החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

מה אסור לעשות מאחורי קווי האויב\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בראוו שתיים אפס" אודות משימה כושלת של יחידת העילית הבריטית, ה-S.A.S, במלחמת המפרץ מציג את עולם המבצעים המיוחדים המודרני. מצד שני, ממש לא בטוח שהיחידה, הנחשבת לטובה מסוגה בעולם, מרוצה מהישגיה במלחמה ההיא.

הורד

"בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב, הוצאת כתר, 1994.

הספר "בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב (הוצאת כתר, 1994) מתאר את סיפורו של פטרול שביצע כוח מרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 במלחמת המפרץ. אנדי מקנב הוא שם העט של סטיבן מיטצ'ל שהתגייס לחיל הרגלים הבריטי בנערותו. בשנת 84' התנדב לרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22, ולקח חלק במבצעים מיוחדים ברחבי העולם. במלחמת המפרץ פיקד על פטרול בעומק שטח עיראק (ששם הקוד שלו בקשר – "בראוו שתיים אפס"). את הספר קראתי לפני הצבא והוא הותיר בי רושם עצום. מנגד, ברבות השנים נראה שלא כל פרטי הסיפור נכונים וכי מן הסיפור יש ללמוד בעיקר כיצד אסור לפעול במבצע מיוחד בעומק האויב.

היחידה הטובה ביותר

היחידה בה שירת המחבר נחשבת כבר למעלה מ-70 שנים למעולה שביחידות העילית. לו היו יחידות מדורגת בטבלה משל היו קבוצות כדורגל, הרי שרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 של הצבא הבריטי היה תופס את המקום הראשון הן בביצועים והן בקביעת הסטנדרטים לכל השאר (גם לצה"ל יש נציגות ב"מועדון" זה בדמות סיירת מטכ"ל ושייטת 13).

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S/

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S.

בפרקים הראשונים מתאר המחבר את מבדקי הקבלה ליחידה ואת מסלול הכשרת הלוחם. "אחר-כך היה קורס צניחה בבריז נורטן, ואחרי המבחנים הקשים של הסלקציה, הקורס הזה היה דומה לחודש בבטלינס. אחרי שישה חודשים ארוכים ומתישים חזרנו להריפורד ונכנסנו אחד-אחד ללשכת המפקד. הוא הושיט לי את הכומתה המפורסמת בצבע-חול עם הפגיון המכונף ואמר: "תזכור דבר אחד: יותר קשה להתמיד מלהתקבל". לא קלטתי בדיוק מה שאמר. כל הזמן התאפקתי בקושי לא לרקוד לו באמצע המשרד" (עמודים 18-17). המשפט ההוא, של מפקד היחידה, נשאר אתי מאז והוא נכון תמיד.

הזדמנות פז ל"עבודה ירוקה"

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

מלחמת המפרץ סיפקה, כאמור, "הזדמנות-פז לכולם לבצע "עבודה ירוקה" – "שירות אווירי מיוחד" קלסי – שא"ם – מאחורי קווי האויב. לצורך זה בדיוק הקים דייוויד סטרלינג את הרג'ימנט, ועכשיו, מקץ כמעט חמישים שנה, חזרנו סוף-סוף לנקודת המוצא" (עמוד 10). במלחמה הוטל על המחבר להוביל כוח בן שמונה לוחמים לעומק עיראק במטרה לפגוע בקווי תקשורת ובמשגרי הסקאד הניידים שירו לעבר ישראל. העובדה כי המשימה הוטלה על כתפיו של סמל ותו לא יש בה בכדי להרשים. בצה"ל היתה משימה שכזו מוטלת על קצין בדרגת סרן.

לוחמי הצוות רגע. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

לוחמי הצוות רגע לפני שיצאו למשימה. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

הצוות שבפיקוד מקנב כלל אוסף טיפוסים ממינים שונים ובהם דינגר (ששמו האמיתי הוא איאן רוברט פרינג) הלוחמני ש"התגייס בהתחלה לצנחנים והשתתף במלחמה באיי פוקלנד. הוא גם נראה כזה – מחוספס וקשוח, עם קול מפחיד ואפילו עם עיניים מפחידות. אבל מאחורי הפרצוף של בריון ממגרש כדורגל הסתתר מוח אנליטי חריף" (עמוד 8), וקריס (ששמו האמיתי הוא קולין ארמסטרונג) אשר עבד עם היחידה כאזרח והחליט להתגייס לשורותיה. קריס "חשב שאם שווה עשות עבודה שווה לעשות אותה בהצטיינות ולכן התגייס קודם כל לצנחנים כדי קבל רקע מוצק של חיל רגלים. כשהשיג את דרגת הטר"ש המבוקשת, עזב את אלדרשוט, ניגש למבחני הקבלה והגיע להריפורד" (עמוד 20). בהמשך הספר עתיד קריס להתגלות כלוחם בעל התושייה.

