הרינו מכריזים בזאת על המלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת החודש חוקקה הכנסת חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז על מלחמה לבדם, בנסיבות קיצוניות. השבוע התעשת הקבינט המדיני ביטחוני והודיע כי סמכות זו תישאר בידיו. עכשיו רק נשאר שחברי הקבינט יבינו שעם הסמכות באה גם האחריות. במלחמה הבאה תירוצים בנוסח "לא ידענו" ו"לא הבנו", לא יתקבלו. 

בתחילת החודש עבר בכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית", בעקבות הצעה של שרת המשפטים, איילת שקד. החוק, שראשיתו בהמלצות ועדה שבראשה עמד האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, נועד להסדיר את עבודת הקבינט ואת סמכויותיו שלא היו ברורות עד כה. בדו"ח שפרסמה הוועדה נכתב, בין היתר, כי "שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". בעוד שהחוק הקודם הסמיך את הממשלה לבדה להכריז מלחמה, או לחלופין ליזום מהלך שעלול להוביל לעימות בעצימות גבוהה, הרי שהתיקון לחוק הסמיך לכך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני ביטחוני). 

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

והנה נפל דבר, ובעת אישור הצעת החוק השתרבבה "עז" להצעת החוק לפיה "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". כך, לבדם, הוסמכו שני נושאי משרה להחליט על מלחמה בנסיבות שההגדרה להן נותרה עמומה ונתונה לכל פרשנות מרחיבה או מצמצמת בהתאם לרצונם. ומה קורה אם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? מדוע לא נקבע שבמקרה כזה יהיה המחליט השני שר החוץ, למשל, ולו רק כדי שלא יהיה זה אדם יחיד? במקרה מעט פחות דרמטי עשוי שר הביטחון להיות מינוי מקצועי של אדם שאינו ח"כ. אדם כזה שימנה ראש הממשלה יהיה תלוי בו לחלוטין וכמעט תמיד יתמוך במדיניות שלו, וגם אז הופך הכלל המחייב שני אנשים להסכים על פתיחת מערכה, לריק מתוכן. 

חוק שאין מקביל לו במדינות המערב

לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, שכן הוא חסר את האיזונים והבלמים שהינם חלק מיסודות במשטר דמוקרטי. יתרה מכך, הוא מתעלם מכך שמלחמה מחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של בית הנבחרים, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרשת לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב. אין זה אומר שלנשיא האמריקני, המפקד מתוקף תפקידו על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. להיפך. הנשיא הוא מפקד הצבא ומוסמך להפעילו, אולם רק במבצעים מוגבלים. מתוקף כך למשל, הורה הנשיא טראמפ על התקיפות בסוריה

Lyndon B. Johnson, photo portrait, leaning on chair, color cropped.jpg

הנשיא ג'ונסון, פירש אישור מסויג של הקונגרס כהכרזת מלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

מלחמת וייטנאם למשל, היא פועל יוצא של החלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת בית הנבחרים בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית. בספרו, "הזנחת החובה" ("Dereliction of Duty") כתב הגנרל הרברט מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי עד לא מכבר וקצין שריון מעוטר בצבא ארצות הברית, שהנשיא ג'ונסון וקבינט המלחמה שלו כלל לא תכננו להסלים את העימות לכדי מלחמה ופירשו את ההחלטה "לתקוף את צפון וייטנאם כחלופה למלחמה ולא כמלחמה עצמה". בפועל, התקיפות האוויריות כנגד צפון וייטנאם הגבירו את עצימות המערכה לכדי מלחמה של ממש, שהיתה ארוכה, עתירת נפגעים וכושלת. הגנרל מקמאסטר גם האשים בספרו את המטות המשולבים דאז על שהזניחו את חובתם להבהיר את המשמעויות וההשלכות לדרג המדיני, ועל שלא לקחו חלק של ממש בשיח המתחייב בין הדרג המדיני לצבאי.

