זרוע היבשה מחייה רפורמה ישנה בכדי להיות מוכנה לעימות הבא | מאת גל פרל פינקל

אלוף פיקוד הדרום לשעבר, סמי תורג'מן, הציג במאמר שפרסם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה. אף שהכוחות לחמו באומץ והשיגו את יעדיהם, יש כאן ניסיון "לצבוע את המציאות בוורוד". בצה"ל מבינים זאת וכבר עובדים על שדרוג כוחות היבשה לעימות הבא.

האלוף (מיל') שלמה "סמי" תורג'מן, פרסם לאחרונה מאמר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, בו בחן את התהליכים שהובילו למבצע "צוק איתן" ואת האסטרטגיות שיישמו חמאס וישראל במהלכה. לתפיסתו, ההגנה האווירית (אף שהוא מודה שהיו בה חורים דוגמת הרקטה שפגעה בסמוך לנתב"ג), ההגנה המרחבית ביישובי עוטף עזה וכן התמרון הקרקעי, פעלו היטב. תורג'מן, שעשה את עיקר שירותו בחיל השריון, כתב כי במסגרת התמרון הקרקעי הרסו כוחות צה"ל 32 מנהרות, ו"אף שהפעולה ארכה מעל לארבעה שבועות", הרי שהימצאות צה"ל בשטח הרצועה שללה מיחידות החדירה של החמאס את השימוש בהן. מעניין שהוא לא טרח לציין שצה"ל העריך כי הפעולה הקרקעית להריסת המנהרות תארך זמן קצר בהרבה, שלושה ימים. 

מימין: האלוף תורג'מן בתרגיל, (מקור: ויקיפדיה).

בכלל, נראה שאלוף פיקוד הדרום לשעבר בחר במאמר לצבוע את המציאות בוורוד. "מערכת המנהרות הייתה ההשקעה הצבאית שעמדה בראש סדר העדיפויות של חמאס, אך היא לא הניבה לו ניצחונות אסטרטגיים או טקטיים. בעוד שהחמאס בנה את המערכת על-מנת להפתיע את הכוחות הישראליים, צה"ל בתורו הפתיע את כוחות החמאס על-ידי פריסת כוחות קרקע בתוך עזה במטרה להרוס את המנהרות", כתב. ראשית, במהלך המערכה חדרו כוחות חמאס שלוש פעמים לפחות, כמעט באין מפריע, באמצעות מנהרה לישראל ותקפו את כוחות צה"ל. שנית, מן הדברים עולה הרושם שההפתעה היתה לצד צה"ל, אך תחקיר פנים-צה"לי אודות המבצע, שהוביל האלוף יוסי בכר, קבע שבטרם המבצע היו "המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו".

לזכות תורג'מן ייאמר שהפיקוד בראשותו הקדיש משאבים להתמודדות עם איום המנהרות, בהשוואה לשאר הצבא, וכי הפסקות האש הרבות עיכבו את השלמת המשימה. במאמר ציין כי "כל יחידה במבצע הפגינה אומץ ונחישות כאשר ניצבה בפני קשיים ומורכבויות בעזה". על כך אין חולק, אולם אלו אינם תחליף למוכנות טובה יותר של הכוחות ולתכנית אופרטיבית מתאימה שאינה בבחינת אלתור (התכנית המקורית היתה למהלך רחב ועמוק בהרבה) בכדי להתמודד עם איום שטיבו לא הובן בטרם המערכה. 

מטפלים ב"גוש שבבטן"

לאחר המערכה בעזה בקיץ 2014 הודה קצין בכיר בצה"ל בראיון כי הוא ועמיתיו "מסתובבים עם גוש בבטן" בעקבותיה ושנדרש שינוי מהותי בתפיסות הביטחוניות, ואף בהיערכות צה"ל לאיומים ולעימותי העתיד. ישראל מתמודדת כיום עם ארגונים היברידיים, חזבאללה וחמאס, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, דבר המקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. את סל היכולות של צה"ל יש להתאים למציאות המורכבת הזו. בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לטפל באותה תחושה לא נוחה שנותרה לאחר "צוק איתן" ולחזק את זרוע היבשה, בכדי לעשותה גמישה, יעילה וקטלנית בהרבה. בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה, ומסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב.