8 בעומק האויב

andy-mcnab-

כוח ה-S.A.S הונחת בעומק האויב באמצעות מסוק.

לאחר נוהל קרב קצר בן יומיים, בליל ה-22 בינואר 1991, הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בעומק עיראק. בהתקרבם ליעדם, לאחר מסע מואץ בן 20 קילומטרים כאשר כל לוחם צועד ועליו מנשא השוקל כ-100 ק"ג של ציוד לחימה, התברר לכוח כי הם בלב מתחם רווי כוחות צבא עיראקים. לאחר שהייה בת יומיים בשטח זה התגלה הכוח וניהל קרב כנגד כוחות צבא עדיפים. תיאורו של מקנב את הלחימה הינו מדויק וניכר בו כי מדובר בעדות אישית של מי שהיה שם בגופו.

"אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלזנק על הרגליים, לרוץ לשכב; לזנק, לרוץ, לשכב. אחר-כך אתה שוכב מתנשף, מזיע, מתאמץ לשאוף אוויר, יורה, מחפש מטרות חדשות, משתדל לחסוך תחמושת. ברגע שהתקדמתי והתחלתי לירות, מקלעי המינימי הפסיקו לירות וגם הם קפצו קדימה. ככל שהתקדמו המצב השתפר – תודות לעוצמת האש הגבוהה שלהם. ככל שהתקרבנו, העיראקים פחדו יותר. הם בוודאי לא ציפו למהלך כזה מצדנו. הם בוודאי לא הבינו שעשינו זאת בלית ברירה" (עמוד 71).

מחבר הספר, מקנב (הוא מיטצ'ל), וציוד הלחימה שלקח למשימה.

המחבר והציוד שלקח למשימה.

בעוד המחבר וצוות האש שלו הסתערו על העיראקים גם "מרק ודינגר קמו ורצו קדימה. הם התרכזו בנגמ"ש לפניהם ופגעו בו בטילי כתף. הם השיגו "פגיעת ניידות" – הזחלים שלו לא יכלו לזוז. אבל התותח היה עדיין כשיר לשימוש. הם ירו בו בתקוה לנפץ את הפריסמה של התותחן. אני במקומו הייתי יוצא מהרכב ובורח, אבל הוא לא ידע שהם מחפשים אותו. הם הגיעו אל הנגמ"ש ומצאו שהדלתות האחוריות פתוחות עדיין. החיילים העיראקים היו עדיין בפנים. רימון הוטל פנימה והתפוצץ בחבטה עמומה אופיינית. האנשים בפנים נהרגו מיד" (עמוד 72).

המילוט, השבי ורב המכר

לאחר הקרב ניהל הכוח נסיגה לעבר הגבול עם סוריה. במשך יומיים נמלט הכוח כשהוא מנהל לחימה עם כוחות עיראקיים. במטרה להיטיב את סיכויי הבריחה התפצל הכוח לצמדים. בסופו של דבר נפלו ארבעה מחברי הכוח, ובהם מקנב, בשבי העיראקי. שלושה נהרגו ואחד, קריס, הצליח לחצות את הגבול לסוריה במסע רגלי ארוך ומפרך. הוא הועבר לשגרירות הבריטית בדמשק וחולץ (ולימים הפך גם הוא לסופר). המשימה כאמור, לא בוצעה.

andy-mcnab

תמונתו של מקנב כפי שהיא מוצגת באתר הרשמי שלו.

