ל ירון, סמח"ט עוז

בשנת 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, נשלחתי מטעם מקחצ"ר להשתתף באימון של גדוד 3 של הריינג'רס בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בנושא השתלטות על שדות תעופה.

האימון שבו השתתפתי הוא אימון כשירות שנתי, שבו הגדוד כולו מבצע אימון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר האמריקני במתכונת רב־זרועית. האימון ונוהל הקרב נעשים במשולב עם חיל האוויר: טייסות מטוסי תובלה מסוג 17-C ו-130-C, קציני סיוע אווירי (JTAC) מחיל האוויר שסופחו לכל חפ"ק מרמת מ"פ, ומסוקי MH-6 "ליטל בירדס" ו-Gunship 130-AC של החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160.

לוחמי הריינג'רס, מהרובאים ועד למפקד הגדוד, וכך גם אנשי חיל האוויר, הפגינו בכל הנוהל קרב רמה מבצעית ומקצועית גבוהה מאוד. יש לציין שהגדוד שב זמן קצר קודם לכן מתעסוקות מבצעיות בעיראק ובאפגניסטאן, שבהן היה אחראי למאות מבצעים, ובהם מבצע "קרנף" שהוזכר במאמר; כיבוש סכר חדית'ה במהלך כיבוש עיראק ב־2003; וחיסול אבו מֻסעב אל־זרקאווי, ראש שלוחת אל־קאעדה בעיראק ב־2006.

ההקשר האופרטיבי־מערכתי של האימון היה השתלטות על שדה תעופה של האויב במבצע קומנדו בעומק, באזור גיאוגרפי שאליו הכוח האמריקני היבשתי טרם הגיע; לבסס שם ראש גשר אווירי ובכך להשיג שני הישגים מערכתיים: להנחית מהלומה תודעתית על האויב שתוציאוֹ מאיזון וליצור בסיס אווירי בעורף שטחו של האויב, ובכך ליצור יכולות לקצר זמנים של תקיפות אוויריות שיוצאות מבסיס בתוך שטח האויב.

הטכניקה הקרבית של ההשתלטות כוללת שלב מכין ואחריו חמישה שלבים עיקריים:

  1. שלב מכין: מבצעי אש שמרככים ומכינים את המרחב לחדירת הכוחות.
  2. שלב א': החדרת הכוחות באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים (Airland/Airborne), תלוי הערכת מצב, וריכוז הכוחות.
  3. שלב ב': תפיסת שטחים חיוניים בשדה התעופה, טיהור המסלולים ויצירת התנאים להנחתת המטוסים.
  4. שלב ג': הרחבת ראש האוויר בשדה התעופה ותפיסת עמדות אבטחה ובידוד בשדה אל מול נתיבי הגעת אויב.
  5. שלב ד': הנחתת נושאי גיסות מטוסים כבדים ומטוסי קרב.
  6. שלב ה': התפנות או החזקת שדה התעופה לביצוע משימות אוויר.

האימון עצמו כלל נוהל קרב ארוך ששיאו שני תרג"דים מלאים: תרגיל אחד בשלב א' של החדרת הכוחות היה בהצנחה (Airborne), והתרגיל השני התבצע בנחיתה עם המטוסים בשדה (Airland). ההחלטה אם לצנוח לשדה או לנחות בו הייתה תלויה בהערכת מצב מעמיקה שבסיסה בהצלחת השלב המכין של התקיפות באש, והבנת תמונת מצב האויב בשדה.

נוהל הקרב כלל מופעים רבים:

