"התודעה גוברת על הידיעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי, (מקור: אתר סימניה).

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

האלוף יוסי בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)

מודעות פרסומת

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

ליברמן 1

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

250px-Yehoshafat_Harkabi

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

קלאוזביץ לג'יהאדיסטים\ טור אורח מאת לירן אופק

רשומה רגילה

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמצייר את הג'יהאד העולמי בשונה משחשבנו: לא עוד כנופיות רעולי פנים חמושים, אלא ארגון סדור ושיטתי  שלומד ומיישם תיאוריה צבאית מערבית.

קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ

קרל  פון קלאוזביץ. מהחשובים שבתאורטיקנים הצבאיים.

מלחמת ג'יהאד וחשיבה צבאית מודרנית נחשבים, במבט ראשון, הפוכים זה לזה. אולם לדעת נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב, ההגות הצבאית המודרנית מבית מדרשם של קרל פון קלאוזביץ, באזיל הנרי לידל-הארט ואחרים חיונית לביצוע לחימה בשם עקרונות ג'יהאד קיצוניים ככל שיהיו. השילוב בין השניים בא לידי ביטוי בקורס מתוקשב של אל-אנסי לאסטרטגיה צבאית מודרנית, שהועלה לפורומים של הג'יהאד העולמי בספטמבר 2014.

הקורס, המרצה ותנאי הקבלה

פסל של הפילוסוף הסיני, סאן-טסו, מחבר "אומנות המלחמה".

פסל של הפילוסוף הסיני, סאן-טסו, מחבר "אומנות המלחמה".

הקורס מורכב משמונה שיעורים: אסטרטגיה של גישה ישירה ועקיפה, אסטרטגיה רבתי, ניצחון במלחמה או אי-הפסד, המעצמות ועקרונות העוצמה, הטכניקה הצבאית בין 'לוחמת כפתורים' (באמצעות כלים טכנולוגיים לא מאוישים) לבין לוחמה קונבנציונלית, עקרונות התמרון הצבאי, עקרונות המלחמה ושיעור למפקדים המבוסס על הספר "אומנות המלחמה" של סאן-טסו.

הקורס, למעשה, משתמש בהגות המערבית כדי להסביר את עיקרון לוחמת הגרילה. הוא נפתח בהסבר על ההבדל בין אסטרטגיה ישירה – "לאחוז את השור בקרניו" – לבין אסטרטגיה עקיפה. השנייה מבוססת על כושר שרידות גבוה של הכוחות הלוחמים, על מוכנות להילחם לפרקי זמן ארוכים ועל נכונותו של הלוחם – המוג'אהד – להקרבה עצמית כדי להשיג את מטרת הלחימה. אולם הגדרת מטרת הלחימה, ובייחוד גיבושה על בסיס יצירתי שמורים בידי המפקד. המפקד, לדברי אל-אנסי, צריך להכיר את שגרת הפעולה של כוחות היריב, לקבוע את מטרות הלחימה, לארגן את הכוחות הלוחמים ולתמרן עמם במרחב הלחימה כדי להשיג את המטרות שנקבעו.

נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב

נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב

מסרים אלה מבוססים על השכלתו הצבאית שרכש אל-אנסי לאורך השנים. אל-אנסי, יליד תימן, עבר קורסים צבאית בעת שלחם בבוסניה נגד הסרבים, ולאחר מכן באפגניסטן בין השנים 1998 עד 2001. אז נבחר להיות חניך בקורס הכשרת סגל פיקוד בכיר של אל-קעידה, ולאחר מכן התקבל לבסיס אל-פארוק, בסיס ההדרכה המרכזי של הארגון באותם ימים.

הקורס מיועד למפקדי טרור, והניגשים אליו צריכים להיות בעלי ידע באחד או יותר מהתחומים הבאים: ביטחון לאומי, היסטוריה צבאית, פיקוד ומטה, הנדסה צבאית, לוחמת גרילה, טקטיקה וטופוגרפיה צבאית, הגנה אווירית, ארטילריה ו/או הגנה מפני טנקים, כוח אדם, כוחות ימיים ו/או קומנדו ימי, לוחמה כימית, קשר, חקר צבאות זרים או בעלי ניסיון בלוחמת ג'יהאד.

דאע"ש – יישום

1

תמונה מתוך מהוצאתו להורג של דיוויד היינס בידי כוחות דאע"ש.

אל-אנסי הוא איש אל-קעידה, ועובדה זו עולה כבר בדברי ההקדמה בתחילת השיעור הראשון. אולם נראה שתכני הקורס יכולים דווקא להסביר שני מאפיינים מרכזיים בדפוס הפעולה של ארגון המדינה האסלאמית – 'דאע"ש': צורת הלחימה במרחב והקמפיין התקשורתי.

