"אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד. 

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר. 

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו". 

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)

.

 

 

"בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "התרסקות במוגדישו" הוא תיאור מרתק של קרב מודרני בשטח בנוי, שמכיל שפע של לקחים טקטיים. אך מי שיחמיץ את הלקח העיקרי בדבר מגבלות הכוח הצבאי, עלול, כמאמר הגנרל גריסון, לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה. 

כשחושבים על לחימה מודרנית בשטח עירוני מיד עולה בתודעה לחימת הכוחות האמריקנים במוגדישו בשנת 1993. בספרו המרתק, "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), תיאר העיתונאי מרק באודן את מה שהיה לקרב הקשה ביותר שבו לחם הצבא האמריקני מאז מלחמת וייטנאם ועד לקרב בפאלוג'ה שבעיראק, ב־2004. ב־2001 עובד הספר עובד לסרט המצליח "בלאק הוק דאון".

בשל המשבר ההומניטרי ששרר בסומליה פרס האו"ם במדינה כוח רב־לאומי. ב־1993, לאחר שהמיליציה של שבט חאבר גידר בראשות מוחמד פארח איידיד הרגה ארבעה חיילים אמריקנים ופצעה שבעה נוספים, הטיל הנשיא האמריקני, ביל קלינטון, על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) לפעול כנגדה.

לסומליה נשלח כוח המשימה "ריינג׳ר", בפיקוד גנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם" (עמוד 30). בהמשך "שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31), והתמחה במבצעים שכאלו.

הכוח כלל פלוגה מרג׳ימנט הריינג׳רס ה־75 של צבא היבשה, פלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה ללוחמה בטרור, וטייסת מהחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים ה־160.

"הריינג׳רס התאמנו כל הזמן למען מטרה אחת – מלחמה. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, והם היו הראשונים – "הריינג׳רס מובילים את הדרך," היתה הסיסמה שלהם. כל אחד מהם התנדב לפחות שלוש פעמים המסלול שהוביל אותו למקומו כעת: לצבא, ליחידות המוטסות, ולריינג׳רס. הם היו השמנת" (עמוד 17). אבל למרות רמת החיילות הגבוהה של הריינג׳רס הרי שעיקר הפעילות הוטל על מפעילי כוח דלתא.

לנצח בקרב, אבל להפסיד במלחמה

במזכר שכתב מספר שבועות לפני הקרב הזהיר גנרל גריסון שאם כוחותיו יפעלו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, בירת סומליה, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). יתרה מכך, קבע, "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34).

ב־3 באוקטובר 1993, המודיעין דיווח על פגישה במרכז מוגדישו שבה אמורים להשתתף שניים מאנשיו הבכירים של איידיד. הפיקוד הבכיר התעלם מהאזהרה של גריסון והנחה לפשוט על המבנה שבו התקיימה הפגישה ולעצור אותם.

"זה היה הימור, להיכנס לשכונת הים השחור של איידיד באור יום. שוק בקרה הסמוך היה מרכז עולמם של אנשי שבט חאבר גידר. ביקור שם משול לזקירת אצבע בעינו של איל המלחמה איידיד" (עמוד 28). למרות זאת, בשלוש וחצי בצהריים המריאו הריינג׳רס, בפיקוד סרן מייק סטיל, ומפעילי כוח דלתא, בפיקוד סרן אוסטין "סקוט" מילר, יוצא הדיוויזייה המוטסת ה־82 והריינג׳רס, לעבר היעד. 

מפעילי כוח דלתא שנחתו על גג הבית ובסמוך אליו פשטו על המבנה ועצרו במהירות את המבוקשים. לאחר מכן "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג׳רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23). בכירי המיליציה של איידיד נלכדו והכוח נערך לפינוי בשיירה רכובה.

אבל אז הופיעו לוחמי מיליציה חמושים שפתחו באש לעבר הכוח והכל השתבש. תחילה נתקלו הכוחות בהתנגדות קלה יחסית. סגן טום דיטומסו, למשל, שפיקד על כוח ריינג׳רס, זיהה פעילות חשודה במגרש חנייה סמוך. "דיטומסו זרק רימון מעבר לשער ופרץ פנימה עם שלושת לוחמיו" (עמוד 49). הם שבו ארבעה סומלים שירו לעבר הכוח האמריקני. 

