עיבוד חוויות קרב בכתיבה – איך כותבים מלחמה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

בפייסבוק נפתחו לאחרונה מספר קבוצות שבהן משתפים חוויות לחימה מתקופות שכמו נשכחו מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הן מהוות מרחב מוגן לשיתוף, ומאידך ממחישות את מגבלות "שיח הלוחמים" הישראלי. עיון בשלושה ספרים מצביע על גורם מלכד והוא "מרחב הבושה" – מרחב שעמותת "רסיסים" מנסה לצמצם.

לאחרונה אנו עדים לקבוצות שונות בפייסבוק שאומנם שונות בחברים המרכיבים אותם ובגילם, אך זהות במטרתן – שיתוף החוויות השונות מהשירות הצבאי לפי משימת הצבא במהלך שנים מסוימות בתקופות שמשום מה פחות תפשו מקום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בהשוואה למלחמות הגדולות של פעם. דוגמה בולטת היא קבוצת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" העוסקת כהגדרתה בתקופת השהייה ברצועת הביטחון בלבנון. קבוצה אחרת, באותו הקונספט, נתנה מענה לדור צעיר יותר "סיפורים מעזה – תקופת המוצבים והמבצעים". גל הקבוצות הזה נובע במידה לא מועטה מספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", וליתר דיוק מתהליך כתיבתו.

בתאריך ה-16 במרץ היה אמור להיערך ערב בהנחייתי עם שלושה סופרים שכתבו חוויות לחימה, בהם הר-זהב. מטרת הערב, פרי יוזמתה של העמותה, הייתה לדבר עם היוצרים ולנתח באמצעותם את תהליך עיבוד חווית לחימה לתוך כתיבה ומכאן שם הערב "איך כותבים מלחמה". לצערי, הערב בוטל נוכח משבר הקורונה.

צריך לומר מראש, אני אינני איש טיפול וגם לא מבקר ספרות מקצועי, אך בעברי שירתי שירות קרבי ביחידת הפלחה"ן בחטיבת גבעתי ובעברי ידעתי אירועי לחימה, חלקם קשים. לימים, אחרי שנים בהם עיבדתי בעצמי את אשר עברתי הצטרפתי כפעיל לעמותת "רסיסים" ואני מתנדב בקבוצת "רצים עם רמי". כיום אני מחבר בוועד המנהל של עמותת "רסיסים", וכשנתבקשתי על ידי חבריי להנחות את הערב, כאחרון החיילים, התייצבתי.

בשורות הבאות אכתוב בקצרה אודות הספרים שעמדו להיות עיקר ולב ערב העיון, והם: "הנשמה ה-48" (הוצאת מערכות, 1981) מאת משה לוי ששירת בחיל הים ועל סיפונה של המשחתת "אילת"; השני "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019) מאת חיים הר-זהב המתאר בצורת רשומון את ארבע השנים האחרונות לשהות צה"ל בארץ הארזים; והשלישי, "גם אני הייתי שם" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) מאת יהונתן הרבלין המספר את קורותיו לאחר השתתפותו בצוק איתן כלוחם בגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל.

ספרו של משה לוי "הנשמה ה-48" הוא למעשה סיפור אהבה של מלח לספינתו – המשחתת "אילת", אך גם מצבת זיכרון הן ל-47 החללים שנספו במהלך טיבועה של המשחתת והן למשחתת עצמה, היא הנשמה ה-48. בספר, תיאר לוי כיצד בחר לשרת על סיפונה של אח"י אילת מבין "כל האחרות" (עמודים: 15-13), ואת קורותיו על הספינה, ובכלל זה את הווי הצוות, טקסי קבלה וחניכה, מסדרים והשגרה המבצעית. לוי משייט בשפה העברית בנינוחות וכותב בשפה "אריק איינשטיינית" שמעטים עוד דוברים אותה. כמי שאינו מכיר את חיל הים, היטיב לוי לתאר את החיל ואת החיים במשחתת, אך גם את חוסר האונים בטיבועה וההמתנה לחילוץ שבושש מלבוא.

