'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מתאר אלוף (מיל.) עמנואל סקל את חוויותיו מן השירות בסיני, ובהן לחימתו כמפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. סיני כבר מזמן לא שלנו, אבל כמה מהלקחים שציין סקל נותרו מהדהדים.

מגפת הקורונה, כך נדמה, אמנם השביתה מערכות רבות, אך בתחום אחד נראה שיצרה פריחה – ספרי צבא וביטחון. כמו פטריות אחרי הגשם יוצאים להם עתה ספרים בתחום, ובהם ספר אודות סיירת מטכ"ל, ספר חדש על ההכרעה במלחמת יום הכיפורים שכתב ד"ר עמירם אזוב, ספר אחד מאת פרופסור אייל זיסר (בהוצאת מערכות) שסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, וספר אחר (באותה הוצאה) על המערכה לכיבוש סוריה במלחמת העולם הראשונה. 

לספרים הללו הצטרף הספר "סיני שבלב" (ליאור שרף – הפצות,2020) מאת אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שעמד בשעתו בראש מפקדת חילות השדה. בספר תיאר את פרקי שירותו בחצי־האי סיני. סקל עשה את ראשית שירותו בגולני, השתחרר כמפקד מחלקה ובמלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים בפלוגת הסיור שבחטיבה 4.

ביולי 1968, כשהוא כבר אזרח זה שבע שנים, הוא קיבל החלטה "לחזור לשירות צבאי ודווקא לחיל השריון. אין ספק שלתיאורי קרבות השריון במלחמה ויותר מכל לספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח", היה חלק לא מבוטל בגיבוש ההחלטה" (עמוד 13).

מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, אישר את בקשתו והוא עבר הסבה לשריון ושובץ כסמ"פ בחטיבה 7, עליה פיקד אז המח"ט הנוקשה והקפדן אל"מ שמואל גונן, "גורודיש". בחטיבה הכיר סקל רק את הסמח"ט, סא"ל אברהם ברעם, "מימי גולני" (עמוד 16), ואצל המח"ט הוא התחיל "ברגל שמאל". בעקשנות, מקצוענות והתמדה הוא הצליח לזכות גם בהערכת מפקדיו בשריון ומונה למפקד פלוגה בגדוד.

מי יפקיד כיום מבצע כזה בידי סא"ל?

בהמשך מונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14. על החטיבה פיקד אז אל"מ ברוך הראל, המכונה "פינקו". הראל, כמו סקל מוסב מגולני, פיקד כסמח"ט על מבצע "רביב" , אחת הפשיטות הבולטות במלחמת ההתשה.

בלילה שבין ה־8ל־9 בספטמבר 1969 צלח בלילה, בסירות גומי, כוח משייטת 13 ומפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים עליה פיקד עוזי בן יצחק, יוצא סיירת מטכ"ל, ותפס ראש חוף במפרץ סואץ שבשליטת מצרים.

זמן קצר לאחר מכן פרקו בחוף נחתות טנקים כוח פלוגתי, שכלל טנקים ונגמ"שים, עליו פיקד הראל. הכוח נע בשטח המצרי וזרע הרס בדרכו. כ־150 חיילים מצרים נהרגו, והושמדו תחנות מכ"ם, תותחים, טנקים ושתי ספינות טובעו. 

"מי בצה"ל של היום יעז להפקיד פיקוד על מבצע נועז ומורכב כזה בידיו של סגן אלוף…" (עמוד 42), תהה סקל ולא בלי צדק. עם השנים הוזנחה והתנוונה תפיסת ה"פיקוד משימה" בצה"ל, תפיסה שבעבר היתה חלק מרכזי מן האתוס והכוח של צה"ל. כיום, אם יאושר מבצע מורכב שכזה, הוא יופקד בידי קצין בכיר בהרבה, יכלול הרבה יותר כוחות ויהיה הרבה פחות גמיש, יצירתי ונועז.

"זו מלחמה…!"

