הצורך הוא אבי ההמצאה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "קוסמי הנשק" מתאר כיצד הפכה ישראל למעצמה צבאית ולאחת המובילות בפיתוח אמצעי לחימה. אך לצד פיתוח הפיתרונות הטקטיים יש להתייחס גם למהלכים שיפתרו את האתגרים האסטרטגיים.

זוהי אמת מקובלת שהצורך הוא אבי ההמצאה. בספרם "קוסמי הנשק" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017) מתארים יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואמיר בוחבוט, הפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר "וואלהNews", כיצד הפכה מדינת ישראל, מדינה קטנה במזרח התיכון, למעצמה צבאית מן החשובות ביותר בעולם ולחלוצה בתחום פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. "על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר" (עמוד 16). בהתחשב בזה שלפני כ-60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות, וכיום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי מדובר במהפכה של ממש. הספר מתאר את האירועים, התהליכים והאנשים שעמדו במוקד המחקר והפיתוח של כמה ממערכות הנשק והטכנולוגיה החשובות שייצרה ישראל, ובהן הלוויינים, מערכות הגנה מפני טילים דוגמת כיפת ברזל, מערכת "מעיל רוח" למיגון טנקים, מטוסים ללא טיס (מל"טים) ועוד.

עוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות, (מקור: סימניה).

הספר נפתח בתיאור סיור שקיים בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ בחטיבה המרחבית שומרון. בתום הביקור החליט גנץ לערוך תרגיל פתע ל"אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ"ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים" (עמוד 11) ולכוחות שבפיקודו. במהלך נסיעתו למנחת ממנו היה עתיד להמריא במסוק להמשך יומו, הורה הרמטכ"ל לעצור את הרכב ודיווח למח"ט שהג'יפ שלו נפגע ממטען צד, הוא עצמו פצוע ואחד החיילים נחטף. החטיבה המרחבית הקפיצה כוחות לסגירת המרחב בעוד הרמטכ"ל התבונן בהם והציץ מפעם לפעם בשעונו בכדי לאמוד את יעילות התגובה. המסר של גנץ היה ברור: "ברמה כזאת של אי-ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת" (עמוד 14). הניצחון, לתפיסתו, יושג בשל מוכנות הכוחות למשימה ומשום שהם יישענו על אמצעי הלחימה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר.

הישראלים נכונים יותר לקחת סיכונים 

הרמס 450 מתוצרת אלביט בטיסה, (מקור: ויקפדיה).

כשקוראים את הספר הוא מצטייר כעוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות. לשיטתם של המחברים בישראל קיים זלזול מופגן בפורמליות, בנהלים ובביורוקרטיה. זה קיים בצבא, בעסקים ובשאר מערכות הממשל. כדי להמחיש זאת מצוטט בספר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, בהתייחסות לטיסה שביצע באף-16 במהלכה שימש כנווט. הטייס היה קצין צעיר כבן 25. "אין דרגות בתא הטיס" (עמוד 20), אמר נחושתן למחברים. בספר מצטיירים קציני צבא ואנשי עסקים ישראלים כמי שנכונים יותר לקחת סיכונים בהשוואה למקביליהם במדינות מערביות. כך למשל מובא סיפור של נפתלי בנט, כיום שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אשר "שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ובמגלן, שתי יחידות המתמחות במבצעים חשאיים עמוק מעבר לקווי האויב. בגיל 21 בנט כבר הוביל 100 חיילים במבצעים בלבנון" (עמוד 166). כיזם היי-טק צעיר הציג בנט את התוכנה שפותחה בחברת ההזנק שלו לבנק בניו-יורק. בעוד ששותפיו היו מלאי חששות היה בנט רגוע, שהרי בניגוד לתקופה בה פעל בלבנון בפגישה העסקית הזו איש לא ימות או יעלה על מטען.

