תובנות מ"על הטקטיקה" | מאת גל פרל פינקל

בחיל הנחתים האמריקני יש מימרה רווחת, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך הוא התכוננות לבלתי ידוע. הספר "על הטקטיקה" הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי.

• פורסם באתר "מערכות"
• 30 בנובמבר 2021

בצה"ל רווחת נטייה לחלק למפקדים ספרי ניהול ואסטרטגיה עסקית, ולחלופין ספרים שמחבריהם מבקשים לתאר את השינויים החברתיים המתרחשים במאה הנוכחית. אף שיש בספרים אלה תובנות חשובות, הם לא פעם מתעלמים מן העובדה שאף שניהול הוא חלק ממלאכת הפיקוד ושהצבא מושפע מתהליכים חברתיים, כלכליים וטכנולוגים, הרי שהצבא הוא מערכת שונה באופן מהותי מן החברה האזרחית, גם אם כפופה לה לחלוטין בדמוקרטיות המערביות. לכן מוטב לתת בידי המפקדים ספרים שיהיו רלוונטיים לעיסוקם הצבאי הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.

בכל האמור בתחום הטקטי בולט הספר "אנשים מול אש" שכתב בשעתו בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (שגם עסק בחיבור בין רובד זה לרובד האסטרטגי). ואולם מעטים הספרים שניתחו רובד זה לעומקו ולא ביקשו במקום זאת לתאר את ניסיונו האישי של המחבר בלחימה זו או אחרת.

לכן יש לברך על הוצאתו לאור של הספר "על הטקטיקה" שכתב קצין חיל הנחתים האמריקני (מיל') ברט א' פרידמן (הוצאת מערכות, 2021), ובו ביקש לפתור את "הבעיות שבהן נתקלתי הן בהכשרת המקצועית כטקטיקן – תחילה בחיל הרגלים ואחר כך בחיל התותחנים – והן בלימודיי האקדמיים בנושא האסטרטגיה" (עמ' 18). בעיות אלה נגעו בעיקר לחיבור בין הטקטיקה לאסטרטגיה בלחימה המודרנית.

לדבריו, "על התאוריה של הטקטיקה להיות חסרת זמן ולהתאים לכל קרב, בכל מקום ובכל עת" (עמ' 19). כדוגמה נתן המחבר את קרב קאנאי שהתרחש בשנת 216 לפני הספירה, ונתן השראה הן לתכנית שליפן והן לכיתור שביצע הצבא האדום לכוחות הגרמנים סטלינגרד (ובמובנים מסוימים גם למהלכי הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה). עם זאת, מאחר שהמלחמה, ובתוך כך הטקטיקה, היא אמנות, "היא חומקת מלהיות חלק ממערכת מוגדרת" (עמ' 21).

בהקדמה ציינו סא"ל (מיל') גדעון שרב, המדריך הראשי של המכללה לפיקוד טקטי וקצין שריון בעברו, וד"ר טל טובי מאוניברסיטת בר־אילן, כי "הטקטיקה כוללת יישום של ארבע פעולות בשדה הקרב הקשורות זו בזו, המשפיעות זו על זו והמושפעות זו מזו: ניידות, פגיעה וכוח אש, הגנה (שימור הכוח) וכוח הלם" (עמ' 8).

ואולם לפני שעוסקים במרכיבי הטקטיקה, יש לזכור את האמירה המיוחסת לקולונל ג'ון בויד, תיאורטיקן הצבאי וטייס קרב, ולפיה על הצבא האמריקני "להבטיח שיש בו האנשים, הרעיונות והטכנולוגיה הנכונים, לפי הסדר הזה. מערכת טקטית היא חסרת תכלית כשאין בה טקטיקנים נבונים שישתמשו בה וחיילים מאומנים שיפעילו אותה" (עמ' 177). כלל זה תקף כמובן גם לצה"ל, ולא בכדי ציינו שרב וטובי כי העיסוק בטקטיקה הוא "עיון בניסיון האנושי העקוב מדם של לחימה ביבשה, בים ובמאה האחרונה גם באוויר וברשתות המחשבים" (עמ' 7). האדם הוא עיקר בתחום הטקטי, והוא זה שקובע את הניצחון ברגליו, בשכלו ובעוז רוחו.

ניסיון, היסטוריה ותאוריה – חינוך

ב־2003, לפני שנשלחה דיוויזיית הנחתים ה־1 ללחימה בעיראק, שלח מפקדה, גנרל ג'יימס מאטיס, דוא"ל לפקודיו ובו כתב: "לכל האינטלקטואלים מאסכולת 'מלחמה דור 4' שמתרוצצים כיום ואומרים כי טבעה של המלחמה השתנה מן היסוד, כי הטקטיקה היא דבר חדש לחלוטין ועוד, עליי לומר: 'עם כל הכבוד, לא ממש!'. אלכסנדר הגדול לא היה ניצב נבוך לנוכח האויב שעימו אנו מתמודדים כיום בעיראק, ומנהיגינו היוצאים למלחמה זו עושים עוול לחייליהם כשהם אינם לומדים – לומדים ולא רק קוראים – את מי שקדמו לנו. אנו נלחמים על פני האדמה הזו כ־5,000 שנה ועלינו לנצל את ניסיונם" (עמ' 21).

אכן, "הניסיון העצמי של הטקטיקן הוא לעיתים המדריך הטוב ביותר, אך בני אדם יכולים לצבור כמות מסוימת בלבד של ניסיון, ומשאב זה נעדר אצל הטקטיקן הצעיר. היסטוריה צבאית יכולה לשמש תחליף, ואכן קיים ניסיון עבר של אלפי שנים שאפשר לשאוב ממנו, אך השאלה היא כיצד על הטקטיקן לעכל את המקורות השונים האלה ולהגיע להבנה ממשית שלהם?" (עמ' 22). התשובה טמונה בפיתוח תאוריה אסטרטגית אפקטיבית, שיכולה לתת בידי אנשי הצבא כלים לבחון ולנתח את מה שלא ניתן לבחון באמצעות תאוריה מדעית.

בהמשך לכך יש לציין את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.

על התמרון

בכל האמור בתמרון של כוחות ביבשה, דומה שאין כמו הציטוט שהביא המחבר מהספר "אמנות המלחמה" שכתב סון טסו: "דע את האויב, דע את עצמך, וניצחונך לעולם לא יהיה נתון בסכנה; דע את הקרקע, דע את מזג האוויר, וניצחונך יהיה שלם" (עמ' 121). ואולם למרות שמימרה זו תופסת את העיקר, הרי שפרידמן העלה בספרו כמה תובנות שראוי לתת עליהם את הדעת.

בספרו מנה תשעה עיקרי טקטיקה (עיקרים ולא עקרונות, מכיוון שהאחרונים קבועים ואילו לגישתו נדרשת גמישות, מאחר שאין שדה קרב אחד דומה למשנהו) שסודרו לפי שלושה מישורים. "ארבעת העיקרים הפיזיים הם, כאמור, תמרון, מסה, עוצמת אש וקצב מבצעים; ארבעת העיקרים המנטליים הם הונאה, הפתעה, בלבול והלם; המישור המורלי ניצב לבדו, מכיוון שהוא מופשט מכדי לצמצמו לסיווג מוגדר, אך עוצמתם המורלית של לוחמי היריב היא נשק שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 41).

עיקרים אלה באים לידי ביטוי בתמרון ביבשה, בים ובאוויר. חשוב לזכור "שלא תמיד אפשר להשתמש בתמרון. עמדת הגנה שנבחרה היטב יכולה להגביל את האפשרויות של התוקפים, בייחוד בכל הקשור לתמרון מרחבי. דוגמה אחת למצב כזה היא ההתקפה הבריטית בגוז גרין במלחמת פוקלנד בשנת 1982. הגדוד השני מחטיבת הצנחנים תקף קו הגנה ארגנטיני מבוצר על חצי אי צר, שלא היה אפשר לאגפו" (עמ' 51). לבסוף כתב פרידמן, "הצנחנים הבריטים הצליחו לכבוש את העמדה בהסתערות חזיתית, אך תוצאות ההתקפה היו פחות מאידיאליות" (עמ' 52).

