צה"ל משקיע בכוחות היבשה, אבל מוטב לחכות עם מחיאות הכפיים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מקים אוגדה חדשה, אוגדה 99, שעשויה לתת לו יתרון במלחמה הבאה, אם יוכל להרשות אותה לעצמו. אם לא, אולי מוטב להשקיע בכשירות היחידות הקיימות.

בשנת 2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, להסב את אוגדת הבשן לאוגדה המרחבית האחראית על מרחב רמת הגולן ולהפוך את עוצבת געש, עוצבת הפלדה ועוצבת האש לאוגדות רב־זירתיות שעליהן יוטל מאמץ התמרון העיקרי בכל זירות הלחימה.

כך נוצר מיקוד יחסי לפיו האוגדות המרחביות יתמחו בהגנה והביטחון השוטף, ואילו אוגדות ההכרעה הרב־זירתיות ימקדו את מאמצי בניין הכוח שלהם לתמרון יבשתי.

אמנם לצה"ל ישנן יכולות אש מרשימות מאוד, שיודעות לפעול בשילוב מודיעין עדכני ולהשמיד מטרות בהיקף רחב ובאופן מדויק, אך נוכח מתארי העימות האפשריים בחזית הצפונית וברצועת עזה, והאיום החמור על העורף שמציבים אויביה של ישראל באמצעות ארסנל רקטות גדול, צה"ל יהיה חייב לתמרן.

ומכאן שמה שנדרש אינו רק עוד אש, מהלך שבו צה"ל משקיע משאבים רבים, כי אם חיזוק של כוחות היבשה. יתכן שהקמתה של אוגדה רב־זירתית נוספת, אוגדה 99 שתוקם רשמית בחודש הבא, תהיה חיזוק שכזה. שלא כמו אחיותיה, שבבניין הכוח כפופות לפיקודים השונים, תוכפף האוגדה למערך התמרון החדש של זרוע היבשה. הקמת האוגדה היא חלק מהתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", והיא תתבסס על אוגדה בפיקוד מרכז שתפורק.

"עליונות יבשתית היא כתב חידה"

בראש מערך התמרון עומד אלוף יעקב בנג'ו, קצין שריון המפקד גם על הגיס הצפוני. "עליונות יבשתית מוחצת היא כתב חידה, לא הכל פתור בכתב חידה זה. ישנם חלקים ברורים יותר וברורים פחות", אמר בנג'ו בנאום שנשא עם כניסתו לתפקיד. ואכן, היכולת להפעיל תמרון מהיר, גמיש, קטלני ובעיקר אפקטיבי ופרודוקטיבי, בשדה הקרב המודרני היא אתגר של ממש.

השאלה כיצד להפעיל את כוחות היבשה כך שישיגו הכרעה או לחלופין יאפשרו את סיום העימות בתנאים נוחים לישראל, היא שאלה שמעסיקה את הצבא רבות. בעימותים שלחם צה"ל בשני העשורים האחרונים (זולת "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה") קשה לומר שהצליח בכך.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, כך נראה, רואה חשיבות רבה בצורך להפעיל את הכוח היבשתי באופן משולב, רב־זרועי, מהיר ויעיל, בכדי לשלול ולהשמיד יכולות אויב.

בשיחה שקיים עם מפקדי גדוד ההנדסה 601 באימון באפריל האחרון, אמר כוכבי שבמלחמה הבאה ההישג של התמרון יהיה "איזה מן קומבינציה של המקום הפיסי שאליו הגעתי, עם האויב שהשמדתי, עם התשתיות שהשמדתי, עם האמל"ח שהשמדתי, ואתם יודעים מה, אפילו עם האפקט שכל זה יוצר. כי מה לעשות, האויב מזהה שבא מולו גל נחוש, עם עוצמה, עם רוח לחימה, עם יכולות".