בניגוד ללוי ולהרבלין שמספרים סיפור בגוף ראשון ונופחים חיים לא רק בחללים ובספינה אלא גם בקונטקסט ובהלך הרוח כברומן, ספרו של הר-זהב על "המלחמה האבודה" מסופר כרשומון אירועים שהתרחשו בלבנון בין השנים 2000-1996 ונכתב לאחר ראיונות עומק רבים עם אלו ששרתו בלבנון. ברקע הספר אג'נדה ברורה – המלחמה אבודה כי הציבור שכח את השירות בלבנון וכאבם של הלוחמים נשכח אך לא שכח.

ביקורת מקיפה על הספר, על חשיבותו וחסרונותיו, הובאה כאן בעבר, אבל ראוי לציין שתי מעלות נוספות לספר שלא יסולאו בפז. האחת, המחבר, ששירת כלוחם בחטיבת הנח"ל בלבנון בשנים המדוברות, היטיב לתאר את התחושות, את הפעולות האוטומטיות ואת האווירה כשאירוע לחימה מתרחש. כמי שחווה אירועי לחימה מעולם לא חשתי הזדהות שכזו עם טקסט כתוב. השנייה, הוא הצליח לתפוס, הן נוכח בחירה סלקטיבית של אירועים שבחר לציין בספרו והן נוכח כתיבתו אשר כביכול מרגישה מרוחקת, את רוח התקופה במדויק בכל האמור בתחושותיו של החייל הפשוט ובתיאור יחסי צבא-חברה בתקופה הנידונה.

בשונה מאחרים, יהונתן הרבלין בספרו "גם אני הייתי שם" לא תיאר בהרחבה את חווית הקרב וגם ההווי הצבאי נמצא יחסית בשוליים. עם זאת, השוליים הללו משמשים כמן דבק המחבר את יתר הפרקים בספר. ספרו כמו משלים את שני הספרים האחרים, הן בציר הכרונולוגי של ההתרחשויות והן עם דגש על חוויות ההתמודדות והעיבוד של השלכות הלחימה על נפשו. הרבלין כתב ספר ארצישראלי המספר את סיפורם של כל המשתחררים משירות קרבי בשני העשורים האחרונים ואולי אף יותר, את הדחף לבריחה רחוק לשם התנתקות וקבלת אנטי-תזה לעולם המשמעת וההיררכיה הצבאי בחופש ובמרחבים של דרום אמריקה. בד בבד, שזורים סיפורי הצבא והטיול בדרום אמריקה יחד עם ההתמודדות והטיפול בתסמונת הדחק הפוסט-טראומתי שהוא חווה – אותה, יצוין, הוא מתאר בפרטי פרטים באופן חשוף וכואב שהחברה הישראלית לא תמיד מכירה או רוצה להכיר.

מלבד העיסוק בחוויית לחימה, הספרים והסופרים נבחרו לאותו ערב עיון שבוטל הן בכדי להמחיש את הרצף הכרונולוגי והמעבר הבין-דורי והן בכדי להדגיש את הטרילוגיה הנוצרת מכינוס שלושת הספרים ויוצריהם יחד. שכן, הכתיבה על חוויית הלחימה משתנה על-פי רוח התקופה והזמן שבו היא נעשית, והרי הזמן מלבד שמתעתע, הוא מרפא גם אם רק במקצת. כך לדוגמה, ספרו של לוי פורסם בשנת 1981, לאחר ארבע שנים בהן הכותב פקד משפחות שכולות, ערך ראיונות לאנשי מפתח רלוונטיים ולהבנתי, במודע או שלא במודע עיבד חוויה שהאדם היחיד שסירב לשוחח עמו אודותיה תיאר כחוויה אשר "כולנו רוצים לשכוח, אתה מנסה להזכיר" (עמודים: 10-9).

הסיבה ברורה, התקופה בה טובעה אח"י אילת היא תקופת האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים, דבר שעמד בניגוד גמור לתחושות לוחמי המשחתת שנשלחו למשימת סיור במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד במטרה "להראות נוכחות ישראלית" בצפון תעלת סואץ. לראיה, הפרק הביקורתי השואל "מי אחראי לטיבוע" כלל לא הופיע במהדורתו הראשונה, אלא הופיע רק במהדורה השנייה ובמהדורה השלישית לספר נוספו פרטים שנחשפו לראשונה ופרק נוסף מאת האלוף אברהם בן שושן, מפקד חיל הים 1989-1985.

