נצראללה חושב שלישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית, לא בטוח שהוא טועה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאום שנשא לאחרונה אמר מנהיג חזבאללה, נצראללה, כי לישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית. הבעיה היא שלא בטוח שהוא טועה.

השבוע נאם מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, בכינוס של תנועת הצופים בביירות ואמר כי למרות כוחו של חיל האוויר הישראלי, תמו הימים שבהם היתה ישראל יכולה להכריע את הארגון מן האוויר. התיאור הזה חוטא במקצת לאמת בשני מובנים. הראשון, נצראללה עדיין מבלה חלק ניכר מזמנו בבונקרים תת-קרקעיים מחשש מתקיפה של חיל האוויר הישראלי, זה שזלזל בו בנאומו. השני, הימים שעליהם הוא מדבר מעולם לא היו. היו בצה"ל מי שקיוו (ואולי עדיין מקווים) להביס את חזבאללה באמצעות מערכה אווירית בעיקרה, ולהימנע ממערכה קרקעית, אולם זה מעולם לא עבד, וסביר שגם לא יעבוד בעתיד. כאן מגיעה האמירה החשובה של נצראללה בנאום. אם ישראל תרצה לפתוח במלחמה נגד חזבאללה, אמר, "היא תזדקק למתקפה קרקעית וכוחותיה אינם יכולים להוציא אל הפועל מערכה כזאת, משום שהם אינם מוכנים לכך".

ישראל מנהלת כנגד חזבאללה מערכה סיזיפית, שהתרחבה בשנים האחרונות גם לחזית הסורית. חשיפת דובר צה"ל והראיונות שפורסמו בתקשורת עם מפקד אוגדת הבשן, תא"ל עמית פישר הגולנצ'יק, ופקודו, מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ אבינועם אמונה הצנחן, מלמדים שחזבאללה מקים תשתית התקפית בסוריה, סמוך לגבול עם ישראל. לצד האזהרות הגלויות בראיונות גם תקף צה"ל בפברואר, על-פי פרסומים זרים, עמדות של הארגון הסמוכות לגבול באש טנקים. ישראל וחזבאללה אם כן, שומרים על מתח וחיכוך קבועים כבר זמן רב. מלחמה "על אש קטנה". 

נצראללה הוא תלמיד שקדן של ישראל, ובמהלך השנים הוא היטיב לקרוא ולזהות את חוזקותיה וחולשותיה. לא שלא היו לו טעויות. כשאמר בנאום "קורי העכביש" המפורסם שלו, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, שהחברה הישראלית חלשה, חוששת מנפגעים ועייפה ממלחמות (וצדק במידה מסוימת), בוודאי לא ציפה שישראל תצא למלחמה בגין חטיפת שני חיילים. הפעם, יש בדברים לא מעט אמת. בין האזהרות של אלוף (מיל') בריק בנוגע למוכנות כוחות היבשה, לרתיעה הברורה שגילו הדרג המדיני והצבאי הבכיר מהפעלה משמעותית שלהם בעימות, קשה לזהות נכונות אמיתית לכך. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", ניסח סא"ל (מיל') עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, את תפיסת הפעלת כוח הישראלית לכדי שלוש מילים קולעות: "הפצץ וקווה לסיום".

כשבוחנים את שורת העימותים שבהם לחמה ישראל מאז מלחמת של"ג קשה להתווכח עם האבחנה שלו. בכל פעם הפעילה ישראל אש מנגד (תותחים, טנקים מהגבול, ירי מהים וכוח אווירי), במינונים משתנים, בתקווה שזה יספיק ולא יהיה צורך במהלך קרקעי. לעתים זה עבד כמו במבצע "עמוד ענן", לעתים הוחלט מראש על תמרון יבשתי סמלי כמו מבצע "עופרת יצוקה", ולפעמים פשוט אי-אפשר היה להימנע מזה, וצה"ל תמרן בחוסר חשק ומוכנות בולטים, כשם שאירע במערכות ב-2006 ו-2014.

