מלחמה מהסרטים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)

הערכים קובעים את התוצאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של תא"ל (מיל.) גל הירש הוא אחד החשובים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה. ספר עשיר בלקחים מהלחימה שהיתה שנותן מושג על חומרת האיום שיפגוש צה"ל במערכה הבאה.

בין הספרים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה, אחד החשובים ביותר, הוא הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה" מאת תא"ל (מיל.) גל הירש (הוצאת ידיעות ספרים, 2009). בספר תיאר המחבר את מסעו מן הפנימייה הצבאית ועד לפרישתו הכפויה מן הצבא לאחר המלחמה ב־2006.

חשיבות הספר נובעת מן העובדה שכתב אותו מי שמילא תפקיד מרכזי במלחמה מיום פריצתה ועד סופה, ובו תיאר את האירועים מנקודת מבטו. המחבר תיאר בבהירות רבה את נתיב הקרבות של אוגדתו, ומהלחימה של אז ניתן לקבל מושג על חומרת האיום וטיב הלחימה שיפגוש צה"ל במערכה הבאה.

"לאלתר, להעז, לדבוק במשימה"

הירש, התגייס לצה"ל ב־1982, התנדב לחטיבת הצנחנים והתקבל לסיירת הצנחנים. "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24), כתב. לאחר קורס הקצינים פיקד על צוות בסיירת ועל פלוגה בחטיבה.

אחד הפרקים המרתקים בספר נגע למבצע "חוק וסדר" במאי 1988, שבמהלכו פשט כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז (מפקד שהשפיע עליו מאוד), על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. הירש פיקד אז על כוח מפלוגת ההנדסה החטיבתית שלחם בשכונה הצפון־מערבית, בבונקרים ובתעלות קשר.

"פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משלך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו" (עמוד 56). כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא, כמו גם שלושה מחיילי צה"ל בהם חבר קרוב של הירש.

פרק מרתק אחר נגע לתקופת פיקודו על יחידת שלדג. הירש הוביל מבצע בעומק לבנון כנגד בסיס חזבאללה, ב־1995, במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. 

בעקבות שינויים שערך ביחידה וסגנון הפיקוד שלו התמודד הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה, שגבלה במרד. הוא קיבל גיבוי ממפקדיו בחיל והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

לאחר מכן, כקצין האג"ם של אוגדת יהודה ושומרון, הוא נפצע קשה מאוד במארב מחבלים ונדרש לשיקום ארוך. למרות הפציעה שב לפקד. באנתיפאדה השנייה שימש כמח"ט בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז, בין היתר במבצע "חומת מגן".

בשנת 2003 שימש הירש כמפקד בית הספר לקצינים. הוא זכור לי, כצוער מן הצנחנים שהיה חניך בקורס, כמפקד מרשים שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת.

"תהיה מלחמה"

כשנה לפני המלחמה מונה הירש למפקד עוצבת הגליל, היא אוגדה 91. "תהיה מלחמה" (עמוד 232), שינן לאנשיו כל העת ועשה כל שביכולתו להיערך אליה ולרתום את הצבא להכנות. אבל המיקוד של צה"ל, לאחר ההתנתקות מרצועת עזה ובשלהי האנתיפאדה השנייה, היה במקום אחר. מה גם שבניגוד לו ולמפקדים בכירים נוספים, ובהם גדי איזנקוט, בני גנץ וגבי אשכנזי, האמין הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שניתן לנהל בלבנון מערכה מבוססת אש, בעיקר מן האוויר

ימי הקרב שניהלה האוגדה כנגד חזבאללה בשנה שקדמה למלחמה חיזקו את הערכתו. בנובמבר 2005, למשל, ב"אירועי הר וגיא" הצליחו כוחות האוגדה לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה סמוך לכפר ע'ג'ר. כוח מפלוגת צנחנים מגדוד 202 שביצע הונאה טקטית, אותה הגו המ"פ והירש, ושינה את מיקומו הרגיל של המארב פגע והרג ארבעה מחבלים. יום הקרב הסתיים בהצלחה אבל לו היה ברור שהפעם הבאה היא שאלה של זמן.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. שבוע מאוחר יותר, החל שלב הלחימה הקרקעית. הקרב המשמעותי הראשון היה בכפר מרון א־ראס. הירש הטיל על גדוד הסיור של הצנחנים, שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, להשתלט על הכפר.

"נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273). 

