שיח ישראלי\ מאת גל פרל פינקל

לרגל יציאת ספרו החדש ראיון עם ד"ר יועז הנדל על האתגרים הפנימיים והחיצוניים לישראל. שיח ישראלי על ארץ לא זרועה.

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

בדצמבר האחרון יצא לאור ספרו הרביעי של הד"ר יועז הנדל. הספר, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי", הוא מעין מהדורה מעודכנת (מן הצד הימני של המפה הפוליטית) של "פה ושם בארץ ישראל" שכתב בשעתו עמוס עוז. הנדל (יליד 75') גדל באלקנה שבשומרון, שירת בקומנדו הימי כמפקד צוות ופלוגה וכראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. הוא דוקטור בהיסטוריה צבאית וכותב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". כיום הוא מכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית וכראש תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן". בחודש שעבר כתבתי כאן סקירה אודות הספר והדבר הוביל לשיחה ארוכה עם המחבר על ישראל של כאן ועכשיו.

כל העם צבא?

לוחמי השייטת בתרגיל. השירות שם היה משמעותי מאוד עבור הנדל (צילום: דו"צ). 

השירות הצבאי של הנדל מתואר בהרחבה בספר ונראה כי השירות הממושך בשייטת 13 כלוחם ומפקד היה חוויה מעצבת עבורו. לטענת הנדל שלושה נדבכים בשירות הצבאי היו משמעותיים במיוחד עבורו. הראשון שבהם הוא "ההבנה של האחריות שיש לך הכתפיים, שאתה מבין שאתה נמצא במקומות שיכולים לטלטל מדינה שלמה. שנית, שאתה נהיה מפקד ואחראי על אנשים, ושלישית זה באירועים הכי משמעותיים שמעצבים אותך, זה כשאתה מאבד חברים ומבין, עוד פעם, שמה שאתה עושה זה לא משחק. זה חלק ממציאות מאוד קשה שנכפתה עליך ובאותה נשימה אתה בוחר בה."

אף שהנדל היטיב לזקק את כל אותם החלקים בשירות הצבאי הקרבי שאכן מעצבים את בוגריו (כפי שהיה השירות בצנחנים עבורי), הרי שבספרו מצטייר השירות הצבא כאתוס המכונן במדינה. אבל בישראל של שנות ה-2000, בה לא כולם משרתים (בטח לא במילואים). כשהוא נשאל האם בשל כך לא נדרש אתוס משותף אחר מאשר "כל העם צבא", משיב הנדל כי המצב האידאלי מבחינתו היה שדווקא מערכת החינוך תתפוס את ההובלה בעיצוב האתוס הישראלי המשותף. אולם מאחר ויותר חלקים באוכלוסייה פורשים ממערכת החינוך הממלכתית למערכות פרטיות הדבר נופל על הצבא. לדבריו, יותר משהוא חושש מפני האיום האיראני או העימות עם הפלסטינים הוא חושש "מהתרופפות או משבירת המעגל המשותף שיש בו בין כל מיני קבוצות בישראל, כי אם זה יקרה לא תהיה מדינה."

אליטה משרתת?

בספרו מתוארת האליטה החדשה, הציונות הדתית, שתפסה לשיטתו את מקום האליטה המשרתת הקודמת מן ההתיישבות העובדת. בעוד שאנשי הציונות הדתית החלו לתפוס עמדות בולטות בכל תחום וזירה בחברה, בצבא, באקדמיה ובממשלה (ואפילו כמה מהפעילים הבולטים ב"שוברים שתיקה" ו"שלום עכשיו"), אומר הנדל, התפרק להתיישבות העובדת הקולקטיב. כך נוצר מצב שבעוד שלאדם כמותו יש שפה משותפת עם מי שגר בעופרה, לקיבוצניק ולמושבניק כבר אין תרבות משותפת. הוא מצר על כך (הוא עצמו מתחבר יותר לנהלל מאשר לאלקנה), ומציין שלצד היתרונות שגלומים באנשי הציונות הדתית הרי שהחיבור המורכב בין דת לפרקטיקה עשוי להוות גם חיסרון.

מח"ט גבעתי ב"צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, (צילום: דו"צ).