תחנת הרדיו של ארגון המדינה האסלאמית, 'אל-ביאן', מפרסמת מידי יום חדשות מהזירות השונות בהם פועלים כוחות הארגון. הרושם הראשוני שמתקבל הוא שלארגון יכולת להילחם במקביל במספר רב של זירות. אולם המכנה המשותף לכל אלה הוא דפוס חוזר ונשנה של לחימה נגד כוחות הנחשבים לחלשים. כלומר, הוא מעדיף לרכז כוח אש נגד גורמים, שלחימה עמם לא תגרום לשחיקת כוחות משמעותית.

זוהי דוגמא בולטת לשימוש באסטרטגיה של גישה עקיפה. הארגון לא תוקף את מרכזי הכובד הפוליטיים והצבאיים בבגדד ובדמשק, אלא פועל נגד מרכזי כובד משניים או כנגד יריבים מקומיים שלא מקבלים את מרותו. למעשה, הארגון מצליח לחלק את פעיליו בגזרות הלחימה השונות מבלי שהלחימה בכל אחת מהגזרות תשפיע יתר על המידה על הנעשה בגזרות האחרות. דפוס כזה, שמניב לידי הארגון הישגים בגזרות שונות עשוי לייצר אפקט מרתיע נגד מרכזי הכוח בבירות הסורית והעיראקית, ובכך להוסיף להתשתם.

באוגוסט 2014 ערכה המדינה האסלאמית למעשה מצור על העיר ובאוקטובר החל קרב בהיקף צבאי מלא על כיבוש העיר,

תמונה מן הקרב שניהלו כוחות דאע"ש לכיבוש העיר כובאני.

השיעורים בנושא תמרון צבאי ועקרונות הלחימה עשויים להסביר מאפיין חשוב נוסף בצורת הלחימה של הארגון. אחת הדוגמאות שעלו בשיעורים היא אסטרטגיית הבליץ-קריג (מלחמת הבזק), שנתפשה גם כמתכון להשגת הכרעה מהירה ללא קרב. העיקרון של גישה זאת היא ריכוז כוח אש מאסיבי בנקודות חולשה של היריב, המייצרים אפקט מצטבר משמעותי מאוד המוביל לקריסה של מרכז הכובד. ניתן לומר שגם דאע"ש משתמש בצורה דומה: הוא שולח גל ראשון של מכוניות, משאיות ונגמ"שי תופת ורק לאחר מכן מטיל לזירה כוחות קונבנציונליים לצד ירי מרגמות, שעשויות לספק חיפוי לכוחות הלוחמים. הטלת כמה סוגי כוחות לזירות הלחימה השונות וסנכרון פעולתם לטובת השגת המטרה הם יישום הלכה למעשה של השיעורים עצמם.

אל-אנסי התייחס גם לממד הפסיכולוגי של האסטרטגיה העקיפה ועל יכולתה של תעמולה להשפיע על מורל היריב. הוא הדגים זאת באמצעות התעמולה הנאצית מאז 1933 ועד לפרוץ המלחמה, אבל גם כאן אי אפשר להתעלם מההשפעות של הקמפיין התקשורתי והיחצ"ני של ארגון המדינה האסלאמית. ההשקעה של הארגון בתיעוד האלימות ובהפצתה דרך פורומים, ולא דרך אתרים ספציפיים, רק תורמים להעצמת "המותג", וזאת ללא כל קשר למידת ההצלחה בזירת לחימה כזאת או אחרת.

הג'יהאד עובר אבולוציה צבאית

Islamic_State_(IS)_insurgents,_Anbar_Province,_Iraq

לוחמי המדינה האסלאמית.

שיעור מתוקשב על-ידי מפקד טרור בחשיבה צבאית מערבית עשויים לספק הצצה ראשונה להתפתחות חשיבה צבאית של ארגוני ג'יהאד באשר הם. הנחה זו תקפה גם לגבי ארגון המדינה האסלאמית, וזאת בייחוד לאור לחצים בדמות גיחות הקואליציה בראשות ארצות הברית והסיוע האיראני לפשמרגה הכורדי. יחד עם זאת, רק פרסום של פקודות מבצע יוכלו ללמד עד כמה ארגון סלאפי-ג'יהאדי כזה או אחר משתמש בעקרונות צבאיים מודרניים בשיטות הלחימה שלו.

השיעורים הללו מלמדים כי הג'יהאד הוא דבר מורכב ברבה מאשר שימוש באלימות לשם הפחדה. המסר עובר בכל אחד מהשיעורים. בהתחשב בכך שארגונים שהצהירו על נאמנות למדינה האסלאמית הולכים ומתקרבים לגבולות ישראל, מסיני בדרום ועד לגבול עם סוריה בצפון, זה משהו שצריך להטריד גם אותנו.