בשנים האחרונות מטמיע צה"ל אמצעים חדישים בכוחות היבשה ומקיים תהליכי בניין כוח והכשרה במטרה להפוך את הכוחות המתמרנים לרלוונטיים יותר לעימות הבא. כך למשל, פורסם כי בקורס מפקדי הכיתות בחיל הרגלים מתוכננת רפורמה במסגרתה יבוטלו גדודי הקורס המעורבים בהם עוברים את הקורס יחדיו חניכים מכלל חטיבות החי"ר. מפקד בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר, אל"מ עמית ימין, אמר לאתר "וואלה!"כי למרות החיסרון הבולט שבמהלך, קרי, הפסקת האינטגרציה בין החטיבות, הרי שהרפורמה תיצור "רצף בתהליך ההכשרה יסייע בהכשרה איכותית יותר ומותאמת לצורך של כל חטיבה וחטיבה". אל"מ ימין, יוצא יחידת מגלן ששימש כמג"ד בחטיבת כפיר, ציין כי במסגרת התהליך יתקיימו התאמות בהכשרות בהתאם לצרכי כל חטיבה בנפרד. הכשרת החניכים מגולני, למשל, תתמקד בפעילות על בסיס נגמ"שי נמ"ר ואילו זו של הצנחנים תכלול תרגילים מוטסים ומוצנחים ותתמקד באתגרי הפיקוד והפעילות בעומק.

כוחות מחטיבת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

בנוסף, כפי שפרסם השבוע טל לב-רם ב"מעריב" עתידות שלוש מפקדות חילות הרגלים, השריון וההנדסה – החילות המתמרנים, להתאחד לכדי מערך מתמרן אחד שעליו יפקד תא"ל שבעברו פיקד על אוגדה. הרפורמה, שתבטל שני תקני תא"ל, תציב בראשות החילות קצין שיהיה אחראי על ההכשרות, התרגילים ותורת הלחימה שלהם. צה"ל מקיים כבר כיום מהלך לבחינת האפשרות להפוך את החטיבות הסדירות להטרוגניות במקום הומוגניות, כלומר לכאלה שבהן גדודי שריון, הנדסה וחי"ר. הפיילוט, מתקיים בשתי אוגדות מילואים, עידן וסיני, בהן הועברו גדודים בהצלבה לשרת תחת חטיבות שריון וחי"ר. לב-רם ציטט קצין בכיר בצבא שציין כי "קל יותר להתחיל את השינוי במערך המילואים, שם יש פחות עניינים של אגו וכבוד בעניין צבע הכומתה או הנעליים". הקצין העריך כי בהמשך תשפיע הרפורמה גם על מבנה החטיבות הסדירות. 

בהמשך השנה תקיים זרוע היבשה ניסוי במסגרתו תורכב חטיבת גדעון, שתאגד בתוכה כוחות שונים ובהם לוחמים מחטיבת גולני (שציינה באחרונה 70 שנים להיווסדה) לצד כוחות שריון והנדסה מחטיבה 7. כבר כיום מפעיל צה"ל בעת מערכה צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) שבהם פועלים תחת מפקדת חטיבה סדירה, גבעתי למשל, כוחות הנדסה, שריון, חי"ר וכוחות מיוחדים. ב"צוק איתן" גם פעל גדוד הצנחנים 101 תחת הצק"ח של החטיבה הסגולה. הניסוי נועד לבחון האם ניתן להפוך צוותים אלו לקבועים ולשפר את שיתוף הפעולה הבין חילי. 

לנוכח הפרסום קשה שלא להיזכר ברפורמה דומה מתקופת כהונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ. התכנית, שכונתה החטיבה הרב-חילית, כללה ניסוי במסגרתו ישולבו גדודים מחטיבת החי"ר גולני, מחטיבת השריון 188 ומאגד ארטילרי 282, למסגרת מתמרנת קבועה אחת. הצלחת הניסוי היתה אמורה להוביל לשינוי במבנה צבא היבשה לכדי חטיבות רב-חיליות שבהן כשישה גדודים מחילות שונים. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו לאחר מלחמת לבנון השנייה, הקפיא וגנז שינויים רבים שהוביל קודמו ותכנית זו בתוכם, במטרה לחזור ל"צה"ל הישן והטוב". לא בטוח שהצבא ההוא, מוצלח ככל שיהיה, מתאים לשדות הקרב של ההווה והעתיד ונראה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבתקופת כהונת חלוץ שימש כראש אגף המבצעים והיה אחד האלופים הקרובים ביותר לרמטכ"ל מחיל האוויר, מפשיר לא מעט מהתכניות המוקפאות ההן. 

שיעור בהיבריס

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות והאוגדות והצבא אף עובר למודל של 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון. מנגד, התדריך שקיימו בכירים בזרוע, ובראשם מפקדה, האלוף קובי ברק, נראה למתבונן מן הצד בעיקר מביך. הצהרות דוגמת הגדרת חיסולו של מנהיג חזבאללה, השייח' נסראללה, כהישג שיביא הכרעה במערכה כנגד הארגון, נשמעת כהד לדברים שאמרו עמיר פרץ ואהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה. ראשית, לא בטוח שהריגתו אכן תביא לתוצאה המצופה. לא פעם עריפת ראש הנחש דוחקת את הארגון אל הפינה ומגבירה את נחישותו. שנית, כלל לא בטוח שצה"ל יצליח לספק את הסחורה ולהרוג אותו. רק לשם ההשוואה ניסה צה"ל להרוג את ראש הזרוע הצבאית בעזה, מוחמד דף, ונכשל (ולא בפעם הראשונה). מוטב שבזרוע היבשה יתמקדו בהשגת משימותיהם עד תום ובזמן שהוקצה לכך, כשם שהדגיש בשעתו איזנקוט בפני מפקדי הצבא: "בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". 

גם ההבטחה שבמערכה הבאה יפעיל צה"ל את אותו מהלך מתמרן "עמוק ומהיר יותר", נשמעת ריקה. התמרון הקרקעי הוא אמנם הפתרון המבצעי השלם ביותר נוכח האיום החמור על העורף, וחובה על הצבא להכינו בצורה הטובה ביותר ולשדר מסר של מוכנות לדרג המדיני ולציבור. אך כלל לא בטוח שהדרג המדיני, שמוטרד מהאפשרות של כישלון ונפגעים לא פחות מאשר מן ההישגים שהמהלך יביא, יאשר את הוצאתו אל הפועל. בישראל, יודעים הפוליטיקאים, ישנה סבירות גבוהה יותר לסיים כמו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה מאשר כמו אשכול לאחר מלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.03.2018)

מחשבות בעקבות ההצגה "גורודיש"\ מאת גל פרל

צפייה בהצגה "גורודיש" מראה כי המחזה שכתב הלל מיטלפונקט רלוונטי מתמיד. המלחמה בעזה בקיץ האחרון, כמו גם ההצהרות אודות יכולת חיל האוויר "לפצח כל אתגר", מעידות שעוד לא למדנו כלום, כך מסתבר.