הקבינט התעשת, עכשיו שייקח אחריות

השבוע התעשת הקבינט והחליט להחזיר סמכות זו לידיו ולתקן את החוק בחזרה לנוסח המקורי, לפיו תידרש הצבעה של מחצית מחברי הקבינט בכדי להכריז על מלחמה או בכדי לאשר פעולה שכתוצאה ממנה עשויה לפרוץ מלחמה (הפצצת כור גרעיני בסוריה, למשל). נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמדו של הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו להתחמק מאחריות בטענה שלא היו בקיאים בסוגיות השונות, דוגמת היקף איום המנהרות במבצע "צוק איתן". תפקידם ואחריותם – לדעת. שרים אינם מחלקים לגופים השונים עצות מיניסטריאליות, כהגדרת שר הביטחון דיין ב-73'. הם מנחים לפעולה.

בהיסטוריה של מלחמות ישראל זכורים שרים שהיתממו, התחמקו והפגינו יכולת אתלטית מרשימה במטרה להימנע מקבלת אחריות פורמלית למהלכים. היו אף כאלה שהצביעו בניגוד לדעתם. הם חשבו שיש לפעול בכיוון אחד ואילו הצבא, וראש הממשלה הציעו חלופה אחרת. ובסוף, בהצבעה? נו, באמת.

מופז כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

כך למשל שר התחבורה שאול מופז, רמטכ"ל מוצלח שגם היה שר ביטחון טוב, הציע בשלהי מלחמת לבנון השנייה לראש הממשלה אהוד אולמרט רעיון למהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, לזה שהציע הצבא, שכלל ארבע אוגדות, שינועו מקו הגבול צפונה. מופז, שלחם בלבנון כמפקד חטיבה מרחבית בשל"ג, כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ומפקד אוגדת הגליל, והכיר את המרחב ככף ידו טען אז שבקבועי הזמן האלה המהלך לא ישיג את יעדיו ושמוטב לפעול באופן שונה. הוא שרטט לרה"מ מהלך שאפתני פחות, שהכיר במגבלות הזמן והמרחב וכלל גם פחות כוחות, והיה בו פוטנציאל להבאת הישג של ממש. הרעיון היה להניע את הכוחות מערבה מבלי לפעול כנגד המרחב הסמוך לגבול, ובמקביל להטיס כוחות צפונה, כך שישלטו על קו נהר הליטני ממזרח למערב, עד פאתי העיר צור. כך, באבחה מהירה אחת, ינתק צה"ל את כוחות החזבאללה ויימנע מהם נסיגה צפונה ותגבורות. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד. וכך גם שרים נוספים.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תכנית של ממש, היה ישים, אבל הרמטכ"ל דאז, חלוץ, ושר הביטחון דאז, פרץ, לא טרחו להתווכח עם הרעיון של מופז ברמה עניינית ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תכניות. הגדיל לעשות הרמטכ"ל וטען שהרעיון של מופז מגולם למעשה בתכנית שצה"ל הניח לפני הקבינט, אף שלא כך היה. ומופז? לאור טענת הרמטכ"ל השיב שאם כך זה בסדר והוא "בעד המלצת צה"ל". כך אושרה תכנית שראש הממשלה אולמרט לא אהב והשר עם הניסיון הצבאי הרב ביותר בקבינט בכלל התנגד לה. 

מימין: יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949, (מקור: ויקיפדיה).

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע עתיר סיכונים שבבסיסו צליחת אוגדה בפיקוד אריק שרון את התעלה בתפר שבין שתי ארמיות מצריות והקמת ראש גשר בגדה המערבית שלה. במידה ויצליח, יהווה המבצע שלב ראשון בתכנית לכיתור הארמייה השלישית. במקרה וייכשל ינותקו הכוחות הצולחים, חטיבת צנחנים וכוח שריון, וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שנאמר לו שכלל הפיקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל, בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד החזית חיים בר-לב וסגן הרמטכ"ל טל, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק בכדאיות המהלך. בתום הדיון הודיע אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ופיקד במלחמת העצמאות על חזית הדרום, כי אינו בקי דיו בסוגיה בכדי להיות משוכנע בהצלחתה כפי שהיה הרמטכ"ל אלעזר, ועל כן אמר, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון". אלון נסע לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו והשתכנע בכך שהמהלך אפשרי. בישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל. 

