מחקרו של פרופסור יואב גלבר אודות לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, אינו מחדש כמעט דבר בנוגע לקרב החווה הסינית, אך ממקם אותו בקונטקסט הנכון בתוך קרבות הצליחה, ומספר את סיפור הלחימה השלם של הגדוד מראשית המלחמה ועד סופה.
- פורסם ב"דבר ראשון"
- 11 באוקטובר 2016
בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור יואב גלבר, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפקדים בכירים בצה"ל ובהם רפול, מוטה גור, דן שומרון, שאול מופז, מתן וילנאי, משה יעלון ובני גנץ. מאז 73' תועד הקרב העיקרי של הגדוד, קרב "החווה הסינית", בעשרות כתבות, סרטים וספרים. ייחודו של הספרון הקטן (186 עמודים בסך הכל) שכתב גלבר, קצין צנחנים במילואים שלחם בשורות הגדוד בחזית הדרום, הוא בהצגת סיפורו השלם של הגדוד למן פרוץ הקרבות, ועד לסיומם.
פלוגת המסלול נגד הקומנדו
סיפורו השלם של הגדוד.
הגדוד הגיע למלחמה לאחר שצבר ניסיון רב בשורת פשיטות כנגד יעדי מחבלים בלבנון. מפקדו, סא"ל יצחק מרדכי, היה קצין צנחנים מנוסה שלחם במערכות ששת הימים ובהתשה. בתחילת המלחמה נשלח הגדוד למשימות הגנה בראס-סודר. עיקר הגדוד מצא עצמו בלא תעסוקה של ממש, אולם על פלוגה ד', בפיקוד עמנואל (מנו) בן-ישי, "שעדיין לא עברה קורס צניחה ולא השלימה את מסלול הלוחם" (עמוד 29), הוטל לחסל את חוליות הקומנדו המצרי במרחב אבו-רודס. במהלך כעשרה מרדפים שניהלה הפלוגה, כולם כנגד כוחות עדיפים, "הצליחה להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, לרבות המג"ד שלהם וסגנו" (עמוד 46). במרדף האחרון נהרג המפקד הפלוגה, אך חייליו "הרגו תשעה מצרים ושבו עוד עשרים" (עמוד 47). לאחר מותו הוענק לבן-ישי עיטור המופת.
בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר צלחה חטיבת הצנחנים במילואים שבפיקוד דני מט את תעלת סואץ ותפסה ראש גשר בצדה המערבי. במטרה לתגבר את ראש הגשר בכוחות שריון פעלה אוגדת שרון במאמץ לפתוח את ציר טרטור לתנועת כוחות, ללא הצלחה. המערך המצרי כלל חוליות נ"ט רבות, ולכן החליט מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, להטיל את המשימה על כוח חי"ר מובחר. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 35, שפיקוד הדרום הניח בטעות שלרשותה כוחות גדולים יותר מאשר גדוד אחד בלבד. "אם ננקה את הציר אנו יכולים לעשות מהלך שהוא בעל משמעות הכרעה. אם לא, במוקדם או במאוחר ניאלץ להחזיר את החבר'ה שעברו" (עמוד 62), אמר מפקד החזית, רא"ל במיל' חיים בר-לב, למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ונטע בו הרגשה שגורל המערכה על כתפיו. למעשה כפי שמציין המחבר, גדוד 890 לא לחם בחווה הסינית, כי אם במקטע בציר טרטור הסמוך לה. החווה עצמה היתה מתחם חקלאי שבו מצאו חיילי צה"ל ב-67' ציוד שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים סברו בטעות שמדובר בסינית ומכאן הכינוי.
הקרב בטרטור 42
תרשים של אזור הקרב, (צילום: ויקיפדיה).
"הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, בואכה "החווה הסינית", הוא אחד הסמלים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא היה חלק מן ההלם שאפיין את נסיבות פרוץ המלחמה ואי אפשר להסביר את שקרה בו בהפתעה שהשפיעה על קרבות הבלימה. הקרב התחולל לאחר עשרה ימי לחימה, כאשר היוזמה כבר היתה בידי צה"ל. מן הצד האחד, היה זה קרב מפתח במערכת הצליחה, ששינתה את פני המלחמה בחזית הדרום, ומן הצד האחר, הוא היה חוויה טראומטית שהשאירה צלקות בדרגות שונות כמעט בכל מי שהתנסה בה. הקרב היה לסמל, מכיוון שהוא היה מיקרוקוסמוס ששיקף את מלחמת יום הכיפורים כולה – על הצלחותיה ועל כישלונותיה" (עמוד 27).