המחבר ציין בספר את חשיבותו של קצב המבצעים, והזהיר כי "אל לו לטקטיקן לשאוף באופן עיוור ובכל מקרה לפעול במהירות, אלא עליו לתת את דעתו לממד הזמן ולשאלה אם הזמן פועל לטובתו אם לאו" (עמ' 69). ככלל, מוטב לחתור לקצב מבצעים מהיר, ויש אף כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להיות חלק מעקרונות המלחמה. אך, כמאמר התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קלאוזביץ, במלחמה יש "חיכוך", שם כולל לסכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ומכאן "שהמלחמה מטבעה פועלת נגד המהירות" (עמ' 69).

אין בכך כדי לומר שלא צריך לפעול מהר ככל שניתן, אך חשוב להכיר בכך שמדובר בהליכה "נגד הרוח", ולכן על המפקדים להיות אלה שיוצרים את התנופה בגופם, בדומה לגנרל רומל בחציית נהר המז ב־1940 או אלוף שרון בצליחת התעלה ב־1973.

"הדבר החשוב לטקטיקן הוא ההכרה בכוחה של הלכידות המורלית. המספר הזעום של 300 ספרטנים בתרמופילאי לא הספיק כדי להביס את עוצמתו הפיזית של צבא אחשוורוש, והם הושפעו ללא ספק מן הפחד מפני מותם האפשרי; אלא שהכוחות המורליים גברו על כל היתר" (עמ' 94). הספרטנים בחרו ללחום בפרסים דווקא שם, משום שתנאי הקרקע שללו מהאויב את היכולת להפעיל ביעילות את פרשיו וקשתיו והקשו עליו לרכז כוח אל מול המערך הספרטני. זוהי דוגמה לביצוע הערכת מצב וניתוח שטח הנדרשים ממפקדי השדה, שהתוצר שלהם מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית. קרב זה, כתב בשעתו אלוף אמיר ברעם, המחיש היטב את תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן, הפועל בחזית ובעומק בשעת מלחמה.

הן על הטקטיקן והן על האסטרטג לקחת בחשבון את מושג "נקודת נמוגות הניצחון" שטבע קלאוזביץ. "הדינמיקה זהה במידה רבה בשתי הרמות: כאשר כוח צבאי משיג ניצחונות, הוא נותן ביטוי לעוצמה קרבית פוטנציאלית. חיילין מתעייפים, מלאי תחמושת מתרוקנים, עצבים מתרופפים ודלק נשרף. אפקט זה חזק הרבה יותר במבצעי התקפה מאשר במבצעי הגנה" (עמ' 106).

בכל האמור בריכוז הכוחות ללחימה, הדגיש פרידמן, יש להבין "שמסה אינה עניין של מספרים בלבד; חשיבות רבה יש לאיכותם של המספרים. המספרים של הצבא עיראקי כולו לא הועילו לו הרבה בשנים 1991 ו־2003 נגד כוחות שהייתה להם עליונות גבוהה הרבה יותר" (עמ' 59).

תובנה חשובה אחרת נגעה לעוצמת האש. "דפדוף זה בהיסטוריה של עוצמת האש בלוחמה, למרות השטחיות שבו, מדגיש שני דברים: האחד, טקטיקנים מסתגלים בהתמדה לשימוש בעוצמת אש; השני, עוצמת אש כשלעצמה יעילה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. בעלות הברית יכולות היו למחוק את דרזדן וטוקיו מעל פני האדמה, אך האויב היפני והגרמני יכול היה להמשיך בלחימה כל עוד כוחותיו הצליחו לשרוד והיו בעלי יכולת למתן את השפעותיה של עוצמת האש בעזרת ביצורים, שריון, מחסה והסוואה, ופיזור כוחות" (עמ' 63).

הפיזור, קבע המחבר, הוא כלל מספר אחד בלוחמת גרילה, וניכר בתפיסת הפעולה של חזבאללה וחמאס שפועלים כצבאות טרור היברידיים ומשלבים בין יכולות טרור, גרילה וצבא. צבאות תעשייתיים בנויים על יכולות התמרון והאש שלהם כדי לפגוע בריכוזי כוחות ומרכזי כובד, והפיזור מקשה עליהם לרכז מאמץ ולמצות את הכוח ביעילות. אף שהאש שהצבאות המודרניים מפעילים נעשתה ממוקדת ויעילה יותר, הרי שפיזור הכוחות נותר פתרון יעיל נגדה. לכן קבע המחבר כי המפתח להצלחה, בכל האמור בארגון הכוח הצבאי במסגרות, "הוא שילוב בין מסה לעוצמת אש בחבילה אחת שיכולה לפעול בקצב מבצעים מהיר, וכך לגבור בתמרון על כוחות האויב" (עמ' 185).

הקשר בין טקטיקה לאסטרטגיה

בספר ציטט פרידמן את אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האסטרטגיה, קולין ס׳ גריי, שתיאר את האסטרטגיה "כגשר בין הטקטיקה המתקיימת בשדה הקרב ובין המטרות המדיניות שטקטיקה זו נועדה להבטיח" (עמ' 126). נדרש, אם כן, מתאם בין הטקטיקה לאסטרטגיה. אמנם "על הטקטיקן לקבל החלטות מהירות בשדה הקרב כדי להשיג ניצחון טקטי" (עמ' 133), אולם הטקטיקה פועלת בשירות האסטרטגיה ואין כל הבטחה ששורה של הצלחות טקטיות מנותקות בהקשרן מהאסטרטגיה הכוללת יתרמו לניצחון במערכה ולהשגת המטרות המדיניות.

דוגמה מוחשית לכך היא האופן שבו הביס צבא ארצות הברית ב־2003 בשורה של ניצחונות בקרבות טקטיים את הצבא העיראקי, פירק אותו, מוטט את משטרו של צדאם חוסיין והכניס את עיראק לחוסר יציבות שנמשך שנים. כל זאת בשירותה של אסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן במטרה להפוך את עיראק לדמוקרטיה יציבה בהתאם לערכים מערביים.

דוגמה הפוכה לחלוטין, אגב, היא מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה הופעל הכוח הטקטי באופן ששירת את האסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, ולפיה יש לפגוע באורח קשה בצבא העיראקי ולהביא לנסיגתו מכוויית. אסטרטגיה זו לקחה בחשבון את אופיו של הצבא האמריקני שכן "הכוחות האמריקניים, יותר מכל הכוחות האחרים, נועדו למבצעי לחימה בקצב מהיר, תוך הפעלת עוצמת אש מסיבית" (עמ' 131).

כיום, כתב פרידמן, לא די עוד בהצלחה צבאית לבדה כדי להעניק לגשר חוזק או אורך מספיקים: הצלחה צבאית היא רק אמצעי להשגת המטרה. אם לא נבין את מטרתנו, שום אמצעי לא יביא להשגתה, והקרב יסתיים בטבח ותו לא" (עמ' 139).

הספר הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי. הלקחים כתובים באופן בהיר, בשפה נגישה ונשענים על היסטוריה צבאית רחבה, הוגים צבאיים חשובים ואמיתות שהוכחו במבחן הזמן.