הסיפור כאן הוא לא על תמרון יבשתי מוצלח אלא על שר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. החוק, לאחר שיבוטל הסעיף המקנה לרה"מ את היכולת להכריז מלחמה כמעט לבדו, יעביר באופן פורמלי את הכדור למי שממילא מחזיק בו כיום – הקבינט המדיני ביטחוני. בתקופה שבה ישנה מתיחות גבוהה בצפון ובדרום (שתמונת מטוס ה-F-35 של חיל האוויר מעל ביירות לא תרמה להפחתתה), וכשסיום שלטון אבו מאזן בגדה המערבית נראה לעין, ואתו האפשרות של פריצת סבב אלים גם באיו"ש, מוטב שיפנימו שעם הסמכות באה גם האחריות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.04.2018)

 

מודעות פרסומת

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

ליברמן 1

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

250px-Yehoshafat_Harkabi

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

אליטה משרתת מבקשת הנחה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר נכשל ניסיון נוסף להאריך את שירות בני ישיבות ההסדר בצה"ל. הצבא צריך אותם לתקופה ממושכת יותר אבל להם ההסדר נוח. ממי שמגדיר את עצמו כאליטה משרתת ניתן לצפות לתת כתף כשצריך.

בשבוע שעבר נפלה הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ להאריך את שירותם של בני ישיבות ההסדר (בני"שים). במליאת הכנסת ציין ח"כ פרץ כי חיילי ישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים. "כל חודש נוסף שישיבות ההסדר ישרתו בצה"ל הוא שווה ערך לכ-7 גדודי מילואים. מה כבר ביקשנו? ביקשנו שישיבות ההסדר ישרתו 24 חודשים. לא ביקשנו שלוש שנים מלאות – כמו שהילדים שלנו משרתים. הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת בשוויון". בטרם דנים בשיוויון יש לציין שכיום הפער קטן מבעבר משום שמתגייסי החובה משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר. לעומתם משרתים הבני"שים שלוש שנים ושבעה חודשים בישיבה ועוד 17 חודשים בשירות צבאי פעיל. חיילים בתפקידי פיקוד משרתים מעט יותר. במשך כל המסלול נהנים בני ישיבות ההסדר ממעמד מלא של חייל (אם כי לא ממשכורת) בין שהם חובשים את ספסלי הישיבה או לובשים את מדי הצבא.

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

צריך לומר ביושר, המגזר הדתי לאומי סוחב את חלקו בנטל ואף יותר מכך. מדובר באליטה משרתת חדשה שהחליפה במובנים רבים זו שקדמה לה מן ההתיישבות העובדת. 40% מבוגרי קורס קציני החי"ר בצה"ל וכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים. כשבוחנים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מחזור הגיוס של בני ישיבות ההסדר מונה פחות מאלף איש, ואינו מטה משמעותית את אחוזי הגיוס לכאן או לכאן. יתרה מזו, בהשוואה לפטור מגיוס שניתן למגזרים אחרים (ערבים, חרדים ואף נשים הזכאיות לפטור מטעמי דת) הרי שקיצור שירותם בטל בשישים. מנגד, איכותם של המתגייסים גבוהה והצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר לנצל זאת טוב יותר.