בליל ה-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. על-פי עדותו של יאירי, לאחר המלחמה, נאמר לו כי על הגדוד לטהר את הציר מ"חוליות של ציידי טנקים" (עמוד 73) שמונעות את הגעת אמצעי הצליחה וכוחות השריון לגדת התעלה. בספרו, דוחה גלבר את הטענה כי יתכן שברמות הממונות, בחטיבה ובאוגדה, היה ידוע שציר טרטור מוחזק בידי חטיבת חי"ר מצרית שלמה, ולא רק בידי מספר חוליות קומנדו מצרי. גם המג"ד, מרדכי, "דחה על הסף את האפשרות שמפקדיו ידעו ולא שיתפו אותו במידע כזה. אמנם השאלות עלו, אך אין להטיל ספק שאם חפ"ק החטיבה היה יודע שיש במקום מתחם, לא היה הגדוד נשלח בצורה כזאת" (עמוד 77). בשל הדחיפות לא צורפו קציני שיתוף ארטילרי לכוח, ומאחר והמשימה הייתה להשמיד חוליות נ"ט, הוחלט שלא לסכן כוחות שריון ולצרפם לגדוד.
הסמח"ט, ליפקין-שחק, במרכז ומג"ד 890, מרדכי, משמאלו במלחמה, (צילום: משרד הביטחון).
בשעה 23:00 בלילה יצא הגדוד למשימתו כאשר פלוגות הגדוד סורקות את השטח בפריסה רחבה. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק. כשלוש שעות לאחר מכן נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, ולדברי מרדכי "נפתחה אש תופת" (עמוד 93). המצרים, שהיו מחופרים ומצוידים במקלעים כבדים, הסבו לגדוד נפגעים רבים. מרדכי העיד כי "מכל מקום שניסינו לאגוף היתה חזית" (עמוד 95). על-פי עדות אחד החיילים ניהל המג"ד את לחימת הגדוד בקור רוח "וכל הזמן דיבר ונתן פקודות בקשר. כל כמה דקות ראיתי אותו מתרומם, מרביץ מחסנית בקלצ'ניקוב ויורד במקום" (עמוד 99).
צנחנים בחווה הסינית.
הגדוד לחם בקרב כ-17 שעות במהלכן הפגינו הצנחנים אומץ רב בעת חילוץ חבריהם תחת אש, כמו גם בניסיונם לדבוק במשימה ללא תוחלת. במטרה לחלץ את הגדוד נשלחו פלוגת נגמ"שים ("כוח במבה"), בפיקוד שלמה גורן, בעצמו יוצא 890, וגדוד הטנקים 100, בפיקוד אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), אשר ספגו נפגעים רבים. שעה שהמצרים ריכזו את אשם לעבר גדוד הצנחנים הלכוד, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר עכביש המקביל. לבסוף נחלץ הגדוד, לאחר שספג 41 הרוגים וכ-110 פצועים. כמעט כל מפקדי הפלוגות נפצעו או נהרגו וכך גם מחצית משכבת המ"מים וסמלי המחלקות.
הגדוד מתארגן מחדש
כאמור, הספר אינו מחדש הרבה בנוגע לקרב המפורסם, אך ייחודו בתיאורו את שיקום הגדוד והמשך פעילותו במלחמה. כרמית פדן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שבוחנת במחקרה ניהול אירועי משבר ביחידות לוחמות בצה"ל, מציינת כי "על פי התפיסה הצבאית-צה"לית הגדרת 'אירוע' כמשבר היא תולדה של מנהיגות המפקד ואינה תלויה במאפייני 'האירוע'. במילים אחרות, התרבות הארגונית הצה"לית כורכת בין אופן ניהול 'אירועים מבצעיים' לבין מנהיגות. תרבות ארגונית זו משתקפת בתפיסה הצבאית הצה"לית לפיה האופן שבו המפקד ינהל את 'האירוע' יקבע אם 'האירוע' יהיה 'אירוע משברי' ואם לאו. זוהי תפיסה המסווגת את אופיו של 'אירוע מבצעי' רק בדיעבד. על כן הגדרת 'אירוע' כמשבר ביחידות לוחמות איננה מקובעת כי אם כפופה לאופן שבו המפקד ינהל את ה'אירוע', ובמילים אחרות נתונה לתהליכי הבניה חברתית של המפקד." סביר שלאחר הקרב מצא עצמו המג"ד באירוע שעשוי להפוך בנקל לאירוע משברי.
האופן שבו פעל יצחק מרדכי בנידון היה מרשים לא פחות מן האופן שבו פיקד על הגדוד בקרב. עוד באותו לילה מונו מפקדי פלוגות חדשים, ובהם גלבר שמונה למפקד פלוגה ג', והגדוד נערך להמשך משימות. המג"ד הסביר לחייליו כי למרות הקרב הקשה המערכה נמשכת, והחיילים הבינו כי "מוכרחים להמשיך לנגן", כמאמר השיר. האלוף במיל' גיורא איילנד, שלחם כמ"מ בגדוד, העיד כי לאחר הקרב "איפס איציק את הגדוד מחדש. הייתי בטוח שאמצא גדוד מפורק" (עמוד 155). האלוף במיל' דורון רובין, שבמלחמה פיקד בהצלחה על גדוד הצנחנים 202, ציין בראיון כי "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה." הגדוד לחם ממערב לתעלה ב"אפריקה" תחת אוגדת שרון עד להפסקת האש.
לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).
המחבר בחר לכלול בספר גם נספח קצר המתאר את לחימת פלוגה ו' במסגרת "כוח שמוליק", עליו פיקד שמואל ארד, שלחמה תחת חטיבה 14 בקרבות הצליחה הקשים. לאחר מכן מביא גלבר את עדות מפקד פלוגה א', אבי איליוב, שלחמה גם היא בנפרד מן הגדוד. בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר פשט כוח מן הפלוגה, בפיקוד הסמג"ד זאב דרורי, על חניון טנקים מצרי באזור "המחנה הפולני". איליוב אישר לבזוקאים שבכוח "לירות לעבר צלליות הרק"ם שראינו. זיהינו פגיעה. דרורי הפעיל את גדוד המרגמות הכבדות 120 מילימטר שעמד לרשותנו והשטח כולו רעד מנפילת הפגזים" (עמוד 180). הפעולה, כך הסתבר, הצליחה מאוד והשריון המצרי נסוג מן האזור. בהמשך השתתפה הפלוגה בקרב ואדי מבעוק, שלאחריו נתקלה "בחוליות של חי"ר מצרי. התפתח קרב במהלכו השמדנו את הכוח המצרי" (עמוד 182). דומה שבנפרד מן הגדוד קצרו פלוגותיו הצלחה רבה יותר בלחימה.
קרב מכריע
האלוף אדן, מפקד אוגדה 162 שתחת פיקודה פעלו הצנחנים, העיד לאחר המלחמה כי הוא "רושם לזכותם את העובדה שבאותו בוקר, בזכות הלחימה הזאת, למרות שאינני יודע כיצד זה השפיע על האויב, הדוברות נעו ללא הפרעה של טילים על הציר" (עמוד 147). גם המג"ד מרדכי הדגיש באופן תדיר זיקה זו. גישה זו רואה בקרב אירוע מכריע במערכה. לטענת גלבר, "חזית הדרום ואוגדה 162 נעמדו ב-16 באוקטובר אחר הצהרים ללא מעש והמתינו לגדוד 890 שיבוא ויפתח את הצירים" (עמוד 148). לכאורה, הגדוד לא עמד במשימתו, שהיתה גדולה מכפי מידותיו, ולא פתח את הציר. אך על-פי עדויות מפקדי הצבא המצרי, שמובאות בספר, הגדוד ריתק אליו את כוחות הארמייה השנייה ואפשר את תנועת הכוחות לתעלה, שבתורם תגברו את ראש הגשר והבטיחו את הצלחת הצליחה.
על הכוונת 