כששואלים אותו אודות תופעות דוגמת פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן" שעמדה בניגוד לפקודה הממלכתית ברוחה שהפיץ ללוחמיו מח"ט הצנחנים דאז, טולדנו (גם זה וגם זה חובשי כיפה), ואודות ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית, שעבר באחרונה לאחריות ראש אכ"א, הנדל לא מתרגש. לדבריו, הרבנות הצבאית היא בחזקת "כוסות רוח למת" בעבור החיילים החילוניים בצבא. אנשיה והרב הצבאי הראשי (גם כאשר עמד בראשה הרב הדומיננטי תא"ל אביחי רונצקי), אינם משפיעים באמת על תפיסתם ועמדותיהם, ואילו החיילים הדתיים כבר ממילא נתונים להשפעת רבנים. בעיניו מדובר במאבקי שליטה וטריטוריה חסרי חשיבות מול חיל חינוך שדומים במהות לכך שהוא, "בתור מפקד במילואים רוצה שיהיו לי יותר חיילים, יותר תחמושת, יותר נשקים תחמושת ויותר סמכויות, ואני מניח שזה מה שקורה בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. לבנות על זה אידיאולגיה שלמה זה להרחיק לכת."

ישראל צריכה ליזום מול הפלסטינים

מפת תוכנית אלון. השטח הכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל ואילו הירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

כשבוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוכח האיום הדמוגרפי, מציע הנדל, המתנגד לנסיגות חד-צדדיות, הצעה פרגמטית הכוללת סיפוח חלקי של שטחי הגדה, שדרוג הרשות והשארת שאר השטח שנוי במחלוקת, מתוך תפיסה כי "האינטרס הציוני הוא מקסימום שטח ומינימום ערבים." לגישתו, האינטרס העיקרי הוא לייצר הפרדה בין המסה העיקרית של הפלסטינים למסה העיקרית של היהודים. תכניתו של הנדל היא מעין גרסה מודרנית של תכנית אלון המתבססת על המשך החזקת גושי ההתיישבות ובקעת הירדן בידי ישראל מחד, ושדרוג ואולי אף הגדלת שטחי הרשות הפלסטינית ובאמצע שטח מחלוקת שהריבונות עליו לא ברורה. אף שהנדל מדגיש על המשך השליטה הביטחונית בשטחי הגדה הרי שברמה המדינית הוא מציע היפרדות מן הפלסטינים כצעד ביניים, מתוך תפיסה שפתרון כולל ושלם איננו בנמצא כעת ויש להתנהל בהתאם.

גם בספרו הקודם "ישראל נגד איראן" וגם בספרו הנוכחי הוא מתאר את החמאס ברצועת עזה כישות שהסבב הבא כנגדה בלתי נמנע. לדבריו, כל עוד החמאס שולט ברצועה שלטון של טרור ישראל תהיה נתונה בסבבי לחימה חוזרים ונשנים. מה גם, אומר הנדל, שישראל לא מימשה עד תום אף אחת משתי האופציות שעומדות בפניה מחד, לא חתרה ישראל להשגת הכרעה אל מול החמאס ומנגד לא ייצרה "חשבון כלכלי" לחמאס, במובנים של פיתוח (נמל ימי ומקורות אנרגיה חלופיים). לשיטתו, כל עוד אחת משתי אפשרויות אלו לא תמומש במלואה ישראל תישאר עם שיטת הסבבים.

לאן נעלם הימין הליברלי?

בספר יוצא הנדל לחפש את "השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם." אישים בולטים בשמאל הציוני, המייצגים אותו בכנסת קצת חסרים בדפי הספר, אולם הנדל טוען שהשמאל הציוני זוכה בספרו לייצוג הולם, בין היתר בדמותם של חבריו לשירות בשייטת ובדמותו של סא"ל דולב קידר, חברו שנהרג ב"צוק איתן" כמפקד גדוד. מי שהנדל אינו מחפש בספרו, והוא בחזקת נעדר מן הנוף הוא דווקא החלק הליברלי בימין הפוליטי שחסרונו בנוף הפוליטי ניכר בימים אלו. לתפיסתו של הנדל הציונות כולה "היא לאומיות ליברלית" וברגע שאחד משני היסודות הללו חסר, כפי שמשתקף למשל, בהצעת חוק השבת של הח"כ מיקי זוהר, "זו בעיה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

אני שואל את הנדל האם תרבות השיח הפוליטי בישראל מטרידה אותו במיוחד בהקשר ל"שוברים שתיקה", שרבים מאנשיהם שירתו כלוחמים, תויגו כ"בוגדים" (תווית שפעם נהגנו להצמיד רק למרקוס קלינברג ודומיו). הנדל משיב לי כי הוא מסתייג במובהק מהכינוי "בוגדים" אולם טוען שאינו "מאמין להם". פעילי "שוברים שתיקה" רואים "רק את השלילי" ומקפידים להכפיש את ישראל באמצעות סיפורים שהיסוד העובדתי נעדר מהם. "אין כזה דבר שמישהו עומד עם תת-מקלע וקוצר חפים מפשע. זה לא קיים," אומר הנדל. מה שלא מנע לטענתו מאנשי הארגון לספר זאת לוועדה של האו"ם. הנדל מאשים את הארגון בכך שנוכח חוסר יכולתו להשפיע בציבור פנימה, הוא מנסה לכפות על ישראל מימוש תפיסה פוליטית (שהוויכוח עליה בעיני הנדל יותר מלגיטימי) באמצעות גורמים חיצוניים.