המחבר מבקש להודות לאלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון, ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

• פורסם ב"בין המערכות"
• ספטמבר 2021

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע, הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

רף פצ"ן – לחשל את החרב | מאת אמיר ברעם וגל פרל פינקל

---

אי־הוודאות שבה ייתקלו מפקדים, במיוחד בצבא היבשה, מחייבת אותם להפגין כישורי הסתגלות בביצוע ובהובלת כוחות. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה

• פורסם ב"מערכות" גיליון 491
• ספטמבר 2021, עמ' 8־15

בתהליך חשיבה אסטרטגי שקיים פיקוד הצפון לפני כשנתיים, זוהה צורך לשפר את רמת ההיכרות והמוכנות של הרובד הטקטי בכוחות היבשה עם האתגרים הצפויים לו אם יידרש להסלמה או למלחמה בלבנון. הדברים נוגעים למאפייני הקרקע (תכסית ותבליט) ולהיערכות האויב בדרום לבנון, וכן לתורת הלחימה שגיבש. זאת ועוד, מן השטח עלה הצורך לערוך מחדש את הטכניקות הקרביות הייעודיות לחזית הצפון ולבחון אותן בתרגול מעשי אל מול בִּיום אויב מומחה, כדי לחזק את מיומנות כוחותינו ואת השפה המשותפת.

במבצע "שומר החומות" ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש ללא תמרון נגד החמאס ברצועת עזה. במהלך המערכה נפגעו מערכים קריטיים של האויב ופעילי טרור רבים נהרגו. בזירת הדרום ניתן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של רצועת עזה והמענה המשוכלל של תשתיות ההגנה בגבול, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת מהלומות אש.

בזירה הצפונית, לעומת זאת – האיום החמור על העורף, היקפו ופוטנציאל ההיזק ליישובים הרבים בגבול לבנון מחייבים, לצד אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, שיתבצע תמרון אגרסיבי וקטלני לשטח שברשות האויב במטרה להסיר את האיום. בוחן רף פצ"ן נוצר כדי לחזק, לשפר ולייצר את מוכנות כוחות היבשה לתמרון שכזה ולנטוע בהם ובדרגים שמעליהם את הביטחון בכוחם לבצע אותו בהצלחה.

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה. בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחשיפה ולחיכוך מלמדים מצד צבאות סדורים, מתקדמים ממנו בתורות ובטכניקות הקרביות, דוגמת הצבא הסורי והרוסי. הניסיון המבצעי שרכש הארגון, שהיה לפני כן מגננתי בהווייתו, שינה את אופיו והפך אותו להתקפי בפעולותיו ובתוכניותיו. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מאורגן הערוך היטב בתוככי האוכלוסייה בכפרים, מוגן בעמדות מבוצרות מעל לקרקע ומתחתיה.

לצד מאמץ מגננתי באופיו הבסיסי, חזבאללה ערוך ומתכנן לבצע מגוון התקפות רחב באמצעות כוחות שייעודם לחדור לשטח ישראל, תוך הישענות ומיצוי של השטחים הסבוכים או השולטים (באש ובתצפית) בסמוך לגבול, לבצע פעולות גרילה נגד מוצבי צה"ל ופיגועי טרור נגד יישובים בקו המגע, ולנצל את צירי הגישה המרכזיים לשיבוש יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

התיאורטיקן הפרוסי קרל פון קלאוזביץ הדגיש כי "חשוב עד מאוד שהחייל, הגבוה או הנמוך בדרגה, לא יפגוש במלחמה בתופעות אשר תמלאנה אותו, בראותו אותן לראשונה, חרדה או תימהון". על־מנת לגשר על הפער הוחלט על אימון ייעודי, מעין "בוחן רף" בעריכת פיקוד הצפון וזרוע היבשה, שאותו יעברו כלל צוותי הקרב הגדודיים בצה"ל במטרה להכין אותם ללחימה, בהתאם לתוכניות האופרטיביות למערכה הבאה בצפון. הבוחן ביקש לצמצם ככל שניתן את "מס הכניסה ללחימה" הצפוי, אותו משלמים תדיר כוחות לא מיומנים ולא אורגניים, באמצעות העלאת הכשירות ושיפור הבנת מתארי האיום והעימות בלבנון.

האימון נועד, כמאמר בריגדיר־גנרל סל"א מרשל, "לזרות באימונים אור כה חזק, עד כי יפזר הרבה מאופל ליל־הקרב". הוא שימש מצע לשיפור החולשות ושימור החוזקות בקרב הכוחות, ואפשר את בחינת מימוש התפיסה המטכ"לית ("ניצחון") בדרג הטקטי ואת תפיסת התמרון של זרוע היבשה ("בחכמ"ה"). יתרה מכך, הבוחן ייצר רף כשירות מדיד לגדוד המתורגל כפרט, וסיפק הבנה טובה של מצב הכשירות בכלל הגדודים הסדירים ביבשה ושל מוכנותם למלחמה בזירת פיקוד הצפון.

האימון נערך במתכונת של בוחן משום שבחנים דוחפים את הנבחן להתאמץ ולהשקיע את כל יכולתו. יתרה מכך, הדבר יוצר ממד של לחץ ומתח, שמדמה במעט את עקת הקרב שיחושו המפקדים בלחימה. אף שהבוחן לא נועד להכשיל את היחידות, קיום האימון במתכונת זו יצר מתח בריא וחייב את היחידות להתכונן באופן יסודי.

אלוף (מיל') דורון רובין, בהתייחסו לאמירתו של קלאוזביץ שקבע כי שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות, כתב כי "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע רובין, מהבולטים במפקדי הצנחנים, הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

יש יחידות שנכשלו בבוחן ולא עמדו ברף ובסטנדרטים שהציב הפיקוד למוכנות ללחימה בחזית לבנון. ברם מוטב שייכשלו שם, יתחקרו את עצמן וישתפרו להמשך, מאשר שייחוו כישלון בשדה הקרב. המלחמה אינה סלחנית למי שאינו מגיע מוכן, והמחיר על טעויות הוא כבד ובא לידי ביטוי בחיי אדם ובאי־עמידה במשימה. הבוחן אפשר ליחידות ללמוד מהאירועים המוצלחים שחוו במהלכו, אבל לא פחות חשוב מכך מהכישלונות, מכיוון שהכישלון הוא המורה הטוב ביותר, ולקחו הוא הצורב ביותר.

יש לציין כי במהלך השנים – בחיכוך המבצעי הטקטי נגד חזבאללה ברצועת הביטחון בלבנון, ובלחימה מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ביהודה ושומרון באנתפאדה השנייה ונגד חמאס בעזה – נתקלו כוחות שפעלו באופן לקוי ושגוי מבצעית ב״אויב מעניש" שחייב אותם להשתפר. בשנים האחרונות אין חיכוך מבצעי משמעותי ביבשה, ולכן הדבר מחייב את צה"ל ״למשוך עצמו בשערות ראשו", כמאמר הברון מינכהאוזן, אל מעל לשגרה, על־מנת להכין עצמו לעימות.

מתווה הבוחן ואתגריו

האימון בחן את הרמה הגדודית, על יכולתה לתכנן, להיערך ולעמוד במשימות. בהתאם לכך היה הבוחן מוכוון תוכנית אופרטיבית ודימה היטב לחימה צפויה בתנאי השטח (הררי, סבוך, מרחב בנוי), אויב (דימוי אויב מציאותי הפועל בהתאם לתו"ל שלו) וכן זמן ומרחב בשטח בעל מאפיינים צפוניים ברצף של לחימת יום ולילה.