מן העבר השני, בדור לבנון, "מרחב הבושה" נבע מדיסוננס אחר שבין "חוויית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול, לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי במקביל אליה" (עמוד 8). הקורא מקבל המחשה ברורה לאותו "מרחב הבושה", באמצעות תיאור חזרתו של מי מן החיילים בספר לחופשת סוף שבוע בביתו מן השירות הקרבי בלבנון, שכלל שגרת לחימה של מארבים ומטענים. הוא אינו משתף בחוויותיו את חבריו בשל ההבנה כי "החברים לא יבינו ממילא, ולכן אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון".

בעת ההיא, כך לפי הר-זהב, נהג צה"ל להוציא הביתה את מי שחוו חוויית לחימה בעלת תוצאות טרגיות. לתפיסתו היה זה "ככל הנראה המקום האחרון שבו צריכים היו להיות. במקום עיבוד רגשי של החוויה ביחידה, לצד החברים שעברו אותה יחד עם החיילים, הם נשלחו לפגוש את הוריהם שאותם לא שיתפו ממילא בדבר וחצי דבר אודות השירות גם בימים שקטים, ובוודאי שלא שיתפו באירועים קשים, כדי לא להדאיג. כשחזרו החיילים ליחידתם, כעבור מספר כמה ימים, נהגו בדומה לחבריהם ולא דיברו על האירוע שעברו. המסר ללוחמים, כפי שהעביר בשעתו מח"ט גולני אייזנקוט לחייליו, היה – "אסור להתייפח". צריך לשמור על פאסון. החיילים צריכים להיות קשוחים" (עמודים 284-283). הדברים מקבלים משנה תוקף ואף חוזרים בחוויותיו האישיות של הכותב בספרו של הרבלין, שאף מציין במהלך כתיבתו כי כשנשאל אודות תחושותיו על ידי זוגתו התבייש לשתף.

"מרחב הבושה" פנים רבות לו ולא תמיד הוא מתכתב באופן ישיר עם המילה "בושה" שעושה לו עוול, מדובר בגבולות השיח בחברה הישראלית אודות חוויות לחימה. "הטרחנות" שבלספר מה עברתי ומה היה בתקופתי. עמותת "רסיסים" מטרתה לצמצם את מרחב הבושה ולהרחיב את השיח ואחת הדרכים היא בטקס זיכרון ממלכתי אחר. טקס בו לצד זיכרון הנופלים אנו מקדשים את החיים ומספרים את סיפורם של אלו שבחרו לשתף. קבוצות הפייסבוק שציינתי בהתחלה כמו משלימים מלאכה שהחלה "כפרויקט", הפכה לעמותה שמלאכתה עוד לא תמה.

גם השנה תערוך עמותת "רסיסים" אירוע זיכרון והוא יועבר, כמו יתר הטקסים והכנסים, בשידור ברשת האינטרנט. הציבור מוזמן לצפות, להיווכח ולתת מקום לכל אדם והסיפור שלו. לתפארת מדינת ישראל.

על הזיכרון ועל הפציעה השקופה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

ביום הזיכרון חישבו לצד הנופלים גם על האנשים הסובבים אותנו, שחרף העובדה כי אינם מתויגים תחת תווית ה-"פוסט טראומה", נושאים עמם את עול "הפציעה השקופה", אותם נושאי ונושאות התפקידים המקיפים את הלוחם וחווים את אותה חווית לחימה מזווית אחרת – בטוחה יותר מחד, אך מצלקת לא פחות מאידך 

בתאריך ה-17 באפריל נציין, כמדי שנה, את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. במעמד זה, נעלה בזיכרונותינו את חברינו ויקירנו שנפלו, נספר את סיפור חייהם ונדגיש ונקדש את גבורתם ואת נסיבות נפילתם חלל. במשך שנים נכחתי בטקסים השונים ברחבי הארץ ונזכרתי בחבריי שאינם, תוך זמזום נעימות שירי יום הזיכרון המוכרים. לפני כשנתיים, בשונה מהרגלי, נכחתי באירוע יום הזיכרון של פרויקט "רסיסים". עמותת רסיסים (ע"ר) מבקשת להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי בעת הטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים בקרבנו אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