בדומה לאחותה, "עוצבת האש", תכלול אוגדה 99 כוחות סדיר ומילואים כאחד. חטיבות המילואים שיעברו לאוגדה יהיו עוצבת ראם, חטיבת השריון במילואים "ראם" עליה מפקד אל"מ ניסים חזן, חטיבת החי"ר במילואים "יפתח", חטיבה שמאיישים בוגרי יחידת אגוז ועליה מפקד אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית, וכן "שועלי מרום", חטיבת צנחנים במילואים עליה מפקד אל"מ אליאב אלבז, בעברו מפקד גדוד 890. 

הכוח הסדיר של האוגדה, שיהווה את השלד המרכזי שלה יהיה חטיבת כפיר, עליה מפקד אל"מ ערן אוליאל. בשנים האחרונות קיימה החטיבה שורה של תהליכי בניין כוח (ובהם הקמת גדוד הסיור חרוב) שהפכו אותה מחטיבה שמתמחה בביטחון שוטף לחטיבה מתמרנת של ממש. בנוסף תוכפף לאוגדה יחידת "רפאים", היחידה הרב־ממדית החדשה שעליה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן, שמתמחה באיתור, חשיפה והשמדת אויב בקצב גבוה. 

על האוגדה יפקד אל"מ אבי רוזנפלדמפקד חטיבת ביסלמ"ח. רוזנפלד, החל את שירותו בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, בה שירת מחייל ועד למפקד פלגה, ולאחר מכן עבר ליחידת העילית שלדג. כקצין ביחידה לחם במלחמת לבנון השנייה ומאז הספיק לפקד על גדוד הסיור של הנח"ל, על יחידת שלדג במבצע "צוק איתן", על חטיבת חי"ר במילואים ועל החטיבה הצפונית ברצועת עזה.

סימני שאלה מתבקשים

על הנייר מדובר במהלך מתבקש, הכרחי אפילו. אבל ישנם בכל זאת כמה סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע לתקציב. צבאות זקוקים לתר"ש כמצפן שלאורו בונים את הכוח, ולכן מתעקש הרמטכ"ל להיאבק ולממש את התכנית גם נוכח המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והעובדה שטרם גובש ואושר חוק תקציב בממשלה.

אבל בהיעדר תקציב ביטחון, שנגזר מחוק התקציב, ובהינתן שהממשלה טרם אישרה את התר"ש (מהתנהלות הממשלה עד כה לא מן הנמנע שהתר"ש לא תאושר ואפילו לא תעלה לדיון בממשלה עד שכוכבי יסיים את כהונתו), לא ברור מהיכן יגיעו המשאבים לבניין הכוח של האוגדה.

סוגיה נוספת היא הבחירה בחטיבת כפיר ככוח הסדיר העיקרי של האוגדה. הפיכתה לחטיבה סדירה נוספת שאותה יוכל צה"ל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, תשלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות הביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלה, לצד משמר הגבול ודובדבן.

במזכר "עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה"ל" (הוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2017) הזהירו ד"ר עדו הכט וד"ר איתן שמיר כי הקמה של "מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך בעיקר בכל הקשור בהכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים" (עמוד 60).

לתפיסתם, "זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים" (עמוד 61). מרכיבים חיוניים אלו, ציינו, יהיו בעיקר מיגון דוגמת "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים.

על היקף הכוח הדרוש לצה"ל ועל תמהיל הכוח המשוריין\ ממוכן שהוא צריך לכלול בכדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית אפשר להתווכח, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד.

ב־2012 ראיין הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, את מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (מיל.) פרופסור ישי בר, שבו מתח בר ביקורת קשה על היחס של צה"ל לנושא כשירות ואימונים. בר התגייס לצנחנים ב־1974 והשתחרר לאחר שפיקד על פלוגה. את עיקר שירותו, עד דרגת תא"ל עשה במילואים. 

