המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.2018)