באותו אירוע לפני כשנתיים, לאחר קריאת היזכור המסורתית, האזנתי לעדותה של מי ששירתה כמש"קית בצוות לוחמים אשר מספר מחבריו נפלו בקרב, וסיפרה את חוויותיה מהשעות והימים לאחר היוודע דבר הבשורה. עדותה הכתה בי בשני אופנים: ראשית, האירוע שתיארה בכנות דמה במאפייניו לאירוע אחר שבו אני עצמי נכחתי. על אף שלא לקחה חלק בקרב עצמו, דבריה הביאו אותי לחשוב על אותם נושאי ונושאות התפקידים המקיפים את הלוחם וחווים את אותה חווית לחימה מזווית אחרת – בטוחה יותר מחד, אך מצלקת לא פחות מאידך. שנית, עדותה הביאה אותי לחשוב על מספרם הרב של האנשים הסובבים אותנו, שחרף העובדה כי אינם מתויגים תחת תווית ה-"פוסט טראומה", נושאים עמם את עול "הפציעה השקופה" – מטען רגשי מחוויית הלחימה: בכלל זה, מדובר בחוויה ישירה כלוחמים בזירות הקרב וחוויה עקיפה כנושאי תפקידים הסובבים את הלוחם – החל מתומכי ותומכות הלחימה וכלה בבני ובנות זוגם ובמשפחות הלוחמים.

אביעד מנדלבאום.

במהלך השנים האחרונות, צה"ל מגלה יותר הבנה באשר לסוגיות והשפעות הקרב על הנפש, זאת בדומה למגמה עולמית בנושא, שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בצבא ארצות הברית.. לפני כשנה, במהלך דיון ועדת חוץ וביטחון נחשף כי 143 חיילים הוכרו כנפגעי פוסט טראומה בעקבות מבצע "צוק איתן", וכי משרד הביטחון מטפל בכ-4,649 חיילים הסובלים מפוסט טראומה. בדיון הוועדה הוצגו נתונים מדאיגים באשר לשילובם של נפגעי פוסט טראומה במעגל התעסוקה – שיעור המובטלים בקרב הסובלים מפוסט טראומה הוא כפול משיעור המובטלים ביתר האוכלוסייה, 24% מהמוכרים כסובלים מהתסמונת אינם מועסקים ו-12% מהפוסט טראומתיים עובדים בהיקף של חצי משרה. אמנם הדיון בוועדה חשובה זו מעידה על העלייה במודעות להיקפי התופעה, אולם, שוו בנפשותיכם מה מספרם של אלו הנאבקים יום-יום עם מספר ממאפייני הפרעת הדחק הזו הנכללים בין חווי "החוויה העקיפה", ונותרים לבדם בהתמודדות זו.

מאז אותו "אירוע רסיסים" לפני כשנתיים, אני נמנה בין חברי העמותה וגם השנה אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי הפרויקט. טקס זה, שנערך זו השנה החמישית, מפנה את הזרקור לעבר אלו ששרדו את הקרבות – אך מלחמתם לא תמה. כמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בהרחבת השיח אודות חוויות הלחימה שלנו כלוחמים ומפקדים, תחת הכותרת "רק מי שהיה שם יבין", ובין אלו הסובבים אותנו הלוחמים – התצפיתנית הרואה את הקרב מבעד למסך, מש"קית הת"ש המלווה צוות שחווה אובדן ובני ובנות זוגנו שעמדו חסרי אונים כששיתפנו או הסתגרנו, כעסנו או התעצבנו. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של אותם כ-4,650 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי נושאי "הפציעה השקופה" שאינם מוכרים כלל. אנו מזמינים את הציבור להגיע אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את החברה הישראלית לספר את סיפורה, להתחזק כאינדיבידואלים ובאופן אינדוקטיבי כחברה.

אביעד מנדלבאום, חבר הוועד המנהל בעמותת "רסיסים".