בר היה האיש שהזהיר, יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, את הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (של אותה חטיבה שעתה מוכפפת לאוגדה 99), עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למחרת פרצה המלחמה וכולם ידעו שבר צדק.

ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר בראיון, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לפרויקטים ארוכי טווח. ושכצה"ל נאלץ לקצץ, כפי שעשוי לקרות לאור תקציב הביטחון המסתמן, הוא מקצץ באימונים ובימי מילואים, וכשירות היחידות נפגעת.

לתפיסתו, האימונים הם השקעה. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת". הדברים הללו רלוונטיים גם עכשיו.

אוגדה 99 עשויה לחזק את כוחות היבשה, אך רק בתנאי שמדובר במהלך שלם וסדור, שלא ייעשה בשיטת ה"טלאי על טלאי" ובצה"ל יקצו לו משאבים מתאימים. בכל מקרה, כפי שקבעו הכט ושמיר, מדובר במהלך של שנים.

אולם, אם יש סיכוי שהמהלך ייתקע באמצע, בשל מחסור במשאבים וקיצוץ תקציבי, אולי מוטב, בטרם מקימים יחידות חדשות, לוודא שאלה שהוקמו בשנים האחרונות כבר מוכנות, ואלה שישנן כשירות למשימותיהן.

השילוביות הבין־חילית עוד רחוקה

כחלק מהדגש ששם הפיקוד הבכיר של הצבא לשפר את השילוביות בין החילות השונים בזרוע היבשה מונה קציו שריון, סא"ל מאיר בידרמן, לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בנוסף עתיד לכהן קצין הנדסה כסגן מפקד חטיבת שריון. זהו רעיון מבורך שעשוי לתת לקצינים אלו ניסיון והבנה טובים יותר אודות האופן שבו פועלים כוחות אלו.

לשילוביות הזו יש מגבלות. ראשית, המגבלה הפיסית. המאמץ הפיסי בחי"ר הוא כזה, שכלל לא בטוח שמפקד פלוגה שגדל בשריון יוכל לעמוד בו. מנגד, מדוע לא ישרתו קציני חי"ר בתפקידי פיקוד זוטרים בשריון, כבעבר? מוסה פלד ועמנואל סקל הם דוגמאות מובהקות של קציני גולני שהוסבו בהצלחה לשריון. שנית, הנטייה בצה"ל לדלג על תחנות קריטיות של הכשרה במסלול השירות של קצין, ובכלל זה קורסים ותפקידים חיוניים, עשויה להפוך את המהלך לריק מתוכן. 

אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, כתב בבלוג שלו לאחרונה כי "בהכשרתם צריכים המ"פים מכל החילות לדעת לפקד בקרב על צוות הקרב הפלוגתי. האם הם יודעים לעשות זאת כיום, זו נקודת המפתח שצריכה לכיוון את ההכשרה והאימונים. והאם הם מצוידים לכך ובנויים מבחינת כוח האדם והאמצעים לכך"? יש בצה"ל מכשולים רבים, ארגוניים, מבניים, לכך שמה שמציע זלמנוביץ יצליח, אך חובה לשאוף לשם. 

צבא שבו מתמנים מפקדים יוצאי הכוחות המיוחדים, שלא עשו מסלול משולב בצבא הגדול בתפקידים דוגמת מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד, למפקדי חטיבות חי"ר רחוק מאוד מהיום לטעון "שבקרוב יוכל תותחן לפקד גם על גדוד צנחנים", כפי שנכתב ב"אתר צה"ל".

יש פה אולי שילוביות, אבל אין פה למידה, והקצינים, מפקדים מצוינים ונועזים, נדרשים לעבוד קשה מאוד בכדי לגשר על פערים שהיה ניתן, במסלולי הכשרה ושירות משולבים ושלמים יותר, למנוע. המסקנה המתחייבת, להתחיל את השילוביות מדרג המ"פ.