במוצאי שבת צפיתי בהצגה המצוינת "גורודיש" שכתב וביים הלל מטילפונקט. גורודיש עוסקת, כשמה כן היא, באלוף היהיר והקפדן שמואל גונן "גורודיש" (בגילומו המופתי של נתן דטנר), אשר שימש כמפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים וכאלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. דמותו במחזה מהווה משל למדינה כולה ולליקוי המאורות בו לקתה בתקופה שבין שתי המלחמות. שש שנים שבהם זכתה הצמרת הצבאית-מדינית להאדרה והערצה שטרם היתה כמוה. בעוד שנשיא מצרים, סאדאת, שאף לשינוי הסטטוס הביטחוני-מדיני בסיני והצהיר בגלוי ששמירה על המצב הקיים תביא לפרוץ מלחמה, בישראל היו משוכנעים ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר."

האלוף שמואל גונן "גורודיש", (מקור: ויקיפדיה).

ברגע השיא של המחזה טוען אפשטיין (אותו מגלם אלון דהן), חברו\ פקודו של גורודיש, כי הכמיהה המוצהרת לשלום של מדינת ישראל היא אשליה. לממשלתה של גולדה, למעשה, לא היתה שום כוונה לחתור באמת להסדר מדיני עם ארצות ערב. ישנן בחירות באופק ולממשלה לא היתה שום כוונה להיענות ליוזמת רוג'רס. אמת, סאדאת לא התכוון בשנים שקדמו למלחמה להגיע להסדר שלום מלא ומוסדר שעליו חתם בסופו של דבר בשנת 1979. יכולה, תאורטית, ממשלה להחליט כי ההסדר המוצע לה אינו מקובל עליה וכי התועלת שניתן להפיק ממנו נמוכה. אולם אז חובתה להתכונן למלחמה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה והחשיבה כי מדובר ב"יום השביעי של מלחמת ששת הימים" הוא הכישלון האמיתי של המלחמה הרבה יותר מכל כשל מודיעיני.

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על המלחמה בעזה בקיץ האחרון. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממסים על הברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש.

כאשר נכשל ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, טיפחו בחמאס את האופציה הצבאית מתוך הבנה שרק כך יוכל לשקם עצמו. לא באמצעות ניצחון אלא בשל יוזמות שיקום הרצועה שלאחרי המלחמה. גם כאן יכולה ממשלת ישראל להחליט שבאינטרס שלה להחליש עד מאוד את החמאס ולחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים. אולם אז היא מחויבת להכין את צה"ל ואת המדינה כולה למלחמה שבפתח. היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר.

מערכת טילי S-300 שרוסיה הסכימה לספק לאיראן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר מכן הצהיר הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד. גם המקהלה האחידה שמשמיעה הצמרת הביטחונית הישראלית בנוגע לסוגיית טילי ה-S-300 יש בה בכדי להדאיג. רוסיה עשויה לספק מערכות נ"מ מתקדמות לאיראן והתשובה הציונית ההולמת היא – "אין מה לדאוג." תסמכו על חיל האוויר ויהיה בסדר. יתכן ואכן כך הם הדברים. אבל לא ניתן להימנע מלהיזכר באמירות דומות אודות יכולתו של החיל הכחול ערב 1973 אל מול הנ"מ הרוסי שניתן למצרים וסוריה. למרות גילויי גבורה עילאיים קבע בסוף המלחמה ההיא עזר ויצמן כי הטיל כופף את כנף המטוס.

באחרונה פורסם כי הרמטכ"ל, גדי איזנקוט קיים מעין "תרבות יום א'" לפורום המטה הכללי במסגרתו צפו כולם בהצגה. בטרם ההצגה גם נערך עבורם דיון בהשתתפות המחזאי מיטלפונקט (שכמו הרמטכ"ל הוא יוצא חטיבת גולני), ההיסטוריון יעקב חסדאי, שלחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים במילואים, ותא"ל אשר לוי, ראש המטה של אלוף פיקוד הדרום "גורודיש" במלחמה. טוב עשה הרמטכ"ל שחייב את המטכ"ל לצפות בהצגה. למרות שחשוב שמפקדי צה"ל גרסת 2015 יהיו מפקדים בטוחים ביכולתם המכירים היטב את המקצוע הצבאי, ראוי שהשאלות שמעלה המחזה יהדהדו במוחם כשהם מקבלים החלטות.