רסיסים – מזיכרון לעצמאות ומחברה אל הפרט\ מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

פרויקט רסיסים מבקש, מתוך שאיפה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית ולהוביל שיח של שיתוף ועיבוד השפעותיה האישיות והחברתיות של הלחימה, לתת קול ל-"שקט הנוגע לקרב" בכדי לייצר מרחב ציבורי ומקום לעיבוד חוויות הלחימה.

בקרוב, כמדי שנה, נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט רסיסים (ע"ר), אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

פרויקט רסיסים מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי ישנם גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

גם השנה יהיו ביננו שייתהו על המעבר החד מיום זיכרון לחללי מערכות ישראל אל חגיגות יום העצמאות. מעבר זה, עבורי, הוא תמצית ההוויה הישראלית, החוסן לקום על אף הקושי והעצב ולחזור לשגרה, ואפילו לחגוג. יכולותינו כחברה לעמוד במעבר זה, מעיד על חוסנה של אומה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר חוסן לאומי באמצעות יכולות ההתמודדות והתגובה של חברה לטראומה, ואז לשוב ולקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד. על פי הגדרה זו יכולת העמידות (Resilience) של חברה תלויה לא בכדי בחוסנם האישי של הפרטים המרכיבים אותה. "עמידות" ו-"חוסן אישי" הם שני מונחים משדה המחקר הפסיכולוגי הכוללים משתנים כמו רגשות, תחושת ביטחון והתנהגויות אדפטיביות. מה לכל אלה וליום הזיכרון?

בין אלו שיעמדו לצדנו בטקס הזיכרון עת תושמע הצפירה ודגלי ישראל יורדו אל חצי התורן, יהיו ביננו המתמודדים עם תגובת קרב (הפרעת דחק פוסט טראומתית), או זיכרונות קשים מחוויית הלחימה שעברו. חוויית הלחימה, בראי "רסיסים", כוללת את תחושותיהם של כל אלו שחוו את השלכותיה של החוויה. החל מהחייל בקרב תחת אש אויב, התצפיתנית הצופה במתרחש, וכלה במבשר ההודעה הנוראה מכל, ובכלל זה משפחתו של החייל. כל אלו הנושאים עמם תחושות ורגשות המשפיעות על התנהלותם של הפרטים, אם בשגרה אם במשבר, כתוצאה מחוויית לחימה שחוו במישרין או בעקיפין. פרויקט "רסיסים" אינו מציע שירות פסיכולוגי ואינו מחליף את מעלותיו הטיפוליות. "רסיסים" מציע כתף ומדרבן את הפונים אליו לדבר – הסיפור שלך, הוא סיפורנו שלנו כחברה. "רסיסים" רוצה להרחיב את השיח, המכונה לעיתים "שיח לוחמים", גם לאלו שחשים בושה מתוך תחושת אשמה "למה אני חזרתי והם לא" או מתוך תחושת אכזבה על פעולה שלא ננקטה או כן ננקטה במהלך הקרב, וגם לאלו שאינם חוו את הקרב מזירת ההתרחשות בה התחוללה. באמצעות הרחבת השיח לתחושות המעגל השני והשלישי לאותה חווית לחימה "רסיסים" שואף לצמצם את רגשות "הבושה", להרחיב את הלגיטימציה גם לאלו שלא לחמו בשדה הקרב לשתף ולדבר אודות התמודדותם עם החוויה, להגביר את המודעות להשפעות חוויית הלחימה עלינו כחברה ובכך לחזק אותנו כאומה.

אביעד מנדלבאום, עוזר מחקר ב-INSS.

השנה גם אני אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי פרויקט "רסיסים". טקס זה, שנערך זו השנה הרביעית, מפנה את הזרקור לאלו ששרדו את הקרבות – אלו שמלחמתם לא תמה. כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה, וכמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בלהרחיב את השיח אודות חוויות לחימה. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של כ-4000 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי הלומי קרב שאינם מוכרים כלל. קולותיהם של אלו שחוו אירועי לחימה, או אלו המלווים את נשאי הזיכרונות והתמודדותם "עם השדים". אנו מזמינים את הציבור אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את כל החברה הישראלית לספר את סיפורה.

אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה.