לראש הממשלה יש תפיסת ביטחון חדשה שמתעלמת מהיבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בפני צוערי קורס קציני יבשה, הסביר רה"מ נתניהו את חשיבות הצורך להתאים את המענה הביטחוני לאיומים המשתנים ולטפל באתגרים "כשהם קטנים". למרות שהדגיש בפני הצוערים את חשיבותם כמפקדי העתיד של כוחות היבשה, ממה שנחשף אודות תפיסת הביטחון החדשה שלו, היבשה כלל לא חשובה.

בשבוע שעבר נשא ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, נאום ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. מורנו נהרג במהלך פשיטה, חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. הפעולה הצליחה אך מורנו נהרג בעת הנסיגה מהיעד, בהתקלות עם פעילי חזבאללה. ויינברג, שעזב את היחידה כמפקד צוות, עבר לחטיבת הצנחנים ונחשב למפקד פלוגה וגדוד נערץ בתקופת השהייה בלבנון (פקודו גיא חזות, לימים תא"ל, אמר שלתאר אותו כ"אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת"). הוא נהרג ב-2002 בעת ששימש כמח"ט חברון, בהתקלות עם חוליית ג'יהאד אסלאמי בפיגוע בציר המתפללים. לצד משפחותיהם של שני הקצינים כלל קהל השומעים ביום העיון גם 650 צוערים מקורס קציני יבשה של צה"ל. 

בנאומו העלה על נס רה"מ נתניהו, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל, את גבורתם של שני הקצינים ולאחר מכן העלה זיכרונות משירותו הצבאי. בבה"ד 1, אמר, למד שהציווי הראשון שנדרש ממפקד צבאי הוא לעמוד במשימה. אבל לכך, ציין, נלווה יעד משלים. "השגת המשימה במינימום המחיר. כי מפקד בינוני, אולי יוכל להצליח לבצע את המשימה אבל עם הרבה נפגעים, ולעומת זאת מפקד מעולה יודע להשיג אותה עם כמה שפחות נפגעים". לו עצמו, סיפר, זכורים "קרבות אש מעבר לגבולות, שהשתתפתי בהם", אולם עיקר גאוותו היא שכמפקד צוות בסיירת מטכ"ל לא איבד אף חייל ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו.

רה"מ נתניהו ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל מורנו ואל"מ ויינברג, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

בהמשך נאומו הודה נתניהו, שבטרם יציאתו לקורס קצינים היתה חסרה לו הכשרה והבנה בנוגע לאופן שבו פועל כוח חי"ר "רגיל", שכן ביחידה כלל המסלול אז בעיקר פרקים בלוחמה זעירה, ניווט וקומנדו. בכדי להתגבר על כך ביקש את עצת אחיו הגדול, יוני, ש"היה קצין צנחנים מנוסה, ותיק קרבות" ושירת במקביל אליו כקצין ביחידה. האחים נתניהו יצאו לשטח אש סמוך לבסיס, ושם על גבעה שאל האח הבכור כיצד צריך מפקד כוח חי"ר מוקטן לפעול בתגובה לאש אויב הנפתחת מן הגבעה ממול. הייתי משאיר את המא"גיסט ברתק ולוקח את עיקר הכוח, מאגף את הגבעה, ומפתיע את האויב מן הצד, השיב האח הצעיר. יוני, סיפר רה"מ נתניהו, חשב שהפתרון שהציע בסדר, אבל העיר לו כי שכח עיקרון חשוב. "אתה חייב מעת לעת להציץ, להרים את הראש מהציר הנסתר שלך, תוך כדי ציר התנועה, כדי לוודא שהאויב לא זז. כי גם האויב זז. מלחמה זה לא דבר סטטי. קרב זה לא דבר סטטי. זה דבר דינמי. ולכן אתה כל הזמן חייב לעדכן את המהלכים שלך ולהתאים אותם לשדה הקרב המשתנה". כלל נוסף שמנחה אותו, אמר רה"מ, הוא הצורך "לזהות סכנה בזמן, ולפעול נגדה מבעוד מועד".

היכולת שופרה אבל עוד ארוכה הדרך

כפי שציין רה"מ נתניהו בהרצאתו, הצורך להתאים את המענה שברשות מדינת ישראל לאיומים המשתנים הינו חיוני, שכן אלו אכן משתנים, ואתם המציאות האזורית. האמריקנים הודיעו על כוונתם לסגת מסוריה (במועד כזה או אחר), ואילו הרוסים העמיקו את נוכחותם. בנוסף, כפי שציין רה"מ בכנס, "צה"ל הוא הצבא הסדיר היחיד שנלחם היום בצבא איראן".