חבורה איכותית שלא ממצה את עצמה

צה"ל מבחינתו היה רוצה שישרתו שנתיים. הן מטעמי מחסור בסדר כוחות והן מתוך רצון למצות את הפוטנציאל האיכותי שבהם. אגב, אין לזה קשר לדת. מפקדי חטיבת הצנחנים לדורותיהם למשל, לא אהבו את מודל השירות של גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50), שלו מורשת קרב מפוארת ובו צמחו כמה מטובי המפקדים בחטיבה (יה-יה, יעלון, והרצי הלוי אם להזכיר כמה), שאנשיו עשו שירות מקוצר. ואכן, ב-1990 שינה הגדוד את מתכונתו והפך לגדוד 101 במתכונת זהה לשני הגדודים האחרים. אי-שביעות רצון ממסלולי שירות מקוצרים התעוררה בשעתו גם בחטיבת הנח"ל ביחס לגרעיני הנח"ל. מפקד החטיבה דאז, טל רוסו, אף הגדיר את בני הגרעין כ"חבורה איכותית, שלגמרי לא ממצה את עצמה". זוהי הגדרה קולעת למקרה של הבני"שים.

הרמטכ"ל אשכנזי עם חליוה בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2010.

הרמטכ"ל אשכנזי עם מח"ט צנחנים, חליוה, בתרגיל ב-2010.

ב-2010 משך אש מח"ט הצנחנים, אהרון חליוה, כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. "אני רוצה בחטיבה שלי מפקדים, וזה לא שווה לי כלכלית להוציא אתכם לפיקוד", אמר. עשור קודם לכן כשרצה חליוה, אז מפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע", ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד. הפעם הוא ספג קיתונות של ביקורת, אף שדומה שניסה לשחזר את השיטה מימיו כמג"ד, ניסה להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

כרגיל במקרים שכאלו, עת מעז מי להטיל ספק בערכיות כדאיות מסלולי שירות מקוצרים במגזר הדתי, מיד קמה סערה ורבנים, עסקנים פוליטיים וקצינים בכירים במיל' (לרוב, שכיפה לראשם) נזעקו להגן על ההסדר. הגדיל לעשות אז הרמטכ"ל אשכנזי, שבטקס של ישיבת ההסדר במודיעין הודה, "בשם צבא שלם" לחיילי ההסדר על שירותם. הרמטכ"ל דאז לא ציין מן הסתם בנאומו כי הם מתגייסים מכוח החוק וזוכים, מכוח הסדר פוליטי אנכרוניסטי, למסלול שירות מקוצר. מחליפו של חליוה בצנחנים, אמיר ברעם, כבר דאג להתפייס עם רבני הישיבות, אך גם הוא טען שהוא "נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו". ברעם סייג את דבריו וציין בצדק (ועל כך אני מעיד מניסיוני האישי כמפקד בחטיבה) כי החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים.

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ שלח, הלין על כך שישיבות ההסדר טוענות שהן נושאות ביותר מן הנטל ומיד מבקשות הנחה.

בימיו כעיתונאי נהג ח"כ עפר שלח לבקש מאחד מחבריו, אלוף במטה הכללי, לקחת אותו לאותו מקום בו צה"ל מפריד בין אלופי משנה לבין עמוד השדרה שלהם. ואכן, כפי שמשתקף מאותה סערה, דרגי הבניים בצבא אומרים את האמת כשהם נשאלים, בבוטות ובחספוס של מי שמפקדים ישירות על יחידות לוחמות, ואילו הגנרלים, שכנראה רואים את התמונה הגדולה, רצים מהר לשים כיפה על הראש ולהצטלם לצד בכירי הרבנים. בשבוע שעבר, הפעם כח"כ, הלין שלח על כך שהמקרה של ישיבות ההסדר הוא הראשון בו נתקל שאליטה משרתת טוענת כי היא שעושה יותר מאחרים ונושאת ביותר מן הנטל ומבקשת, רגע לאחר מכן, "הנחה של חמישים אחוז במחיר".