מכאן עובר המחבר לתאר את השבי על החקירות, ההשפלה והעינויים כמו גם גילויי הרעות ואחוות הלוחמים. המחבר טוען (אם כי קשה לי להאמין לטענה זו) כי הוא ואנשיו לא נשברו ו"מכרו" לחוקרים סיפור כיסוי במטרה להסתיר את משימתם האמיתית. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים. לאחר שובם הגדיר מפקד הרג'ימנט את הפטרול כאחד ש"ייזכר לעד בתולדות הרג'ימנט". שישה חודשים לאחר שחרורו מהכלא בעיראק, חזר אנדי מקנב לשירות פעיל. על אופן פיקודו על הכוח עוטר המחבר במדליה הצבאית ובמדליית ההתנהגות המצוינת. הוא השתחרר מן השירות האווירי המיוחד בפברואר 1993 והפך לסופר. תחילה כתב על שירותו הצבאי (הספר היה לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית, ונחשב לקלסיקה של ספרות המלחמה) ובהמשך חיבר מספר מותחנים.

אז מה היה כל זה שווה?

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

בקריאה חוזרת ניכר כי הביקורת שכתב בשעתו על הספר אל"מ מנחם דגלי, בעברו מפקד סיירת מטכ"ל, נותרה נכונה: "הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות – לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים."

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

בחינת האירועים מלמדת כי אף שמן המרחב בו ביצעה יחידת ה-S.A.S סיורים ופעולות מיוחדות לא נורה טיל אחד, הרי שהכוחות לא הצליחו לאתר ולהשמיד ולו משגר סקאד נייד אחד. דווקא "היחידה האחות", שירות הסירות המיוחד של חיל הנחתים המלכותי (SBS), השיגה במלחמה הצלחות מרשימות בהרבה. באחת מהן, ב-23 בינואר 91', הוטס כוח מן היחידה ליעד המרוחק 60 ק"מ מבגדד וחיבל בקו תקשורת שבין המפקדה העליונה של הצבא העיראקי לכוחותיו בשדה הקרב. הפעולה סייעה "לעוור" את מפקדי הצבא ותרמה להצלחת כוחות היבשה של הקואליציה. בניגוד לבחורים מהשירות האווירי המיוחד, החבר'ה מן הקומנדו הימי של הנחתים זכו להרבה פחות חשיפה. גישה שיש לאמץ.

מן המתואר בספר אודות יחידת ה-S.A.S (ולמעשה הצבא הבריטי כולו) מתקבלת תמונה של שכירי חרב במדים שעבורם החיילות היא רק עבודה משתלמת ולא שליחות. כמעט ללא קוד ערכי פטריוטי כחלק ממכלול מניעיו של החייל. זאת בניגוד לאופן שבו מצטיירת היחידה בספרים אחרים ובהם "לא פיקניק" המצוין מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון. אם כך הוא המצב (ולהערכתי אין זה כך) הדבר מהווה תמרור עצור גבי סוגיית המעבר מצבא העם לצבא מקצועי.

במהלך השנים נשמעו טענות מצד גורמים שונים ובהם משפחות הנופלים וכן מספר עיתונאים חוקרים כי המחבר בדה מלבו חלקים מן הסיפור. יתכן וכך הוא הדבר, אולם גם כאשר מנפים כ-20% מן הספר ומקטלגים אותם כ"סיפורי חיילים" עדיין נותר סיפור חזק אודות נחישות, אומץ לב ואחוות לוחמים.

החטיבה למשימות שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.

הפשיטה הכי נועזת והכי נשכחת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "חיילי רפאים" מתאר את אחת הפשיטות הנועזות במלחמת העולם השנייה, שלמרות שהיתה מוצלחת במיוחד אבדה בים השכחה של ההיסטוריה, עד שעיתונאי חוקר אחד חשף אותה מחדש. 

הספר "חיילי רפאים" מאת המפטון סיידס (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005) מתאר את הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנאטואן אשר התבצעה בשנת 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה. הסופר המפטון סיידס, המשמש עורך-עמית במגזין "אאוטסייד", ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, שנשען בין היתר על מאגר גדול של מסמכים פרטיים, ספרי זיכרונות, יומנים וחומר תיעודי מארכיוני הצבא. בנוסף קיים סיידס ראיונות עם הניצולים ולוחמי גדוד הסיירים ה-6 (Rangers). התוצאה מרתקת. הספר כתוב באופן מותח והקורא מוצא עצמו "יושב על קצה המושב" בעוד הסיירים מתקדמים ליעדם, שעון החול אוזל והולך, ולא ברור אם ומתי יחליטו היפנים לרצוח את כל האסירים. תרגום הספר שביצע דני אורבך מוקפד ובהיר.