הגנרל הגרמני ארווין רומל, שלחם במלחמת העולם הראשונה כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר מובחר (ושימש גם כמג"ד בפועל), כתב לימים כי "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". בהתאם לכך הגדודים שעברו את הבוחן נדרשו לבצע מעבר מהיר וחלק ככל האפשר משגרה לחירום ומגדוד לצוות קרב גדודי בזמן קצר, ואז לבצע תכנון קרב גדודי בנוהל הקרב (ובהמשך, בניהול הקרב, לעדכן את התוכנית בהתאם לדרך פעולת האויב שהתממשה); להגות ולממש תחבולה (שלרוב תבוא לידי ביטוי בתקיפה ממקום ובזמן לא צפויים המנוגדים לכיוון ההיערכות של האויב); לנתח שטח (בעיקר לתת מענה לאיום טילי הנ"ט המרחבי); למצות את מכלול המבצעים הגדודי (שהוא רכיב חיוני בתיאום הקרב הגדודי ובחיבור למרחב החטיבתי); ולתפעל באופן מיטבי את מערכות הפו"ש והשו"ב.

לאחר מכן נבחנה יכולתו של הצק"ג לפעול בתצורות קרב שונות ובהן התקפה, הגנה, פשיטה ועוד. נוסף על כך נבחנה בקיאותו של הצוות ורמת שליטתו בטכניקות ובתרגולות הקרביות הייעודיות לזירת לבנון ובלחימה משולבת לצד כוחות חבירים, כמו גם יכולת מפקדיו להתמודד בהצלחה עם אירועי שינוי משימה.

נוסף על כך נדרשו הגדודים למצות את אמצעי הלחימה והכוח בהתאם לאתגר המבצעי ותורת הלחימה, ובכלל זה לתכנן ולהפעיל את האש הגדודית וגורמי אש נוספים במהלך כל שלבי הלחימה. הפעלת האש לסיוע קרוב, למיסוך ולריכוך היא רכיב חשוב בלחימת צק"ג.

דוגמה בולטת לכך נלמדה במהלך לחימת גדוד הסיור של הצנחנים שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, במלחמת לבנון השנייה. על הגדוד, שהפך לצק"ג שכלל פלוגת שריון, כלבנים וכוחות נוספים, הוטל להשתלט על הכפר מארון א־ראס. במהלך התנועה אל היעד הפעיל הקש"א סיוע אש קרוב לעבר יעדי חזבאללה בכפר. המג"ד אלוני סיפר כי "במהלך המלחמה כמעט לא היה לי מחסור באש. הארטילריה עבדה בצורה יוצאת מן הכלל – לרוב גם מאוד מדויקת". בקרב פגע הגדוד בפעילי חזבאללה רבים ונעזר כל העת בסיוע האש הקרוב שהפעיל הקש"א לעבר עמדות חזבאללה בכפר. אין ספק שבלבנון נידרש הן לאש שטח נרחבת, עוצמתית ומלוות תמרון, והן לאש מדויקת, מקדימה ומלווה, על בסיס מטרות שתוכננו מראש.

סוגיה נוספת שחיונית ללחימה בלבנון היא סוגיית היוזמה. בספר מתבוסה לניצחון תיאר פילדמרשל ויליאם סלים, שפיקד על קורפוס בורמה בצבא הבריטי בחזית בורמה במלחמת העולם השנייה, כיצד לאחר הנסיגה מבורמה גיבש את הקורפוס שלו שוב ליחידה לוחמת. בתקופת האימונים הזו, שכינה "חישול החרב", ביקש סלים לטפח בלב אנשיו תחושת ביטחון ומסוגלות. סלים שם במהלך האימונים דגש על הצורך "לבצע התקפות באיגוף ולפיתה, ולתקוף את האויב מן האגף ומן העורף, שעה שהאויב מרותק על־ידי לחץ חזיתי". נוסף על כך, ציין, אסור להניח לאויב היפני לנקוט יוזמה, שכן אז הוא במיטבו. מנגד, כאשר היוזמה היא בידי הכוח הבריטי, היפנים "מתבלבלים וקל לקטול בהם", ועל כן "על־ידי ניידות מרוחקת מהדרכים, הפתעה ופעולה התקפית, שומה עלינו לחדש את היוזמה ולהחזיק בה".

חשוב לציין, פעילי חזבאללה הלבנוניים אינם שווי ערך ללוחמים היפנים במלחמת העולם השנייה. ואולם הציווי לאחוז ביוזמה בלחימה הוא ציווי עליון. בקרב מידוויי במלחמת העולם השנייה (1942) נעו לקראת מפגש שני הציים, היפני בפיקוד אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, והאמריקני בפיקוד אדמירל ריימונד ספרואנס. היה ברור שהניצחון יהיה בידי הצי שיחשוף ראשון את כוח האויב, יתקוף אותו וישמידו. מטוסי הקרב של הצי האמריקני איתרו את הצי היפני בעודו בתנועה, תקפו ראשונים והכריעו את הקרב. הדבר דומה לתרשים ששרטט מח"ט גולני אל"ם ברק חירם, להמחשת ההכרח לזהות את הכוחות ההתקפיים של חזבאללה בעודם נעים למגע, להיערך במארב במרחב ההגנה ולהשמידם.

תרשים 1: תצורות טקטיות אפשריות למפגש עם התקפת חזבאללה

דבריו של סלים רלוונטיים ותקפים גם בהקשר של כוחות צה"ל ביבשה נוכח האתגר שניצב מולם בחזית לבנון. היוזמה בקרב מאפשרת לקזז את יתרון האויב, ואף להפוך את הקערה על פיה. מכאן שהדרך להביס את הכוחות ההתקפיים של האויב בקו המגע, ובהמשך את כוחות חזבאללה הערוכים בהגנה בשטח לבנון, היא באמצעות אותם ציוויים שציין סלים, ובהם ההימנעות מתנועה בנתיבים צפויים, נקיטת יוזמה ותחבולה טקטית.

לקחים ודגשים

מן הבוחן נלמדו נושאים מגוונים, שהטמעת לקחיהם המבצעיים עשויה לשפר את כשירות הכוחות המתמרנים ואת מוכנותם למלחמה הבאה. להלן עשרת הלקחים המרכזיים, תמצית תורת הלחימה והטכניקות הקרביות, כפי שנלמדו בתרגילי רף פצ"ן.

1. הציווי "לנצח בקרב הראשון" – הצורך למנוע מהאויב כל הישג בשלבי הלחימה הראשונים נובע מההבנה כי מטרתו, בהתאם לתפיסת ההפעלה שלו, היא לשבש את תוכניות צה"ל, ולכן אי־הצלחה בקרב הראשון עלולה לאפשר לו להצליח לממש את תפיסתו. יתרה מכך, ניצחון בקרב הראשון יכה את האויב גם מבחינה תודעתית, יכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי וייצור אצלו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הישג כזה יסייע הן לניצול המומנטום והן כדי לפרוץ את המחסום התודעתי והחשש בנוגע למלחמה ולתמרון רב־ממדי מעבר לקו הגבול הבין־לאומי בחזית לבנון.

יש לזכור שהלחימה מול חזבאללה תיערך לא רק בממדיה הישירים. במקביל ללחימה הקינטית הרב־ממדית בחזית ובעומק, תתנהל במהלך המערכה כולה תחרות על הנרטיב וההשפעה על האוכלוסיות והצבאות בשני הצדדים. העליונות המובהקת של הצק"ג המשולב בצה"ל על האויב והערך הקרבי המצרפי שלו – באיכות הלוחמים, בקטלניות אמצעי הלחימה, בתורה הצבאית (ובכלל זה הטכניקות הקרביות העדכניות) וברוח הקרב של הלוחם הישראלי – עשויים לתרום לניצחון צה"ל על חזבאללה בכוח, ברוח ובנרטיב – כבר בקרב הראשון.

2. תחושת המסוגלות של הכוחות – משיחות עם מג"דים ועם פקודיהם עלה כי רף פצ"ן בחן כמעט את כלל קשת היכולות המבצעיות והטכניקות הקרביות שלהן נדרש הגדוד בלחימה והציב אתגר של ממש בפני החיילים, מפקדי המשנה והמסגרת כולה. המג"דים שעברו את הבוחן ציינו כי על אף מורת הרוח שהבוחן עורר לעיתים בתחילתו, הרי בעקבותיו התחזקו הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות שלהם ושל אנשיהם לעמוד במשימות שיוטלו עליהם במלחמה הבאה.

