השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.
- פורסם ב"זמן ישראל"
- 18 בדצמבר 2020
השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.
בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).
בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).
סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה.
בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.
זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.
ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).
למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).
ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.
לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס
אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.
בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).
דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.
פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).
"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.
זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי.
למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.
מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר.
פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.
מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.
ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד
השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.
כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).
העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.
.
על הכוונת 