חיל האוויר הוא מכונת מלחמה מרשימה

בתקשורת פורסמו באחרונה מספר ראיונות עם טייסי קרב ומפקדים בחיל האוויר, שהשתתפו בכמה מהתקיפות המשמעותיות שביצע צה"ל בסוריה בשנה החולפת, שמהן היה ניתן ללמוד עד כמה החיל הוא הזרוע הכשירה, הזמינה והחזקה ביותר של צה"ל, שהפעלתו נותנת בידי הקברניטים יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה (אין פעולות "על האפס") מנפגעים לצה"ל ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר. כתבה אחת, בערוץ 13, סיפקה הצצה למבצע "בית הקלפים, פעולת תגמול אווירית לא מידתית, בהתאם לקו שבו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. מטוסי חיל האוויר תקפו אז מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר במבצע "קלף חדש", (צילום: דו"צ).

כתבה אחרת, הפעם ב"מעריב", סיפקה הצצה למבצע "קלף חדש", שהיה המבחן המבצעי המשמעותי הראשון של הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, והיה תגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר. כשנשאל איך ההרגשה לנהל קרב עם סוללת טילי נ"מ שיורה לעברו, השיב אחד המשתתפים בתקיפה, כי "בסוף, יש לך דקה וחצי בערך שאתה מול האויב, מסתכל לו בעיניים. אתה רואה פיזית את המקום, מגיב בזמן אמת, רואים את ההבזקים בחוץ, ובפנים שקט". הסוללות הושמדו. התיאור, אגב, נשמע דומה לדברים שאמרו לוחמים ביחידות מובחרות על תחושתם בעת כניסה לחדר שיורים ממנו. 

התקיפות הללו מציגות יכולת מרשימה של החיל לפעול בזירה מורכבת, וכשמצרפים אותן למבצעים כמו משקל סגולי", במהלכו הושמד רוב מאגר הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בראשית מלחמת לבנון השנייה, ולהצהרות כי מאז החיל רק השתדרג מבינים איזו מכונת מלחמה יש ברשות ישראל ליום פקודה. הבעיה היא שכלל לא בטוח שזה יספיק. בדומה לצנחנים של אריק שרון בשנות החמישים, גם חיל האוויר משיג תוצאות מעולות בפעולות תגמול. וכפי שבמלחמת סיני בצנחנים (טובים ככל שהיו) לא היה די בכדי להכריע את הצבא המצרי, וההצלחה נבעה מהפעלה נכונה של צה"ל הגדול, על חטיבותיו הפחות מיומנות וכשירות, כך גם מול ארסנל הרקטות (בדגש על קצרות הטווח), המתחמים המבוצרים שבנה שנועדו לעמוד בהפגזות צה"ל, וכוחות הקומנדו של חזבאללה נדרש תמרון קרקעי. 

במלחמה, לא על חיל האוויר לבדו

צנחנים באימון בגרמניה החודש, (צילום: דו"צ).

במאמר שפורסם לאחר המלחמה ב-2006, כתב הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", זאב שיף, כי "המלחמה האחרונה בעבור החיל היתה יוצאת דופן, משום שנערכה מבחינתו בתנאים אידיאליים למדי: ללא חיל אוויר יריב מולו; בלא שלאויב יהיו טילי קרקע-אוויר, אלא מעט נשק נ"מ; הקרב התנהל קרוב מאוד לבסיסיו של חיל האוויר שהיו מוגנים, ועמד לרשותו זמן רב". כל אלו, כפי שהמחישה הפלת מטוס F-16 בידי הסורים בפברואר 2018, הן מותרות שהיו ואינם. זה לא אומר שלחיל אין פתרונות ויכולות שיאפשרו לו להתמודד, בהצלחה, עם האתגרים הללו, אבל זה אומר שהעימות הבא, בין שיהיה מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכונתה מלחמה אפשרית עם סוריה ולבנון, ובין שיהיה בלבנון לבדה יהיה מורכב בהרבה מבחינתו.