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אודי שני, אמר למחברים כי יתרונה של ישראל מגיע משילוב של שלושה יסודות. "יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק" (עמוד 32). כדוגמה מביאים המחברים את סיפורו של המהנדס עמית וולף, שעשה את שירותו הצבאי כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. כתוצאה מכך הבין וולף "דרך הרגליים" את הצורך המבצעי של הכוחות לדעת מה מסתתר מאחורי הפינה או הגבעה הבאה והגה את פיתוח המל"ט "פנתר" של התעשייה האווירית המסוגל להמריא ולנחות אנכית. החיבור הזה מסייע רבות למערכת הביטחון הישראלית, כמו גם למאמצים המדיניים, במה שהמחברים מכנים "דיפלומטיית הנשק" במסגרתה סוחרת ישראל באמצעי הלחימה שפיתחה ומייצרת אגב כך בריתות אסטרטגיות וקשרי מסחר. הצד השני של המשוואה הוא העובדה שזה נובע מצורך חיוני. דוגמה לכך היא טיל הפופאי, טיל מונחה מדויק שמגיע לטווח של מעל 100 קילומטרים. "אם ישראל לא תייצא את הפופאי, רפא"ל לא תוכל להרשות לעצמה לפתח ולייצר אותו" (עמוד 230). כלל זה נכון כמעט לכל מערכת נשק מתקדמת שפיתחה ישראל.

 הטכנולוגיה היא לא העיקר  

למרות הפתרונות הטכנולוגיים פורצי הדרך מבקשים המחברים להדגיש כי בסופו של יום עיקר המענה לאתגריה הביטחוניים של ישראל נותר היתרון האנושי. להמחשה מתארים המחברים שורת אירועים מן האינתיפאדה השנייה. בפברואר 2003 נכנס תא"ל גדי איזנקוט לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להוציא את הטנקים מהאזור, משום שלתפיסתו העליונות הצבאית שהושגה באמצעותם פעלה לרעת צה"ל. "באותם ימים הגה מי שלימים נבחר להיות הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל את המשפט: "את הטרור צריך לנצח עם אם-16 ולא עם אף-16". איזנקוט האמין כי ניתן להשיג הרתעה באמצעות הנכונות להסתכן ולהילחם. טכנולוגיה יכולה להיות מרשימה מאוד, אבל בסוף, הממד האנושי ורוח הלחימה הופכים לפעולה משפיעה נגד הטרור" (עמוד 256).

כרזת הסדרה "פאודה" בנטפליקס, (מקור: IMDB).

שנה מאוחר יותר נדרש איזנקוט לאשר מבצע במרחב השומרון שנדמה שכאילו יצא מסדרת הדרמה והמתח "פאודה" (שבקרוב תשוב לעונה שנייה), שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. נוכח מידע שהתקבל אודות מקום הימצאו של מבוקש בכיר שעשוי היה להימלט בכל רגע, נדרש מפקד האוגדה להחליט אם לאשר לכוח בן ארבעה מסתערבים, חלקם מחופשים לנשים, להיכנס לשטח ולנסות לעצור את המבוקש, מבלי שיהיו ברשותם כוחות חילוץ זמינים. "תא"ל איזנקוט החליט לאשר את המבצע למרות הסיכון הרב. הכוח נכנס ללב השטח הפלסטיני, עצר את המבוקש ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחרי שנים סיפר איזנקוט שהבין כי למרות החשש לאשר את הפעולה, לא נותרו המסתערבים לבד בשטח. מעליהם ריחפו שלושה כלי טיס בו זמנית, אמצעי איסוף מתקדמים ממספר רב של כיוונים ותצפיות נוספות כולל סוכנים בשטח. מבחינתו של מפקד האוגדה, ידעו ארבעת המסתערבים לטפל במידת הצורך גם בשמונה מחבלים חמושים. העליונות הטכנולוגית-מודיעינית סייעה בהחלטתו, אך הרמה המקצועית של המסתערבים וניסיונם המבצעי הכריעו בשאלה" (עמוד 258).