  • פקודות גדודיות, פלוגתיות ומחלקתיות.
  • אישורי תוכניות רמה ממונה בכל הרמות.
  • מסדרי ציוד רבים בכל הרמות.
  • ריענוני צניחה לפי הדבוקות במטוס. ביצוע תרגולות עלייה וירידה של האנשים וכלי הרכב השונים למטוסים (האמרים עם מקלעים כבדים, אופנועי שטח, "ליטל בירדס").
  • תטל"גים (תרגילים טקטיים ללא גיסות) בכל הרמות, לפי דגם שדה התעופה שנבנה.
  • ניהול סיכונים מבצעיים.
  • הכוונת אש ביבש וברטוב של כל גורמי האש בגדוד של מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130
  • אימונים ותרגולות סטטיות של הלוחמים מהריינג'רס עם צוותי האוויר על המטוסים, שכללו עשרות מקרים ותגובות: החל בפריקת חירום מהמטוס העומד להתרסק, ועד להשמדת ציוד יקר ומסווג שבמטוס על־מנת שלא ייפול בידי אויב, כפי שנדרשו לוחמי הקומנדו הימי לעשות בפשיטה שבה חיסלו את אסאמה בן־לאדן בפקיסטאן ב־2011, לאחר שאחד ממסוקי הסער נפגע.
  • תרגילי פלוגה באותו מתווה על שדה התעופה כהכנה לתרגיל גדודי.

אלוף (מיל') יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד על חטיבת הנח"ל במבצע "חומת מגן" ב־2002, ציין בריאיון כי הדרך היחידה לטעת בחיילים את תחושת הביטחון העצמי הדרושה במלחמה היא באמצעות אימונים. "זה יותר חשוב מכל טכנולוגיה שהיא. פשוט להתאמן, ולהתאמן הרבה. להתאמן באופן ריאליסטי, שמדמה את המציאות קרוב ככל שניתן למציאות המלחמתית, זה הדבר החשוב ביותר למפקדים וללוחמים ביבשה". ניכר כי ברג'ימנט הריינג'רס מאמינים בכך, וניתן לראות הן ממתווה האימון שתואר לעיל, הן ממבצע "'קרנף" והן מהמורשת הקרבית של הריינג'רס בגרנדה, כי בריינג'רס נלחמים כפי שמתאמנים ולא להפך.

לקחים לצה"ל

רג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני הוא כוח קומנדו בהיקף חטיבתי, עתיר ניסיון, וצה"ל – בדגש על היחידות המובחרות שלו, ובכלל זה חטיבת הקומנדו – יכול לשאוב ממורשתו לקחים חשובים ולהפנים את חשיבות הערכים המניעים אותו:

כשירות גבוהה – הלקח הראשון נוגע לחובתן של יחידות מסוג זה לשמר כשירות גבוהה במיוחד. גם בתקופה שקדמה למערכה באפגניסטאן, שבה הצבא האמריקני לא ניהל אף עימות יבשתי רחב היקף, שימר רג'ימנט הריינג'רס כשירות מבצעית ומיומנות מקצועית גבוהות מאוד. הדבר נבע, בראש ובראשונה, מהחלטת הפיקוד הבכיר של הצבא לשמר את חוד החנית היבשתי מושחז ונכון לפעולה, ושנית – מהבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית.

בהרצאה שנשא בפני צוערי בה"ד 1, אמר אלוף (מיל') רוני נומה, צנחן שפיקד על כמה יחידות מובחרות בצה"ל, כי היכולת לבצע משימה שאליה התכוננה יחידה באופן איכותי הוא בחזקת הסף התחתון שבו נמדדת יחידה. "כשירות היא היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי משימה שהיא לא תכננה".

גמישות מותאמת – הלקח השני הוא הגמישות, כפי שהופגנה ביכולת הרג'ימנט לפעול בלוח זמנים ונוהל קרב קצרים, ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. בין אם מדובר באופן ההגעה אל היעד או באירועים בלחימה על היעד. אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, לשעבר מג"ד אפעה בחטיבת הצנחנים, כתב כי "השינויים במאפייני המלחמה מחייבים את מפקדי צה"ל להיות גמישים בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב". יחידות דוגמת חטיבת הקומנדו נדרשות לפתח רמת גמישות גבוהה, שכן הן עשויות להיות מוטלות לקרב ראשונות ובמהירות.

נחישות ורוח לחימה – גם בראי עקרונות המלחמה יש כמה לקחים שראוי ללמוד מהם. עקרון רוח הלחימה הגבוהה השוררת ברג'ימנט הריינג'רס ניכר בנחישותם לקחת חלק באחת הפעולות הקרקעיות הראשונות של ארצות־הברית במלחמתה בטרור. המוטו של הריינג'רס, שמקורו בפריצת ביצורי החוף שביצע גדוד 5 בפיקוד שניידר, הוא "הריינג'רס מובילים את הדרך, כל הדרך".