במאמר אחר שכתב לאחר המלחמה, עמד שיף על כך שהלחימה באינתיפאדה השנייה "קילקלה" את צה"ל כצבא סדיר ומתקדם. צה"ל, כתב שיף, "התפרסם כצבא שהצטיין במהלכי "בליץ-קריג", באיגופי עומק, בנחיתות מהים ומהאוויר, בהכרעה מהירה בגישות עוקפות וגם בפשיטות נועזות. הצבא כיום, או מרביתו, עסק במשך שנים בדברים שונים ומכבידים מבחינה רגשית ופוליטית. החל מתפיסת חוליות טרור, בפיגועי התאבדות, ועד סגרים ועוצרים של אוכלוסיות אזרחיות גדולות". ללא קשר לעמדה הפוליטית בנושא, צריך להודות, שפעילות השיטור בשטחים גבתה וגובה מחיר משמעותי מכשירות צבא היבשה, שבא לידי ביטוי בין היתר, כהגדרת קצין בכיר בשעתו, ב"ביצועים הלא משכנעים" של הכוחות מלחמת לבנון השנייה. בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הושקעו מאמצים רבים בחיזוק כוחות היבשה. בין היתר, שב הצבא למודל 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. ביטוי נוסף לכך הוא תרגילים שמבצעים כוחות נבחרים בחו"ל, עם צבאות זרים. חטיבת הקומנדו, למשל, מתאמנת תדיר בקפריסין ואילו חטיבת הצנחנים שלחה לאחרונה, זו הפעם השנייה, כוח בפיקוד מפקד גדוד הסיור החטיבתי, סא"ל עודד זימן, לאימון עם צבאות נאט"ו בגרמניה. הפעולה והניווט בשטח זר ומרוחק, והלחימה בו מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

למרות המאמצים שנעשו ניכר כי ביבשה יש עוד מה לשפר, וכלל לא בטוח שמגמות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי מלמדות על כוונה להשקיע בשיפור יכולת התמרון. להפך. הדגש שהושם על מרכיב ה"קטלניות" פירושו השקעה ביכולות אש ועוד אש, עוצמתית ומדויקת. במקרה כזה ניתן יהיה לתייג את התכנית תחת הכותרת, "עוד מאותו הדבר". כלומר, המשך חיזוק יכולות האש המרשימות של צה"ל על חשבון יכולתו לפעול בכוחות גדולים מעבר לגבולאולם גם צבא כשיר פחות, כפי שהיה ב-2006, יהיה מסוגל להביא תוצאות טובות יותר במידה ויופעל באופן נחוש יותר בידי הדרג המדיני והצבאי הבכיר. התוצאות הללו לא יבואו בלי מחיר, בנפגעים בחזית ובעורף. נצראללה חושב שישראל לא מוכנה לשלם אותו. במלחמה הבאה, נוכח האיום החמור על העורף והיעדר היכולת של חיל האוויר לטפל בארסנל הרקטות לטווח קצר, לא בטוח שתהיה לה ברירה.

מודעות פרסומת

לשלוט בגובה הלהבה כל הדרך לפיצוץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החמאס דילג על מדרגות הסלמה וירה לעבר גוש דן. למרות שצה"ל תקף מעל 100 מטרות בתגובה, לא מן הנמנע שהמסר המרתיע לא נקלט. אם נגזר על ישראל להגיע לעימות עם חמאס, מוטב שתקבע את המועד, התנאים וגם את הדרך אליו.

שתי רקטות, שנורו מעזה, הפתיעו וטלטלו את תושבי מרכז הארץ. החמאס, שבירי הזה דילג על כמה מדרגות הסלמה, הפתיע את ישראל כמעט לחלוטין (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרקטות לא יורטו). הממשלה, שראתה בצדק בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, הורתה לצה"ל לצאת לתקיפה נרחבת בתגובה. דובר צה"ל דיווח שחיל האוויר תקף כ-100 יעדים ברצועת עזה, בהם מתחם המשרדים של מטה הגדה של החמאס בשכונת רימל, שאחראי על הוצאה לפועל של פיגועים באיו"ש (כמו פיגוע הירי הכפול בסמוך לאריאל בראשון בבוקר), מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות תקניות ומוצב של הכוח הימי של חמאס המשמש גם הוא לייצור אמצעי לחימה. היה גם מי שדאג להדגיש בתקשורת כי בטרם התקיפה הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר את המטרות בעצמו.

כצפוי, החמאס פינה את היעדים מאנשיו בטרם התקיפה ואף שכלל המטרות נהרסו, בתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. התגובה הישראלית היתה מדודה, וניכר שישראל ביקשה לאותת בה כי היא מוכנה להסלמה, אך תאפשר לחמאס להימנע ממנה אם יבחר בכך. חמאס מצדו, טען שאירעה תקלה שבגינה אירע השיגור, ובמטרה להרגיע את המתיחות עם ישראל ריסן את הפגנות יום השישי על גדר המערכת. 