למרות ההבנה הזו נראה כי בעשרות השנים האחרונות התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות, דוגמת האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, כמו גם בפיתוח החשיבה היצירתית והתחבולנית, שכן בסופו של דבר הלוחמים בקצה שפועלים בשטח האויב הם מי שמשיגים את ההכרעה. השינוי, מציינים המחברים, ניכר עם מינויו של איזנוט לרמטכ"ל, שכן הוא תרגם את ניסיונו באיו"ש ובהמשך כראש אמ"ץ ב-2006, לכדי תכנית בניין כוח רב-שנתית "שכללה השקעה ניכרת בשילוביות מבוססת רשת, סייבר, גרף אימונים ברור וקשיח ומדדי כשירות עבור הלוחמים באוויר, בים וביבשה, כדי שכוח קטן של צה"ל ינצח כוח גדול. זה עתיד הלחימה של צה"ל" (עמוד 259). עיקרון זה עומד גם מאחורי המהלכים שמקדם כעת הרמטכ"ל לשיפור תנאי השירות של לוחמי החוד המתמרנים לשטח האויב, כמו גם להתמקצעות יחידות העילית (סיירת מטכ"ל, שלדג, 669 ושייטת 13) שישרתו שירות ארוך בהרבה, בדומה לטייסים, ואף ירכשו השכלה גבוהה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הספר מרתק ומתאר תהליכי מחקר ופיתוח מרשימים במיוחד. עם זאת מוטב היה שהמחברים יקפידו על העובדות והפרטים. השר בנט למשל, לא היה בן 21 (בדיוק בתום הכשרתו כקצין) כשהוביל חיילים כה רבים בלבנון ולקהלני לא היו כ-150 טנקים בפיקודו בקרבות ב-1973, אלא הרבה פחות. חסרה גם קצת ביקורת בספר, על סוגיות כמו מכירת ידע ביטחוני ואמצעי לחימה ישראליים ללקוחות מפוקפקים בדרום אמריקה ובאפריקה, ובהם לדרום סודאן בעת מלחמת אזרחים. כאמור, הצורך הוא אבי ההמצאה וכפי שהספר מתאר צרכי הביטחון של ישראל חייבו אותה לפתח מערכות נשק מתקדמות ולפעול כל העת באופן יצירתי ותחבולני. מנגד, הצורך אף פעם לא היה מציאה גדולה. כל עוד זו המציאות מוטב שיהיו בידי ישראל פתרונות נקודתיים, אבל כדאי גם לפעול לשינוי המציאות הזו לטובה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.09.2017)

מודעות פרסומת

הצוללות והמל"ל: נראה שלישראל אין חדר מצב מתפקד\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בניגוד למה שניתן היה לראות בתכנית "חדר מלחמה" משנת 2005, פרשת הצוללות, יחד עם דוח המבקר על צוק איתן, מלמדים כי המערכות הביטחוניות בין הדרג המבצע לדרג המחליט לא מתפקדות כראוי.

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות הופקה בישראל שורת סדרות דרמה על גופים במערכת הביטחון שנחשבו במשך שנים לחשאיים מדי לטלוויזיה. הבולטת שבהם היא "פאודה", שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. לפני כולן היתה בשנת 2005 "חדר-מלחמה", שיצר יאיר לפיד בכובע הקודם שלו כאיש תקשורת וסופר. הסדרה עסקה בגוף במשרד ראש הממשלה (רוה"מ), שדרכו עוברות כל ההחלטות הביטחוניות של ישראל, הדומה מאוד למטה לביטחון לאומי (מל"ל). עלילת הסדרה התרחשה בשנת 2004, כאשר האינתיפאדה השנייה בעיצומה ואף ששמו לא הוזכר במפורש, ניכר כי חדר-המלחמה (חמ"ל) פעל תחת ראש הממשלה שרון.

בפרק הראשון בסדרה מצטרפת לחמ"ל יעל סיגלר (בגילומה של איילת זורר), לוחמת מוסד לשעבר, כאחראית החדשה על הערכות מודיעין חו"ל. את פניה מקבל מפקד היחידה, אל"מ במיל' רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), יוצא הצנחנים ששירת כסגן מפקד יחידת שלדג. שיחת ההיכרות שהוא עורך לה עם תפקידה החדש ועם הארגון נשמעת כציטוט מחוק המל"ל. לשאלת סיגלר בנושא הסמכויות והכפיפות מבהיר לה רענן כי "לא משרד הביטחון, לא הצבא, לא הקבינט, לא החברים שלך מהמוסד אנחנו עובדים רק מול רוה"מ". כשהיא מקשה ושואלת באילו תחומים הוא משיב בחדות, "בכל עניין". בפרק השני מסביר לה חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, ש"אנחנו מתעסקים בקבלת החלטות. כל הגיבורים לא יעזרו, אם לא יהיו מי שיקבל ההחלטות הנכונות".