אבל המצב הסלים במהירות. פעילי מיליציה ירו רקטת אר.פי.ג'י ופגעו באחד ממסוקי הבלק הוק. "בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" (עמוד 77), נשמעה הקריאה ברשת הקשר שנתנה לספר את שמו במקור.

שיירת הרכבים הונחתה לנוע לכיוון המסוק הפגוע ולחלץ את צוותו, אך נורתה לעברה אש תופת. אחד מלוחמי הריינג׳רס סיפר שהיה זה "כאילו הוכרז במוגדישו "יום־הריגת־האמריקני." נראה היה כי כל תושבי העיר, גברים, נשים וילדים, יצאו לרחובות ומנסים להרוג אותם" (עמוד 99).

מבחן לכוח הטוב ביותר של הצבא

"סגן דיטומסו ושמונה חיילים מיהרו לנוע למקום ההתרסקות הראשונה" (עמוד 151). הם הגיעו כמעט עד למסוק, אך נאלצו להתבצר באחד הבתים ונדרשו ללחימה ממושכת כנגד פעילי מיליציית חאבר גידר.

הכוח העיקרי, שכלל לוחמים מדלתא והריינג׳רס, נע אף הוא לנקודה וגילה כי "הרחוב נהפך לשטח הריגה. כדי לשרוד צריך לנוע כאילו שערך בוער. זה היה הזמן להוביל בדוגמה אישית" (עמוד 158). הכוח, ובו שני המ"פים, נאלץ לתפוס מחסה ולהתבצר במבנים סמוכים לאתר ההתרסקות.

שעה מאוחר יותר נפגע מסוק בלק הוק נוסף מרקטת אר.פי.ג'י והתרסק. המון סומלי חמוש קרב לשני אתרי ההתרסקות. "אנשי דלתא והריינג׳רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80).

באתר ההתרסקות השני הונחתו גרי גורדון, יוצא הכוחות המיוחדים, ורנדי שוגהרט, יוצא הריינג׳רס, שני סמלים מכוח דלתא. השניים מצאו את הטייס, רב־נגד מייק דורנט, חי ופצוע ואת שאר אנשי הצוות הרוגים. "שוגהרט וגורדון היו מומחים בהריגה ובהישרדות" (עמוד 150), אך הפעם לחמו בתנאי נחיתות קשים ונהרגו בניסיונם להגן על דורנט, שנלקח בשבי.

שפע של לקחים ללחימה

הספר כלל בתוכו שפע של לקחים טקטיים בכל האמור בלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית, על המורכבויות ודילמות מוסר בלחימה שבה (שדומות לאלו שמולן ניצב צה"ל באנתיפאדה השנייה).

בקרב בלטה המיומנות המקצועית הגבוהה של מפעילי כוח דלתא, על פני זו של הריינג׳רס. אך זוהי השוואה לא הוגנת. בעוד שהאחרונים התאמנו למלחמה, ועל כן נדרשו לכשירות טובה במתארים רבים, הרי שהמומחיות הספציפית של כוח דלתא כללה יכולת לחימה גבוהה בשטחים סגורים, בנויים וצפופים ומיומנות גבוהה בירי מדויק וסלקטיבי. 

לקח אחר שעולה מן הספר נגע ללוחמת הלילה. כשירד הלילה הושוו במידת מה התנאים, שכן הלוחמים האמריקנים שצוידו באמצעי ראיית לילה זיהו בקלות יחסית את האויב. כשניסו הסומלים לתקוף בלילה "אנשי דלתא איפשרו להם להתקדם עד לאזור האש הצולבת, ואז חיסלו אותם בכמה יריות מהירות" (עמוד 240).

הספר המחיש את הקושי לשלוט במיקומי הכוחות בלוחמה בשטח בנוי. לאורך הקרב התקשה מ"פ הריינג׳רס, סרן סטיל, להבין היכן הם ממוקמים כוחותיו, אבל מפקדי המשנה שלו "לא הכירו את הסביבה, והשיחה ביניהם לא הובילה להבנה" (עמוד 210). למעשה, הוא היה מרוחק כ־50 מטרים מכוח אחד ואילו הכוח השני היה מעבר לקיר, במבנה שבו התמקם בעצמו.