מימין: ראש אמ"ן היימן, הרמטכ"ל איזנקוט, ואלוף פיקוד הצפון סטריק, (צילום: דו"צ).

העימות הגלוי עם איראן הודגש גם בכתבות שסיכמו בשבוע שעבר את כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמסיים את תפקידו ב-15 בינואר. נראה כי הרמטכ"ל, ראה בסוגיה זו עין בעין עם ראש הממשלה, שהדגיש בכנס לזכר קציני סיירת מטכ"ל את הצורך לטפל באיומים בשלב מוקדם, "כשהם קטנים". איזנקוט, שליווה כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמג"ד וכמח"ט גולני ובהמשך גם כמפקד פיקוד הצפון, את צמיחת חזבאללה מארגון גרילה וטרור קטן לכדי ארגון היברידי סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה גם בסוריה. נקודות השיא בשנה האחרונה היו אמנם תקיפת הגמול של צה"ל להפלת מטוס ה-F-16 ומבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, אולם אלו היו כפי שמתואר בכתבות, רק קצה הקרחון הגלוי מעל פני הים. מתחת, התרחשה שורה ארוכה של מבצעים חשאיים, במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר והותקפו משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות. בראיון שנערך אתו כשפיקד על גולני, לפני כשני עשורים, אמר איזנקוט שאף שעשה את כל דרכו הצבאית בגדודים הוא אינו חש שחסר לו משהו מכיוון שלא שירת בסיירת. אם לשפוט על-פי פרסומים זרים אודות מספרן הגדול של הפעולות המיוחדות שבוצעו בהצלחה בכהונתו כרמטכ"ל, ניתן להניח שצדק. 

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" כתב נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), פרופסור אפרים ענבר, כי יש להשקיע בשיפור ושדרוג כוחות היבשה של צה"ל. עימות עם חזבאללה בלבנון, מחייב לתפיסתו, "כוח פלישה גדול, מעבר לשימוש בחיל אוויר, וגם התרחיש הפחות סביר למלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, מחייב הפעלת כוח יבשתי גדול וטוב. בצה"ל נשמעה כבר הביקורת ביחס לדגש שהושם על פעילות אווירית המבוססת על מודיעין מדויק, בכך שהדבר נעשה על חשבון בניית יכולת תמרון יבשתית". לכן יישם איזנקוט, במקביל למערכה החשאית שניהל, את התכנית הרב-שנתית "גדעון", ששמה דגש רב על שיפור כשירות כוחות היבשה של צה"ל. חוזקו אוגדות ההכרעה, הוקמה חטיבת הקומנדו ונערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה שיצרה בידול בכשירות היחידות ותיעדפה את אימון החטיבות המתמרנות של המערך. למרות זאת, כפי שמלמדות הטענות של נציב קבילות חיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, עוד ארוכה הדרך.

מענה ישראלי מתאים לאיומים המשתנים

עוד מימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג איזנקוט לחזור על הכלל ש"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה". קביעה זו נכונה הן ליכולות האויב, שבהן פגע הצבא שבפיקודו ללא הרף, והן לחובתו של צה"ל לחזק ולשפר את מוכנותו ליום פקודה. אבל עכשיו איזנקוט מסיים את כהונתו, והרמטכ"ל הנכנס, האלוף אביב כוכבי, יכנס לתפקידו כשמול התפיסה של קודמו, שחיזק משמעותית את כוחות היבשה, ניצבת תפיסה אחרת אותה מוביל ראש הממשלה, שלה דגשים שונים לגמרי לבניין הכוח. לפני מספר חודשים חשף רה"מ כי גיבש מסמך תפיסת ביטחון חדשה. שלא כמו "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם בפומבי הרמטכ"ל איזנקוט לפני כארבע שנים (ועודכנה בשנה שעברה), תפיסת הביטחון של נתניהו לא נחשפה לציבור. ראש המל"ל לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אמר בשעתו ל"ישראל היום", כי מדובר במסמך חשוב מאוד שיסייע לדרג מקבלי ההחלטות לתעדף את צרכי הביטחון. לדבריו, "המסמך לא בא לפתור בעיה קונקרטית אבל יסייע בדיון על הבעיות הקונקרטיות כאשר יצוצו, כיוון שהוא יזכיר למקבלי ההחלטות את הנושאים בהם עסקו כאשר העמיקו את הדיון על תפיסת הביטחון". יש בכך מן הצדק, משום שתכנית שכזו אכן עשויה לשמש מעין מפת דרכים לבניין הכוח והיכולות של הצבא והמדינה. אבל כדאי בכל זאת להטיל ספק או שניים בכיוון שאליו מצביעה התכנית. 

