לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

שפכו תחמושת\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

מן הפרטים שפורסמו אודות הקרב ברפיח ב"צוק איתן" עולה תמונה מטרידה של הפעלת אש מוגזמת, פראית ולא מידתית. אבל חמור מכך, עולה ממנה תמונה של צבא לא מקצועי.

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza

מח"ט גבעתי, עופר וינטר עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

פרטי התחקיר שנחשפו באחרונה אודות הקרב שניהלה חטיבת גבעתי ברפיח במהלך "צוק איתן", מלמדים כי כוחות צה"ל, כפי שנהוג לכנות זאת בסלנג הצבאי, "שפכו תחמושת". זאת בעקבות התקלות בפאתי רפיח בה נהרגו בניה שראל, מפקד הסיירת, וחייל נוסף ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר זכה לשבחים על האופן בו קרא נכונה את תמונת המצב בקרב, הוטחה בו גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל.

Artillery_Corps_in_Gaza_(14550733300)a

תותחנים יורים על רצועת עזה ב"צוק איתן".

עתה מתברר היקף האש שהפעילו כוחות צה"ל בקרב. בין היתר נורו כ-800 פגזי ארטילריה נפיצים, בעיקר לעבר מרחב הקרב ברפיח, כמו גם אש מסייעת מצד כלי טיס שתקפו 19 מטרות חשודות. בנוסף נורו 260 פגזי מרגמה ו-800 פגזים מתותחי מסוקי קרב שסיפקו סיוע קרוב לכוחות. במצטבר מדובר ב-2,000 טילים, פצצות ופגזים בקירוב, אשר נורו על-ידי כוחות צה"ל באותו בוקר במטרה לבלום את חוטפיו של גולדין.

כשמדברים על סיוע ארטילרי נזכרים בדרך כלל בקרב סולטאן יעקוב, מהקשים בקרבות מלחמת של"ג. בקרב הופעלה אש ארטילרית לטובת גדוד הטנקים שכותר על-ידי כוחות שריון סורים עדיפים. הסיוע הארטילרי כלל קרוב למאתיים קנים שבמשך 20 דקות יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים. כשעוברים על המספרים, אי אפשר שלא לתהות מדוע כרבע מכמות זו הופעלה בשכונה אזרחית בעזה כנגד מספר זעום יחסית של פעילי חמאס.

רק לשם השוואה שווה לבחון את מהלך הפתיחה של התמרון הקרקעי במבצע "עופרת יצוקה". לטובת התמרון נורתה אש סיוע ארטילרית בסך כ-1,500 פגזים, שליש מהם בגזרת חטיבת גבעתי, במשך כ-18 שעות. כשמסתכלים על המספרים הללו נראית הפעלת האש ברפיח כלא מקצועית, ואפילו מוגזמת.

אש ועוד אש

בראיון ל"וואלה!" ציין אחד המג"דים בגבעתי כי כמפקד הוא אחראי הן על ביצוע המשימה, הן על ביטחון אנשיו והן על ביטחונם של חפים מפשע במרחב בו הוא פועל. בקרב ברפיח הוצבו במשוואה, זה מול זה, ביטחון כוחות צה"ל ושלום התושבים בעזה. במצב כזה לא קשה לשער את מי בחרו בצה"ל לסכן, ובצדק. אולם לאחר מעשה נראה, כי צה"ל ביקש להרגיע את מצפונו. בעוד שההערכות לגבי מספר הנפגעים ברפיח נעו בין 130 ל-150 הרוגים, מרביתם אזרחים, התחקיר הצבאי קבע, כי נהרגו רק 41 בני אדם כתוצאה מהפעלת האש. 12 מהם הוכרזו כפעילי חמאס, 13 הוכרו כ"בלתי מעורבים" (יופמיזם צבאי להגדרת חפים מפשע) והשאר, 26 בני אדם, נותרו תחת ההגדרה העמומה "בגיל לחימה". משמע, הם יכולים להיות מחבלים וייתכן גם כי אינם כאלה. כך או כך, צה"ל ישן בשקט.

המנהרה ששימשה לחטיפת הדר גולדין ברפיח.

המנהרה ששימשה לחטיפת הדר גולדין ברפיח.

אמת, אירוע חטיפת חייל (במיוחד כאשר ישנו סיכוי אמיתי לחלץ את החטוף בחיים) הוא מורכב, מלחיץ והכוחות בו מנהלים מרדף "חם", מתוך שאיפה להשיב את החטוף חי ושלם. המבקרים את תפקוד הכוחות תחת "אורות הפלורסנט" (כפי שמכנים זאת באחד מהגופים הביטחוניים), תמיד יודעים לומר בדיעבד מה היה נכון לעשות. אין בדברים כוונה לזלזל או להפחית מאומץ לבם של המפקדים והלוחמים שעשו, באמת, כמיטב יכולתם. אולם במבט מן הצד, נראה כי הכוחות הפעילו שיקול דעת מוטעה וירו אש, בהיעדר פרשנות אחרת, כמו כדי להעניש את רפיח ותושביה על שהפרו את הפסקת האש.

האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כבעבר?

האירוע מצביע גם על עניין נוסף. צה"ל פעל ב"צוק איתן" בצורה שבלונית, דורסנית, הנשענת בעיקר על הפעלת כוח אש ועוד אש. מכל היתרונות ברשות צה"ל, הוא בחר להפעיל בעזה דווקא את יתרונותיו הכמותיים. זאת במקום מהלכים יצירתיים מתוחכמים מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב דוגמת מבצע "מוקד", קרב אום-כתף ומבצע "אבירי לב". בלחימה באינתיפאדה השנייה למשל, הצטייר צה"ל כצבא שמפקדיו חושבים מחוץ לקופסה, כאשר נמנעה חטיבת הצנחנים מלנוע ברחובות שכם, חשופה למארבים ומטענים. במקום זאת התקדמה החטיבה מבית לבית, מוגנת מפני אש צלפים, תוך שלוחמיה שוברים קירות ומייצרים פתחי מעבר בין הבתים. לעומת זאת במלחמת לבנון השנייה, במבצע "עופרת יצוקה" וגם לאחרונה במבצע "צוק איתן", פעל צה"ל כצבא כבד, איטי ובמידה רבה חסר מעוף.

עפר שלח

חבר הכנסת עפר שלח, תהה האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כשהיתה.

בכנס שנערך זמן קצר לאחר "צוק איתן" אמר חבר הכנסת עפר שלח, כי עצם המחשבה שצה"ל אינו "כל כך טוב כמו שאנחנו חושבים היא מחשבה שמפחידה אותנו במקום כל כך עמוק, שאנחנו מעדיפים להדחיק אותה." בראיון מאוחר יותר מנה שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים שלחם ונפצע במלחמת לבנון, את כשלי "צוק איתן" ובהם התמשכות המבצע, היעדר תכנית סדורה להתמודדות עם איום המנהרות ומותם של חלק לא מבוטל מן החללים בשטחי הכינוס או כתוצאה מחדירות מחבלים לשטח ישראל. כל אלו יש בהם בכדי להעיד על רמת תכנון וביצוע לקויות. צה"ל, קבע שלח, לא הכין את עצמו כראוי לסבב הלחימה שהתרחש בעזה בקיץ האחרון. יתרה מזו, לצה"ל אין, אליבא דשלח, דוקטרינה מלאה ומתאימה להתמודדות עם ארגוני טרור היברידיים.

הקרב ברפיח, כמדגם מייצג ל"צוק איתן" כולו, מעלה שאלה קשה – האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות, הוא המביא להישגיו?