דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

מודעות פרסומת

מיליציה מקצועית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתגובה על "פו"ם שמום" מאת תמיר ליבל ("הארץ", 17.2)

במאמרו מציין ד"ר תמיר ליבל כי צה"ל, צבא מודרני ומתקדם, אינו מקנה לקציניו "את ההשכלה הדרושה להם למילוי תפקידם". הקצונה, כפי שמציין ליבל, היא מקצוע, המחייב הכשרה והשכלה נאותות כדי שהקצינים יוכלו "לנהל יחידות בשגרה ולתכנן ולהוציא לפועל מבצעים צבאיים בעת חירום". הנחת העבודה המובלעת במאמר היא שצה"ל הוא צבא מקצועי ככל הצבאות המערביים ונדרש לעמוד באותם הסטנדרטים או לחלופין לקיים תהליך שיהפוך אותו לכזה.

10155807_1041355319244318_9013340283725990006_n

הרמטכ"ל איזנקוט בסיום קורס קצינים, פברואר 2016, (צילום: דו"צ).

אולם צה"ל אינו כזה. צה"ל הוא צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, הנשען על הגיוס וההפעלה של צבא העם (וטוב שכך). המ"מ ביחידות השדה הוא אמנם, כפי שמדגים ליבל, הכלאה בין קצין למש"ק, אך הדבר נובע מכך שעיקר הצבא מושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש". אף שיש להשתפר בתהליכי הכשרת הכוחות ("לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע", ציין בשעתו אלוף במטכ"ל), צה"ל מצליח להפיק מקציניו ומחייליו רמת ביצועים גבוהה על פי רוב.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל פאואל כתב ש"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג."

"השכלה צבאית לא בהכרח מונעת טעויות", כותב ליבל, "אך היא מקנה לקצין את הידע והכישורים להתמודד עם מצבים שטרם חווה מניסיונו האישי בשטח". בפועל לא הוכיחו צבאות בעלי ההכשרה, המסד והטפחות, כי ניתנו בידם כלים לעשות כן. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כרמטכ"ל צבא ארצות הברית. במלחמת עיראק חטא הצבא האמריקאי בדיוק לעיקרון זה, ולא הוכיח כי ההכשרה גישרה על חוסר הניסיון. לעומתו, צה"ל המיליציוני אך עתיר הניסיון היטיב להתמודד עם הלחימה באינתיפאדה השנייה.

להשית על צבא מיליציוני סטנדרטים מלאים של צבא מקצועי, שאינם בהכרח מתאימים לו, זה כמו לדרוש מכדורגלן לשחק כדורסל, רק כי בשני המקרים משחקים בכדור.

(המאמר פורסם במקור באתר "הארץ", 24.02.2016)

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.