בין שיהיה זה מסלול משולב כפי שעשה רוזנפלד בין הנח"ל לשלדג ובחזרה, או מסלול דומה לזה שעשה אהוד ברק שדילג בין סיירת מטכ"ל לפיקוד על פלוגה, גדוד וחטיבת שריון, צריך לייצר מסלולים כאלה מוקדם בשירות בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם במלואו. אחרת, זה נשאר בתור כותרת יפה ולא הרבה מעבר.

הערכת אמ"ן מזהה אפשרות להסדרה עם חמאס, בדרום בינתיים אין רגיעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הערכת אמ"ן שפורסמה החודש מזהירה שאיראן עלולה להצטייד בנשק גרעיני בתוך כשנתיים, אם כי טרם החליטה לעשות כן, וקובעת שנוצרו תנאים להשגת הסדרה עם החמאס בעזה. לאור טרור הבלונים, הרקטות וחדירות המחבלים, נשאלת השאלה אם מישהו עדכן את החמאס.

חלקים מההערכה השנתית של אגף המודיעין שהוגשה לדרג המדיני פורסמו לאחרונה. המסמך עודכן לאחר שלפני כשלושה שבועות, בהוראת הנשיא טראמפ, תקפו כלי טיס אמריקניים את השיירה שבה נסע מפקד כוחות קודס האיראניים, גנרל קאסם סולימאני, בבגדד והרגו אותו ומספר פעילי טרור נוספים. החיסול מוגדר במסמך כ"מכה מעצבת" שתשפיע על המציאות האזורית באופן משמעותי, וניכר ששיפרה את הדימוי שמרתיע של ארצות הברית בעיני איראן.

הסעיף הבולט ביותר במסמך הוא שעד סוף שנת 2020 יהיה בידי איראן די אורניום מועשר בכדי לייצר לפחות פצצה גרעינית אחת. 

ייצור ראש נפץ גרעיני ייארך כשנה נוספת ולכן, בהנחה ואיראן תחליט לעבור משלב מדינת סף גרעינית למדינה שברשותה נשק גרעיני, יהיה ברשותה נשק גרעיני בעוד כשנתיים. עם זאת, ההערכה ציינה שהמנהיג האיראני, עלי ח'אמנאי, טרם החליט לנוע בווקטור הזה. 

ישנו דיון ער בישראל האם פירושו של דבר שלמעשה תהפוך איראן בתוך זמן קצר יחסית למדינה שברשותה נשק גרעיני. ב"הארץ" פרסם שמואל מאיר, מפעיל הבלוג "שיח אסטרטגי", שכותב כי כפי שהוא מבין את הפרסומים מהערכת אמ"ן היא "אינה מזהה האצה איראנית לפיתוח נשק גרעיני".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שציין מאיר עצמו, חושב אחרת. קשה לבוא אליו בטענות שהוא מוכן לקחת את הסיכון, אבל ראוי לשאול מה צריכות להיות המשמעויות לבניין הכוח של ישראל בכלל ושל צה"ל בפרט. תפיסת הביטחון שהציג ראש הממשלה נתניהו בקווים כלליים לפני יותר משנה, מצטיירת ככזו שנועדה לענות על האיום.

זהו איום מרוחק, במעגל השלישי כפי שהדבר מכונה בצבא, שמציבה מעצמה אזורית בעלת צבא מיומן ומתקנים מוגנים ומבוצרים, שישראל תתקשה לייצר לו פתרון שלם ומלא בכוחה היא.

ניתן להעריך, לאור הצהרות בכירים לשעבר במערכת הביטחון וראש הממשלה עצמו, שיש ברשות ישראל מענה, גם אם לא מושלם, שעיקרו מבוסס על חיל האוויראבל המשך השקעה בכיוון הזה יצטרך לבוא על חשבון משהו, ולא מן הנמנע, ובהמשך ישיר לתפיסה שפרסם ראש הממשלה שעשתה זאת אף היא, שהדבר ייעשה על חשבון שיפור ושימור כשירות זרוע היבשה.

