הגנרל הנאצי פון זנגר תיאר בספרו את חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה, כמי שהבין שתבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת, והוסיף ללחום באופן מפוכח. תובנותיו מהלחימה נותרו רלוונטיות גם כיום.
- פורסם באתר "סימניה"
- 30 ביולי 2020
המלצה משני מפקדים בכירים במילואים שלחה אותי לקרוא את הספר "ללא תקוה וללא פחד" מאת גנרל הוורמאכט פרידו פון זנגר־אטרלין (הוצאת מערכות, 1973) על חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה.
פון זנגר, כתב בספרו כי "אפילו משהושגה הכרעה בקרבות מקיפים כאלו של סטלינגרד, עלמיין, טוניסיה ונורמנדיה – עדיין יכל המפסיד העקשני להמשיך בלחימת הנסיגה שלו במשך שנים. במקרה שלנו – לקינו באשליה אסטרטגית כוללת, שלא הובסנו באופן מכריע על־ידי תמרון נוסח המאה ה־י"ט. במלחמה המודרנית שוב אין תפישה זו תופסת" (עמוד 199). ההבנה שהתבוסה בלתי נמנעת לא מנעה ממנו לפקד על כוחותיו בכישרון רב עד לתום המלחמה.
ההיסטוריון הצבאי באזיל לידל־הארט כתב בהקדמה לספר שבמלחמת העולם הראשונה פון זנגר "חזה מקרוב במלחמת החפרות המערבית מנקודת ראותו של איש חיל הרגלים, דבר שהקנה לו חוש של ריאליזם טקטי" (עמוד 11). בהמשך עבר לחיל־הפרשים ובמלחמת העולם השנייה פיקד על כוחות שריון.
בטרם מונה למפקד דיביזיה בחזית המזרחית ב־1943 ביקר המחבר בבית־הספר לשריון. שם גילה כי "התקדמותה המנצחת של דיביזיית שריון, שהיתה מוכרת לי היטב, לעבר וורונאז׳ הוצגה לחניכים כמבצע לדוגמה, בעוד שלמעשה לא נתקלה הדיביזיה בשום התנגדות רצינית של האויב (כפי שהתברר לי לאחר מכן). הרגשתי עצמי נבוך לנוכח בטחונם העצמי הבלתי מוצדק של קצינים אלה – שהיה כה שונה מאוירת הספקנות של סביבתי הקודמת" (עמוד 16), כתב.
יש בשחץ שפגש פון זנגר בכדי להזכיר את ההיבריס ששלט בצה"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים, שגרס כי השריון וחיל האוויר יטאטאו את צבאות ערב במערכה הבאה. הספקנות הבריאה עדיפה כמובן, כפי שגילו מפקדי ולוחמי צה"ל ב־1973.
"הבהרת פקודת משימה"
פון זנגר, שפיקד בחזית המזרחית על הדיביזיה המשוריינת ה־17, האמין "שלמיקומו הקדומני שלמפקד הדיביזיה יש גם השפעה פסיכולוגית על הגייסות. הוא יכול לצפות באנשיו ולוודא שפקודותיו מתבצעות במהירות – ולזאת חשיבות מכרעת. הוכח כבר כי הידיעה, שמפקד הדיביזיה עצמו נמצא בסמוך, החישה דברים ברגעים קריטיים" (עמוד 39).
יש בכך דמיון לאופן שבו פיקד האלוף (מיל.) אריאל שרון על אוגדתו בקרבות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. גם הוא כמו פון זנגר מצא שאין תחליף לנוכחות מפקד האוגדה בסמוך לאירועים, כדי שיוכל להשפיע בנקודת הכובד.
דוגמה שהמחישה את הקרבות הקשים שבהם לחמה הדיביזיה שבפיקודו אפשר למצוא בסיפור, זניח לכאורה, על טקס הענקת עיטור לקצין צעיר, בפברואר 1943. "התייצב בפני מפקד חטיבת החרמ"ש 63, ואתו שלישו לויטננט לינדנבורג. מאז ימי נסיון הפריצה לעבר סטלינגרד שימש סגן צעיר זה לסירוגין כשליש חטיבתי, כמפקד גדוד וכמפקדה של החטיבה. ענדתי לו עיטור בטכס קצר בחדר קטן ואפל – ללא מילים; אף מילה שלי לא היתה יכולה להיות הולמת" (עמוד 62).
די לדמיין את היקף הנפגעים שספגה החטיבה בקרבות כדי להבין כיצד, שליש, גם אם קצין חי"ר בהכשרתו, יתפוס פיקוד על גדוד וחטיבה. לינדנבורג עוטר בצלב האבירים, העיטור הגבוה ביותר שהיה נהוג להעניק בצבא הגרמני דאז.