במרכז: רה"מ נתניהו והרמטכ"ל כוכבי בקריה לאחר ירי הרקטות על ת"א, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בחמאס מיהרו להודיע כי מדובר בטעות, פליטת כדור, רק עם רקטות פאג'ר 75. ההסבר הזה גרר שורה ארוכה של תגובות משועשעות בטוויטר וברשתות החברתיות. כך למשל, צייץ אסף ליברמן מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11" על משחק חברה פוטנציאלי: "יושבים במעגל וכל אחד מספר על ערב מביך שבו גם הוא שיגר בטעות שני טילי פאג'ר לעבר תל אביב". זה מצחיק ושנון (לעתים ממש), עד שנזכרים באלפי ההורים שרצו עם ילדיהם למרחב המוגן ובנזק בנפגעים וברכוש שהיה עלול להיגרם. אגב, התיאור הזה הוא שגרה עבור תושבי עוטף עזה. טרור הבלונים, ההפגנות על הגדר, החדירות ואיך לא, שיגור הרקטות, לא גרר אחריו תגובה נחרצת של ישראל.

מפלגת "כחול לבן" פרסמה במוצאי שבת סרטון ובו תקפו ראשיה את ראש הממשלה נתניהו, והתייחסו למציאות הביטחונית בדרום. "השמדנו את הכור בסוריה", הזכיר גבי אשכנזי הישג בולט מתקופתו כרמטכ"ל, "חיסלתי את אחמד ג'עברי רב המרצחים של החמאס. אז אתה אל תלמד אותי על הובלה ומנהיגות", המשיך אותו בני גנץ עם אזכור לתקופתו כרמטכ"ל. אשכנזי הזכיר שלא הוא וחבריו למפלגה שילמו 15 מיליון דולר פרוטקשן לחמאס. ואז שאל גנץ כיצד "500 רקטות ירדו על תושבי הדרום ואתה שתקת", בהתייחס לסבב האחרון עם החמאס, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד בלב עזה בנובמבר האחרון. לכאורה מדובר בתשדיר בחירות, ולא בניתוח אנליטי של המצב. אבל כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס, בהנחה והירי על גוש דן לא היה מוטעה אלא מכוון, לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שהסיבה היא כמו בבדיחה הישנה, כי הוא יודע שהוא יכול. לישראל אין עניין בהפלתו והוא ייצא מזה, עם מכה קלה בכנף, ולא יותר. 

גם דינמיקה של הסלמה צריך לנהל

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. אף שגופי המודיעין בישראל קיבלו את הצהרת חמאס שמדובר בטעות, לא מן הנמנע שהמצב ההומניטרי הקשה ברצועה, מחאות הציבור הפלסטיני בעזה על יוקר המחייה, והערכה שיצליח "לגנוב סוסים" מישראל במהלך תקופת הבחירות, דחפו אותו להקדים את המועד, או לפחות להעלות את גובה ההימור. כך או כך, העימות שלכאורה היה צריך לפרוץ נדחה למועד אחר, בינתיים.

מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, בטרם הירי על גוש דן, אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ששימש בעבר כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן וכיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. מילשטיין, אחד הבקיאים והמעודכנים בסוגיה הפלסטינית ובהתמודדות עם הפגנות החמאס על גדר המערכת, טען שחמאס מנהל כנגד ישראל מערכה שמטרתה לחלצו מהמצוקה הרב-הממדית שבו הוא שרוי, מבלי להסלים את המצב למערכה צבאית רחבת היקף, בדומה לתפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות) של צה"ל. בסוף דבריו אמר מילשטיין כי "אם יהיה שינוי במציאות האזרחית שנובע מתוך שינוי בהתנהלות הישראלית למול עזה, יכול להיות שהקיץ הקרוב, האביב הקרוב, הקוצים והבערות לא יהיו כל כך גבוהים כמו בקיץ הקודם. אנחנו כן צריכים לצפות שאם לא יהיה שינוי בהתנהלות, אני חושב שעזה תלך לכיוונים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. להסלמה, אולי אפילו למערכה גדולה. אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לתרחיש הזה". 