כך, למשך, ציין סא"ל רן פרידמן, מפקד גדוד הצנחנים "צפע", כי הבוחן אפשר לגדוד לבחון ולשפר את הטכניקות הקרביות המתפתחות לקרב בחזית. "לוקחים הישג נדרש ומביאים אותו לקצה, דבר שמגביר את תחושת המסוגלות". מפקד גדוד השריון "סער", סא"ל איתי זעפרני, הוסיף כי לתפיסתו "הבוחן אפשר למג"ד להפעיל את כלל הפלטפורמות הגדודיות (בסדיר ובמילואים) ולקחת אותן לקצה, בהקשר של הערכת המצב המתמשכת וביצוע תהליכים עד הקצה".

3. מימוש עקרון מיצוי הכוח – הגדרת סדר פעולות ותהליך מבצעי ברור על־מנת שצוות־הקרב הגדודי יהפוך לסך כל מרכיביו, ובכלל זה גזירת המשמעויות המנהלתיות והלוגיסטיות, ציוות הכוחות ויצירת השפה המשותפת – בהקשר לכך אמר בשנת 1941 גנרל ג'ורג' פאטון, בנאום שנשא בפני דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו […] על כל כלִי נשק לתמוך בכל כלֵי הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס […] להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון".

נדרש, אם כן, להטמיע את התפיסה כי הגדוד הוא מסגרת חד־חילית רק בשגרה. בלחימה הוא פועל באופן רב־חילי כצק"ג, שמפקדו ופקודיו יודעים להילחם יחד ככוח אחד, עצמאי ואוטונומי, המפעיל ומקבל סיוע רב־חילי ורב־זרועי במהלך הלחימה.

לצוותי הלחימה בדרג הטקטי (צק"פ וצק"ג) יש כיום יותר יכולות מקושרות של שו"ב ופו"ש, שבעבר אפיינו רק את החטיבה והאוגדה. אלו מחייבים אותנו לשפר את השילוביות בדרג הנמוך והבוחן נועד לשמש ליבשה מצע לתרגל זאת ולבחון את מידת העמידה בהישג הנדרש הזה.

בהקשר לסדר הפעולות בצבירת הכוחות, מצאנו לנכון להדגיש כי במהלך המעבר משגרה לחירום ושינוע הכוחות צפונה יימצאו הכוחות תחת אש, ויידרשו להתגבר על צפיפות, צירים פקוקים ואנדרלמוסיה, שאין בהם כדי להפחית מאחריות המג"דים להגיע בזמן הנדרש למקום הנדרש. לפיכך, נדרשת הקפדה יתרה על משמעת במעברים ובתנועה בצירים. שימוש בדחיפה ויוזמה על־מנת לעמוד ב"ש" על חשבון פגיעה בסדר המעבר שתוכנן בקפידה על־ידי רמה ממונה, עלול ליצור אנדרלמוסיה שתפגע קשות בתוכנית עוד לפני המגע עם האויב.

במלחמת העולם השנייה, במהלך הפלישה הגרמנית לבלגיה ולצרפת, צפו מפקדי הצבא הגרמני את האנדרלמוסיה מראש והציבו בנקודות הפיקוח קצינים בכירים ולא שוטרים צבאיים, במטרה להשיג שליטה טובה יותר במפקדי השדה היוזמים וההתקפיים של הוורמאכט. יש לציין כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרום, התקשה צה"ל לשלוט בתנועה בצירים לעבר תעלת סואץ, והדבר פגע ביכולתו להניע כוחות באופן סדור ונכון לצליחת התעלה, כמו גם ללחימה בצבא המצרי בגדה המזרחית. על כן יש לתכנן באופן קפדני את תנועת הכוחות צפונה, שמחייבת שליטה משמעותית ומשמעת פעולה של הכוחות עצמם.

4. מחויבות המפקדים לשפר את התפיסה והלחימה המרחבית של הצק"ג בכלל ואת המיומנות ההיקפית מול טילי האויב בפרט – תפיסתו של חזבאללה, לנוכח הצלחותיו במלחמת לבנון השנייה בהפעלת טילים נגד טנקים, מתבססת על היערכות מגננתית הכוללת רכיבים של הגנה והתקפה על בסיס תשתיות קבועות בקרקע או כוחות ניידים – כל זאת כדי למנוע מצה"ל להגיע למגע קרוב עם כוחותיו ולפגוע בכוחות המתמרנים מבעוד מועד. אל"ם ישראל פרידלר, מפקד בא"פ אליקים, המשיל את אופן התחמשות חזבאללה במגוון טילי הנ"ט למתאגרף בעל זרועות ארוכות, המרחיק באמצעותן את יריבו כדי למנוע ממנו להתקרב ולפגוע בו. הנ"ט בחזבאללה הוא איום לא רק לכוחות השריון לבדם, אלא לתמרון היבשתי בכללותו, כלומר אמל"ח נ"ט הוא בפועל גם אמל"ח נ"ת (נגד תמרון).

לפיכך, המפקדים נדרשים לנתח לעומק את האיומים הנשקפים ממרחב ההתעניינות הגדודי, ולא רק את אלה שתחומים בגבולות מרחב אחריותם, ולתת להם מענה באמצעות החטיבה או האוגדה. בבוחן, שביקש לדמות את היערכות האויב באופן היקפי ככל הניתן, בלטה הצלחתם של הצק"גים שהשכילו לפרוס משמר קדמי גדודי והפעילו כוחות תצפית וחשיפה קטנים, מעבר לקו המגע, תוך שבירת הליניאריות בלחימה (בלי לאבד את השליטה בכוחות). אלה סייעו לא רק לחשוף את האויב ולהשמידו, אלא גם "לשבור צורה" ולבלבל אותו בנוגע לאופן ההיערכות הקרבית של כוחותינו. צק"גים שלא עשו כן שילמו בבוחן מחיר ומיד!

5. לוחמת הלילה – בתולדות כוח המגן העברי מקובל לייחס את לוחמת הלילה לקצין הבריטי אורד וינגייט, שהקים בעת המרד הערבי ב־1938 את "פלגות הלילה המיוחדות". ברם כפי שלימד וינגייט את לוחמיו, הלילה כמאפשר התקפה והפתעת אויב נזכר כבר בתנ"ך. בעת המלחמה בחמשת מלכי כנען בגבעון ניצל יהושע את הלילה לטובתו. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, פִּתְאֹם: כָּל־הַלַּיְלָה, עָלָה מִן־הַגִּלְגָּל". הכוח בפיקוד יהושע נע במהלך הלילה כולו בציר העולה מן הגלגל לגבעון (ואדי קלט), נסתר, הפתיע את האויב באור ראשון והכריע אותו. ואמנם, בלילה סמיך ערפל המלחמה שבעתיים, אך די במצאי הרחב של אמצעי ראיית הלילה בצק"גים (בוודאי אלה הסדירים) וכן ברמת המיומנות הגבוהה והשליטה בטכניקות הקרביות הנדרשות בלחימה בשטחים סגורים ומבוצרים, כדי להיות מסוגלים לפעול ולנצח בלחימה באופן מובהק בלילה. היכולת הזו נשענת על מיצוי אמצעי הלחימה והקטלניות בלילה, על יוזמה, התקפיות וביטחון באש. לכך נוספות מצוינות טקטית בניווט, התמצאות במרחב ושליטה טובה ב"קווים השחורים" (קווי תיאום, קווי דיווח וגבולות גזרה) שבמרשמי כוחותינו.