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

בסדרה נראה כי החמ"ל מקיים תהליכי מטה ותכנון מדיניות סדורים וכי ראש הממשלה מקבל 80% מהמלצותיו. המציאות מצטיירת כשונה לגמרי. הדו"ח הצפוי של מבקר המדינה בעניין "צוק איתן" מצייר תמונה עגומה לגבי תפקוד הקבינט במבצע ובתקופה שקדמה לו בהקשר לאיום המנהרות. על-פי מה שפורסם מגרסת הדו"ח הסופית, הרי שהמבקר מתח ביקורת קשה על כך שהקבינט מודר במהלך המבצע ועל המענה הלקוי לאיום המנהרות.

לדו"ח מצטרפות פרשת הצוללות, חקירת המשנה לשעבר לראש המל"ל, תא"ל אבריאל בר יוסף, בחשד לקבלת שוחד (סיבה שבגינה בוטל מינויו לראש המועצה) והעובדה המטרידה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל. בקיצור, נראה שבמציאות אין בישראל חדר-מלחמה מתפקד.

את המל"ל הקים ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה. בספרם החדש "המל"ל" מתארים פרופסור עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ולימור בן-הר, ראש לשכתו במל"ל, את המאבק להקמתה וביסוסה במוקד תהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. בן-הר וארד מציינים כי תפקיד המל"ל מסתכם בסוף בשורה אחת: "להמליץ לממשלה על מדיניות בנושאי הביטחון הלאומי".

1280px-arad_uzi

ארד כראש המל"ל עם ראש הממלשה נתניהו, (מקור: ויקיפדיה).

המל"ל נועד לשפר את עבודת הממשלה. לדאוג שהשרים יגיעו מוכנים לדיונים ושכל המידע יונח לפניהם ומשהתקבלה החלטה המל"ל תצטרך לוודא את ביצועה. מיום הקמתה נתקלה המל"ל במכשולים והתנגדויות מצד גופים ואישים שונים במערכות הביטחוניות והפוליטיות. כך למשל, מציינים המחברים את המזכיר הצבאי דאז והרמטכ"ל דהיום, גדי איזנקוט, כמי שהיה "המזכיר הצבאי היחיד לראש ממשלה שהבין ואף המליץ על חיזוק המל"ל".

אחרים ביקשו למנוע ממנה להתרומם. השניים מכתירים את המאבק כסיפור הצלחה. יתכן, אבל דו"ח המבקר והעובדה שטרם מונה ראש מל"ל קבוע, מלמדים כי חבלי הלידה והחריקות שהתלווה אליה טרם נגמרו.

"אתה היית בצנחנים, לא?" שאל בפרק התשיעי של "חדר-מלחמה" סמ"פ במילואים (שגילם אוהד קנולר), שפלוגתו מסרבת לשרת בשטחים, את רענן. כשהלה השיב בחיוב, הקשה הסמ"פ ושאל "בשביל זה התנדבנו? בשביל לשלוט על 3.5 מיליון בני אדם? להרוס בתים? לעצור אנשים לחמש שנים בלי משפט? מה חוקי בזה?" בתשובה הסביר רענן לאנשי המילואים כי "צה"ל לא במשחק הזה. משני הכיוונים. אם אומרים לו לעמוד במחסומים, הוא עומד במחסומים. אם אומרים לו לפנות יישובים, הוא מפנה יישובים. לא מעניין אותי מה הדעה שלכם. אתה יודעים מה? גם לא מעניין אותי אם אתם צודקים או לא צודקים. צה"ל לא במשחק הזה". היה כדאי שמישהו במל"ל יחזור על השיעור הזה לדרג המדיני בהקשר לפרשת החייל היורה, אלאור אזרייה, כמו גם בנושאים נוספים.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

במונולוג שסגר את הסדרה נשא המפקד, רענן, נאום בפני פקודיו. "ראש הממשלה אמר לי לא מזמן… אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות". בהמשך הנאום הסביר כי מולדת "זו הארץ שנולדת בה. זה הכול. אם אתה אוהב אותה, זו החלטה שלך. אם אתה דואג רק לקריירה שלך, או לכסף שלך, או לאלה שבצד הפוליטי שלך, זאת לא המדינה שלך, זה סתם מקום שאתה גר בו… אני מסתכל עליכם, ודבר אחד אני יודע: אנחנו ניקח אחריות". זה נשמע טוב בסדרה, במציאות נותרה השאלה, מי לוקח אחריות?

