תשורה ראויה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

למרות הביקורת בנושא אי השמירה על טוהר הנשק, התועלת שיפיקו הקצינים הצעירים מספרו של מאיר הר-ציון מגמדת את החלקים השנויים במחלוקת

באחרונה נתפרסם כי "פרקי יומן", ספרו האוטוביוגרפי של מאיר הר־ציון ז"ל, ניתן כתשורה לבוגרי קורס הקצינים בצה"ל. מאחורי הרצון להעניק שי לבוגר הקורס עומדת השאיפה להעניק משהו עם מטען ערכי נוסף בצדו שילווה את הקצין הצעיר בהתמודדות עם עול הפיקוד לאחר שייצא משערי בה"ד 1. בעקבות זאת נשמעו טענות כי הר־ציון וספרו אינם תואמים את ערכי צה"ל ואינם משקפים את דמות הקצין הרצויה. זאת כיוון שלא תמיד היה נאמן לטוהר הנשק בפעולות התגמול, בגין "פעולת התגמול האישית" שביצע משנרצחה אחותו ומשום שבספר מופיעה משנתו הפוליטית.

ניתן להבין את אלו החושבים כי על הקצין להוות דוגמה אישית לפקודיו, לחנכם ולהובילם תוך שמירה על ערכי מוסר בלחימה, ועל כן אין לתת בידו ספר שכזה. טענות דומות נשמעו בשנים האחרונות כאשר חולק בטקס סוף המסלול ביחידת אגוז הספר "מלחמה ללא אות", מאת תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אודות חוויותיו מן הלחימה בלבנון. שהרי אין זה ראוי להעניק את ספרו של מי שהורשע בפרשת הטרקטורון ונאלץ לפרוש מן הצבא.

בשני המקרים מדובר בתשורה ראויה. ראשית, שני הכותבים צעדו שנים רבות בשדה הקרב בראש הכוח, תוך סיכון חיים מתמיד ואחריות מלאה למשימה ולפקודיהם. שנית, "מי שלא עושה לא טועה". מה הרבותא בלתת לקציני צה"ל הצעירים ספר אודות מי שלא עמד בפני דילמות מוסריות, לא נדרש להחלטות מהירות תחת אש ולא טעה מעולם. יש לקיים דיון ער על ערכים בלחימה, וחשיבות השמירה על המוסר וטוהר הנשק בכל עת. בהינתן כי מלחמות ההווה של צה"ל, ונראה כי גם בעתיד, אינן מתנהלות בין צבאות כי אם כנגד ארגוני טרור וגרילה לא סדירים הפועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית, אשר מהווים אתגר דומה, אף כי לא זהה, למתואר בספרים שהוזכרו, הם הופכים רלוונטיים למפקדים הצעירים בצבא כיום.

שלישית, ספר זיכרונותיו של הר־ציון הוא דוגמה מצוינת לחשיבות הפיקוד הזוטר בצה"ל שכן מחברו, אשר הוסמך לקצונה ללא קורס, הנחיל בגופו לצנחנים תחילה ולצה"ל כולו ערכי לחימה ופיקוד שכיום הינם לחם חוק, ואם אינם מתקיימים הרי ניכר כי מדובר בכשל שיש לתקן. הר־ציון לחם בראש פקודיו, כאשר הוא מוביל בהתאם לפסוק "ממני תיראו וכן תעשו". נורמות הביצוע שסייע לקבע בצבא היו לצאן ברזל עבור דורות של לוחמים. המלחמה באותם ימים, כמשתקף מן הספר הייתה אחרת, אלימה יותר ומבחינה פחות בין האויב לבלתי מעורבים. כאז כן עתה התמידו לוחמי צה"ל במאמץ להבחין ולפגוע באויב לבדו. גם אם לא תמיד הצליחו, הרי שעל פי רוב תמיד ניסו. הפעולות שבהם בלט הר־ציון כמפקד, ובהן פעולת חברון ופעולת כנרת, היו פריצת דרך מבצעית בצה"ל והוכחה כי אפשר להגיע לכל מקום, בכל זמן ולבצע כל משימה.

לא מוכרחים לחבר זאת לנטייתו הלגיטימית (והמנוגדת לשלי) לתמוך בימין הפוליטי, וניכר כי לא סוגיות אלו עמדו מאחורי ההחלטה לחלק את הספר לבוגרי הקורס. יתרה מכך מובטחני כי מי שעשויים בעתיד להכווין אש טנקים מדויקת בלחימה אורבנית, או לחלופין לפקד על מחסום, יידעו לברור המוץ מן התבן בספר ולקחת ממנו צידה ראויה לדרך.

הכותב משמש כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי־INSS.

"ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

מאיר הר־ציון הוא אמנם דמות שנויה במחלוקת, אך מעטים תרמו כמוהו לעיצוב רוח הלחימה, הדוגמה האישית ונורמות והביצוע של צה"ל. פרקי יומנו על מסעותיו כנער וחוויותיו כמפקד בצנחנים, הם עדות מרתקת מכלי ראשון לאופן שבו קבע נורמות אלו בגופו.

"לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה" (עמוד 24).

"פרקי יומן" (הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968) הוא יומנו של מאיר הר־ציון (בעריכת נעמי פרנקל), שבו תיאר את מסעותיו כנער וחוויותיו כמפקד בצנחנים. מעטים, ובהם יצחק שדה, אורד וינגייט ואריאל שרון, תרמו כמוהו לעיצוב רוח הלחימה, הדוגמה האישית ונורמות והביצוע של צה"ל. פרקי יומנו הם עדות מרתקת, מכלי ראשון, לאופן שבו קבע הר־ציון נורמות אלו בגופו, כשהלך ראשון, הוביל ופיקד.

"קדימה, להסתער!"

דוגמה מובהקת לאופן שבו עשה כן היא מבצע "עלי זית", פשיטה על המוצבים הסורים בגדה המזרחית של הכנרת בדצמבר 1955, ואולי פעולת התגמול המרתקת מכולן. הר־ציון פיקד אז על סיירת הצנחנים, שעליה הוטל אחד היעדים המאתגרים ביותר – כיבוש מוצב כורסי ומוצבי המשנה שלו. משימה שחייבה ניווט בשטח הררי והתגנבות חשאית ממש עד לגדר המוצב.

רגע לפני ההתקפה, כתב, התגלה הכוח בידי הסורים. אך הוא לא ויתר. הוא הנחה על מכת אש לחיפוי ועל פריצת גדרות המוצב. כשנחתכה גדר התיל פקד: "קדימה, להסתער!" (עמוד 206). מרגע שהחלה הלחימה הר־ציון לא היסס. "מהירות. עליה בנוי הכל. אנחנו פועלים נגד כוח עדיף. הפתרון – הפתעה. מהירות!
אנחנו נצמדים לקיר הבניין. המנורה מאירה את הדמויות הרוחשות בתוכו. יוסי מטיל מטען הרועם ומכסה את הכל בעשן שחור. אנחנו ממטירים אש. הבניין משתתק" (עמוד 206), כתב.

הכוח בפיקודו כבש והרס את המוצבים. במהלך הלחימה הרגו הר־ציון ואנשיו 27 חיילים סורים ושבו 27 חיילים נוספים. על האופן שבו פיקד על הכוח עוטר בעיטור העוז.

"לא חוזרים בלי לבצע"

"מפקדים נבחנים בעיקר כשמוטלת עליהם משימה עצמאית. כשאין בקרבתם מפקד גבוה יותר היכול לסייע בידם, היכול במקרה של צורך לחלצם משדה הקרב" (עמוד 19), כתב בהקדמה לספר מפקדו בצנחנים, אלוף אריק שרון.

"ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר – הוא מנהיג את אנשיו, הוא לוחם ומסתער בראשם, הוא מחזירם בשלום לבסיסם לאחר הקרב. מפקד במצב כזה הוא הקובע אם המשימה תבוצע ואיך תבוצע, והשפעתו חזקה מכל פקודה או תדריך שניתנו מראש" (עמוד 19), הסביר.

הר־ציון, קבע שרון, "פיקד על רבים ממבצעי הצנחנים כשהוא המפקד הגבוה בשדה" (עמוד 19), וקבע בכוח אישיותו את רמת הביצוע הגבוהה ואת הצלחת הפעולה. לא בכדי הסמיך אותו הרמטכ"ל דאז, משה דיין, כקצין מבלי שעבר קורס קצינים ("בלי קורס" כפי שאומרים בסרט "מבצע סבתא"). דיין טען שלהר־ציון לא היה מה ללמוד שם. "לו נשלח לקורס זה, היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם".

אמנם, דמותו שנויה במחלוקת בשל "פעולת התגמול האישית" שביצע משנרצחה אחותו, אך המורשת שהותירו הר־ציון וחבריו, "שלא חוזרים בלי לבצע", שחותרים למגע ופועלים כאנשי מקצוע, הפכה מאז בצנחנים ללחם חוק שלאורו מחנכים לוחמים. כך למשל, זכור לי כיצד הסתיים אחד המסעות המפרכים עתיר הקילומטרים באימון המתקדם בעלייה (איך לא?) ל"אחוזת שושנה", החווה שהקים בבקעת הירדן.

מכאן, שהקריאה על דמותו מחייבת אמנם לדעת לבור את המוץ מן התבן, אך יש בהחלט מה לקחת ממנה בכל האמור בדבקות במשימה, במקצועיות הלוחם ובחשיבות מתן עצמאות למפקדים.

בשעתו כתב עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם הר־ציון שהשיחה עמו הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". כתב, וצדק.