"אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השנים שחלפו נותר הספר "מלחמת שולל" הספר החשוב ביותר שנכתב על מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה שבעקבותיה באו התפכחות כואבת והבנה של מגבלות הכוח. מנגד, מטרת המלחמה היתה לשפר את מצבה של ישראל. כשמנהלים סיכונים אפשר גם להיכשל, אבל מוכרחים לנסות.

מסיבה עלומה (יתכן ובשל תוצאותיה העגומות) נותרה מלחמת שלום הגליל כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה. אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. בכל קיץ, כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים, והפעלת הכוח הצבאי היתה לעילא ולעילא.

"מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי (הוצאת שוקן 1984) הוא, אולי, הספר החשוב ביותר שנכתב על המלחמה, ואין מתאים ממחבריו לכותבו. אהוד יערי הוא מטובי הפרשנים לעניינים ערביים, ולו ניסיון וקשרים חובקי־עולם ללא תחרות. שותפו לכתיבה, זאב שיף, היה הפרשן הצבאי המוכשר ביותר בישראל, ולא היו לו מתחרים ברוחב קשריו ובעומק היכרותו עם מפקדי צה"ל, החל מדיין, רבין, בר־לב, שרון וטל ועד לברק, מופז ואשכנזי. 

בספרם תיארו השניים נכוחה את הרקע והתהליכים שהביאו את הממשלה להחלטה לצאת למלחמה בלבנון ואת מהלכיה. בדיעבד נראית המלחמה, על ההכנות לקראתה ועל הנחישות שבה קידמה אותה השלישיה שכללה את ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, "רפול", כנבואה שהגשימה את עצמה.

מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. המטרה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל".

איתן, יוצא הפלמ"ח והצנחנים, היה בעיני המחברים "חייל נוקשה הטוען, כי מלחמת העצמאות של ישראל טרם הסתיימה" (עמוד 33). כשהעז מי בישיבת הממשלה לטעון שאת ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, ששימשה כעלה לפתיחה במלחמה, ביצע בכלל ארגונו של אבו נידאל ולא אש"ף, היסה אותו הרמטכ"ל וחתך: "אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!" (עמוד 12).

ראש הממשלה בגין, קבעו המחברים, "רצה במלחמה הזו נגד אש"ף לא פחות מאשר שרון" (עמוד 11). המחברים לא הצליחו לקבוע את מידת בקיאותו של ראש הממשלה בפרטי תכניתו של שרון (מחקרים מאוחרים יותר קבעו שהיה בקי במידה רבה) אך קבעו כי "אחריותו למה שהתרחש עומדת לו מעל לכל ספק" (עמוד 382). 

"מהלך של חניבעל"

מהמלחמה זוכרים בעיקר את ההסתבכויות והכשלים ובכללם הקרב שניהלה חטיבת השריון 500 בפיקוד דורון רובין בעין זחלתא, קרב סולטאן יעקוב, אירוע הירי הדו צדדי שזכה לכינוי קרב קמ"ט קק"ש (במהלכו ירו זה על זה שני גדודי שריון מאותה חטיבה) והקרב על מחנה הפליטים עין חליווה.

הקרב הידוע ביותר במלחמה היה הקרב על הבופור, המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. "סגן מפקד חטיבת גולני ג', היה אחראי על הכוחות שפעלו באזור. ברגע מסוים קיבל ידיעה כי מפקד הגדוד הפועל נגד מוצבים פלסטיניים ממזרח לנבטיה נפצע קשה והקשר שלידו נהרג. דקות ספורות קודם לכן הודיע המג"ד, כי שניים ממפקדי פלוגותיו נפצעו. עוד הוא חוכך בדעתו מי יחליף את המג"ד, קיבל הודעה, כי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו" (עמוד 159).

ג', שפיקד על הקרב, הוא סא"ל גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל), שכונה כך מטעמי צנזורה. שיף ויערי ציינו כי "בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם" (עמוד 159). הרניק החליף את קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה) ונהרג בקרב על המבצר, לצד חמישה מלוחמיו. למרות הנפגעים, גם בקרב המפקדים, כבשה סיירת גולני את המבצר.

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע־אוויר, והופלו כ־97 כלי־טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו.

גם המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובצבא נלמד לעומקו, נותר שנים לאחר מכן כמעט לא מוכר בציבור הרחב. בלילה שבין ה־6 ל־7 ביוני הונחתה עוצבת האש, כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, קצין צנחנים עתיר ניסיון, בעומק לבנון.