הבעיה היא שבעוד האיום האיראני עלול להחריף, לישראל ישנם איומים במעגל הראשון בגבולותיה מלבנון ומעזה, שעשויים להיות דחופים בהרבה, וכך גם ביהודה ושומרון. חשיפות "Ynet"בנוגע לכשירות הירודה של אוגדת המילואים 319, גם אם הובלטו מעט יתר על המידה, מצביעות על כך שמוטב להימנע מפגיעה נוספת בכשירות היבשה, שכן צה"ל עשוי להידרש לכוחות קרקעיים מיומנים בהיקף ניכר כמענה לאיומים הקרובים, הרבה לפני שיידרש לפעול באיראן. 

הסדרה?

אמ"ן זיהה בהערכה הזדמנות להשיג השנה הסדרה עם החמאס שעיקרה הפסקת אש בתמורה להקלות כלכליות משמעותיות. הד לכך נשמע גם בדברים שאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי בהרצאתו במרכז הבינתחומי בהרצליה בחודש שעבר. הרמטכ"ל הציג את הג'יהאד האסלאמי, בדגש על אחד מבכירי פעיליו, אבו אל-עטא, כמי שהיוו מכשול להשגת הסדרה והסלימו את המצב.

מבצע "חגורה שחורה" בחודש נובמבר, ימי קרב שניהל צה"ל כנגד הארגון, בהם נמנע החמאס מלקחת חלק בלחימה, נראה כמהלך שהסיר את המכשול.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, המשיך את הקו ואמר בוועידת "האנשים של המדינה" של "ידיעות אחרונות" החודש, שנוצרו תנאים לשינוי המצב ברצועה, אך ציין שאין מדובר בהסדרה אלא ב"הבנות לרגיעה". 

הלחימה בעזה מוכרת להלוי היטב. הוא פיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד במספר ימי קרב בשנה האחרונה, ובהם "גן סגור" במאי ו"חגורה שחורה" בנובמבר. ההבדל, לדבריו בין הסדרה לרגיעה הוא שהסדרה, כשמה כן היא, מהלך שמסדר "את כל הבעיות", ואילו כאן מדובר במהלך שנועד להפסיק את הלחימה. בהסדרה, למשל, מטפלים בסוגיית השבויים והנעדרים, ואילו המשא ומתן על הרגיעה יכול להיעשות בנפרד מהם. 

הלוי אמנם ציין שעזה "היא מקום לא יציב", והדגיש שכמפקד פיקוד דרום האחריות שלו היא "להכין את הכוחות, קודם כל", אבל נשאלת השאלה היא האם הצבא לא אופטימי מדי בתרחיש שהוא מציג לדרג המדיני.

הג'יהאד האסלאמי אכן היה קטליזטור להסלמה אבל גם בלעדיו נראה שחמאס נמנע מלהרגיע את השטח. בחודשיים שעברו מאז מבצע "חגורה שחורה" ירו פלגים סוררים וכן חוליות של הג'יהאד האסלאמי רקטות לעבר ישראל, הופרחו בלוני נפץ לעבר שטחי עוטף עזה וישנן גם חדירות מחבלים.

לאור אלו יש לשאול כמה נכון קורא אמ"ן את המציאות ואת כוונות חמאס והאם ישנה הזדמנות של ממש, או שמה משאלת לב.

קשה להימנע מההשוואה למבצע "צוק איתן", בו העריך אמ"ן מספר פעמים שלחמאס אין אינטרס להמשיך את הלחימה וכי ישמור על הפסקות האש שגובשו. הערכות אלו התבררו כשגויות פעם אחר פעם, עד שהושגה פגיעה קשה ומצטברת בחמאס ובבכירי פעיליו.