שפכו תחמושת\ מאת גל פרל

מן הפרטים שפורסמו אודות הקרב ברפיח ב"צוק איתן" עולה תמונה מטרידה של הפעלת אש מוגזמת, פראית ולא מידתית. אבל חמור מכך, עולה ממנה תמונה של צבא לא מקצועי.

מח"ט גבעתי, עופר וינטר עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

פרטי התחקיר שנחשפו באחרונה אודות הקרב שניהלה חטיבת גבעתי ברפיח במהלך "צוק איתן", מלמדים כי כוחות צה"ל, כפי שנהוג לכנות זאת בסלנג הצבאי, "שפכו תחמושת". זאת בעקבות התקלות בפאתי רפיח בה נהרגו בניה שראל, מפקד הסיירת, וחייל נוסף ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר זכה לשבחים על האופן בו קרא נכונה את תמונת המצב בקרב, הוטחה בו גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל.

תותחנים יורים על רצועת עזה ב"צוק איתן".

עתה מתברר היקף האש שהפעילו כוחות צה"ל בקרב. בין היתר נורו כ-800 פגזי ארטילריה נפיצים, בעיקר לעבר מרחב הקרב ברפיח, כמו גם אש מסייעת מצד כלי טיס שתקפו 19 מטרות חשודות. בנוסף נורו 260 פגזי מרגמה ו-800 פגזים מתותחי מסוקי קרב שסיפקו סיוע קרוב לכוחות. במצטבר מדובר ב-2,000 טילים, פצצות ופגזים בקירוב, אשר נורו על-ידי כוחות צה"ל באותו בוקר במטרה לבלום את חוטפיו של גולדין.

כשמדברים על סיוע ארטילרי נזכרים בדרך כלל בקרב סולטאן יעקוב, מהקשים בקרבות מלחמת של"ג. בקרב הופעלה אש ארטילרית לטובת גדוד הטנקים שכותר על-ידי כוחות שריון סורים עדיפים. הסיוע הארטילרי כלל קרוב למאתיים קנים שבמשך 20 דקות יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים. כשעוברים על המספרים, אי אפשר שלא לתהות מדוע כרבע מכמות זו הופעלה בשכונה אזרחית בעזה כנגד מספר זעום יחסית של פעילי חמאס.

רק לשם השוואה שווה לבחון את מהלך הפתיחה של התמרון הקרקעי במבצע "עופרת יצוקה". לטובת התמרון נורתה אש סיוע ארטילרית בסך כ-1,500 פגזים, שליש מהם בגזרת חטיבת גבעתי, במשך כ-18 שעות. כשמסתכלים על המספרים הללו נראית הפעלת האש ברפיח כלא מקצועית, ואפילו מוגזמת.

אש ועוד אש

בראיון ל"וואלה!" ציין אחד המג"דים בגבעתי כי כמפקד הוא אחראי הן על ביצוע המשימה, הן על ביטחון אנשיו והן על ביטחונם של חפים מפשע במרחב בו הוא פועל. בקרב ברפיח הוצבו במשוואה, זה מול זה, ביטחון כוחות צה"ל ושלום התושבים בעזה. במצב כזה לא קשה לשער את מי בחרו בצה"ל לסכן, ובצדק. אולם לאחר מעשה נראה, כי צה"ל ביקש להרגיע את מצפונו. בעוד שההערכות לגבי מספר הנפגעים ברפיח נעו בין 130 ל-150 הרוגים, מרביתם אזרחים, התחקיר הצבאי קבע, כי נהרגו רק 41 בני אדם כתוצאה מהפעלת האש. 12 מהם הוכרזו כפעילי חמאס, 13 הוכרו כ"בלתי מעורבים" (יופמיזם צבאי להגדרת חפים מפשע) והשאר, 26 בני אדם, נותרו תחת ההגדרה העמומה "בגיל לחימה". משמע, הם יכולים להיות מחבלים וייתכן גם כי אינם כאלה. כך או כך, צה"ל ישן בשקט.