במאי 1972 מונה למפקד גדוד 52 בחטיבה 14, והוביל אותו במלחמת יום הכיפורים. סקל ניהל קרבות בלימה כנגד חטיבת נחתים מצרית שניסתה לצלוח את התעלה ולבצע איגוף עמוק. סקל לא ידע זאת אז, אבל באחר־הצהריים של היום הראשון למלחמה יתכן ופיקד על התקפת הנגד הצה"לית הראשונה במלחמה.

"פרשתי את נגמ"שי הפלס"ר משני צידי כביש המתלה-ציר "עטיפה" – בעוד הטנקים התקינים שנותרו מפלוגה ב׳, שלי ושל המ"פ המחליף אבי גור, נעו על הכביש. פקדתי "קדימה הסתער!" וחמשת הנגמ"שים ושני הטנקים שטפו באש עזה את הרמפות. המצרים נטשו אותן ונסו מערבה" (עמוד 121), תיאר כיצד הניסו הוא וכוחותיו כוח מצרי שצלח את התעלה ופגע בו. 

בערב היום הראשון למלחמה תוגבר גדודו של סקל תוגבר בפלוגה כ' מגדוד 195 שבחטיבה 401. סקל הכווין אליו את "מוטי פז, מ"פ כ׳, לוחם ומפקד אמיץ שפיקד בהתשה על סיירת הצנחנים הסדירה" (עמוד 150), וביקש שיעלה לטנק שלו. "הדלקתי נורה אדומה בצריח ולחצנו ידיים. "טוב שבאתם," אמרתי והוספתי: "שמע מוטי, זו מלחמה…!" רוצה לומר: לא מלחמת התשה מחודשת" (עמוד 137).

פז, כך נראה, הבין את המסר ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה במלחמה הוענק לו עיטור העוז.

למחרת בבוקר עבר הגדוד לפעול תחת פיקוד חטיבה 401, עליה פיקד אל"מ דן שומרון, "צנחן ותיק" (עמוד 252) שעשה הסבה לשריון והיה, כך קבע המחבר, מח"ט מעולה. "אל תסכן כלים, תפוס את הרמפות, תותחנות טווח ארוך ולא להיכנס לטווח של הטילים שלהם…" (עמוד 157), פקד שומרון על סקל, משום שהבין טוב מרבים שכוחות המילואים לא יגיעו במהירות, וכל טנק וצוות חשובים, ובגזרת התעלה אין מישהו אחר שיבלום את המצרים. 

בספר נדרש סקל לסוגיות שונות שהתרחשו בגזרתו, כמו גם בסמוך אליו, ובהן קרב ואדי מבע'וק ב־14 באוקטובר 1973, שבו בלמו כוחות שריון, ארטילריה, חיל אוויר וצנחנים חטיבת שריון מצרית. "גדוד 46 היה במנוחה והוא זה שהוזעק אל ואדי מבע׳וק לסייע לגדוד 202 של הצנחנים" (עמוד 215), כתב.

"לימים, כמו תמיד לאחר קרב מוצלח, ניסה דורון רובין, מג"ד 202, לנכס ליחידתו, ובלבד, את ההצלחה תוך גימוד חלקם של גדוד 46 וכוחות משלימים כמו המחלקה של דנינו, פלוגת "הפקר" ו"כוח אלמוגי" שביצעו את עיקר המלאכה" (עמוד 216). הצנחנים של רובין פעלו באומץ, אבל מוטב היה להיות צנועים ולתאר את חלקם כהווייתו, כמכוויני אש ושריון, ולא כמי שהשמידו חטיבת שריון כמעט לבדם.

בסיום המלחמה, כתב סקל, "הטנקים כצפוי, נראו באמת "כמו אחרי מלחמה"… אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים – פלדה" (עמוד 228). מקריאת הספר עולה שאכן, גם נוכח אויב עדיף ובתנאים קשים, סקל ואנשיו לחמו באומץ במקצוענות ובתבונה, והוא עצמו עוטר בעיטור העוז על גבורתו כמפקד גדוד.

