בתחילת החודש חוקקה הכנסת חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז על מלחמה לבדם, בנסיבות קיצוניות. השבוע התעשת הקבינט המדיני ביטחוני והודיע כי סמכות זו תישאר בידיו. עכשיו רק נשאר שחברי הקבינט יבינו שעם הסמכות באה גם האחריות. במלחמה הבאה תירוצים בנוסח "לא ידענו" ו"לא הבנו", לא יתקבלו.
בתחילת החודש עבר בכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית", בעקבות הצעה של שרת המשפטים, איילת שקד. החוק, שראשיתו בהמלצות ועדה שבראשה עמד האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, נועד להסדיר את עבודת הקבינט ואת סמכויותיו שלא היו ברורות עד כה. בדו"ח שפרסמה הוועדה נכתב, בין היתר, כי "שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". בעוד שהחוק הקודם הסמיך את הממשלה לבדה להכריז מלחמה, או לחלופין ליזום מהלך שעלול להוביל לעימות בעצימות גבוהה, הרי שהתיקון לחוק הסמיך לכך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני ביטחוני).
שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).
והנה נפל דבר, ובעת אישור הצעת החוק השתרבבה "עז" להצעת החוק לפיה "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". כך, לבדם, הוסמכו שני נושאי משרה להחליט על מלחמה בנסיבות שההגדרה להן נותרה עמומה ונתונה לכל פרשנות מרחיבה או מצמצמת בהתאם לרצונם. ומה קורה אם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? מדוע לא נקבע שבמקרה כזה יהיה המחליט השני שר החוץ, למשל, ולו רק כדי שלא יהיה זה אדם יחיד? במקרה מעט פחות דרמטי עשוי שר הביטחון להיות מינוי מקצועי של אדם שאינו ח"כ. אדם כזה שימנה ראש הממשלה יהיה תלוי בו לחלוטין וכמעט תמיד יתמוך במדיניות שלו, וגם אז הופך הכלל המחייב שני אנשים להסכים על פתיחת מערכה, לריק מתוכן.
חוק שאין מקביל לו במדינות המערב
לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, שכן הוא חסר את האיזונים והבלמים שהינם חלק מיסודות במשטר דמוקרטי. יתרה מכך, הוא מתעלם מכך שמלחמה מחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של בית הנבחרים, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרשת לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב. אין זה אומר שלנשיא האמריקני, המפקד מתוקף תפקידו על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. להיפך. הנשיא הוא מפקד הצבא ומוסמך להפעילו, אולם רק במבצעים מוגבלים. מתוקף כך למשל, הורה הנשיא טראמפ על התקיפות בסוריה.
הנשיא ג'ונסון, פירש אישור מסויג של הקונגרס כהכרזת מלחמה, (מקור: ויקיפדיה).
מלחמת וייטנאם למשל, היא פועל יוצא של החלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת בית הנבחרים בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית. בספרו, "הזנחת החובה" ("Dereliction of Duty") כתב הגנרל הרברט מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי עד לא מכבר וקצין שריון מעוטר בצבא ארצות הברית, שהנשיא ג'ונסון וקבינט המלחמה שלו כלל לא תכננו להסלים את העימות לכדי מלחמה ופירשו את ההחלטה "לתקוף את צפון וייטנאם כחלופה למלחמה ולא כמלחמה עצמה". בפועל, התקיפות האוויריות כנגד צפון וייטנאם הגבירו את עצימות המערכה לכדי מלחמה של ממש, שהיתה ארוכה, עתירת נפגעים וכושלת. הגנרל מקמאסטר גם האשים בספרו את המטות המשולבים דאז על שהזניחו את חובתם להבהיר את המשמעויות וההשלכות לדרג המדיני, ועל שלא לקחו חלק של ממש בשיח המתחייב בין הדרג המדיני לצבאי.
הקבינט התעשת, עכשיו שייקח אחריות
השבוע התעשת הקבינט והחליט להחזיר סמכות זו לידיו ולתקן את החוק בחזרה לנוסח המקורי, לפיו תידרש הצבעה של מחצית מחברי הקבינט בכדי להכריז על מלחמה או בכדי לאשר פעולה שכתוצאה ממנה עשויה לפרוץ מלחמה (הפצצת כור גרעיני בסוריה, למשל). נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמדו של הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו להתחמק מאחריות בטענה שלא היו בקיאים בסוגיות השונות, דוגמת היקף איום המנהרות במבצע "צוק איתן". תפקידם ואחריותם – לדעת. שרים אינם מחלקים לגופים השונים עצות מיניסטריאליות, כהגדרת שר הביטחון דיין ב-73'. הם מנחים לפעולה.