מהמעט שפורסם בתקשורת עולה כי התכנית כוללת מהלכים שיחזקו את כושר התקיפה של ישראל ויקנו לה יכולת סייבר מעצמתית, וכן שידרוג של מערכות ההגנה מטילים ומיגון העורף וכן השלמה של בניית המכשולים וגדרות הביטחון בגבולות. מה שפורסם מלמד כי אינה עוסקת ואינה מקדישה תשומות לשדרוג יכולתו ההתקפית של הצבא בשדה הקרב היבשתי, אף שרה"מ הדגיש בנאומו בפני צוערי קורס קציני זרוע היבשה את חשיבותם לביטחון ישראל כמפקדים הבאים של צה"ל. עיקר חיזוק כושר התקיפה יתבטא בהשקעה נוספת בחיל האוויר ובמערכות הפעלת אש מנגד. בסרטון שפרסם ראש הממשלה הוא ציין שמיזמים אלו מחייבים תוספת תקציבית משמעותית. לפי הערכות שונות תקצוב זה כולל תוספת של 40 מיליארד שקלים שתיפרס על-פני עשור. מדובר בתוספת משמעותית לתקציב הביטחון, שרה"מ טוען שהיא הכרחית בכדי להתאים את המענה הישראלי לאיומים משמעותיים. 

קשה להתווכח אתו בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא שאמנם תומך בישראל, אבל מחליט מהיום למחר שאיראן יכולה לעשות בסוריה ככל העולה על רוחה (הצהרה שרוככה מאז בידי פקידי הממשל האמריקני הבכירים), היחסים עם רוסיה מתוחים מאז שהופל מטוס ביון רוסי סמוך ללטקיה, בעזה החמאס מותח את החבל רגע מהסלמה כל העת והאיראנים פועלים להתבסס בסוריה. אבל כשמדובר בהוצאה תקציבית כה גדולה אולי מוטב להסביר לציבור במה בדיוק משקיעים, ולמה במערכות ובתחומים כאלה ולא באחרים. במאמר שכתב בשעתו התריע האלוף אהרון חליוה על כך שבצה"ל "מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". התוצאה של המהלכים הללו, כתב, שנועדו להימנע מהקרב היבשתי, הסתכמה במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. למרות המסקנה שלו, נראה שתפיסת הביטחון החדשה עושה בדיוק את זה. 

בעת שהציג את מסקנות הבדיקה שקיימה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בהתייחס לדו"ח של האלוף בריק, הזהיר ח"כ עמר בר-לב, ש"ראש הממשלה מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030 שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". בעבר נכתב כאן כי האתגר העיקרי של כוכבי כרמטכ"ל יהיה להחדיר במפקדים את אותה תחושת מסוגלות ויוזמה שאפיינה אותו כמח"ט הצנחנים (כמו גם כמה מעמיתיו באותה עת). עתה מסתמן שניצב בפניו אתגר נוסף. הצורך לפתור את המשבר שזיהה בריק במוכנות חלק מכוחות היבשה המתמרנים ולמנוע את בריחתם של מפקדים איכותיים מהצבא, כשמנגד ישנה תפיסת הביטחון החדשה שגיבש רה"מ נתניהו שמחזקת את "הרגל הבריאה", על חשבון זו "הצולעת". 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.01.2019) 

 

מוכנים או לא? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשורה של דו"חות שהפיקו נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') בריק, מבקר צה"ל וועדת המשנה למוכנות של הכנסת, נמצאו פערים במוכנות צה"ל למלחמה. שניים מהדו"חות מצאו שלמרות זאת צה"ל מוכן למערכה הבאה, ואילו הנציב משוכנע שלא. בריק אמנם נשמע כנביא זעם, אבל מוטב להקשיב גם לו, לפני בוא הסערה.