ראש הממשלה בגין אמר על נחיתת האוגדה מן הים בעומק שהיא "מהלך של חניבעל" (עמוד 146). המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום־כתף בששת הימים.

כבר כשתוכנן המהלך ניתן היה להבין שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור 40 ק"מ בלבנון. אלוף פצ"ן דאז, אמיר דרורי, אמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). כעבור יומיים אמר מח"ט הצנחנים יאיר (ייה) לאנשיו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

לאחר הנחיתה התלבטו בעוצבת האש כיצד לנוע לביירות. "למפקד חטיבת הצנחנים יאיר קסם הנתיב הזה מאז סייר לפני המלחמה במשלחת צה"ל באזור ביירות. הוא היה משוכנע, כי ההתנגדות העיקרית תהיה בציר החוף, ואילו בנתיב ההררי, שיוליך את כוחותיו לעיר מלמעלה, יש סיכוי סביר להפתיע" (עמוד 230).

הצעתו של אל"מ יאיר אושרה. לעומת אוגדות השריון הכבדות "הפתיעו הצנחנים, שהתקדמו רגלית, במהירות תנועתם בנתיב שנראה בתחילה קשה יותר וניתן היה לנצל בו את השטח למארבים יעילים. שני גדודי צנחנים בסיוע 12 טאנקים, הצליחו לעבור בציר הררי כ־40 ק"מ ולהתגבר על כל המכשולים שבדרך" (עמוד 231).

גם הקרב על כפר סיל, ש"רפול" ראה בו את הקרב הקשה במלחמה, נשכח. "על סיל וגבעותיה לחמו גדוד של גולני, גדוד צנחנים מחטיבתו של יאיר שהופרש מעוצבתו בעת שיאיר נע מדאמור מזרחה, וגדוד שריון. על הצנחנים הוטל לתפוס את גבעת הרדר הסמוכה לסיל, ואילו על גולני והשריון היה לפרוץ לתוך השטח הבנוי" (עמוד 233).

גדוד השריון, עליו פיקד סא"ל עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, פרץ בסיוע כוח הנדסה נתיב לא צפוי ותקף את הכוח הסורי בעורפו. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר.

בניהול סיכונים אפשר גם להיכשל

במבט לאחור היו למלחמה הישגים, ובהם הפגיעה הקשה בצבא הסורי כמו גם "חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון. מנגד, כפי שטענו המחברים והוכח כבר באנתיפאדה הראשונה, שורשי הבעיה הפלסטינית מצויים ביהודה ושומרון ובעזה ושם גם פתרונם. 

עם זאת, המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו־ישראלי בלבנון.

שרון, היה "איש־צבא ברוך־כשרון כטקטיקן" (עמוד 384), שפיקד בהצלחה על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה ב־1967 וב־1973. אך הוא "שכנע את עצמו – וגם אחרים – למצוא בו סגולות של אסטראטג מהפכני. חכמת התמרון שלו ואמנות המניפולציה שהפגין טשטשו את היכולת להבחין בתכונותיו כרומנטיקן נאיבי. הוא בלבל בין כללים של טכססנות בשדה לבין חלומות על מהפך כולל" (עמוד 384). ההתפכחות והבנת מגבלות הכוח היתה כואבת אבל גם חשובה.

יתרה מכך, אם בשנת 1991 למשל, במלחמת המפרץ, השכיל הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש האב, להימנע מ"התרחבות זוחלת" של המשימה, עד לכדי אובדן שליטה עליה ביחס למטרותיה המקוריות, הרי שב־1982, לעומת זאת, התרחבה המשימה ויצאה משליטה, וצה"ל שהה בלבנון במשך 18 שנה, עד להחלטתו האמיצה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להוציאו משם.

מנגד, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה שמטרתה לשנות את המציאות באופן שישפר את מצבה של ישראל. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו האלוף (מיל.) יאיר גולן (שהמלחמה היוותה עבורו טבילת אש, כצוער מן הצנחנים בקורס קציני החי"ר), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

מדובר בספר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. אמת, על המלחמה הזו, שלא כמו אודות שאר מלחמות ישראל, נכתבו מעט ספרים וזה הבולט שבהם, אך הוא מציב סטנדרט כזה שיקשה על אחרים לחקותו. קריאת חובה.

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.