בהיסטוריה של מלחמות ישראל זכורים שרים שהיתממו, התחמקו והפגינו יכולת אתלטית מרשימה במטרה להימנע מקבלת אחריות פורמלית למהלכים. היו אף כאלה שהצביעו בניגוד לדעתם. הם חשבו שיש לפעול בכיוון אחד ואילו הצבא, וראש הממשלה הציעו חלופה אחרת. ובסוף, בהצבעה? נו, באמת.
מופז כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).
כך למשל שר התחבורה שאול מופז, רמטכ"ל מוצלח שגם היה שר ביטחון טוב, הציע בשלהי מלחמת לבנון השנייה לראש הממשלה אהוד אולמרט רעיון למהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, לזה שהציע הצבא, שכלל ארבע אוגדות, שינועו מקו הגבול צפונה. מופז, שלחם בלבנון כמפקד חטיבה מרחבית בשל"ג, כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ומפקד אוגדת הגליל, והכיר את המרחב ככף ידו טען אז שבקבועי הזמן האלה המהלך לא ישיג את יעדיו ושמוטב לפעול באופן שונה. הוא שרטט לרה"מ מהלך שאפתני פחות, שהכיר במגבלות הזמן והמרחב וכלל גם פחות כוחות, והיה בו פוטנציאל להבאת הישג של ממש. הרעיון היה להניע את הכוחות מערבה מבלי לפעול כנגד המרחב הסמוך לגבול, ובמקביל להטיס כוחות צפונה, כך שישלטו על קו נהר הליטני ממזרח למערב, עד פאתי העיר צור. כך, באבחה מהירה אחת, ינתק צה"ל את כוחות החזבאללה ויימנע מהם נסיגה צפונה ותגבורות. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד. וכך גם שרים נוספים.
אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תכנית של ממש, היה ישים, אבל הרמטכ"ל דאז, חלוץ, ושר הביטחון דאז, פרץ, לא טרחו להתווכח עם הרעיון של מופז ברמה עניינית ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תכניות. הגדיל לעשות הרמטכ"ל וטען שהרעיון של מופז מגולם למעשה בתכנית שצה"ל הניח לפני הקבינט, אף שלא כך היה. ומופז? לאור טענת הרמטכ"ל השיב שאם כך זה בסדר והוא "בעד המלצת צה"ל". כך אושרה תכנית שראש הממשלה אולמרט לא אהב והשר עם הניסיון הצבאי הרב ביותר בקבינט בכלל התנגד לה.
מימין: יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949, (מקור: ויקיפדיה).
זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע עתיר סיכונים שבבסיסו צליחת אוגדה בפיקוד אריק שרון את התעלה בתפר שבין שתי ארמיות מצריות והקמת ראש גשר בגדה המערבית שלה. במידה ויצליח, יהווה המבצע שלב ראשון בתכנית לכיתור הארמייה השלישית. במקרה וייכשל ינותקו הכוחות הצולחים, חטיבת צנחנים וכוח שריון, וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שנאמר לו שכלל הפיקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל, בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד החזית חיים בר-לב וסגן הרמטכ"ל טל, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק בכדאיות המהלך. בתום הדיון הודיע אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ופיקד במלחמת העצמאות על חזית הדרום, כי אינו בקי דיו בסוגיה בכדי להיות משוכנע בהצלחתה כפי שהיה הרמטכ"ל אלעזר, ועל כן אמר, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון". אלון נסע לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו והשתכנע בכך שהמהלך אפשרי. בישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.
הסיפור כאן הוא לא על תמרון יבשתי מוצלח אלא על שר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. החוק, לאחר שיבוטל הסעיף המקנה לרה"מ את היכולת להכריז מלחמה כמעט לבדו, יעביר באופן פורמלי את הכדור למי שממילא מחזיק בו כיום – הקבינט המדיני ביטחוני. בתקופה שבה ישנה מתיחות גבוהה בצפון ובדרום (שתמונת מטוס ה-F-35 של חיל האוויר מעל ביירות לא תרמה להפחתתה), וכשסיום שלטון אבו מאזן בגדה המערבית נראה לעין, ואתו האפשרות של פריצת סבב אלים גם באיו"ש, מוטב שיפנימו שעם הסמכות באה גם האחריות.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.04.2018)
על הכוונת 