בשנת 2002 קיים הצבא האמריקני את תרגיל "אתגר המילניום". היה זה התרגיל הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית, אשר נועד לבחון את מוכנות הצבא האמריקני ולפתח טקטיקות ואמצעי לחימה חדשים כנגד מתארי העימותים שבהם יתקלו הכוחות האמריקנים. הצוות "הכחול" דימה את הכוחות האמריקניים ואילו הצוות "האדום", האויב, ייצג את צבאה של מדינה מזרח תיכונית שזהותה לא הוגדרה. על הצוות ה"אדום" פיקד הגנרל בדימוס פול ואן רייפר, קצין נחתים מעוטר, שבחר לאתגר את מתכנני התרגיל וניצל את חולשות הכוח היריב אחת לאחת. הכוח בפיקודו שיגר טילי קרקע-ים וים-ים רבים כנגד הצי האמריקני, ובכלל זה נושאות מטוסים, והטביע 13 ספינות. ואן רייפר בחר בפתרון יצירתי בכדי להתמודד עם הכוח האמריקני בזירה הימית והפעיל סירות דיג וגומי, ולמעשה סירות נפץ, שתקפו את כלי השיט של הצוות "הכחול". בצעד מקורי נוסף התבססה התקשורת של הכוח ה"אדום" על שליחים רכובים על גבי אופנועים שהעבירו מסרים מהמפקדה הראשית לכוחותיו המבוזרים, באופן שמנע מהכוח ה"כחול" לנטר אותה ולצפות את מהלכיו.

גנרל ואן רייפר, סירב לשתף פעולה עם תרגיל מכור מראש, (מקור: ויקיפדיה).

שיטה זו, כמו האופן שבו הפעיל את כוחותיו בקרב הימי, עשתה שימוש בכלים פשוטים ולכאורה לא מתקדמים, אך בפועל, היא נשענה על חשיבה מעמיקה והוכיחה שהנחות הבסיס לפיהם בנה הצבא האמריקני את כוחו ומוכנותו לעימותי ההווה והעתיד, היו חסרות. בשל הצלחת הכוח ה"אדום" הכתיבו מפקדי התרגיל לגנרל ואן רייפר כללי משחק חדשים שירסנו אותו, ולמעשה יבטיחו את הצלחת הכוח ה"כחול". במבט לאחור נראה שמי שבחר בו כמפקד הכוח ה"אדום" פשוט לא הכיר אותו. ב-1969, כמפקד פלוגת נחתים במלחמת וייטנאם, הוביל ואן רייפר הסתערות במעלה יעד מבוצר שהחזיק גדוד מצבא צפון-וייטנאם, אף שהכוח שעליו פיקד היה מצוי בנחיתות. לאחר קרב הלילה שניהל נכבש היעד, והפלוגה בפיקודו הרגה שישים חיילי אויב. ואן רייפר, שעוטר על אומץ לבו בכוכב הכסף, לא ויתר אז ובמרוצת השנים שחלפו נראה שנותר נחוש לא פחות. הוא נטש את התרגיל ומתח עליו ביקורת קשה בכלי התקשורת.

דו-קרב בצהרי היום

הסיפור הזה שב ועלה בדעתי נוכח הביקורת הקשה שמותח נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, על מוכנות צה"ל לעימות הבא. בריק, שעוטר על אומץ לבו כמ"פ טנקים במלחמת יום הכיפורים, נראה נחוש עתה בעימות שיזם עם צה"ל, ממש כשהיה בשדות הקרב של סיני ב-1973. בחצי השנה האחרונה, מאז פרסם את הדו"ח האחרון שלו כנציב, מנהל בריק עימות מתוקשר עם הפיקוד הבכיר של צה"ל, שלא לומר דו-קרב בצהרי היום, וטוען בתוקף כי הצבא, בדגש על צבא היבשה, אינו מוכן לעימות הבא. בין היתר, קבע כי "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, כי ישנה תרבות ארגונית שגויה הכוללת שימוש גובר באפליקציית וואטסאפ ודומיה ככלי פיקודי ("במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד", אמר פעם), וכי ישנה בעיה בהטמעת מערכות לחימה ביחידות מילואים, ובכלל זה מערכת השליטה והבקרה החדישה צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי). מאחר וזו "הרכיבה האחרונה" של המפקד הוותיק, ניכר שהוא רוצה להקנות לה משמעות. זה עשוי להוות הסבר אחד לכך שהוא מתנגד לוועדת הבדיקה הפנימית שהקים הצבא, לאחר שהרמטכ"ל החליט באיחור לבחון את טענותיו של בריק, שולח מסרונים לחברי כנסת כמי שכפאו שד, גם בשבת, ומנהל את השיח שלו עם צמרת הצבא בעיקר דרך התקשורת והכנסת. הסבר אחר הוא שבריק צרוב בלקחי המלחמה הקשה שחווה לפני כ-45 שנים, ובכוונתו לעשות הכל בכדי "שלא ניתפס שוב לא מוכנים".

