ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

בין האש לתמרון, או שילוב של השניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו אויביה של ישראל, גם צה"ל החל להצטייד ברקטות מדויקות במטרה לחזק את יכולות הפעלת האש שלו. אבל לכל דבר יש מחיר אלטרנטיבי. כשקונים רקטות לא קונים טנק ופוגעים בכשירות התמרון הקרקעי, שלפי האלופים גולן וכוכבי, הוא הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה.

באחרונה יצא לאור גיליון 17-16 של כתב העת "בין הקטבים", מבית מרכז דדו לחשיבה צבאית של צה"ל, שמוקדש לנושא כוחות היבשה, הפעולה ביבשה ואתגריה. בפתח הגיליון מצטט אל"מ ערן אורטל, ראש צוות החשיבה של המרכז, את אהוד ברק, שכסגן רמטכ"ל תהה "האם יתכן שהנהגה צבאית טובה או מעולה, בחושיה המלאים כשהיא לא תחת לחצים של אש, תבצע טעויות שיפוט עיקריות ותחמיץ הזדמנות בכניסה לשינויים מתחייבים". לתפיסתו, בהחלט כן וההיסטוריה של פיתוח מערכות נשק ואמצעי לחימה הוכיחה זאת לא אחת.

חיילי הצבא הגרמני חוצים את נהר המז בפלישה לצרפת, 1940, (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה בוטה למקרה כזה, שמובאת במאמר, היא התמוטטות הגנרל הצרפתי אלפונס ז'ורז', שב-1940 פיקד על כוחות צרפת, בלגיה ובריטניה, נוכח הבשורות על המתקפה הצבא הגרמני. "המערכה על צרפת" כתב אורטל, "הייתה אחד מאותם רגעים בהיסטוריה הצבאית שבהם כוח עדיף בכמות ובציוד (צרפת ובריטניה) הובס על ידי כוח שניחן בדבר מה נוסף – תפיסה מהפכנית". לטענת אורטל המיקוד ביבשה טבעי לצה"ל, שכן עיקר כוחו ומורשתו מצויים שם. אך המעבר ממערכות שבהן לוחמים על שטח למערכות שהמרכיב העיקרי בהן הוא הפעלת אש מנגד, הפך את התמרון היבשתי, שיהיה בעבר במרכז התפיסה הישראלית למלחמה, לעניין שנוי במחלוקת. 

מה שאסד האב הבין

בעוד שישראל, החל מ"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, שמה דגש משמעותי על כוח אווירי ושימור יתרונה היחסי בתחום זה במרחב, בחרו אויביה בפתרון זול ו"טיפש" אמנם, אך כזה שמצמצם את הפער. הראשון להבין זאת היה הנשיא הסורי חאפז אסד. כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, במהלכה השמיד חיל האוויר הישראלי כשליש מחיל האוויר הסורי פגע קשות במערך הנ"מ שלו, צמצם וקיצץ הנשיא הסורי את חיל האוויר, עליו פיקד בעצמו שנים קודם, והקים מערך רקטי רחב היקף שמציב איום של ממש על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה הצליח אסד האב, ולאחריו בנו בשאר, לייצר מול ישראל מאזן הרתעה, שכן היה ברור שסוריה תתקוף ברקטות מדויקות ובעלות ראשי נפץ כבד את תל-אביב וגוש דן ואילו ישראל תשלח את מטוסיה לעבר הבירה הסורית. הלחימה ברמת הגולן, גם אם תתקיים תהיה, בניגוד ל-73', בעלת חשיבות משנית עד בטלה לגמרי בהקשר לתוצאות המלחמה. את ההוכחה שצדק, קיבל אסד האב בעת מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ. ישראל עמדה אז, פחות או יותר, חסרת אונים מול אמצעי שפגע במרכזי האוכלוסייה שלה. חזבאללה וחמאס אימצו גם הם, כל אחד לפי יכולתו, את השיטה וגם מחזיקים במערך רקטות המכוון היישר למרכזי אוכלוסייה ישראלים. אחרונים, אך חשובים, הם האיראנים, שפועלים להקים מערך דומה, שיאיים על ישראל מסוריה.