לאור הערכת אמ"ן, שמתכתבת עם זו של מילשטיין, הורה הרמטכ"ל לאחרונה לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. בין היתר ביקר כוכבי ביחידות רבות המיועדות לפעול בתרחיש שכזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות והנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה. בנוסף, הוקמה מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן, במטרה לשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות בהן פועל צה"ל. אבל לצד ההכנות בתחום בניין הכוח, אם העימות מגיע, מוטב לה לישראל לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את העיתוי שבו נוח לה לנהל אותו. כדאי גם לבחור ביותר מדרך אחת להגיב, ואולי ליזום תקיפות ולא רק להגיב על אלו של החמאס.

במאמר שפורסם ב-2006, עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כתב אל"מ (מיל') גבי סיבוני, בעברו מפקד סיירת גולני, כי "ייתכנו מקרים רבים שהלחימה מנגד תהייה החלופה המבצעית העיקרית (כמו מה שנעשה בעזה, או להבדיל בלבנון). במקרים כאלה מוגבלת ביותר היכולת להשיג הישגים משמעותיים". במאמר, שהופיע בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר סיבוני מפני ההתאהבות בהפעלת אש מנגד, והמליץ לחפש את התמהיל הנכון בינה לבין המגע הישיר של כוחות היבשה עם האויב. ישנם, ציין, הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בהפעלת אש מן האוויר ובהם הוצאתו משיווי משקל. בנוסף, פעולות קרקעיות, פשיטות, עשויות להקטין את "יכולת היריב ליצור חוסר סימטריה ולמנוע ממנו את ההישג של להיות הגורם ה"חלש", חסר הטכנולוגיה והיכולות המשוכללות". עוד כתב, כי "מימוש היכולת המבצעית לפעול ולהיות נוכח בחלקים גדולים של השטח, לבצע פעולות של מסתערבים ומבצעים אחרים מאפשרים ליצור אפקט הרתעתי רב".

הנוסחה שלפיה חמאס יורה על תושבי עוטף עזה ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה, נדרש מרכיב קרקעי שיממש את המוצע במאמר. הדגש כאן אינו דווקא על מבצעים של יחידות כמו שלדג או חטיבת הקומנדו, אלא על פשיטות שיבצעו גדודי החי"ר, בין שיהיו מגבעתי, הנח"ל והשריון. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו עמית פישר ודוד זיני, אז מפקדי גדודים בגולני וכיום מפקדי אוגדות, שורה ארוכה של פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות בפשיטה כמו גם עימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שנאלץ למקד מאמצים באבטחה והגנה. לפעולות שכאלה ישנן, כאמור, השפעה מסלימה על המציאות בשטח, אבל הן עשויות להביא את ישראל מוכנה יותר ואת חמאס חלש יותר לעימות שנראה שמגיע בלאו הכי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.03.2019)

מנקים את השטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת צה"ל הלילה בסוריה היתה ניצול הזדמנות מבחינת ישראל להסיג את איראן מסוריה. יתכן והמטרה הושגה, אך כדאי להיות מוכנים גם לכך שהאירועים יסלימו. באזור שלנו כוח הוא השפה השלטת.

רגע פגיעה של מטרות איראניות מטרה ב סוריה תקיפה של צה

תקיפת משגר הרקטות האיראני על-ידי חיל האוויר, (מקור: דו"צ).

אתמול בלילה ירה כוח איראני הפועל בסוריה 20 רקטות על מוצבי צה"ל הקדמיים ברמת הגולן. ארבע מהן יורטו בשטח ישראל על-ידי מערכות ההגנה האווירית של צה"ל. השאר נפלו בשטח הסורי. את המהלך האיראני ניתן היה לסכם במשפט הלקוני: "לא היו נפגעים ולא נגרם כל נזק". התגובה של צה"ל היתה כואבת בהרבה. במה שהוגדר כתקיפה הישראלית הרחבה ביותר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני ובהם אתרי מודיעין, מפקדות לוגיסטיות, מתחם צבאי ולוגיסטי באל-כיסוואה, מחנה צבאי צפונית לדמשק ואתרי אחסנת נשק בשדה התעופה הבין לאומי של סוריה ועוד.