15 שעות ארך הקרב בין הכוח האמריקני הקטן להמון הסומלי החמוש. בקרב נהרגו 19 חיילים אמריקנים ו־73 חיילים נוספים נפצעו. מאות אנשי מיליציה ואזרחים בלתי־מעורבים סומלים נהרגו גם הם. דורנט, השבוי, שוחרר זמן קצר מאוחר יותר, לאחר שהאמריקנים הציבו אולטימטום שאם לא ישוחרר יבצעו פעולת גמול קשה.

רבים מהלוחמים והמפקדים עוטרו על גבורתם בקרב. בין אלו ניתן למנות את שוגהרט וגורדון, שהגנו על דורנט עד טיפת דמם האחרונה, ועוטרו לאחר מותם בעיטור הכבוד של הקונגרס, את סגן דיטומסו "שקיבל את עיטור כוכב הכסף ועדיין משרת בריינג׳רס" (עמוד 310), והסרנים מילר וסטיל שעוטרו בכוכב הארד.

הפעולה הוכיחה שגריסון צדק, הכוח המובחר ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. בשל הנפגעים הרבים החליט הנשיא קלינטון להסיג את הכוחות מסומליה. הטראומה של סומליה עמדה לנגד עיני הממשל האמריקני במשברים אחרים, כשנמנע מהתערבות צבאית ג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

ספר שהוא בעיטה לקרביים

הספר (והסרט) היה פופולארי בצה"ל, ורבים מן המפקדים שלחמו באנתיפאדה השנייה מצאו אותו חשוב ומלמד. בהקדמה לספר כתב אלוף ׁ(מיל.) יצחק איתן, יוצא הצנחנים וסיירת מטכ"ל ששימש כמפקד פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", כי מהספר ניתן ללמוד "עד כמה חיונית חשיבה צבאית מתוחכמת תוך כדי הליכה בדרך הישנה והטובה של התחבולה, הפשטות, האומץ והתעוזה. במקומות שבהם הטנקים ואמצעי־הלחימה הכבדים אינם יכולים להשפיע, הלוחם של חיל הרגלים נשאר מרכיב הלחימה היעיל ביותר. במצבים האלה יש חשיבות מיוחדת למפקד הזוטר, ולזכותו יש לזקוף את ההישגים בשדה הקרב" (עמוד 9).

כמג"ד בצנחנים למד סא"ל אמיר ברעם (כיום תא"ל ומפקד אוגדה) שורה של לקחים מהספר והסרט ששימשו אותו בלחימה באנתיפאדה השנייה בערים שכם, טול־כרם וחברון. כך למשל, סיפר בראיון ל"מעריב", למד ולימד את אנשיו "עד כמה חשובה פעולה חשאית בשטח כינוס, כי גם בשכם יש תצפיתנים, בדיוק כמו בסרט".

גם האלוף יאיר גולן, שקרא את הספר כמח"ט הנח"ל, מצא אותו מאלף וכתב סקירה על הספר לביטאון מח"ץ (מידע, חי"ר צנחנים) של מפקדת קחצ"ר. זהו ספר של לוחמים, כתב, "ולא סתם לוחמים אלא של חי"רניקים". גולן שהיה פקוד של איתן בצנחנים ופיקד על הנח"ל בשורת פשיטות בערים הפלסטיניות באנתיפאדה השנייה, כתב שהסיפור בועט בקורא. "והבעיטה, אינה סתם בעיטה. היא מכוונת ישר לקרביים, ומי שקורא בעיון גם חוטף מכה איומה בראש. כי בין השיטין וגם במפורש, שואל באודן מספר לא מבוטל של שאלות קשות על מגבלת הכוח, על תבונתם של מפקדים צבאיים, הבאים לפרש הנחיות מדיניות, על איכות התכנון והמנהיגות ברמות הבכירות ביותר וכו'. שאלות שמעל זווית הראיה של הש.ג".

לצד הלקחים הטקטיים שיש לקחת מהספר, וישנם רבים, חשוב לזכור את האזהרה של גנרל גריסון – הפעלת הכוח צריכה להיעשות בשום שכל ולשרת את המטרה והאסטרטגיה, אחרת שכרה עלול לצאת בהפסדה.