בשנת 1941, במסגרת הפלישה היפנית לאיים אשר בשליטת ארצות הברית, נכבשו הפיליפינים. חיילי בעלות הברית ששרדו את המתקפה היפנית נלקחו בשבי והוחזקו בתנאים קשים. לקראת סופה של המלחמה החלו היפנים לחסל את השבויים ולמחוק את הראיות לקיומם, בדומה לפעולות הנאצים באירופה. בסוף שנת 1944 נחת הגיס השישי בפיקודו של גנרל וולטר קרוגר בפיליפינים והחל להתקדם לבירת הפיליפינים. כשהגנרל למד כי היפנים מתכננים להשמיד את מחנה השבויים קאבאנאטואן, המצוי כ-45 קילומטרים בעומק שטח האויב, ובו כ-500 שבויי מלחמה אמריקנים ובריטים, הוא הטיל את משימת חילוצם על הלוטננט-קולונל הנרי מיוסי ויחידתו.

גדוד הסיירים ה-6 

"הלוטננט-קולונל הנרי מיוסי היה מפקדה של יחידה יוצאת דופן שנקראה "גדוד הסיירים ה-6". הסיירים היו יחידת עילית חדשה, לא מנוסה יחסית, של אנשי חי"ר, שהוקמה לפי הדגם של הקומנדו הבריטי. הקולונל מיוסי, בוגר "וסט פוינט" ודור שני לאיטלקים-אמריקאים, היה בנו של סוחר סוסים מברידג'פורט, קונטיקט" (עמוד 27). מיוסי הקים את גדוד הסיירים ה-6 בסוף שנת 1943 על בסיס גדוד תותחני השדה ה-98 שפורק באותה עת. מיוסי נפטר מכל אותו ערב רב של חיילים שלא רצה להתנדב ליחידת הקומנדו החדשה שלו. את הנותרים הוא עיצב לגדוד עילית, המתמחה בפעולות סיור, פשיטה ונחיתה מן הים. חייליו העידו מאוחר יותר כי מיוסי חישלם ללא הרף במסעות מפרכים, אימוני פשיטות וכיבוש יעדים מבוצרים. מיוסי הקפדן שם דגש רב על אגרסיביות ותוקפנות, וזכה להערכת אנשיו משום שחלק איתם כל קושי ולא הטיל עליהם דבר שלא עשה בעצמו.

"במהלך הפלישה ללייטה בחודש אוקטובר, זכו הסיירים של מיוסי לכבוד המיוחד של השתלטות של שלושה איים קטנים שחסמו את המפרץ והיה הכרח להשתיק אותם לפני שהפלישה האמיתית יכלה להתבצע. המשימה בלייטה נראתה נועזת, כמעט התאבדותית, אך בסופו של דבר התנסו הלוחמים שלו רק במעט קרבות משום שהיפנים נטשו את רוב האיים ממש לפני שנחתו שם. מיוסי המתוסכל שלח הודעה למפקדה: "אנחנו כאן עם כל הכדורים הארורים ובלי אף יפני." מאז נחתו בלוזון המתין מיוסי למשימה גדולה, אך שום משימה כזאת לא נראתה באופק" (עמוד 29). גדוד הסיירים ה-6 היה, למעשה, משועמם ושיווה למשימה שכזו כמו אוויר לנשימה.

התכנית

המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה מסובכת במיוחד הזמן הקצר שעמד לרשות הפושטים ומשום שהמחנה נשמר על ידי 700 שומרים מן הצבא הקיסרי היפני. בנוסף סמוך למחנה השבויים חנו שתי חטיבות חי"ר יפניות. בשל מורכבות המשימה הטיל מיוסי את ביצועה על מפקד הפלוגה החביב עליו, רוברט פרינס, קצין מילואים בוגר סטנפורד. ""קול". זה היה התואר שבו כולם נהגו לתאר את פרינס. ובמובנים כה רבים: שקול, רך דיבור, שיטתי, אוהב ספר, לא מתרשם בקלות, מגיב לאט, אולי מרוחק מעט. בפשיטת פתע של קומנדו, שהיא אולי ההיתקלות הצבאית הסוערת ביותר, קור הרוח היה התכונה החיונית, סם הנגד, לפרינס היתה התכונה הזאת" (עמוד 30).