המנהרה ששימשה לחטיפת הדר גולדין ברפיח.

אמת, אירוע חטיפת חייל (במיוחד כאשר ישנו סיכוי אמיתי לחלץ את החטוף בחיים) הוא מורכב, מלחיץ והכוחות בו מנהלים מרדף "חם", מתוך שאיפה להשיב את החטוף חי ושלם. המבקרים את תפקוד הכוחות תחת "אורות הפלורסנט" (כפי שמכנים זאת באחד מהגופים הביטחוניים), תמיד יודעים לומר בדיעבד מה היה נכון לעשות. אין בדברים כוונה לזלזל או להפחית מאומץ לבם של המפקדים והלוחמים שעשו, באמת, כמיטב יכולתם. אולם במבט מן הצד, נראה כי הכוחות הפעילו שיקול דעת מוטעה וירו אש, בהיעדר פרשנות אחרת, כמו כדי להעניש את רפיח ותושביה על שהפרו את הפסקת האש.

האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כבעבר?

האירוע מצביע גם על עניין נוסף. צה"ל פעל ב"צוק איתן" בצורה שבלונית, דורסנית, הנשענת בעיקר על הפעלת כוח אש ועוד אש. מכל היתרונות ברשות צה"ל, הוא בחר להפעיל בעזה דווקא את יתרונותיו הכמותיים. זאת במקום מהלכים יצירתיים מתוחכמים מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב דוגמת מבצע "מוקד", קרב אום-כתף ומבצע "אבירי לב". בלחימה באינתיפאדה השנייה למשל, הצטייר צה"ל כצבא שמפקדיו חושבים מחוץ לקופסה, כאשר נמנעה חטיבת הצנחנים מלנוע ברחובות שכם, חשופה למארבים ומטענים. במקום זאת התקדמה החטיבה מבית לבית, מוגנת מפני אש צלפים, תוך שלוחמיה שוברים קירות ומייצרים פתחי מעבר בין הבתים. לעומת זאת במלחמת לבנון השנייה, במבצע "עופרת יצוקה" וגם לאחרונה במבצע "צוק איתן", פעל צה"ל כצבא כבד, איטי ובמידה רבה חסר מעוף.

חבר הכנסת עפר שלח, תהה האם יכולת הלחימה של צה"ל טובה כשהיתה.

בכנס שנערך זמן קצר לאחר "צוק איתן" אמר חבר הכנסת עפר שלח, כי עצם המחשבה שצה"ל אינו "כל כך טוב כמו שאנחנו חושבים היא מחשבה שמפחידה אותנו במקום כל כך עמוק, שאנחנו מעדיפים להדחיק אותה." בראיון מאוחר יותר מנה שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים שלחם ונפצע במלחמת לבנון, את כשלי "צוק איתן" ובהם התמשכות המבצע, היעדר תכנית סדורה להתמודדות עם איום המנהרות ומותם של חלק לא מבוטל מן החללים בשטחי הכינוס או כתוצאה מחדירות מחבלים לשטח ישראל. כל אלו יש בהם בכדי להעיד על רמת תכנון וביצוע לקויות. צה"ל, קבע שלח, לא הכין את עצמו כראוי לסבב הלחימה שהתרחש בעזה בקיץ האחרון. יתרה מזו, לצה"ל אין, אליבא דשלח, דוקטרינה מלאה ומתאימה להתמודדות עם ארגוני טרור היברידיים.

הקרב ברפיח, כמדגם מייצג ל"צוק איתן" כולו, מעלה שאלה קשה – האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות, הוא המביא להישגיו?