איך ללמוד להשתפר מבלי להפסיד: לקחים מששת הימים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אתר חדש שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי לציון יובל למלחמת ששת הימים, בוחן את השלכותיה ארוכות הטווח ומנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים הניצבים לפתחה של ישראל. 

מימין: מפקד הנחתים, גנרל נלר, מבקר יחידת נחתים באפגניסטן, 2014, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני האחרון נשא מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, הרצאה בפני חניכי מכללת המלחמה של הצי האמריקני, בה תיאר את שורת האתגרים העומדים בפני החיל כיום. בין היתר אמר שהחיל עושה מאמצים לשפר את היחס בין אימונים לתעסוקה מבצעית ליחידותיו, העומד על שנת אימונים אל מול חצי שנת תעסוקה מעבר לים. זוהי דילמה שמעסיקה גם את צה"ל, ששואף לשנות את יחס התעסוקה המבצעית לחטיבות החי"ר מ-20 שבועות תעסוקה ו-13 שבועות אימון, ל-17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, וחוזר חלילה. אתגר נוסף שבו עסק נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, הוא הצורך לפתח תפיסה מבצעית רלוונטית לעימותי ההווה והעתיד. גם זו סוגיה שמעסיקה רבות את צה"ל. ב-2015, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, המהווה דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לצבא, ובצה"ל עוסקים בעדכונו. נלר סיפר בהרצאה על פגישתו עם מאמן נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (ה"אול-בלאקס") שהציג לו את האתגר העיקרי שעומד בפניו, שהוא גם האתגר העיקרי שעומד לפתחם של נלר והחיל כולו. "אני לא רוצה להיות חייב להפסיד בשביל ללמוד ולהשתפר", אמר המאמן. בניגוד לקבוצת רוגבי, ציין נלר, חיל הנחתים אינו יכול לשוב ממערכה עם התשובה "לקחנו מקום שלישי". הם צריכים לנצח.

הכישלון וההפסד הם המורים הטובים ביותר, אבל היקרים ביותר. האתגר ללמוד ולהשתפר מבלי להפסיד, עומד לפתחו של כל צבא. צה"ל, למשל, לא הפיק לקחים מן המערכה שניהל ב-67' וכתוצאה מכך עמד על סף תבוסה במלחמת יום הכיפורים. באתר שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לציון יובל למלחמת ששת הימים פורסמה אסופת מאמרים שערכו ד"ר גבי סיבוני, ד"ר קובי מיכאל וד"ר ענת קורץ. מטרת האסופה, שתצא בקרוב כספר, היא לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר (גילוי נאות, החתום מטה הוא מתאם המערכת של האתר והספר). בין הכותבים השר לשעבר משה "בוגי" יעלון, פרופסור שלמה אבינרי, תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ורבים נוספים. "למידת העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה", כתבו העורכים, "גם מאפשרות לנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים". ​חלק מן המאמרים באסופה מציגים את אתגרי צה"ל במערכות הבאות.

מכה מקדימה, רלוונטי?

אחד המאמרים באסופה, שכתבו ד"ר איתן שמיר וד"ר עדו הכט, בוחן את תקפותה של המכה המקדימה, דוגמת זו שביצעה ישראל ב-67', במציאות הנוכחית. שמיר עשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים. הכט, סא"ל (מיל') שימש כמדריך אקדמי במכללה לפיקוד ולמטה. השניים, חוקרים בכירים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, טוענים כי אף שפורמלית תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שחל שינוי במציאות הגיאו-אסטרטגית. "הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל – בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה – מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבין-לאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר". במאמרם מנתחים השניים מקרי בוחן של מכה מקדימה ובהם המערכה ב-67', שהיתה כולה בבחינת מכה מקדימה ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-81'.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

לטענתם פער העוצמה בין ישראל לארגוני הטרור והגרילה, כמו גם סיבות מדיניות בין-לאומיות, מקשים עליה להצדיק מלחמת מנע נגדם. כך למשל, נאלצה ישראל להמתין זמן רב בטרם גייסה לגיטימציה בין-לאומית ופנימית על-מנת לפתוח במבצע "חומת מגן". אם זאת, מציינים השניים, כי במידה והתעצמות הארגונים השונים המאיימים על ישראל תגיע לנקודה שבה עוצמות ודיוק האש ההתקפי עשויים להוות איום אסטרטגי, חשיבות שיקולי הלגיטימציה תפחת. אז, כשלישראל ולצה"ל לא יהיה מרווח סיכון גדול, "הממשלה תיאלץ, ככל הנראה, לצאת שוב למכה מקדימה". בשולי המאמר מזהירים המחברים כי הוא עסק רק במערכות שנוגעות להתמודדות עם אמצעי לחימה קונבנציונאליים, שכן האיום הנשקף מנשק גרעיני כה חמור, עד שהוא מחייב דיון נפרד ושונה. לשיטתם, המענה היעיל היחיד כיום כנגד נשק גרעיני הוא מניעת האויב מלהשיגו. "אם תידרש פעולה צבאית כדי למנוע הצטיידות כזו, תהיה עוצמתה אשר תהיה", כתבו, "המחיר של התפוצצות ולו פצצה גרעינית אחת במרכז אוכלוסייה ישראלית הינו גבוה פי כמה".