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.11.2016)

שקט, מסתערבים! | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הסדרה "פאוד'ה" שעלתה השבוע ב"YES" מציגה הצצה לעולמה של יחידת מסתערבים מובחרת  והמרדף שמנהלים אנשיה אחר רב-מחבלים בחמאס. במבט מן הצד מדובר בהפקה מקצועית במיוחד שמביאה למסך נושא טעון. שקט, מסתערבים!

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

השבוע עלתה לשידור ב"YES" סדרת הטלויזיה "פאוד'ה" שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, המתארת מרדף שמנהלת יחידת מסתערבים מובחרת השייכת למשרד הביטחון אחר רב-מחבלים מן החמאס, שאחראי לסדרת פיגועים קשים. המרדף אחר המבוקש בשטחי הגדה מאפשר להציג את מורכבותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני לצד המלחמה היומיומית בטרור, מנקודת מבטם של אלו שנוטלים בו חלק, בין שמרצון ובין שכעוברי אורח.

הסדרה, כמו כל הפקה קולנועית שמספרת את הסיפור הישראלי כאן ועכשיו, מושכת את הצופה ומרתקת אותו אל המסך כמעט מיד, שכן היא עוסקת בנושא עדכני שנטוע עמוק בלב סדר היום של החברה הישראלית. זאת כנראה הסיבה שהסרטים כמו "אחד משלנו" אודות האינתיפאדה הראשונה, "בית לחם" הבועט ואפילו הקומדיה המשובחת "מבצע סבתא",  שגיבורה הוא "קרמבו", מפקד יחידת מסתערבים, תפסו חזק כל-כך. בפרק הראשון בסדרה מתבקש דורון (אותו מגלם ליאור רז), מפקד צוות לשעבר ביחידת המסתערבים, לשוב מפרישה למשימה אחת אחרונה – להתנקש בחיי רב-מחבלים בחמאס אותו חשב שהצליח להרוג בעבר. המבצע משתבש ומביא לשרשרת אירועים מורכבת הנפרשת על-פני עונה שלמה.

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע "אביב נעורים" (צילום: לע"מ).

היחידות המיוחדות של הצה"ל וזרועות הביטחון עוטות כבר שנים ארוכות תחפושות שונות בכדי להיטמע בשטח ולהסוות עצמם כחלק מהסביבה. המסתערבים מתחזים לבני המקום בכדי שלא להתגלות ולהגיע למגע קרוב עם האויב. היסודות התחילו עוד במחלקה הערבית של הפלמ"ח, לפני קום המדינה. גם לאחר מכן פעלו יחידות מיוחדות בתחפושת, בערים המרכזיות, בשטחים ואף מחוץ לגבולות המדינה. כך לדוגמה פעלה סיירת רימון, בפיקוד מאיר דגן, ברצועת עזה. דוגמה בולטת אף יותר היא מבצע "אביב נעורים", במהלכו פעלו בביירות שבלבנון כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, והצנחנים, בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, כשהם בלבוש אזרחי. חלק מן הלוחמים בכוח שבפיקוד ברק, שהרג את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", אף היו מחופשים לנשים.

התפיסה הזו היתה קיימת גם בצבא הבריטי. במהלך המאבק במחתרת האירית הקפידו לוחמי יחידת העילית, השירות האווירי המיוחד (SAS), לגדל שיער ארוך ולסגל לעצמם חזות לא-צבאית עבור מבצעי היטמעות באוכלוסיה האזרחית בבלפסט, לונדונדרי ואף בגיברלטר, שם הרגו לוחמי היחידה המחופשים לאזרחים שלושה פעילי IRA, בטרם הצליחו להוציא לפועל פיגוע תופת.

unnamed (60)

המסתערבים בפעולה, כפי שצולמו בכתבתו של מוטי קירשנבאום, "מבט" 1991.