יוזמה, התקפיות ומיצוי הכוח – עקרונות מלחמה נוספים שמומשו במבצע "קרנף" הם היוזמה וההתקפיות – הרצון לייצר מגע עם האויב מיד לאחר הפיגוע ועל אדמתו שלו, ומיצוי הכוח – שבא לידי ביטוי בהטלת היחידות המיומנות ביותר בצבא היבשה (הריינג'רס ודלתא) לקרב בשילוב עם גורמי אש עוצמתית, יעילה ומדויקת מן התווך.

עקרון התחבולה – זהו העיקרון החשוב ביותר שמומש במבצע, שכן הכוח ביצע תמרון מפתיע בעומק עורף האויב. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך". היכולת להפתיע את האויב, לפעול באופן הלא צפוי, ו"לכבוש את השמש בלילה", חיונית להצלחת פשיטות כאלה.

ברג'ימנט הריינג'רס, כמו גם בחטיבת הקומנדו, יש שלושה גורמים ששילובם יוצר מכפיל כוח: איכות לוחמים ומפקדים, מסה של כוח אדם לוחם היודע לפעול, הן בכוחות קטנים והן כמסגרת קרבית גדולה, ומפקדה חזקה המיומנת בשליטה ובפיקוד להפעלתם.

פעולות קרקעיות בעומק טומנות בחובן את היכולת להנחית על האויב מהלומה תודעתית, והן מגבירות את תחושת הנרדפות ומערערות את ביטחונו העצמי. יתרה מכך, הן מחייבות את אויביה של ישראל – צבאות "כמו סדירים" שמשאבי כוח האדם שלהם מוגבלים – לתגבר את מערכיהם הדלילים בעומק, ובכך גורעים מכוחם בחזית. הפשיטה שביצעו במלחמת לבנון השנייה כוחות מסיירת מטכ"ל ושלדג, בפיקוד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם ניצן אלון, על יעדי חזבאללה בעיירה בעל־בק שבעומק לבנון, חייבה את הארגון לעשות כן, ולהפנות לשם כוחות מן הלחימה בדרום לבנון.

אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, כתב כי יתרון נוסף של כוחות הקומנדו הוא "בפתרון תופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח". תפיסה זו מומשה במלחמה בהצלחה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת כוח מהיחידה המובחרת מגלן, שעליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, ממסוקים בסמוך לצור. הכוח נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות, ובהן כ־40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

סיכום

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים, ובהם: הנתק מגוף הצבא העיקרי, המסה הקרבית החסרה, העובדה שזהו ה"מגרש הביתי" של האויב, אתגרי הניוד לאחר הנחיתה והקושי לקיים את עקרון הרציפות וההמשכיות לאורך זמן. התשובות לאתגרים אלה, כתב בשעתו מפקד חטיבת הצנחנים במילואים "חיצי האש", אל"ם ירון פינקלמן, הן: "כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד; יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה; לכידות היחידה; שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר; ומעל לכול – המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם – פיקוד משימה המתבצע מלפנים".

הניתוח של פינקלמן, שפיקד על גדס"ר צנחנים בפשיטה להשמדת מנהרה חוצת־גדר בעזה ב־2008 ובלחימה במבצע "עופרת יצוקה", ממחיש את האתגר שבפני יחידות דוגמת הריינג'רס, חטיבת הקומנדו של צה"ל, כמו גם כוחות מובחרים אחרים (ובהם חטיבות הצנחנים של צה"ל) בפעולות בעומק האויב. המענה, קבע, טמון במפקדים, שכן לדבריו, "המפקדים קובעים את התוצאה".

גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
סא"ל ירון, סמח"ט עוז. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד. 

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר. 

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו". 

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)

.

 

 

גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב־2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל־קאעדה והטליבאן בעמק שאח־אי־קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל־קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה־75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה־101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה־10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה־Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב־2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו־צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

לוטננט־קולונל (לימים גנרל) פול לקאמרה, "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה־10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה, משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל־קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו־401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל־קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן־שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.

"בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "התרסקות במוגדישו" הוא תיאור מרתק של קרב מודרני בשטח בנוי, שמכיל שפע של לקחים טקטיים. אך מי שיחמיץ את הלקח העיקרי בדבר מגבלות הכוח הצבאי, עלול, כמאמר הגנרל גריסון, לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה. 

כשחושבים על לחימה מודרנית בשטח עירוני מיד עולה בתודעה לחימת הכוחות האמריקנים במוגדישו בשנת 1993. בספרו המרתק, "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), תיאר העיתונאי מרק באודן את מה שהיה לקרב הקשה ביותר שבו לחם הצבא האמריקני מאז מלחמת וייטנאם ועד לקרב בפאלוג'ה שבעיראק, ב־2004. ב־2001 עובד הספר עובד לסרט המצליח "בלאק הוק דאון".

בשל המשבר ההומניטרי ששרר בסומליה פרס האו"ם במדינה כוח רב־לאומי. ב־1993, לאחר שהמיליציה של שבט חאבר גידר בראשות מוחמד פארח איידיד הרגה ארבעה חיילים אמריקנים ופצעה שבעה נוספים, הטיל הנשיא האמריקני, ביל קלינטון, על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) לפעול כנגדה.

לסומליה נשלח כוח המשימה "ריינג׳ר", בפיקוד גנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם" (עמוד 30). בהמשך "שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31), והתמחה במבצעים שכאלו.

הכוח כלל פלוגה מרג׳ימנט הריינג׳רס ה־75 של צבא היבשה, פלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה ללוחמה בטרור, וטייסת מהחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים ה־160.

"הריינג׳רס התאמנו כל הזמן למען מטרה אחת – מלחמה. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, והם היו הראשונים – "הריינג׳רס מובילים את הדרך," היתה הסיסמה שלהם. כל אחד מהם התנדב לפחות שלוש פעמים המסלול שהוביל אותו למקומו כעת: לצבא, ליחידות המוטסות, ולריינג׳רס. הם היו השמנת" (עמוד 17). אבל למרות רמת החיילות הגבוהה של הריינג׳רס הרי שעיקר הפעילות הוטל על מפעילי כוח דלתא.

לנצח בקרב, אבל להפסיד במלחמה

במזכר שכתב מספר שבועות לפני הקרב הזהיר גנרל גריסון שאם כוחותיו יפעלו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, בירת סומליה, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). יתרה מכך, קבע, "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34).

ב־3 באוקטובר 1993, המודיעין דיווח על פגישה במרכז מוגדישו שבה אמורים להשתתף שניים מאנשיו הבכירים של איידיד. הפיקוד הבכיר התעלם מהאזהרה של גריסון והנחה לפשוט על המבנה שבו התקיימה הפגישה ולעצור אותם.

"זה היה הימור, להיכנס לשכונת הים השחור של איידיד באור יום. שוק בקרה הסמוך היה מרכז עולמם של אנשי שבט חאבר גידר. ביקור שם משול לזקירת אצבע בעינו של איל המלחמה איידיד" (עמוד 28). למרות זאת, בשלוש וחצי בצהריים המריאו הריינג׳רס, בפיקוד סרן מייק סטיל, ומפעילי כוח דלתא, בפיקוד סרן אוסטין "סקוט" מילר, יוצא הדיוויזייה המוטסת ה־82 והריינג׳רס, לעבר היעד. 

מפעילי כוח דלתא שנחתו על גג הבית ובסמוך אליו פשטו על המבנה ועצרו במהירות את המבוקשים. לאחר מכן "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג׳רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23). בכירי המיליציה של איידיד נלכדו והכוח נערך לפינוי בשיירה רכובה.

אבל אז הופיעו לוחמי מיליציה חמושים שפתחו באש לעבר הכוח והכל השתבש. תחילה נתקלו הכוחות בהתנגדות קלה יחסית. סגן טום דיטומסו, למשל, שפיקד על כוח ריינג׳רס, זיהה פעילות חשודה במגרש חנייה סמוך. "דיטומסו זרק רימון מעבר לשער ופרץ פנימה עם שלושת לוחמיו" (עמוד 49). הם שבו ארבעה סומלים שירו לעבר הכוח האמריקני. 