העימות הבא לא ייקח 6 ימים ויתרחש במרחב העירוני

לאור מורכבותה של אפשרות המכה המקדימה, מוטב להבין את אופיים של עימותי ההווה והעתיד. "הניצחון בששת הימים ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לנצח במלחמה, ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית. מכאן גם נובע התסכול מהתמשכותם של מבצעים צבאיים, כמו הלחימה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 שנמשכה 51 יום. גם אלופים במילואים, מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. למרות ציפיות אלו, ראוי לתת את הדעת על שינוי מהותי שהתרחש מאז בעולם המלחמה ולא רק בסביבתה הקרובה של ישראל". את הדברים האלה כתב האלוף (מיל') גרשון הכהן במאמר אחר באסופה, שבו הוא טוען כי עיקר הלחימה בעידן המודרני עברה במידה רבה מן השטח הפתוח אל לב הערים וריכוזי האוכלוסייה והיא נעשית "בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים". מכאן שההפרדה בין המרחב הצבאי לאזרחי היטשטשה.

האלוף (מיל.) הכהן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן נשען במאמר על "התועלת שבכוח" (הוצאת מערכות, 2011), ספרו החשוב של הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי. בספר הגדיר סמית את המלחמה המודרנית כ"מלחמה בקרב האנשים" שבמסגרתה אין עוד "שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכול מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכול מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (עמוד 19). המערכים הצבאיים של ארגונים דוגמת החמאס וחזבאללה, שולבו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות שבעזה ולבנון. מגמה זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי ולהילחם בתוכו. מנגד, העובדה שעיקר הלחימה מתבצע במרחב העירוני, פירושה שהפעלת נשק כבד וסיוע אווירי עלולה לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שלא ניתן יהיה להבטיח את פינויים קודם לכן. הדבר עשוי להביא לאובדן לגיטימציה פנימית ובין-לאומית, "עד כדי הצבת איום על עצם השגתן של מטרות המלחמה".

הכהן, שעשה את עיקר שירותו כקצין שריון וכמפקד אוגדה וגיס, מותח ביקורת על תמיכתם של מרבית בכירי מערכות הביטחון בפתרון שתי המדינות לבעיה הפלסטינית. תמיכתם נובעת מאמונתם כי גם בנסיגה לקווי 67', למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, ישראל תצליח להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה, וכי במידת הצורך צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על אותם שטחים. "אלא שמאז השתנה הכול. לבקש שנית ניצחון דומה לזה של מלחמת ששת הימים נראה כמו לבקש שנית את קריעת ים סוף". למעשה, כתב הכהן, במקרה שלאחר נסיגה מאיו"ש יתעורר הצורך לכבוש את השטח מחדש בשל איום ביטחוני, סביר שהערים הפלסטיניות לא ייפלו בידי צה"ל באותה מהירות וללא התנגדות, כפי שהיה בששת הימים. זה יהיה דומה יותר לסוג הלחימה, העקובה מדם והממושכת, שפגשו האמריקנים בפלוג'ה. אם כך תראה מערכה אפשרית, טוען הכהן, אסור לסגת משטחי הגדה המערבית.

לבנות את הכוח למלחמה הנכונה

גנרל סמית, הזהיר מהתכוננות צבאות למערכה הלא נכונה, (צילום: רויטרס).

אולי האתגר המשמעותי ביותר לצה"ל נוכח מורכבות המציאות הגיאופוליטית וטיב העימותים הוא בניין הכוח הצבאי למערכה הבאה. מאמר נוסף באתר שכתבו אל"מ (מיל') גבי סיבוני והחתום מטה, משווה בין תהליכי בניין הכוח שביצע צה"ל בטרם מלחמת ששת הימים לבין אלו המתקיימים בו כיום. בספרו כתב הגנרל רופרט סמית ש"הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה" (עמוד 10), משום שהממשלות מקצות את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבע האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מחיכוך בנקודות החוזק שלו. למרות זאת, קבע סמית, כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים היא יוצאת הדופן מן הכלל, שכן ניכר שתהליך בניין הכוח שקדם לה, צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח שקדם למערכה ב-67' נעשה באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. אך בשנים שחלפו מאז, "התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין", שבהן הושקעו עוד ועוד משאבים.

כתוצאה מכך נפגעו כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ושל מערך המילואים. "אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא", אך במהלך חמישים השנים שעברו מאז 67', התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. מסמך אסטרטגיית צה"ל מסמן את תחילת תהליך השינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל, החלו בצה"ל תהליכים להשבת אחריות המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אולם, המשך הישענותו של צה"ל על פתרונות טכנולוגיים מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך שניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכלל הבעיות המבצעיות. לאורך השנים פותחו בצה"ל פתרונות טכנולוגיים שמסייעים להתמודד עם איומים מסוגים שונים ובהם האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו, הן בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, והן בפיתוח המחשבה היצירתית והתחבולנית שתהפוך מהלך שכזה למהיר, חזק, ואם לא אלגנטי אז לפחות יעיל, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.08.2017)

 

מודעות פרסומת

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

hqdefault

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

(מקור: סימניה).

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

דנפורד בעיראק 2

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)