6. תחבולה וטקטיקה – בדומה למערכה שניהל הצבא הבריטי בפיקוד גנרל אדמונד אלנבי לכיבוש מרחב ארץ־ישראל וסוריה במלחמת העולם הראשונה, גם צה"ל, על אף היותו הצד החזק יותר במערכה, חייב להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו אבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר ובאובדן מינימלי לכוחותינו. על כן יש להדגיש את הצורך להעמיד את התחבולה במוקד תוכנית הקרב של צוות הקרב הגדודי.

לעיתים יש נטייה לקבל כמובן מאליו את עקרונות המלחמה תחבולה ופשטות – אך הם אינם כאלה, ויש לשמור עליהם כל העת. יתרה מכך, נראה שהגדודים שעברו את הבוחן בהצלחה יתרה היו אלה שהקפידו לתכנן תוכניות בהירות ומובנות לביצוע, שהפשטות בבסיסן, ולהגות ולממש תחבולה טקטית ואיגופים מקומיים, הכלת אויב והטעיות שהפתיעו את כוחות ביום האויב, ערערו והוציאו אותם משיווי משקלם.

7. עבודת המודיעין – צק"ג נדרש "לראות את העצים ולהבין את היער". הבוחן הציף לא פעם את הציפייה בקרב הכוחות לכך שהרמה הממונה תספק להם תמונת מודיעין אויב שלמה ומקיפה. דא עקא, תמונה זו לא יכולה להיות שלמה ללא התוספת של הדרג המתמרן, המתחכך באויב ופוגע בו. לכן, לצד המודיעין המגיע מלמעלה, מהרמות הממונות, על הקמ"ן הגדודי לייצר תמונת אויב "מלמטה", מהשטח, לשלבה באופן דיאלקטי במידע שהועבר ולשקף אותה לרמות הממונות. רק כך תיווצר תמונת מודיעין אויב שלמה ועדכנית. על הקמ"ן להקפיד על מימוש תהליכי המודיעין ובהם הניתוח המבצעי של השטח, שהוא הבסיס לכלל תהליכי התכנון (ומשפיע על התחבולה הגדודית), ועל ניתוח אויב כמערכת על בסיס מודיעין ותו"ל. נוסף על כך, עליו להקפיד על מימוש תהליכי איסוף סדורים שמבוססים בעיקר על היכולות האורגניות הפנימיות בצק"ג, אך גם על יכולות הרמות הממונות (חביר, מוקצה ומרחבי).

בבוחן עסקנו רבות גם במימוש תפיסת הלוחמ"ם, המבקשת להעשיר את הקצה המתמרן במודיעין איכותי, רלוונטי ובזמן אמיתי, ולהכווין את תנועתו על־פי היערכות האויב בפועל. יש לזכור שהמלחמה, כמו כל תחום אחר של יחסים חברתיים, מושפעת מהתקדמות הטכנולוגיה בכל שטחי החיים, ובהקשר הלוחמ"ם היא רבה. ברם תהליך העברת המידע והידע המודיעיניים לקצה המתמרן מורכב ומושפע גם מדינמיות האויב, המשתנה במהלך הלחימה. כתוצאה מכך עלול להיווצר פער בין תמונת המודיעין הידועה לכוחות צה"ל מראש ובין היערכות האויב בשטח, בזמן אמיתי (ראו תרשים 2).

תרשים 2: לוחמ"ם והפיכת המידע לידע רלוונטי בזמן אמיתי

את אי־הוודאות יש לצמצם באמצעות טיוב וחיזוק היחסים בין המפקד ובין המודיעין, שיבואו לידי ביטוי במיצוי הידע המודיעיני בשילוב עם התקפות גישוש וגירוי כחלק ממאמץ החשיפה (אל היעדים ועליהם) של האויב, המסתתר בסבך, בשטח הבנוי ומתחת לפני הקרקע. צה"ל הצטיין בעבר, בעיקר במהלך האנתפאדה השנייה, במבצעי גירוי ותקיפה שבמהלכם הכריח את האויב לחשוף את עצמו ופגע בו באופן מדויק. יש לחזק את היכולות, ולהוסיף לעשות זאת. חשיפת האויב נסמכת על בקיאות בתו"ל האויב המשולבת בניתוח שטח, שאחריה "הלבשת" שכבות מידע רלוונטיות על תא שטח נתון, הפעלת הסנסורים המתאימים, גירוי ועירור האויב ולבסוף איתור, הפללה, אחיזה והשמדת האויב; בין שבאמצעות הכוונת אש ו"סגירת מעגלים" ובין שבאמצעות מגע ישיר של הכוחות בשטח הפוגעים באויב.

8. הפריצה, ההנדסה הקרבית והחבלה – מן הבוחן עלה כי הבקעת הדרך לתמרון היא קריטית למימוש הציווי "לנצח בקרב הראשון". האתגר הוא במעבר מהגנה למתקפה ובהתמודדות עם מעכבי תמרון. לאחר פריצת ומעבר המכשול בשטחינו, הכוחות ההנדסיים יידרשו לדעת להתמודד במשולב הן עם בורות ייקוש במעברים הכרחיים והן עם איום מרחבי־היקפי של טילי הנ"ט.

סא"ל אבשלום דדון, מפקד גדוד ההנדסה "אסף", ציין כי הבוחן המחיש לו כי עליו לחשב טוב יותר את כמויות החבלה והאמצעים שיישא עמו הגדוד במלחמה, ולהפנים כי משימתו תהיה נטרול יכולות אויב ולא בהכרח השמדתן. זאת, משום שמספר התשתיות הקרקעיות והרקטות במחפורות שברשות האויב רב.

כוחות ההנדסה יידרשו לממש "חשיפה בחיכוך" של תשתיות קרקעיות ואמל"ח, לתרגם מודיעין הנדסי בזמן אמת לטכניקות חבלה קרביות ולהכין מגננים מבוצרים לציוותי הקרב החטיבתיים בדרך למימוש היעדים.

כשביקש המצביא הקרתגני חניבעל לחצות את האלפים (218 לפנה"ס) עם צבא גדול, עוצמתי וכבד שכלל פילים, אמרו לו קציניו הבכירים כי הדבר אינו ניתן לביצוע. "אני אמצא דרך או אצור אחת", השיב, וחצה עם צבאו את האלפים. תפיסה זו צריכה לעמוד לנגד כוחות ההנדסה בלחימה הצפויה בחזית הלבנון. עליהם לאתר נתיבים בטוחים ועבירים לכוחות התמרון, או ליצור אותם.

9. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים – התהליכים המבצעיים לטיוב רציפות השיח המבצעי, הנתונים והתרשימים (שתוכנם לא יפורט מטעמי ביטחון מידע) עשויים להפוך את הכוח לקטלני יותר בשדה הקרב. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים היא לא רק בגדר מאפשר שליטה טוב יותר, אלא גם תנאי למיקסום יכולות הצק"ג והצק"ח לצורכי לחימה והשמדת אויב.

בתחקירים שבוצעו בעקבות בוחני רף פצ"ן השונים נבחנה שאלת היישום: כיצד עושים זאת, ומה נמצא באמתחתם של המפקדים ושל מכלול המבצעים הגדודי. מהתשובות עלה כי רק שילוב נכון בין קציני התקשוב, האג"ם והמפקד יספק את היכולת לבנות את אותה רשת דיגיטלית מבצעית. יתרה מכך, ראינו כי ניהול תהליכי לוחמה מבוססת רשת בצורה רציפה הוא רכיב מרכזי במיצוי קטלניות הכוח, וכתוצאה מכך הלחימה הופכת אפקטיבית יותר. צק"גים שנעדרו את היכולת להקים רשת ולמצות אותה נלחמו כמו לפני 30-20 שנה. אלו שמיצו את הרשת לצורכי לחימה, לעומת זאת, ניצחו.