בהרצאה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בינואר 2014 אמר ראש אמ"ן דאז וכיום המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, כי בצה"ל מגדירים את התקופה כ"עידן האש" על שום כמות הרקטות שמאיימות על ישראל. אבל זו לא רק הכמות, הדגיש האלוף, "אלא העובדה שיש הרבה יותר טילים ורקטות מהעומק לעומק, הם הרבה יותר מבוזרים, הם הרבה יותר מדויקים, הם הרבה יותר קטלניים. אנחנו מדברים על היקפים של 170 אלף, 170 אלף רקטות וטילים שמאיימות על מדינת ישראל". כוכבי ציין אז אמנם שהמספר היה גבוה יותר אולם כתוצאה מהלחימה בסוריה, "וגם, בין היתר, כתוצאה מהפעילות בעמוד ענן, המספר ירד. אבל הוא עוד יעלה". למעשה, אמר, לראשונה מזה עשורים רבים "לאויב יש יכולת להנחית כמויות של חימוש לא מבוטלות על ערי ישראל". 

מערכת רומח שנרכשה מתעש בעבר (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה

משגר רקטות מסוג "רומח" שנקלט כבר בחיל התותחנים, (צילום: דו"צ).

חלק מהשינוי הזה ניתן לראות בהחלטת צה"ל, שנחשפה השבועלהצטייד במגוון רקטות לטווחים שונים בכמות ניכרת. מדובר ברקטות בעלות דיוק רב וטווח משתנה שנע בין 30 ל-150 קילומטרים, ובהן רקטת הרומח שכבר נקלטה בחיל התותחנים. החיל שהופך בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מדויק ומתקדם טכנולוגית (ומשנה את מיקודו, במידה מסוימת, מפגזים לרקטות, שלהן דיוק רב וטווח משתנה). מפרסומים בתקשורת עולה שההחלטה על הרכש נוגעת לכוונת שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להקים בצה"ל מעין "חיל טילים". תשובה ישראלית לארסנל הרקטי שהעמידו מול ישראל תחילה סוריה, ולאחריה כאמור, חזבאללה וחמאס, שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, שהינו חסכוני ביחס למענה האווירי, ומבטל את הצורך לסכן טייסים במשימה בשטח אויב. בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר האחרון, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נראה שהשר רוצה שבמקרה כזה לא יישאר צה"ל ללא חלופה של ממש.

מה העלות האלטרנטיבית?

תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, צה"ל השקיע משאבים רבים בכדי לשפר את כשירות צבא היבשה ומערך המילואים שלו. רק באחרונה הושלם ניסוי שקיימה זרוע היבשה במסגרתו נבחן צוות הקרב החטיבתי גדעון, עליו פיקד מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן. תחת מפקדת החטיבה אוגדו שני גדודי שריון, גדוד 13 של גולני וגדוד הנדסה. המטרה, לדברי גופמן, היתה להביא את הכוח המשולב "לידי ביטוי בנקודה מתואמת ומסונכרנת אחת, בה תתקיים התנגשות בין כוחותינו לאויב". אולם להשקעה כה ניכרת ביכולות אש מנגד (ישראל ממילא משקיעה תקציבי עתק בחיל האוויר ובהידוק החבור שבין מודיעין עדכני לחימוש מדויק) יש עלות אלטרנטיבית. כל השקעה בתחום מסוים מגיעה על חשבון אי-השקעה בתחום אחר. כשקונים מטוס, מוותרים לעתים על רכישת טנק, וכשקונים גם מטוסים וגם משגרי רקטות, וגם, כפי שהכריז ראש הממשלה נתניהו, מתכננים להקצות מיליארדים לרכש מערכות מיגון מטילים, עשויים לוותר על רמת הכשירות של צבא היבשה המתמרן. 