ישראל צפתה את רצונה של איראן בנקמה על תקיפות שייחסה לישראל בשדה התעופה T-4 ובחמה, בהן נהרגו כ-20 איראנים, ובימים האחרונים אף הזהירו גורמים במערכת הביטחון מפני תקיפה כזו בדיוק. צה"ל, חשף היום דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, פעל "כמה פעמים מול פצצות איראניות מתקתקות" בחודש האחרון ומנע מספר פיגועים ותקיפות מצדם. לדברי מנליס, קיים הרמטכ"ל איזנקוט בחודש האחרון הערכת מצב בנושא מדי יום. לא מן הנמנע שבישראל החליטו לאפשר את הירי האיראני במטרה להשיג עילה לגיטימית לפעולה רחבת היקף כנגד הנוכחות האיראנית בסוריה במטרה "לנקות את השטח" ולהסיג את רגלי האיראני מסוריה. נראה שבהצלחה.

בפעולה, עליה עודכנו גם הרוסים מבעוד מועד (ככל הנראה גם על-ידי רה"מ נתניהו ששהה במוסקבה) וזכתה גם לגיבוי אמריקני, מימשה ישראל את העיקרון לו מטיף איזנקוט עוד מהיותו אלוף פיקוד הצפון. בראיון שהעניק אז ל"ידיעות אחרונות" פרס את משנתו לפיה מכל מקום שממנו יירו על ישראל "נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים". התקיפה אתמול בלילה היא מימוש מדויק של התפיסה הזו. 

מימין: אלוף פיקוד הצפון סטריק, הרמטכ"ל איזנקוט והמח"ט המרחבי, אל"מ חירם, (מקור: דו"צ).

איראן, כאמור, שואפת להתבסס בסוריה ולפתוח מעין חזית שנייה מול ישראל בגבולה הצפון מזרחי, כפי שעשתה בלבנון. מאפייני העימות בינה לבין ישראל מזכירים למתבונן מן הצד את מלחמות ההתשה שניהל צה"ל, תחילה בתעלת סואץ ושנים מאוחר יותר בלבנון. האחריות על הגנת רמת הגולן מוטלת על אוגדת הבשן עליה מפקד תא"ל עמית פישר. לא מן הנמנע שפישר, שבעצמו גדל בקיבוץ ברמת הגולן וכמ"פ בגדוד 13 של גולני היה מחביבי המח"ט איזנקוט, ומפקד החטיבה המרחבית ברק חירם, יוצא יחידת אגוז, נזכרו לאחרונה בימים ההם, לפני כעשרים שנה, בהם החזיקו קו בלבנון. הכוחות שהו אז במוצבים, סופגים אש מרגמות ורקטות בלתי פוסקת מצד חזבאללה ויצאו למארבים ארוכים בוואדיות וברכסים, במטרה לפגוע בחוליות מחבלים שהניחו מטענים או ניסו לחדור לישראל. באחד מהם, הרג כוח מהפלוגה המסייעת בפיקוד פישר, אז סגן, שלושה מחבלי חזבאללה שניסו לחדור לרצועת הביטחון דרך וואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות, וסיפק בכך זריקת מורל משמעותית לגדוד שספג באותם תקופה נפגעים רבים בפעילות בלבנון וכונה "גדוד המוות". היתה זו מלחמה סיזיפית, ארוכה ומתישה, שנמשכה במובן מסוים גם לאחר הנסיגה, על הגדר. לצה"ל ניסיון רב במלחמה מסוג זה, אך גם לאיראנים.

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, התנגשו צבאות ישראל וסוריה בעקבות תקיפה שביצעו האחרונים בה נפגעו חקלאים בגליל שעיבדו את השדות שלהם סמוך לגבול הסורי. בתגובה תקף צה"ל, בהמלצת הרמטכ"ל רבין, באמצעות כוחות שריון וחיל אוויר עמדות של צבא סוריה. בין היתר הפילו טייסי חיל האוויר שישה מטוסי מיג 21 סוריים. הפעולה המוצלחת זכתה בישראל לשבחים ומפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, אף הועלה לדרגת אלוף בהוקרה על פעילות החיל בפיקודו. עם זאת בפרספקטיבה מאוחרת הוגדר יום הקרב כתחילת ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. המסקנה היא שאף שהפעולה עשויה לשרטט קו אדום בוהק לאיראן כי מוטב לה שתימנע מהקמת בסיס פעולה בסוריה, היא עשויה גם להוות את יריית הפתיחה בהסלמה רחבה בהרבה. צריך להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.05.2018)

 

 

משחק הכיסאות \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה הוחלט על איוש תפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. המינויים, מעלים תהיות על מי שלא קודם, כנראה בצדק, וגם על השיטה שבה מתמנה ראש מל"ל. 