כדי להתקדם בתחום זה, סוכמו טכניקות ייעודיות וסדר הפעולות בצק"ג בנוגע לאופן ביצוע מודל מערכות בנוהל הקרב, וכן אופן ביצוע ניתוח הקרקע ומיפוי נקודות התורפה של הרשת המבצעית בזירה הצפונית. הוגדרו מכפילי הכוח התקשוביים (אמצעי לחימה ובעלי תפקיד קריטיים) והאופן שבו יש להתמודד באמצעותם. כמו כן נותחו יחסי הגומלין הרצויים בחפ׳׳ק המג׳׳ד מלפנים ומכלול המבצעים הגדודי, בהיבטי פיקוד, שליטה ואופן ביצוע הפעולות לשם בניית הרשתיות המרחבית. ולבסוף, הוגדרו האחריות והעצמאות הנדרשות מצק"ג, כמו גם המקומות שבהם עליו להישען על היכולות התקשוביות המרחביות.

אל"ם עידן מורג, מח"ט שריון שחנך גדודים בבוחן, מצא כי התקשוב היה נקודת הכשל המרכזית של הגדודים במעבר מגדוד לצק"ג. "תהליכי החברת היחידות ויצירת הקישוריות במערכות הם מורכבים, לא ידידותיים ובעייתיים. מהבחנים שניהלתי ומקריאת הסיכומים של הבחנים האחרים אני מסיק כי האתגר התקשובי כיום גדול על יכולות מחלקות התקשוב בגדודים, זאת על אף שחוזקו בשנים האחרונות. המענה צריך להיות הן בחיזוק המחלקות באנשי שו"ב טכניים ואפליקטיביים והן ב'פישוט' המערכת".

יש לזכור כי באמצעי הלחימה החדישים והמערכות הטכנולוגיות המתקדמות אין כדי לבטל את הצורך בשמירה ואימון מיומנויות הבסיס. חובה על הכוחות לפעול בהתאם לכלל שניסח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, על הצורך "להיות מבריקים ביסודות" (Brilliance in the Basics). על אף יכולות הלחימה והשליטה על בסיס רשת, יש לשמר את השליטה בשיטות ובטכניקות המטה הישנות והטובות. כך, למשל, בהינתן הצורך בעבודה ללא רשתות או הצלחה חלקית בלבד בהעברת נתונים בין הרובד החטיבתי לרובד הגדודי, או כשמתעורר קושי של תקשורת נתונים בתוך הצק"ג עצמו (למשל בין רק"ם לחי"ר), יש לדעת לנהל מרשמי קרב מלאים: ״קווים שחורים״ ותמונת אויב (תמ"א) על בסיס עזרים קשיחים.

לסיכום סוגיית הרשת המבצעית, מצאנו כי המפקדים ביבשה, ללא יוצא מן הכלל, נדרשים להתערבות פיקודית משמעותית יותר במיצוי התהליכים המבצעיים במערכות השו׳"ב.

10. הלוגיסטיקה (בדגש על אספקה, טכנולוגיה ואחזקה) – בכל האמור באספקה יש לשמור על הצטיידות ריאלית (לקיחת הציוד החיוני למשימה בלבד), לבנות בסיסי אספקה קטנים לכוחות, לצמצם מלאים ולייצר עצמאות לוגיסטית ביחידות. בהתאם לשיטה הלוגיסטית, הרי התחמושת, הסוללות, הדלק והמזון יהיו צמודי תמרון.

היכרות עם היכולות והצרכים של הצק"ג השלם (ולא הגדוד) היא נדבך חשוב בתכנון הלוגיסטי בנוהל הקרב ובהמשך בניהול הקרב, ובכלל זה הפעלת פלוגת הסיוע המנהלתי בלחימה. למעשה, פלגות הטנ"א (הטכנולוגיה והאחזקה) נדרשות לעצמאות מלאה במתן המענה האחזקתי, ועליהן לזהות את התקלות ולתקנן מהר, במציאות מבצעית מאתגרת, לא פעם תחת אש תמ"ס ואחרת. העדיפות צריכה להינתן תחילה להחזרת יכולות מכפילות כוח עבור הצק"ג, ורק לאחר מכן יש לטפל ברכיבים נוספים. אמנם לא ניתן לקבוע מראש היכן יתמקמו מפקדי פלגות הטנ"א בלחימה, אך כלל האצבע הוא שכל מפקד צריך תמיד להיות במקום שבו הוא משפיע יותר מכול. מן הבחנים עלה כי נוכחות מפל"ג הטנ"א נדרשת מלפנים, משום שקיים פער מקצועי גדול של מפקדי הכוח הלוחם בטיפול בנושאי טכנולוגיה ואחזקה של אמצעי לחימה מורכבים.

הלחימה צריכה להיעשות לא רק באופן רב־ממדי (בהתאם לתפיסת הניצחון המטכ"לית), אלא גם באופן רב־תחומי. הצק"גים הטובים יותר בבוחן היו אלה שמפקדיהם העמיקו בתחומים השונים של הלוגיסטיקה בתמרון, כאמרתו המפורסמת של גנרל הנחתים האמריקני רוברט בארו, שקבע כי "חובבנים עוסקים בטקטיקה, ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

סיכום

בוחן רף פצ"ן נערך בשילוב הדוק עם מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה). הדבר אפשר לא רק את סנכרון גרף האימונים, בתי הספר של גופי ההדרכה והמשאבים, אלא גם פיתוח של מדדי כשירות והבנה טובים יותר ואבחנתם בקרב של רמת הכשירות של כלל הגדודים הסדירים בצבא היבשה ללחימה בלבנון, ובכלל זה שריון, הנדסה, חי"ר (ובכלל זה גם בתי הספר) ויחידות מובחרות. הבחנים, כמאמר מפקד בסיס האימונים הפיקודי הצפוני, אל"ם פרידלר, "הניבו אבחון מעולה ליכולות ולפערים שגדודים אלה מביאים איתם למלחמה".

גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כתב בשעתו, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה טיפשי ולא אתי שלא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על־מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא 'עסוק מכדי לקרוא' עומד למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך".

בניגודיות שמשלימה את גנרל מאטיס, תוארה בספר אנשי פאנפילוב הסובייטי לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה, שכן זוהי העת לחשל את הניצחון, עד אליה.

אלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 

המחברים מבקשים להודות לאל"ם ישראל פרידלר, סא"ל יניב פרידמן, אל"ם אלי דוד, סא"ל (מיל') ד"ר שגיא טורגן, סא"ל ינון אנגולץ וסא"ל (מיל') אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"התודעה גוברת על הידיעה" | מאת גל פרל פינקל

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי, (מקור: אתר סימניה).

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (כפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

קלאוזביץ לג'יהאדיסטים\ טור אורח מאת לירן אופק

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמצייר את הג'יהאד העולמי בשונה משחשבנו: לא עוד כנופיות רעולי פנים חמושים, אלא ארגון סדור ושיטתי  שלומד ומיישם תיאוריה צבאית מערבית.

קרל  פון קלאוזביץ. מהחשובים שבתאורטיקנים הצבאיים.

מלחמת ג'יהאד וחשיבה צבאית מודרנית נחשבים, במבט ראשון, הפוכים זה לזה. אולם לדעת נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב, ההגות הצבאית המודרנית מבית מדרשם של קרל פון קלאוזביץ, באזיל הנרי לידל-הארט ואחרים חיונית לביצוע לחימה בשם עקרונות ג'יהאד קיצוניים ככל שיהיו. השילוב בין השניים בא לידי ביטוי בקורס מתוקשב של אל-אנסי לאסטרטגיה צבאית מודרנית, שהועלה לפורומים של הג'יהאד העולמי בספטמבר 2014.