בהמשך הלחימה בכפר ספג כוח מיחידת אגוז חמישה הרוגים, אך הקרב הסתיים כניצחון ברור לצה"ל, והירי מן הכפר לעבר יישובי הצפון פחת משמעותית. גם בהמשך הלחימה נשאה אוגדתו בעיקר נטל הלחימה, ובכלל זה הקרבות בעיירה בנת ג'בייל, ובהם הקרב המפורסם שבו לחם גדוד 51 של גולני, והקרב המוצלח והמוכר פחות.

"ב־7 באוגוסט יצאה האוגדה לכיבוש בִנת ג'בייל תחת השם "שינוי כיוון" 10. ההתקפה בוצעה על ידי חטיבת 'גולני' (חט' 1) חטיבת הצנחנים (חט' 35), חטיבה 7, חטיבת השריון מילואים 'מרכבות הפלדה' והאגד הארטילרי. בתוך 18-12 שעות התקבלו ידיעות ונוצרה הבנה כי מרחב 3 של חיזבאללה נשבר וכי האויב התמוטט" (עמוד 352).

האוגדה בפיקודו לקחה חלק גם במבצע האחרון של המלחמה, "שינוי כיוון 11", השלימה במהלכה את רוב משימותיה ופגעה קשה באויב.

הדחה

הירש ניזוק קשות מן המלחמה. לאחריה מונה האלוף (מיל.) דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, כתב בשעתו עפר שלח, "לא יכול היה לסבול את המחשבה שאיש לא ישלם מחיר על הכישלון". הדו"ח שכתב, ככל הנראה במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, תלה בהירש אחריות ישירה לעובדה שהאוגדה כשלה בסיכול פעולת החטיפה והיה קטלני להמשך הקריירה הצבאית של הירש.

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל, אך דרש וקיבל שימוע אצל הרמטכ"ל שבו בוטלו מסקנות הדו"ח. לטענתו, חלוץ נתלה בעובדה שהתפטר ונמנע מלהשאיר אותו בשירות.

הירש צדק כשטען כשאינו אשם בכישלונות המלחמה, שמשום מה דבקו בו. השגיאות שעשה ניתנות להבנה ואינן חורגות מאלו שעשו קודמיו במלחמות ישראל. הכשלים היו, ברובם, מערכתיים וקשה להניח שהחלפת מפקד אוגדה כזה או אחר היתה משנה את תפיסת הצבא את המערכה, את הרצון להימנע מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול וליקויים נוספים.

נוח לשגות באשליה שלכישלון יש פנים ושמות. שאם נפטרנו מהירש וחלוץ הרי שצה"ל חזר להיות "הצבא של פעם". בכל האמור במפקד הצבא, יש רגליים לסברה כי איש יבשה היה פועל אחרת, מגייס מילואים ומפעיל את כוחות היבשה באופן סדור ולא בשיטת הסלמי. כך עשו בשעתו הרמטכ"לים שאול מופז ב"חומת מגן" וגבי אשכנזי ב"עופרת יצוקה". אבל בסוף, צה"ל הוא אותו צה"ל. לפעמים קצת יותר מאומן, לפעמים עם פיקוד יותר מוכשר, אבל כשהתקלות הן מערכתיות, הדחה כזו או אחרת לא תתקן אותן. 

הירש יודע לספר סיפור, אמנם סובייקטיבי (כך הוא ראה וחווה את הדברים), שיוצא מהלב ותופס את הקורא ומחבר אותו לאירועים, כאילו התרחשו למול עיניו. ספרו טומן בחובו שורה של לקחים חשובים ובהם חובת המפקדים ללמוד ולגלות סקרנות מקצועית, חשיבות הניצחון בקרב הראשון לתודעת הכוחות, הקברניטים, הציבור והאויב, ובעיקר הצורך להתכונן למלחמה, כי זו תבוא, וסביר שללא כל אזהרה מוקדמת.

מנגד, חבל שכלל בספר כמעט כל מסמך שכתב לחייליו ועשה שימוש מופרז בסימני קריאה ובמשפטים שמתחילים ב"אני". בשעתו העיר עמוס הראל שלו העורך היה מקצץ כמאה עמודים, הספר היה קריא בהרבה. למרות זאת, כפי שכתב הראל, "הספר מרתק".

קשה להאשים את מי שחש שהעמיסו על גבו, שלא בצדק, את כישלונות המלחמה כולה, ברצון בזיכוי ציבורי. חסרונותיו, בהם הצטיירותו כקצין יהיר מלא פאתוס, ידועים. אך למרות שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה ושורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, במלחמה המבולבלת ההיא, היה הירש המפקד היוזם והלוחמני ביותר. את סיפורו חתם בקביעה כי "ערכים הם אלה הקובעים את התוצאה" (עמוד 524). זהו המסר שיש לקחת מהספר.