לאחר המלחמה שימש סקל כסגנו של שומרון בחטיבה 401, כמו גם של אהוד ברק, המח"ט הבא. ברק, ששירת בעבר "כמפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 256), הרבה להשתתף באירועים מטכ"ליים ובמשחקי מלחמה ונכח פחות בחטיבה. וסקל ציין בהומור, שאנשי החטיבה נהגו לכנות אותה בשם "400 ואחד תמיד בבית…" (עמוד 257).

בהמשך פיקד סקל על חטיבה 401 בסיני ובתפקידו האחרון בסיני מונה, בשנת 1981, למפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, והיה שם כשירו "את הפגז (נכון לומר כדור) הטנק הצה"לי האחרון שנורה בסיני" (עמוד 292), באימונים כמובן. 

ביקורת קטלנית, מעט לא מאוזנת

סקל מתח בספר ביקורת על נושאים שונים, אם כי מאחר וברובם עסק בהרחבה בספרים אחרים שחיבר, עשה זאת באופן תמציתי. הבולט שבהם היה, כצפוי, תפיסת ההפעלה השגויה של צה"ל להגנת סיני. 

תפיסת ההפעלה של צה"ל דאז, הניחה שהצבא הסדיר יבלום (כשם ספרו הראשון של סקל), ויתוגבר בצבא המילואים. אולם ההנחה הזו נסמכה על כך שתהיה לצבא התרעה שתאפשר די זמן לגייס ולהפעיל את כוחות המילואים מראש. בפועל, הדרג המדיני והצבאי הבכיר היה עיוור לסימנים. המילואים לא גויסו בזמן ובראשית המלחמה היה שם הצבא הסדיר לבדו. "הסדיר היה נחוש ולחם באומץ ומקצוענות אך חסר לו כוח להכרעה" (עמוד 169), כתב, אבל הוא הספיק, ולא יכול היה להספיק. 

גם כיום, כפי שכתב השבוע ב"מעריב" חברו לנשק של סקל, אותו החליף כמ"פ בגדוד 77, אלוף (מיל.) יצחק בריק, צה"ל מוסיף להזניח את המילואים, ועבר, בפועל, לתפיסת הסדיר יכריע. תפיסה זו מתאימה למבצעים מוגבלים כמו "עופרת יצוקה" או צוק איתן". בעימותים גדולים יותר היא לא תספיק.

חבל שסקל בחר בספר "לסגור חשבונות" עם כמה ממפקדיו ועם כוחות מקבילים שאינם שם להגן על עצמם. הביקורת, על האופן שבו ניהל את המערכה האלוף גונן, על האופן שבו הציג רובין את קרב וואדי מבע'וק ועל שומרון, שלא סייע לפקודיו להתקדם, מוצדקת. אבל היה מוטב להשמיעה בעודם בחיים.

גם הביקורת שמתח על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", התעלמה מתפקודו במהלך המלחמה. אין מלחמה בלי טעויות, גם אסטרטגיות ומחירן של טעויות במלחמה עלול להיות בחיי אדם. אולם לצד אלו, השכיל דדו לנווט בקור־רוח את צה"ל בקשה שבמלחמותיו מאז 1948, לכדי ניצחון צבאי מוחץ.

אם החליט סקל למתוח ביקורת, מוטב היה להציג את התמונה המלאה, על השגיאות ועל ההצלחות, וגם קצת סלחנות לא היתה מזיקה. 

אבל למרות "סגירת החשבונות", הספר של סקל מרתק. בשפה פשוטה וללא כחל וסרק מוצגות דילמות פיקודיות, לחימה עזה וכוחם של אנשים לעמוד באתגרים, קשיים וסכנות. צה"ל השתנה מאז הימים שנדרש להחזיק ולפעול בסיני, מערכיו, אתגריו ואפילו אויביו אינם כשהיו, אך לקחיו של סקל בדבר חשיבות המקצוענות, הלוגיסטיקה, הדוגמה האישית וכמובן, בדבר הצורך בגיבוש תפיסת הפעלה רלוונטית למתארי העימות נותרו רלוונטיים.