המצב הפוליטי בישראל מקשה על השגת הסכם כלשהו עם חמאס, ואם זה לא מספיק הארגונים בעזה, חמאס והג'יהאד האסלאמי כאחד, מזהים את מצוקתו הפוליטית של ראש הממשלה. זה האחרון רוצה להשיג רגיעה מחד, ולכן יהיה מוכן לוויתורים מפליגים, ומנגד מבקש להצטייר כסמכות ביטחונית עליונה המגנה על ישראל. נראה שהם כמעט נהנים להעמיד אותו על קרני הדילמה. 

נראה אותך חרוב

בתחילת השבוע סיכלו כוחות מסיירת חרוב, שהינו גדוד הסיור של חטיבת כפיר, וגדוד 52 מחטיבת השריון 401 חדירה של שלושה מחבלים מרצועת עזה. בהמשך השבוע ביקר הרמטכ"ל כוכבי את כוחות סיירת חרוב באוגדת עזה ושיבח אותם על המקצועיות והנחישות אבל הזכיר להם "שזה יכול לקרות הלילה או למחרת".

זו לא התקרית הראשונה שסיירת חרוב, עליה מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669), סיימה בהצלחה בגזרה מאז שירדה לשם לתעסוקה מבצעית. מוקדם יותר באותו יום חדר פלסטיני חמשו בסכין לשטח חקלאי הסמוך לגדר וכוח מהגדוד, כפי שדיווח כתב "Ynet" יואב זיתון, ניטרל אותו בירי מדויק לברך.

חרוב הפכה מגדוד חי"ר רגיל לגדוד סיור בשנת 2017, בתהליך הכשרה שהובילו מפקד החטיבה, גיא חזות, והמג"ד דאז, יניב בארוט, יוצא סיירת צנחנים. העובדה שלחטיבה יש גדוד סיור היא אולי המהלך העיקרי שאפשר לרמטכ"ל להחליט, כפי שהודיע למפקדי הגדוד במפגש עמם באוגדת עזה, כי החטיבה תהפוך לחטיבת חי"ר מעולה כמו אחיותיה בחיל הרגלים.

מפקדי החטיבה לאורך השנים שמעו ממפקדיהם והבטיחו לפקודיהם שהנה אוטוטו קם הדבר ונהיה והחטיבה תשלים את המהלך. הפעם, בכהונתו של המח"ט אל"מ ערן אוליאל, ששירת תחת הרמטכ"ל כמ"פ בצנחנים, נראה שזה עומד להתרחש. 

המהלך יקנה לצה"ל חטיבת חי"ר סדירה נוספת שאותה יוכל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, אבל ישלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות ביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלו, לצד משמר הגבול. 

השבוע פורסם שמפקד החטיבה הצפונית ברצועה, אל"מ יואב ברונר, שוחח עם חיילים בעת סיור שערך בגזרת החטיבה וכינה את נהגי הביטחון השוטף "ערסים". המח"ט לא עצר שם והבהיר כי בעיניו "ערסים הם לא בני אדם. הם תופעת טבע שאי אפשר לסדר אותה"

ברונר החל את שירותו בחטיבת כפיר ועבר לצנחנים כמפקד פלוגה. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 890 במלחמת לבנון השנייה ועל הגדוד כולו במבצע "צוק איתן". לאחר מכן פיקד על בסיס האימונים החטיבתי ועל חטיבת צנחנים במילואים. אחרי כל התחנות הללו בשירות, אפשר היה לצפות שידע מה אסור ומה מותר למפקד לומר לחייליו.

מאז התקרית כבר הספיק ברונר להתנצל בפני חייליו באופן אישי, וטוב שכך. אבל ראוי לציין שאף שהדרך היתה שגויה, סביר שהנוקשות והגסות שהפגין נבעו מכך שהוא זיהה את המצב בגבול הרצועה כנפיץ, וביקש לחדד את הדריכות והערנות של חייליו. ניסיונות החדירה, הבלונים והרקטות, מלמדים שבזה הוא צודק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.01.2020)

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)