כשפיקד על הדיביזיה שלו בקרבות כנגד ראשי־הגשר שהקים הצבא האדום בגדה הדרומית של נהר הדוניץ, כתב, "ניצלתי את ההזדמנות לאמן את המפקדים אימון נוסף על־ידי כך שנתתי לכל אחד מקציני אפשרות לפקד בחזית. לבכירים שבהם נתתי מדי פעם לפקד למשך יום אחד על צוות־קרב חטיבתי, ולצעירים יותר – על גדוד. כדי למנוע את הסיכון בשגיאות, או באבידות בגלל חוסר ניסיון, סידרתי שיפקחו עליהם מפקדים מנוסים. לאחר מכן קיימתי דיונים על מהלך הפעולות, כמו בתמרונים" (עמוד 83). החינוך הזה לעצמאות מפקדים, הוא ערך שמוטב שגם צה"ל ישוב אליו ביתר שאת.
כמו קצינים גרמנים אחרים, גם פון זנגר תיאר בספרו את תפיסת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה, שאפיינה את הצבא הגרמני במלחמות העולם. הפקודה, כתב, צומצמה "רק להנחיות הכרחיות בקשר למשימה מסוימת, כדי שהמפקד הנוגע בדבר יהיה חופשי, ככל האפשר, בבחירת האמצעים הדרושים, לפי דעתו, לביצועה של המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 162). מנגד, היטלר, במנהיגותו הרודנית, עיקר וסירס הרבה מתחושת העצמאות של מפקדי צבאו.
לאחר הלחימה בחזית המזרחית מינה אותו היטלר לסייע בהגנת סיציליה. השליט הגרמני, כתב, לא עשה עליו "כל רושם. גם אין כל פלא בדבר, כי שנאתיו על כל התלאות שהביא על ארצי" (עמוד 87). תחילה לחם כנגד "הארמיה האמריקנית של פטון" (עמוד 105), ובהמשך, כמפקד קורפוס באיטליה, כנגד הארמיה של מארק קלארק בקרבות מונטה קאסינו.
לתפיסת פון זנגר, למרות כישרונם הטקטי בשדה הקרב לא השכילו מפקדי הצבא הגרמני "לתפוס את ההתפתחויות, שחלו באופן ניהולה של המלחמה, את ההתפתחות מלוחמת־יבשה טהורה אל מבצעים משולבים של יבשה, ים ואויר, שרק הם יכלו להיות מכריעים" (עמוד 116). לקח זה נשאר נכון, והמעבר של צה"ל לתפיסת לחימה רב־ממדית, עשוי ללמד על הטמעתו.
כל הסיבות להרגשת בושה
סוגיה נוספת, שאופיינית לקצינים גרמנים בכירים, היא הגישה האפולוגטית כלפי המלחמה בכלל והאנטישמיות בפרט. כשזה נגע להשמדת העם היהודי, כתב, חשו הוא וחבריו בושה עמוקה:
"לי במיוחד, נראתה האנטישמיות, שהופגנה על־ידי חלק גדול של האוכלוסיה, ושהתדרדרה למעשי־רצח, כשערוריה. נזכרתי בדבריו של ידיד יהודי ותיק שאמר כי "להרגיש בושה ממעשיהם של בני עמך, כשיש סיבה לכך, היא דרגה גבוהה יותר של פטריוטיות". כאן היו כל הסיבות להרגשת בושה – ההסתה נגד מיעוט גזעי כביכול, ההאשמות המסולפות והבלתי־מבוססות, סיאובה של מערכת מוסרית שהכל היו זכאים לצפות להגנתה. לא היתה כל חמלה לנשים ולילדים, וקו אופי סוטה זה אף שובח כ"עוצמה" על־ידי אלה, שערכיהם המוסריים התעוותו לחלוטין. כיצד יכלו אלה, שהניחו ידיהם האלימות על אנשים חסרי־מגן, לטעון שהם מייצגיו של אופי לאומי לוחם וחיילי?" (עמוד 142).
כנכד לניצול שואה הייתי שמח להאמין לפון זנגר, אך נראה כי כמו רבים אחרים (ובהם הגנרל ארווין רומל) הוא תמך במשטר הנאצי בראשיתו, ובניצחונותיו הראשונים, ששיקמו את הכלכלה הגרמנית ואת הגאווה הלאומית. משהחלה גרמניה להפסיד, תחילה במדבר המערבי ובחזית המזרחית, ובהמשך בחזית המערבית, שינה את טעמו.
ספרו המרתק של פון זנגר, קבע לידל־הארט, הוא מהמעניינים ומאירי העיניים שבספרי מלחמת העולם השנייה. איש, כתב ההיסטוריון הבריטי, "לא שרטט תמונה מאלפת יותר של תנאי־הקרב והבעיות הטקטיות של אותה מלחמה" (עמוד 11). לידל־הארט צדק, ואף שיש לקרוא בספר מבלי "לקנות" את החרטה המאוחרת של המחבר, הרי שלקחיו תקפים גם כיום.
על הכוונת 