למרות שגדוד הסיירים ה-6 לא היה מתורגל (וכי מי היה אז מתורגל) בחילוץ בני ערובה ושחרור שבויים, ניגש פרינס למשימה ועוד באותו היום הציג בפני מיוסי תכנית מפורטת הכוללת פשיטת בזק רגלית ונסיגה מהירה במסע מזורז לקווי הצבא האמריקני. כבר באותו יום, בשעות אחר הצהריים, יצאו 121 לוחמי פלוגה ג' בפיקוד פרינס והמג"ד, מיוסי, לכיוון קאבאנאטואן. הודות לכושרם הגופני הגבוה נעו הסיירים במהירות רבה וכבר למחרת היום חברו למפקד כוחות הגרילה המקומיים, קפטן פחוטה, ומאתיים לוחמיו בכפר בלינקריין המרוחק כשמונה קילומטרים ממחנה השבויים.

תכניתו של פרינס, אותה סיכם עם מיוסי ועם פחוטה הייתה פשוטה והסתמכה על מהירות וכוח אש עדיף. קפטן פחוטה ולוחמי הגרילה הפיליפינים שלו יעסיקו באש את הבסיס הצבאי הקרוב וימנעו מעבר תגבורות לכיוון מחנה השבויים. הם יעשו כן באמצעות שליטה על הדרך היחידה המקשרת בין הבסיס למחנה – הגשר על נהר קאבו. במקביל, מחלקה בפיקוד סגן ג'ון מרפי תתפרס מסביב למחנה השבויים ותיתן את האות לפתיחת המבצע באמצעות מכת אש מתואמת על עמדות השמירה בבסיס. פלוגה ג' עצמה תתקוף את השער הראשי, תסתער אל תוך המחנה ותשטוף אותו באש. פרינס העריך כי משך הפעולה יהיה כחצי שעה ולאחריה תתבצע נסיגה רגלית זריזה לכיוון הכפר בלינקריין ומשם אל עבר יחידות הגיס השישי. דאגתו העיקרית של פרינס הייתה השטח המישורי שבו מוקם מחנה השבויים, אשר מנע הגעה נסתרת לקרבתו. הוא פתר את הבעיה על ידי שימוש ברעיון יצירתי.

הפשיטה

למחרת היום בעוד לוחמיו של קפטן פחוטה מתמקמים במארב המתוכנן, החלו הסיירים של מיוסי לנוע בזחילה בינות העשב לעבר מחנה השבויים. הזקיפים היפנים לא נתנו דעתם עליהם, משום שהיו מרוכזים במשהו מעניין הרבה יותר. כתרגיל הסחה הזמין מיוסי טיסת סיור של מטוס הפצצה מסוג P-61 המכונה "האלמנה השחורה". המטוס חג מעל למחנה השבויים עד אשר חצו הסיירים את השדה המישורי והגיעו לנקודה ממנה תכנן פרינס כי תחל הפשיטה. הוא עצמו התמקם עם הכוח העיקרי בסמוך לשער הראשי של המחנה. בשעה שבע וארבעים פתח סגן מרפי באש מרובהו והרג את הזקיף היפני במגדל הסמוך אליו. הירייה היוותה את אות הפתיחה למבצע.

"ברגע שנשמע קול רובהו של הלוטננט מרפי, פרץ מטח האש מקצה אחד של המתחם ועד קצהו. בתוך חמש-עשרה שניות נוטרלו כל מגדלי השמירה והמצדים או שנמחקו כליל. היפנים לא היו מסוגלים להגיב. ההפתעה היתה כה מוחלטת, וכוח האש כה כבד מכל העברים, עד שהאויב נותר משותק. פלוגה ג' של פרינס, השפופה לאורך הכביש הקדמי, פתחה במכת אש כה אדירה, עד שהיתה מוגזמת בעליל. כפי שתיאר זאת אחד הסיירים, "קצרנו אותם כמו שחת." מאחר שהיו רק מטרות אנושיות בודדות גלויות לעין שהסיירים הממתינים יכלו לכוון אליהם את רוביהם, הם כיבדו מטרות אלה בכמויות אש אבסורדיות. השומר במצד הקדמי ביותר נוקב בכדורים רבים כל כך, עד כי ראשו ופלג גופו העליון "התנדפו", כלשונו של אחד הסיירים. שומר במגדל הצפוני-מזרחי נחצה לשניים בקו המותן. פלג גופו העליון נשר מעבר לאדן החלון של בית המשמר ונחת בניתור רטוב, כשעשן עולה מבשרו" (עמוד 228).