מימין: מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ זיני, עם קצין קפריסאי, (צילום: דו"צ).

השבוע עמד צה"ל בסימן מינויים. בראשיתו נכנס האלוף אמיר אבולעפיה לתפקידו החדש כראש אג"ת. מינויו לתפקיד לאחר עשור שבו כיהנו בתפקיד קצינים מחיל האוויר, תואם את החלטת הרמטכ"ל איזנקוט לחזק את מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. בהמשך השבוע פורסם דבר קידומם של מספר קצינים לתפקידי מפתח. בין היתר קודמו אליעזר טולדנו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"צוק איתן", לתפקיד מפקד אוגדת עזה; מפקד חטיבת ביסלמ"ח, עמית פישר, איש גולני, יועלה לדרגת תא"ל ויפקד על אוגדת הבשן שבגבול סוריה; אל"מ דוד זיני, מפקדה ומקימה של חטיבת הקומנדו, יפקד על עוצבת עידן (אוגדת מילואים בפיקוד המרכז) ויניב אלאלוף, מפקד בית-הספר לקצינים, ימונה למפקד עוצבת סיני, אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. בנוסף הוחלט לקדם את תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת עידן הנוכחי, למפקד עוצבת געש. מדובר במינוי מפתיע שכן על האוגדה הסדירה הזו, אחת משלוש אוגדות ההכרעה הרב-זירתיות של צה"ל, לא פיקד קצין שאינו שריונר כבר שני עשורים, ובוודאי שלא צנחן כמו גיל.

אתר סרוגים בחר לציין שתא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז, לא נכלל בסבב המינויים הנוכחי. היה כבר מי שטען שווינטר לא מתקדם בצבא כי הוא דתי, או בגלל שפרסם בשעתו פקודת יום לחייליו בטרם המלחמה בעזה. וינטר, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. בהמשך ישיר לכך כבר השוו בטוויטר בין וינטר למח"ט אחר של גבעתי, שמסלולו הצבאי נעצר בדרגת התא"ל  אפי איתם (פיין). יש לא מעט נקודות דמיון בין וינטר לאיתם, אך השונה גדול מן הדומה.

וינטר מתקדם, אבל בקצב הנכון

איתם, כמפקד אוגדה בלבנון, (מקור: פייסבוק).

איתם, יוצא חטיבת גולני, עשה כמעט את כל שירותו היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים, והוא מ"מ בגדוד 12, לחם בגבורה בנפח, מעשה שעליו הוענק לו עיטור המופת. כמפקד סיירת וגדוד בחטיבה החומה, לקח חלק במבצע אנטבה ובפשיטות בלבנון. כמח"ט גבעתי באינתיפאדה הראשונה, הסתבך בפרשה שבה הועמדו לדין ארבעה מקציניו על הכאת פלסטיני למוות וטענו כי הדבר נעשה בהנחייתו. הרמטכ"ל ברק נזף באיתם ועיכב את קידומו לשנה וחצי, אך הוא לא הועמד לדין. בתפקידו האחרון פיקד על עוצבת הגליל בטרם הנסיגה מלבנון. מפקד יחידה מובחרת שפעל אז תחת פיקודו תיאר את איתם כמי ששלט באופן מרשים הן בהיבטים המערכתיים הרחבים של הזירה והן בפרטי הפרטים הטקטיים. האוגדה עליה פיקד הצליחה לפגוע קשות בחזבאללה ולהופכו, לתפיסת איתם, לארגון "שבמידה רבה מאוד נרדף על חייו". בשנת 2001 פרש מצה"ל לאחר שלא הועלה לדרגת אלוף. הוא טען אז, במידה רבה של צדק, שהדבר נבע משיקולים לא ענייניים, הקשורים בעיקר לזרם הפוליטי ולציבור הדתי-לאומי שאליו בחר להשתייך. איתם, קיבוצניק שחזר בתשובה, אף העיר כי קצינים שהרקורד שלהם פחות משלו קודמו לפניו, שלא לומר על חשבונו. עם פרישתו פנה לפוליטיקה, הנהיג את מפלגת המפד"ל ושימש כח"כ ושר.

וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, החל את שירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל ועשה מסלול דומה לאיתם, אבל בגבעתי. הוא היה מ"פ הסיירת, מפקד גדוד הסיור (ועוטר בצל"ש אלוף) ופיקד על החטיבה כולה במערכה בעזה בקיץ 2014. רגע לפני שהסתיימה המערכה, התרחשה היתקלות בפאתי רפיח, בה נהרגו מפקד הסיירת החטיבתית, בניה שראל, וליאל גדעוני ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. החטיבה בפיקודו הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר קרא נכון את תמונת המצב בקרב, הוא ספג גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

אכן, יש דימיון בין השניים. אבל לצדו יש גם שוני רב. ראשית, משום שבניגוד לתקופתו של איתם, בה היה קצין דתי בכיר כמעט יחידי במערך השדה, שכהגדרתו פילס דרך לדור שלם של מפקדים חובשי כיפה, הרי שצה"ל 2017 משופע במפקדים בכירים יוצאי הציונות הדתית. רק בסבב המינויים הנוכחי קודמו שניים מהם. שנית, משום שאם אכן התרחש עיכוב כזה או אחר במסלול הקידום של וינטר הוא לא נבע מחששות מפני הדתה, או בשל השתייכותו לציבור כזה או אחר, אלא משום שבמהלך תקופת פיקודו על גבעתי התרחשה סדרת אירועים מטרידים בחטיבה ובהן החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי. הפרשייה החמורה ביותר בה הורשע לבסוף חג'בי (והורד בדרגה) היא זו של התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת. רק סמג"ד אמיץ אחד שהתעקש שמדובר ב"קודים של ארגון פשע", והודח בשל כך, הביא לפתיחה בחקירה. וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. ליחס דומה זכו ממנו שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לווינטר הערה פיקודית.

מימין: הרמטכ"ל גנץ, מח"ט גבעתי וינטר ואלוף פיקוד הדרום תורג'מן, ב"צוק איתן", (צילום: דו"צ).

גבעתי גם היתה מובילת "טבלת הצל"שים" הצה"לית לאחר "צוק איתן". צל"שים מחלקים לרוב היכן שהיו תקלות בשדה הקרב, וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית ובמוכנות הכוח חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם להשלים את המשימה. לא ברור, אם כן, למה התגאו אז בחטיבה בתואר המפוקפק הזה. למרות כל אלו, וינטר קודם, וכמו רוב מפקדי החטיבות שלחמו ב"צוק איתן" הועלה גם הוא לדרגת תא"ל. את התהייה מדוע מפקד קרבי מצוין כמותו לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה, קל ליישב. שירותו הצבאי היה, רובו ככולו, בשדה ומן הראוי שיעשה גם תפקידים בתחום המטה. לכך מצטרפת גם קביעת הרמטכ"ל כי ראשי מטה פיקודי יכהנו שלוש שנים בתפקידם. אולי המקרה של וינטר מזכיר דווקא תא"ל אחר, משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן". למרות שהצטיין בלחימה מונה תמיר לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם.

מ' כמו מי זה?

גם במשרד ראש הממשלה הוחלט באחרונה על איוש תפקיד מפתח. רה"מ נתניהו בחר בראש המרחב הדרומי בשב"כ, מ', כראש המטה לביטחון לאומי. ניתן להניח שמ', החל משירותו בחטיבת גבעתי ועבור בשירותו רב השנים בשב"כ (שם פיקד בין היתר על שני אגפים נוספים), בלט ורשם הישגים מבצעיים רבים. אולם, השיטה על-פיה מתמנים ממלאי מקום זמניים שסמכותם פחותה או לחלופין, כמו מקרה זה, אדם המצוי בשירות פעיל, ושואף להמשיך ולהתקדם במעלה הדרגות, אינה מיטבית, שלא לומר בעייתית. כשמונה יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד, לאחר שכיהן כיועץ לביטחון לאומי, אמר ח"כ עפר שלח כי למרות שנבחר לתפקיד אדם ראוי הרי ש"מן הראוי שהתפקיד יימסר לידי אדם שאינו מועמד לתפקיד המשך, אחרת יש חשש – בוודאי בדרך הפרסונלית הנהוגה אצלנו, מינוי על ידי איש אחד שאינו יודע איך החליט ולמה – שישמיע באוזני ראש הממשלה דברים שהקברניט רוצה לשמוע, ולא דברים קוראי תגר". ביקורת זו נותרה רלוונטית גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.07.2017)