אבל המצב הסלים במהירות. פעילי מיליציה ירו רקטת אר.פי.ג'י ופגעו באחד ממסוקי הבלק הוק. "בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" (עמוד 77), נשמעה הקריאה ברשת הקשר שנתנה לספר את שמו במקור.

שיירת הרכבים הונחתה לנוע לכיוון המסוק הפגוע ולחלץ את צוותו, אך נורתה לעברה אש תופת. אחד מלוחמי הריינג׳רס סיפר שהיה זה "כאילו הוכרז במוגדישו "יום־הריגת־האמריקני." נראה היה כי כל תושבי העיר, גברים, נשים וילדים, יצאו לרחובות ומנסים להרוג אותם" (עמוד 99).

מבחן לכוח הטוב ביותר של הצבא

"סגן דיטומסו ושמונה חיילים מיהרו לנוע למקום ההתרסקות הראשונה" (עמוד 151). הם הגיעו כמעט עד למסוק, אך נאלצו להתבצר באחד הבתים ונדרשו ללחימה ממושכת כנגד פעילי מיליציית חאבר גידר.

הכוח העיקרי, שכלל לוחמים מדלתא והריינג׳רס, נע אף הוא לנקודה וגילה כי "הרחוב נהפך לשטח הריגה. כדי לשרוד צריך לנוע כאילו שערך בוער. זה היה הזמן להוביל בדוגמה אישית" (עמוד 158). הכוח, ובו שני המ"פים, נאלץ לתפוס מחסה ולהתבצר במבנים סמוכים לאתר ההתרסקות.

שעה מאוחר יותר נפגע מסוק בלק הוק נוסף מרקטת אר.פי.ג'י והתרסק. המון סומלי חמוש קרב לשני אתרי ההתרסקות. "אנשי דלתא והריינג׳רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80).

באתר ההתרסקות השני הונחתו גרי גורדון, יוצא הכוחות המיוחדים, ורנדי שוגהרט, יוצא הריינג׳רס, שני סמלים מכוח דלתא. השניים מצאו את הטייס, רב־נגד מייק דורנט, חי ופצוע ואת שאר אנשי הצוות הרוגים. "שוגהרט וגורדון היו מומחים בהריגה ובהישרדות" (עמוד 150), אך הפעם לחמו בתנאי נחיתות קשים ונהרגו בניסיונם להגן על דורנט, שנלקח בשבי.

שפע של לקחים ללחימה

הספר כלל בתוכו שפע של לקחים טקטיים בכל האמור בלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית, על המורכבויות ודילמות מוסר בלחימה שבה (שדומות לאלו שמולן ניצב צה"ל באנתיפאדה השנייה).

בקרב בלטה המיומנות המקצועית הגבוהה של מפעילי כוח דלתא, על פני זו של הריינג׳רס. אך זוהי השוואה לא הוגנת. בעוד שהאחרונים התאמנו למלחמה, ועל כן נדרשו לכשירות טובה במתארים רבים, הרי שהמומחיות הספציפית של כוח דלתא כללה יכולת לחימה גבוהה בשטחים סגורים, בנויים וצפופים ומיומנות גבוהה בירי מדויק וסלקטיבי. 

לקח אחר שעולה מן הספר נגע ללוחמת הלילה. כשירד הלילה הושוו במידת מה התנאים, שכן הלוחמים האמריקנים שצוידו באמצעי ראיית לילה זיהו בקלות יחסית את האויב. כשניסו הסומלים לתקוף בלילה "אנשי דלתא איפשרו להם להתקדם עד לאזור האש הצולבת, ואז חיסלו אותם בכמה יריות מהירות" (עמוד 240).

הספר המחיש את הקושי לשלוט במיקומי הכוחות בלוחמה בשטח בנוי. לאורך הקרב התקשה מ"פ הריינג׳רס, סרן סטיל, להבין היכן הם ממוקמים כוחותיו, אבל מפקדי המשנה שלו "לא הכירו את הסביבה, והשיחה ביניהם לא הובילה להבנה" (עמוד 210). למעשה, הוא היה מרוחק כ־50 מטרים מכוח אחד ואילו הכוח השני היה מעבר לקיר, במבנה שבו התמקם בעצמו.