לאחר ששכחה האש, בעוד אנשי פלוגה ג' פורצים אל המחנה דרך השער הראשי ופרינס בראשם, השמיד צוות בזוקאים מן הכוח של סגן מרפי את טנקים ומשאית מלאה בתריסר חיילים יפנים. חיילי פלוגה ג' החלו מבצעים סריקה בבסיס, תוך שהם מחסלים את שאריות ההתנגדות היפנית. בתחילה לא האמינו השבויים כי הסיירים הם באמת חיילי צבא ארצות הברית, אך מרגע ששוכנעו החלו צועדים בעקבותיהם לעבר השאר הראשי כאשר פרינס מחיש את הקצב ככל יכולתו.

עוד השבויים ומחלציהם ממהרים לעבר השער הראשי, חלקם נישאים על גבם של הסיירים, ניתחו עליהם פגזי מרגמה. חייל יפני בודד הציב מרגמה וניסה לבדו למנוע את הבריחה ההמונית. לבסוף אותר החייל בידי הסיירים ונהרג, עם זאת מן הירי היו מספר פצועים והרוג – רופא גדוד הסיירים ד"ר ג'יימס פישר. בינתיים, במחנה הצבאי היפני שוגרה תגבורת לעבר מחנה השבויים שכללה טנקים וחיילי רגלים. קפטן פחוטה ולוחמיו התכוננו לבואם וניסו לפוצץ את הגשר המוביל למחנה. הגשר לא הושמד אולם הפך בלתי עביר לטנקים. שאר התגבורת רותקה באש לגשר ולא הצליחה לעבור.

שבוי אחד נותר במחנה (הוא סבל מחירשות והיה בשירותים במהלך הפשיטה) אולם הוא נאסף בידי לוחמי גרילה למחרת בשוטטו לבדו בג'ונגל. חצי שעה לאחר תחילת הפשיטה כבר היו הסיירים והשבויים בנהר פמפנגה ובדרכם חזרה לקווים האמריקנים. בנהר פגשו החיילים את שיירת הפרדות שנועדה לסייע להם בנסיגתם. משם הם פנו לעיירה טאוואלרה, המרוחקת רק 16 קילומטרים מן המחנה, אשר נכבשה כבר על ידי כוחות הגיס השישי בעודם מתקדמים לעבר לוזון. בטאוואלרה חברו השבויים והסיירים למשאיות והגיעו חזרה לבסיס ממנו יצאו הסיירים לפשיטה. השבויים זכו לטיפול רפואי ופונו לארצות הברית.

הפשיטה, בה נהרגו מעל 500 חיילים יפנים (אבדות הסיירים היו שני הרוגים, הרופא וסייר שנהרג מירי דו צדדי, ועשרים ושלושה פצועים) וחולצו 512 שבויים, הייתה הצלחה גדולה. גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות צבא ארצות הברית באוקיינוס השקט, "שהתרגש מהצלחת הפשיטה, העניק לקולונל מיוסי ולקפטן פרינס את "צלב השירות המצטיין" ואמר כי "שום דבר במלחמה הזאת כולה לא העניק לי סיפוק אישי כה רב". לקציני הסיירים האחרים הוענק "כוכב הכסף", וכל החוגרים קיבלו את "כוכב הברונזה"" (עמוד 270). גדוד הסיירים ה-6 והפעולה נחשבים לחלק מהותי ממורשת רגימנט הריינג'רס ה-75 של הצבא ארצות הברית. שמותיהם של פרינס ומיוסי אף נחקקו "ב"היכל התהילה של הסיירים" בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בשנת 1999" (עמוד 274). למרות הצלחתה נשכחה הפשיטה מן הלב בשל קרב איוו ג'ימה מרובה הנפגעים שהתרחש מיד לאחריה. דעת הקהל האמריקנית מיקדה את עניינה בנחתים ובהר סוריבצ'י וסיפור הפשיטה נדחק מן הזיכרון הציבורי. בעקבות העניין המחודש בסיפור יצא ב-2005 סרט הוליוודי על הפשיטה.