הצבא מצדו, טוען כי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט צה"ל מתאמן יותר, הרבה יותר. במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות חטיבות החי"ר המובילות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף, הוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. יש בכך מן הצדק. מה גם שתמיד אפשר להיות יותר מוכנים. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה. השאלה הנשאלת, או שצריכה להישאל, היא האם התהליכים שהתקיימו בארבע השנים האחרונות, הביאו את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות מספקת ואף מיטבית לעימותים הבאים. התשובה לשאלה הזו צריכה לקחת בחשבון הרבה מאוד גורמים, ובהם העובדה שהמשאבים בזמן, כסף וכוח אדם מוגבלים, שישנם אילוצים מבצעיים שעמם מתמודד הצבא בשוטף כל העת, וכן שהמצב חייב את הצבא לתעדף בין יחידות, פרויקטים ואפילו זירות. בהינתן כל אלו, כמו גם פרמטרים נוספים, צה"ל מצוי במצב שונה וטוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. אבל בכל האמור בזרוע היבשה, נדרש עוד שיפור רב. 

הדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. משמאל: תא"ל גורדין, ח"כ יחימוביץ והאלוף (מיל') בריק, (צילום: שי ניר).

בדיון שהתקיים לפני כשבועיים בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ', התעמתו כמה מקציני צה"ל הבכירים עם טענות הנציב. ראש מטה זרוע היבשה, תא"ל אורי גורדין, אמר בדיון שלמיטב שיפוטו, "הצבא מוכן למלחמה". גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על חטיבת הנח"ל, אמר עוד כי על חלק גדול מטענות בריק יש הסכמה, ובכלל זה הפערים בכוח האדם ואתגרי המשאבים, אך ציין שגם הדרך שבה מותחים ביקורת חשובה, ורמז לאופן שבו בחר בריק להתעמת עם הצבא במקום לשתף פעולה עמו. תא"ל גורדין הודה כי ישנה מגמה של שימוש הולך וגובר בסמארטפונים בקרב חיילים ומפקדים אך ציין ש"יש פקודה של הרמטכ"ל שלא מורידים פקודות בוואטסאפ. המפקדים מקיימים פקודות". הפקודה אכן קיימת, אבל למרות דברי גורדין, כלל לא בטוח שהיא מתקיימת. 

בדיון בוועדה תמך ח"כ איתן כבל בנציב ובדרישתו להקים ועדת ביקורת חיצונית לצה"ל. "אנחנו נחשפים כאזרחים ליחידות המיוחדות, לחיל האוויר, לכל מה שהוא השמנה וסלתה של צה"ל. צה"ל מורכב מיחידות שדה, שריון, אלה שיעשו את ההכרעה. צה"ל הוא אפילו לא אוגדה 98". את שירות המילואים שלו (עליו הקפיד גם כח"כ) עשה כבל באחת מחטיבות הצנחנים באוגדה 98, האוגדה המובחרת של צה"ל, ואת הפער בינה לבין שאר הצבא הוא מכיר דרך הרגליים. עוד אמר הח"כ כי למערכת ישנו קושי לבדוק את עצמה. ועדיין, הדרישה הזו, מוצדקת ככל שתהיה, אינה ריאלית. למערכת הביטחון, ובכלל זה לראשיה, אין עניין בוועדה שכזאת וכלל לא בטוח גם שהדו"ח שתפרסם יועיל, שכן היא תחשוף ליקויים שצה"ל אינו מעוניין שאויביה של ישראל יהיו מודעים להם, ובוודאי לא לחומרתם.