גם הנדל וגם אני שירתנו בשטחים תקופה ממושכת. אף ששנינו מסכימים עם האמירה שצה"ל הוא צבא מוסרי, דומה שישראלים רבים משוכנעים, כפי שכתב פעם עמוס הראל, שהתקיימה איזו "אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק." הנדל מסכים שהפעילות בשטחים טומנת בחובה גם חריגות ואירועים שיש לחקור, שכן השהייה בלב אוכלוסייה אזרחית תוך לחימה בטרור כוללת בתוכה דילמות בלתי-אפשריות. הפשוטות שבהן באות לידי ביטוי באירוע שבו "מישהו משגר רקטות והוא מוקף ילדים? איך פותרים את זה? אבל זה קל להציג, מה אתה עושה עם ילד בן 12 שזורק עליך אבנים? אין כאן פתרון בית-ספר או תשובה טובה". אולם הוא מציין שעצם העיסוק באירועים החריגים הללו, החקירות שנפתחות בגינן והחינוך לטוהר הנשק מעידים כי מדובר ביוצאים מן הכלל שאינם חזות הכל.

נשאר אופטימי

בספר מתאר הנדל את פועלם של מנהיגים דוגמת בן גוריון, רבין, שרון כמי שפעלו על בסיס ציונות מעשית, ברוח של "אמור מעט ועשה הרבה", אם לצטט מפרקי אבות. הוא טוען שהמנהיגות הישראלית יכולה להשתפר בקבלת ההחלטות כמו גם "בדוגמה אישית. אם זה נכון לקצין צעיר בצבא זה נכון לראש ממשלה." אולם, למרות המורכבויות והאתגרים שמזמנים החיים בישראל הנדל מקפיד לציין שהוא נותר "יותר אופטימי מפסימי."

הרמטכ"ל איזנקוט והמלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון ובעזה. בלי דיון כזה המערכה הבאה תהיה דומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר, נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה "תר"ש גדעון" הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר וחטיבת הקומנדו, חיזוק אוגדות החוד ורפורמה במערך המילואים ביבשה שתיצור בידול בכשירות היחידות ותיעדוף לאימון החטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף החליט הרמטכ"ל להעביר את ענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומתחרה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות, מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אגף כוח אדם, שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שלא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

"מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", (צילום: דו"צ).

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל" המעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות רחוקות כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה, ואת המענה כנגדם. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב", שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, במהלכה חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", חוזר הגנרל ומשנן לפקודו ומדגיש בפניו כי עליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה. בהתאם לכך בוצעו בפקודת הרמטכ"ל מספר תרגילי פתע במהלך השנה. מאחוריהם עומדת תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת שתחייב יכולת פעולה מהירה, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

דוד בן גוריון: "אם נילחם – נילחם בעתיד."

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה.

התהליכים שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון או בעזה תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.01.2016)

היה נכון\ מאת גל פרל פינקל

רגע לפני שהוא סוגר שנה בתפקיד "על הכוונת" סוקר את המהלכים, ההחלטות והאתגרים של הרמטכ"ל איזנקוט, שלא מהסס "לחתוך" גם בסוגיות טעונות ומאמין כי מוכנות הכוחות לעימות עומדת מעל לכל.

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. על-פי רוב כשהרמטכ"ל משלים את שנתו הראשונה בתפקיד, ולעתים גם בבאות אחריה, מתפרסמות שורה של כתבות הבוחנות את פועלו בשנה שעברה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל. קודמיו נדרשו, כל אחד בתורו להתמודד בשנתם הראשונה עם שורת אתגרים. אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, נדרש לאור הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה להעביר את צה"ל "אימון הקמה", עליו המליץ מפקדו בגולני אורי שגיא. מעל ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם סוריה, בין היתר משום שחיל-האוויר, על-פי פרסומים זרים, השמיד כור גרעיני בדיר א-זור בספטמבר אותה שנה. קביעתו, בציטוט מקלאוזוביץ, כי "צבא נמצא באחד משני המצבים: או שהוא מתכונן למלחמה או שהוא נלחם," סימלה את הלך הרוח של אותה תקופה.