בשנת 1986 יזם אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז דאז, את הקמת יחידת המסתערבים המובחרת דובדבן. מתוך מחשבה שהמצב הגיאופוליטי הנפיץ בשטחים באותה עת יחייב שלצה"ל תהיה יכולת לפעול בתוך השטח, הן במטרה להשיג מודיעין ובעיקר על-מנת לסכל טרור ולפגוע בו באופן כירורגי, מדויק וחד. "אני רוצה יחידה, שאנשיה ייראו כמו ערבים, ידברו כמו ערבים וירכבו על אופניים בקסבה של שכם, כאילו הם ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. אנשים שיוכלו לפעול בכיסוי חלקי כדי להגיע למגע מבצעי בלי צורך בכוחות גדולים ובחשיפה מוקדמת." תיאר ברק את הרציונאל שמאחורי הקמת היחידה.

המשימה הוטלה על רס"ן אורי בר-לב, יוצא סיירת שקד, שמונה לתפקיד למרות היותו קטוע רגל בעקבות פיצוץ מטען ברמת הגולן. בר-לב הקים את היחידה הקטנה, שבאותם ימים פעלה באופן מסוערב בלבד, והפך אותה לסיפור הצלחה. לצד הכשרה כמסתערבים הלוחמים אומנו בלוחמה בטרור, קרב מגע, וירי מהיר ומדויק – בדגש על ירי סלקטיווי. באחת הפעולות הוביל בר-לב כוח מן היחידה למבצע בשכם שבמהלכו הרג הכוח חמישה מחבלים. לפעולה אחרת הצטרף גם אהוד ברק, אז כבר סגן הרמטכ"ל, מחופש כשאר הלוחמים. בפעולה נתפסו שישה מבוקשים ואמצעי לחימה.

הסכמי אוסלו אמנם סיימו את האינתיפאדה הראשונה אבל מערכת הביטחון האמינה שחשוב שתהיה לה יכולת, שגם הופעלה בשנות ה-90 לא פעם, לפגוע כירורגית במי שלא קיבל עליו את הדרך שהוביל אש"ף באותה עת. היחידה גדלה ופיתחה יכולות רבות. אגב, מאז הקמת דובדבן נעשתה הפעילות המסוערבת לחלק מארסנל היכולות של יחידות מובחרות נוספות. באינתיפאדה השנייה היתה דובדבן אחת מיחידות קצה ספורות (ובהן הימ"מ והימ"ס) שנשאו על כתפיהן את עיקר המבצעים המיוחדים כנגד הטרור הפלסטיני.

סמל יחידת דובדבן.

סמל יחידת דובדבן. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד פסוק ו').

עיבוד פן זה בלוחמה בטרור הפלסטיני לסדרת טלוויזיה, עובר היטב למסך הביתי ומסיבה טובה – את "פאוד'ה" עשו, בניגוד למשל, ל"בופור", אנשים שמכירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני "דרך הרגליים". היוצרים הם אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של אתר "וואלה!" (וקודם לכן ב"הארץ"), שבין היתר סיקר את האינתיפאדה השנייה (ואף כתב עליה ספר ביחד עם עמוס הראל), וליאור רז ששירת כלוחם ביחידה מובחרת שפעלה בשטחים כנגד הטרור הפלסטיני. שחקנים נוספים בסדרה, צחי הלוי ויעקב זדה דניאל, שירתו ביחידת דובדבן.

לסדרה ייעצו גם רכז השב"כ לשעבר גונן בן-יצחק, אבירם אלעד, ששירת בשעתו כמפקד פלוגה בדובדבן, ועמוס הראל הפרשן הצבאי של "הארץ". אם בזכות הייעוץ והנחיות המדריכים ואם בגלל שהשחקנים עוד זוכרים משהו מהשירות הצבאי ניכר כי הסדרה מוקפדת. הדבר ניכר בצילומים, בשפת הגוף, באופן שבו השחקנים משתמשים בנשק ולחלופין בקרב מגע. בהקרנת הבכורה אמר אהוד ברק כי יש בה לא מעט אותות אמת והיא מהווה "הצדעה ללוחמים האמיתיים של היחידות המיוחדות." השבחים שהשמיע הם כנראה גם הסיבה לביקורת החריפה מצד מי שבקיאים בתחום על היעדר צנזורה והקפדה על ביטחון מידע. טענתם היא שהסדרה חושפת יכולות שראוי היה להותיר תחת סודיות. בין כך ובין כך התוצאה היא סדרה מותחת ששווה לראות!