כך עשוי צה"ל למצוא את עצמו במערכה עתידית במצב שהוא נסמך, רובו ככולו, על יכולותיו באש, מהאוויר, הים והיבשה. כשגם כך נראה שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, אינם מאמינים בפוטנציאל שטמון במהלך קרקעי, בין היתר משום שבין שיצליח ויבין שייכשל יהיו בו כמעט בוודאות נפגעים, נראית המערכה הבאה ככזו שבה ייכתשו מערכי האש של צה"ל ושל האויב אלה את אלה. מערכות שכאלה, כפי שהוכיחו הבליץ הגרמני על לונדון ואלפי גיחות ההפצצה שביצעו בתגובה בעלות הברית מעל ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא קיצרו את המלחמה ולא השיגו הישגים של ממש. הבריטים לא נכנעו, ורק הפכו נחושים יותר, וכך גם הגרמנים. 

בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה שהתקיים היום (שני), ציין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שלדעתו ישנו פער תפיסתי עמוק בנוגע להפעלת הכוח הצבאי בעימותים האחרונים, שהביא לאותה תחושת "חמיצות" שחש הציבור ביחס לאופן שבו הסתיימו, ללא ניצחון ישראלי ברור. הביטוי המובהק להפעלה זו, לגישתו, הוא "תפיסה שבמרכזה עומדת הפעלת כוח מבוססת מודיעין ואש. מודיעין מדויק ואש מדויקת. ואני רוצה לומר בהקשר הזה, שכל מי שאי-פעם עסק בתחום הזה של לחימה יכול להבין שהסברה הזאת שניתן לנצח מלחמות אך רק בעזרת מודיעין מדויק ואש מדויקת היא הנחה בעייתית. היא למעשה, הייתי אומר, מדרדרת את אומנות המלחמה לרמה של טכנאות. ומכיוון שהטכנאות אף פעם לא ניצחה מלחמות, סביר להניח שהיא גם אף פעם לא תנצח מלחמות". 

שר הביטחון משה בוגי יעלון בגבול הצפון עם סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן, מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי ומ

מימין: האלוף כוכבי, שר הביטחון דאז יעלון, והאלוף גולן, (צילום: דו"צ).

גולן, גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ציין שיש לבנות את כוחו של צה"ל כך שכאשר ישראל תבחר "נדע להכות באויבנו מכה קשה ונחרצת. וכשאני אומר להכות באויבינו, זה להכות בכושר הלחימה שלהם". לתפיסתו, ההנחה שניתן על-ידי פגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית להביא את האויב לכדי ייאוש, הינה חסרת בסיס. "אם רוצים מלחמות קצרות יחסית, ואם רוצים להביא את האויב להיכנע, או לבקש הפסקת לחימה, צריך בראש ובראשונה להכות את כוחו הצבאי. את כושר הלחימה שלו". מדובר למעשה בפגיעה בפעיליו, בין שיהיו אלה חיילים או פעילי חמאס וחזבאללה. הדרך היחידה לעשות זאת, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות הגישה הבן-גוריונית הוותיקה של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר

מהלך קרקעי מתמרן הוא מהלך יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. באותה הרצאה ב-2014 ציין האלוף כוכבי, שכמו גולן עשה את שירותו בחטיבת הצנחנים, ולחם בלבנון ובאיו"ש, כי לכוחות היבשה "התמרון לא הולך להיות יותר פשוט". לדבריו, כמעט בכל כפר וכפר בלבנון, והכוחות יפעלו בעיקר במרחבים אורבניים, ישנם "עשרות רקטות, משגרים, מטענים, והכל אמל"ח מודרני, לא אלתורים. לכן זה כבר ארגון סמי-צבאי, ולא ארגון טרור במובן הקלאסי של המושג. והתמרון במרחב הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מאתגר". ולמרות זאת, אמר כוכבי שלישראל יש "אינטרס בסיסי לקצר את משך המלחמה". את זה לא השיגה מעולם הפעלת אש, משמעותית ככל שתהיה. האש יכולה לתמוך את התמרון, אבל בסופו של דבר, ואת זה כבר גילו ממשלות ישראל בכל העימותים שמ"חומת מגן" ועד ל"צוק איתן", את הפגיעה בכוח הצבאי של האויב משיגים על הקרקע באמצעות כוחות היבשה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.09.2018)