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של חטיבת הצנחנים ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

גנץ, שנכנס לתפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, נדרש להתמודד עם השאריות של פרשת הרפז ובכלל זה ייצוב מערכת היחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, תקיפה אפשרית באיראן, שהפכה מאז מורכבת בהרבה, פיגוע הטרור בכביש 12 וויכוח ציבורי אודות נוסח תפילת ה"יזכור", ההכרעה בסוגיית החייל השבוי גלעד שליט והמחאה החברתית. גנץ, בהתאם לתדמיתו השקולה והרגועה (כמח"ט הצנחנים זכה לכינוי "בני-חותא") ניווט בין כל אלו בהצלחה, בלי הדחות ובלי מריבות.

אין זמן לבזבז

איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מזכירם הצבאי של ברק ושרון, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון לאחריה שהגה את "דוקטרינת הדאחייה", על-פיה בעימות הבא כנגד חזבאללה יפעיל צה"ל כוח לא-פרופורציונלי בלבנון, וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. הוא יודע אילו יעדים ניתן לממש באמצעות הפעלת כוח צבאי, ואילו מוטב להשיג בדרך אחרת.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. חצי שנה לאחר מכן כבר גובשה בהוראתו תר"ש (תכנית רב-שנתית) גדעון הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע עד ינואר 2017 (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר (אף שהדבר עשוי להביא לחיכוכים בין אמ"ן וחיל התקשוב), חיזוק אוגדות החוד והקמת חטיבת הקומנדו, שבמסגרתה יפעלו ארבע היחידות המובחרות של חיל הרגלים. כחלק מהתר"ש אישר הרמטכ"ל רפורמה במערך המילואים ביבשה על-פיה יהפוך לדיפרנציאלי בכשירות היחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה". הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם בחלק מיחידות המילואים, וישקיע את החיסכון באימון בחטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. מן המערך ישוחררו כמאה אלף חיילי מילואים שיוגדרו כלא נחוצים.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

החלטה נוספת שקיבל באחרונה נוגעת לענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומקיים פעילות חינוכית בקרב היחידות, בדגש על המערך הלוחם, ומאבק טריטוריאלי מול חיל החינוך. בהתאם להוראת הרמטכ"ל יעבור הענף מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שהרמטכ"ל לא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

ההיגיון המסדר

אסטרטגיית צה"ל.

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה באוגוסט על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל". המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות במעגל הרחוק כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה.

התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון – תמרון מיידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני – הפעלת אש אסטרטגית-מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי." 

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

הספר "אנשי פאנפילוב", נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87) חוזר הגנרל ומשנן לפקודו, משמע כי ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות ולא של מעשה גבורה ואלתור. שיעור נוסף שמלמד פאנפילוב את פקודו הוא שעליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה.

הרמטכ"ל איזנקוט ותא"ל פדן בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בהתאם לכך, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הורה איזנקוט על תרגיל פתע באיו"ש, שכלל גיוס 3,000 אנשי מילואים. במבט מן הצד לא היה בתרגיל בכדי להפתיע, שכן כל רמטכ"ל, לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. אבל הוא לא עצר שם. עוד באותו חודש הוקפצו כוחות נוספים לתרגילי פתע בדרום ובצפון. תרגילי פתע שכאלו התרחשו עוד מספר פעמים במהלך השנה. מה שעומד מאחוריהם הוא תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. נראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

הרמטכ"ל משה דיין (במרכז) עם מפקד גדוד הצנחנים אריק שרון וקציניו, אוקטובר 1955.

יש באופן שבו פועל איזנקוט דמיון לרמטכ"ל אחר של צה"ל – משה דיין, שכיהן כרמטכ"ל בשנות החמישים (אף שהם שונים באופיים בתכלית) וקיים בצה"ל רפורמות מרחיקות לכת. כמו דיין בשעתו (מפקד גדוד הקומנדו ה-89 במלחמת העצמאות), שהורה על איחוד יחידה 101 בפיקוד אריק שרון עם גדוד הצנחנים 890 בכדי לשפר את רוח הלחימה והתוקפנות בצבא, הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שתשמש, לדבריו, כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צה"ל. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות, שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות נפרדים, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אך בניגוד לדיין, שבמלחמת סיני נע בג'יפ בצמוד לכוחות הלוחמים והשאיר לראש אגף המבצעים, מאיר עמית, את ניהול המערכה, איזנקוט יודע שבמערכה הבאה מקומו הוא במוצב הפיקוד העליון כמפקד המערכה כולה ולא לצד הכוחות הלוחמים.

האתגר האמיתי – מלחמה

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך, עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים (ובהם מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ ורקטות מדויקות ארוכות טווח) כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה. תהליכי בניין הכוח שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. בשל כך, אף שבנערותו לא היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט חבר בתנועת הצופים דומה שססמתם, "היה נכון," מלווה אותו באשר יילך. הצבא שבפיקודו מקדש את המוכנות. הנצרה שלו פתוחה והאצבע על ההדק.