הקורס, המרצה ותנאי הקבלה

פסל של הפילוסוף הסיני, סאן-טסו, מחבר "אומנות המלחמה".

הקורס מורכב משמונה שיעורים: אסטרטגיה של גישה ישירה ועקיפה, אסטרטגיה רבתי, ניצחון במלחמה או אי-הפסד, המעצמות ועקרונות העוצמה, הטכניקה הצבאית בין 'לוחמת כפתורים' (באמצעות כלים טכנולוגיים לא מאוישים) לבין לוחמה קונבנציונלית, עקרונות התמרון הצבאי, עקרונות המלחמה ושיעור למפקדים המבוסס על הספר "אומנות המלחמה" של סאן-טסו.

הקורס, למעשה, משתמש בהגות המערבית כדי להסביר את עיקרון לוחמת הגרילה. הוא נפתח בהסבר על ההבדל בין אסטרטגיה ישירה – "לאחוז את השור בקרניו" – לבין אסטרטגיה עקיפה. השנייה מבוססת על כושר שרידות גבוה של הכוחות הלוחמים, על מוכנות להילחם לפרקי זמן ארוכים ועל נכונותו של הלוחם – המוג'אהד – להקרבה עצמית כדי להשיג את מטרת הלחימה. אולם הגדרת מטרת הלחימה, ובייחוד גיבושה על בסיס יצירתי שמורים בידי המפקד. המפקד, לדברי אל-אנסי, צריך להכיר את שגרת הפעולה של כוחות היריב, לקבוע את מטרות הלחימה, לארגן את הכוחות הלוחמים ולתמרן עמם במרחב הלחימה כדי להשיג את המטרות שנקבעו.

נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב

מסרים אלה מבוססים על השכלתו הצבאית שרכש אל-אנסי לאורך השנים. אל-אנסי, יליד תימן, עבר קורסים צבאית בעת שלחם בבוסניה נגד הסרבים, ולאחר מכן באפגניסטן בין השנים 1998 עד 2001. אז נבחר להיות חניך בקורס הכשרת סגל פיקוד בכיר של אל-קעידה, ולאחר מכן התקבל לבסיס אל-פארוק, בסיס ההדרכה המרכזי של הארגון באותם ימים.

הקורס מיועד למפקדי טרור, והניגשים אליו צריכים להיות בעלי ידע באחד או יותר מהתחומים הבאים: ביטחון לאומי, היסטוריה צבאית, פיקוד ומטה, הנדסה צבאית, לוחמת גרילה, טקטיקה וטופוגרפיה צבאית, הגנה אווירית, ארטילריה ו/או הגנה מפני טנקים, כוח אדם, כוחות ימיים ו/או קומנדו ימי, לוחמה כימית, קשר, חקר צבאות זרים או בעלי ניסיון בלוחמת ג'יהאד.

דאע"ש – יישום

תמונה מתוך מהוצאתו להורג של דיוויד היינס בידי כוחות דאע"ש.

אל-אנסי הוא איש אל-קעידה, ועובדה זו עולה כבר בדברי ההקדמה בתחילת השיעור הראשון. אולם נראה שתכני הקורס יכולים דווקא להסביר שני מאפיינים מרכזיים בדפוס הפעולה של ארגון המדינה האסלאמית – 'דאע"ש': צורת הלחימה במרחב והקמפיין התקשורתי.

תחנת הרדיו של ארגון המדינה האסלאמית, 'אל-ביאן', מפרסמת מידי יום חדשות מהזירות השונות בהם פועלים כוחות הארגון. הרושם הראשוני שמתקבל הוא שלארגון יכולת להילחם במקביל במספר רב של זירות. אולם המכנה המשותף לכל אלה הוא דפוס חוזר ונשנה של לחימה נגד כוחות הנחשבים לחלשים. כלומר, הוא מעדיף לרכז כוח אש נגד גורמים, שלחימה עמם לא תגרום לשחיקת כוחות משמעותית.

זוהי דוגמא בולטת לשימוש באסטרטגיה של גישה עקיפה. הארגון לא תוקף את מרכזי הכובד הפוליטיים והצבאיים בבגדד ובדמשק, אלא פועל נגד מרכזי כובד משניים או כנגד יריבים מקומיים שלא מקבלים את מרותו. למעשה, הארגון מצליח לחלק את פעיליו בגזרות הלחימה השונות מבלי שהלחימה בכל אחת מהגזרות תשפיע יתר על המידה על הנעשה בגזרות האחרות. דפוס כזה, שמניב לידי הארגון הישגים בגזרות שונות עשוי לייצר אפקט מרתיע נגד מרכזי הכוח בבירות הסורית והעיראקית, ובכך להוסיף להתשתם.

תמונה מן הקרב שניהלו כוחות דאע"ש לכיבוש העיר כובאני.

השיעורים בנושא תמרון צבאי ועקרונות הלחימה עשויים להסביר מאפיין חשוב נוסף בצורת הלחימה של הארגון. אחת הדוגמאות שעלו בשיעורים היא אסטרטגיית הבליץ-קריג (מלחמת הבזק), שנתפשה גם כמתכון להשגת הכרעה מהירה ללא קרב. העיקרון של גישה זאת היא ריכוז כוח אש מאסיבי בנקודות חולשה של היריב, המייצרים אפקט מצטבר משמעותי מאוד המוביל לקריסה של מרכז הכובד. ניתן לומר שגם דאע"ש משתמש בצורה דומה: הוא שולח גל ראשון של מכוניות, משאיות ונגמ"שי תופת ורק לאחר מכן מטיל לזירה כוחות קונבנציונליים לצד ירי מרגמות, שעשויות לספק חיפוי לכוחות הלוחמים. הטלת כמה סוגי כוחות לזירות הלחימה השונות וסנכרון פעולתם לטובת השגת המטרה הם יישום הלכה למעשה של השיעורים עצמם.

אל-אנסי התייחס גם לממד הפסיכולוגי של האסטרטגיה העקיפה ועל יכולתה של תעמולה להשפיע על מורל היריב. הוא הדגים זאת באמצעות התעמולה הנאצית מאז 1933 ועד לפרוץ המלחמה, אבל גם כאן אי אפשר להתעלם מההשפעות של הקמפיין התקשורתי והיחצ"ני של ארגון המדינה האסלאמית. ההשקעה של הארגון בתיעוד האלימות ובהפצתה דרך פורומים, ולא דרך אתרים ספציפיים, רק תורמים להעצמת "המותג", וזאת ללא כל קשר למידת ההצלחה בזירת לחימה כזאת או אחרת.

הג'יהאד עובר אבולוציה צבאית

לוחמי המדינה האסלאמית.

שיעור מתוקשב על-ידי מפקד טרור בחשיבה צבאית מערבית עשויים לספק הצצה ראשונה להתפתחות חשיבה צבאית של ארגוני ג'יהאד באשר הם. הנחה זו תקפה גם לגבי ארגון המדינה האסלאמית, וזאת בייחוד לאור לחצים בדמות גיחות הקואליציה בראשות ארצות הברית והסיוע האיראני לפשמרגה הכורדי. יחד עם זאת, רק פרסום של פקודות מבצע יוכלו ללמד עד כמה ארגון סלאפי-ג'יהאדי כזה או אחר משתמש בעקרונות צבאיים מודרניים בשיטות הלחימה שלו.

השיעורים הללו מלמדים כי הג'יהאד הוא דבר מורכב ברבה מאשר שימוש באלימות לשם הפחדה. המסר עובר בכל אחד מהשיעורים. בהתחשב בכך שארגונים שהצהירו על נאמנות למדינה האסלאמית הולכים ומתקרבים לגבולות ישראל, מסיני בדרום ועד לגבול עם סוריה בצפון, זה משהו שצריך להטריד גם אותנו.