מבוכת היבשה

בשבוע שעבר הוגשו במקביל שני דו"חות התגובה לטענות בריק: דו"ח הוועדה הפנימית עליה הורה הרמטכ"ל, בראשות מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי, והדו"ח שגיבשה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בכנסת בראשות ח"כ עמר בר-לב. שני הדו"חות אמנם מצאו, כפי שגם העיד תא"ל גורדין עצמו, כי ישנם פערים וחוסרים במוכנות הצבא, אך חומרתם פחותה משמעותית מכפי שטוען בריק והצבא, ככלל, מוכן למלחמה. הדו"ח של הוועדה בראשות בר-לב, בעצמו אל"מ (מיל') שפיקד בעבר על סיירת מטכ"ל, מצא כי "רמת המוכנות של צה"ל למלחמה השתפרה באופן משמעותי מאז "צוק איתן". כמעט בכל מדד כמותי הייתה עלייה ברמת המוכנות – אם זה במספר האימונים, אם במצב מלאי החימוש, אם מלאי חלקי החילוף ועוד". מנגד, הזהיר בר-לב בעת שהציג את ממצאי הדו"ח בכנסת, כי אף שצה"ל מוכן למלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030, ששמה דגש על רכש מערכות מיגון מטילים וכוח אוויר, "שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". 

אך למרות הדו"חות ישנם החושבים שבריק צודק בלא מעט מהטענות, או לפחות ראוי להישמע. בשל כך נפגש אתמול ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו עם האלוף (מיל') בריק, ממש בעת שפורום מטכ"ל דן בדו"חות שהפיקו הוועדות בראשות בר-לב והררי. תומך נוסף בנציב הוא תא"ל (מיל') משה תמיר, מפקד אוגדת עזה לשעבר. לפני כשבועיים, בראיון לרדיו 103FM, אמר תמיר כי הנציב מהווה בעיניו מודל ל"קצין מדווח ומתעקש על דעתו. הרבה זמן לא ראינו כאן קצין, כמו שקצין צריך להיות, עומד על שתי רגליו, אומר את מה שהוא אומר ומתעקש והולך עם האמת שלו עד הסוף", בעוד שהנטייה לקונפורמיזם וההימנעות מהבעת עמדה עצמאית נפוצים בצבא הרבה יותר. בהסתכלות רחבה, הוסיף, "הביצועים של צבא היבשה, במיוחד, שעליו הוא מדבר, במערכות האחרונות הם לא היו מבריקים, בטח לא ב"צוק איתן". וכשהמצב הוא כזה, אז בטח שצריך לבדוק את הדברים שבעתיים". לדבריומערך היבשה של צה"ל מתמודד עם אתגרים חדשים, בהצלחה חלקית בלבד. "ואני חושב שהמבוכה הזו ניכרת בכל המעגלים שלו. זאת אומרת, מה שבריק מביא לנו לשולחן זה יותר סימפטום של תופעה מרכזית של מבוכה של צבא היבשה, שבו הוא לא מוצא את מקומו במערכות החדשות, והוא לא מצליח למצוא את אופן הפעולה המיטבי שלו". תמיר ציין שהתופעות השונות עליהם הצביע בריק, ובהן התרבות הארגונית הקלוקלת ונשירת מפקדים איכותיים, הינם לדעתו תוצר של תופעה מרכזית יותר. הבעיה הזו שמכונה לא פעם כ"מבוכת היבשה" מונחת כעת לפתחו של הרמטכ"ל הבא, האלוף אביב כוכבי, ועליו תוטל מלאכת התיקון.

בהקשר הזה, ניתן לומר שאיזנקוט עסק בבניין הכוח ובמוכנות, ועל כוכבי יוטל להחדיר במפקדים את תחושת המסוגלות. האמונה שביכולתם לפעול ולהכריע, גם כשמדובר בתמרון קרקעי לעומק שטח האויב, ושסופו אינו נראה לעין במרחק קילומטרים ספורים מן הגבול. לפני כמעט שני עשורים בלטו המח"טים תמיר (גולני) וכוכבי (צנחנים) בתוך קבוצה קטנה של מפקדי שדה נחושים, בדרג בינוני, שבמהלך האינתיפאדה השנייה שידרה לדרג המדיני והצבאי הבכיר שנכונה לכל אתגר שיוטל עליה, ובכלל זה ללחימה במחנות הפליטים הפלסטינים ובשטחים העירוניים הצפופים. חלק לא מבוטל מתפקידו של כוכבי יהיה לגדל דור מפקדי שדה שכזה, כמו הדור שהוא היה חלק ממנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2018) 

 

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

בנט מגלן

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה במשלחת של קורס מפקדי פלוגות ב-2007, (צילום: פייסבוק)

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר הסיום בה"ד 1 ב-2012, רבים מהצוערים דתיים, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בניציגי השמאל שפוגש הנדל בספרו.

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.