15 שעות ארך הקרב בין הכוח האמריקני הקטן להמון הסומלי החמוש. בקרב נהרגו 19 חיילים אמריקנים ו־73 חיילים נוספים נפצעו. מאות אנשי מיליציה ואזרחים בלתי־מעורבים סומלים נהרגו גם הם. דורנט, השבוי, שוחרר זמן קצר מאוחר יותר, לאחר שהאמריקנים הציבו אולטימטום שאם לא ישוחרר יבצעו פעולת גמול קשה.

רבים מהלוחמים והמפקדים עוטרו על גבורתם בקרב. בין אלו ניתן למנות את שוגהרט וגורדון, שהגנו על דורנט עד טיפת דמם האחרונה, ועוטרו לאחר מותם בעיטור הכבוד של הקונגרס, את סגן דיטומסו "שקיבל את עיטור כוכב הכסף ועדיין משרת בריינג׳רס" (עמוד 310), והסרנים מילר וסטיל שעוטרו בכוכב הארד.

הפעולה הוכיחה שגריסון צדק, הכוח המובחר ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. בשל הנפגעים הרבים החליט הנשיא קלינטון להסיג את הכוחות מסומליה. הטראומה של סומליה עמדה לנגד עיני הממשל האמריקני במשברים אחרים, כשנמנע מהתערבות צבאית ג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

ספר שהוא בעיטה לקרביים

הספר (והסרט) היה פופולארי בצה"ל, ורבים מן המפקדים שלחמו באנתיפאדה השנייה מצאו אותו חשוב ומלמד. בהקדמה לספר כתב אלוף ׁ(מיל.) יצחק איתן, יוצא הצנחנים וסיירת מטכ"ל ששימש כמפקד פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", כי מהספר ניתן ללמוד "עד כמה חיונית חשיבה צבאית מתוחכמת תוך כדי הליכה בדרך הישנה והטובה של התחבולה, הפשטות, האומץ והתעוזה. במקומות שבהם הטנקים ואמצעי־הלחימה הכבדים אינם יכולים להשפיע, הלוחם של חיל הרגלים נשאר מרכיב הלחימה היעיל ביותר. במצבים האלה יש חשיבות מיוחדת למפקד הזוטר, ולזכותו יש לזקוף את ההישגים בשדה הקרב" (עמוד 9).

כמג"ד בצנחנים למד סא"ל אמיר ברעם (כיום תא"ל ומפקד אוגדה) שורה של לקחים מהספר והסרט ששימשו אותו בלחימה באנתיפאדה השנייה בערים שכם, טול־כרם וחברון. כך למשל, סיפר בראיון ל"מעריב", למד ולימד את אנשיו "עד כמה חשובה פעולה חשאית בשטח כינוס, כי גם בשכם יש תצפיתנים, בדיוק כמו בסרט".

גם האלוף יאיר גולן, שקרא את הספר כמח"ט הנח"ל, מצא אותו מאלף וכתב סקירה על הספר לביטאון מח"ץ (מידע, חי"ר צנחנים) של מפקדת קחצ"ר. זהו ספר של לוחמים, כתב, "ולא סתם לוחמים אלא של חי"רניקים". גולן שהיה פקוד של איתן בצנחנים ופיקד על הנח"ל בשורת פשיטות בערים הפלסטיניות באנתיפאדה השנייה, כתב שהסיפור בועט בקורא. "והבעיטה, אינה סתם בעיטה. היא מכוונת ישר לקרביים, ומי שקורא בעיון גם חוטף מכה איומה בראש. כי בין השיטין וגם במפורש, שואל באודן מספר לא מבוטל של שאלות קשות על מגבלת הכוח, על תבונתם של מפקדים צבאיים, הבאים לפרש הנחיות מדיניות, על איכות התכנון והמנהיגות ברמות הבכירות ביותר וכו'. שאלות שמעל זווית הראיה של הש.ג".

לצד הלקחים הטקטיים שיש לקחת מהספר, וישנם רבים, חשוב לזכור את האזהרה של גנרל גריסון – הפעלת הכוח צריכה להיעשות בשום שכל ולשרת את המטרה והאסטרטגיה, אחרת שכרה עלול לצאת בהפסדה.