הבני"שים תורמים, אין בכך ספק, בוודאי ביחס למגזרים אחרים שאינם מתגייסים כלל. ועדיין, זכורה לי היטב התחושה ההיא, באותו יום שבו נודע לי שהבני"שים שעשו אתי מסלול משתחררים, בעוד שלי ולחברי נותר עוד חצי משירות החובה. משהו בזה נראה לי לא הוגן, בוודאי באותה עת (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה) אבל גם עכשיו. ראשי המגזר, ובהם הרבנים והעסקנים הפוליטיים, צודקים מצדם. אם הציבור שהם מנהיגים ומייצגים מרוצה למה לשנות? פה צדקו דווקא חליוה ודומיו, כשניסו לעורר את החיילים מלמטה ולגרום להם להבין שמאליטה משרתת מצופה לשאת בעול גם כשקשה, וגם על חשבון ערכים אחרים שחשובים להם.

בלדה לעוזב משרד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים "בוגי" יעלון את כהונתו כשר הביטחון והפגין עמוד שדרה מוסרי ● במקומו ימונה אביגדור ליברמן, אזרח, שעשוי, אם יבין את מגבלות הכוח ואת תפקידו האמיתי בממשלה, לחולל שינוי מהותי במערכת.

הנה זה קרה לו שוב. שוב מצא עצמו שר הביטחון יעלון (ממש כבאותם ימים ב-2005) נדחק החוצה מתפקידו משום שהתעקש על ערכיו. בטרם מונה לרמטכ"ל העריך קצין בכיר כי מי שלא התפלח אף פעם לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, כנראה הוחמא מן הדברים. החיכוכים שהתגלו בחודשים האחרונים בין שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הקלו על האחרון להציע לליברמן את התפקיד. שורת התבטאויות ואירועים (החייל היורה, ונאומו של סגן הרמטכ"ל גולן אם להזכיר כמה) שבהן שמר השר על עליונות שלטון החוק, מידתיות וחוקיות הפעלת הכוח והבטחת חופש הביטוי ועצמאות המחשבה של מפקדי צה"ל היוו, ככל הנראה, את הקש ששבר את גב הגמל.

דרך ארוכה קצרה

68110_173300092703177_6616676_n

יעלון כרמטכ"ל בשיחה עם לוחמי גדוד 890, (צילום: דו"צ).

בספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008), מספר שר הביטחון היוצא, משה "בוגי" יעלון כי הוא בכלל לא התכוון לחתום קבע. "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה" (עמוד 43). ואכן, יעלון, סמל מחלקה מוערך בצנחנים, השתחרר עם חבריו לגרעין והשתקע בקיבוץ גרופית. מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כאיש במילואים בחטיבתו של דני מט, שכנעה אותו לשוב לשירות צבאי. מאז, בעקבות מפקדו תמרי, שימש בשורת תפקידי מפתח בצה"ל ובהם מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש וראש אמ"ן.

הקדנציה המוצלחת שלו כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה "קוצרה" (שם יפה להדחה) בהחלטת מופז ושרון על רקע מחלוקת בהקשר לתכנית ההתנתקות מעזה. עם סיום תפקידו בטרם עת לקח יעלון פסק זמן מן החיים הציבוריים במהלכו גיבש משנה מדינית וביטחונית סדורה. עם כניסתו לחיים הפוליטיים שימש כשר לנושאים אסטרטגיים ורק ב-2013, לאחר שצבר ניסיון בכנסת ובממשלה מונה לתפקיד שר הביטחון.

ידיים יציבות על ההגה

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

יעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

כהונתו במשרד נראית כתשליל של קודמו, אהוד ברק. יעלון שיקם את הקשר שבין המטכ"ל לשר הביטחון, שנפגע במהלך הסכסוך המתוקשר בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי. הוא גם היה שותפו הבכיר של נתניהו בניהול המערכה בעזה בקיץ 2014, שאף שהיו בה הצלחות הרי שהתארכה יתר על המידה (דווקא ברק ידע לגמור בזמן). שורת צעדים מדודים שנקטו הוא והרמטכ"ל בשטחים סייעה להכיל את האינתיפאדה השלישית ולמנוע ממנה מלהסלים. שימור ושיפור המצב הוא אתגר שהשר החדש ייאלץ להתמודד אתו. בתחום בניין הכוח, חתום יעלון, כשר הממונה, על הרפורמה המקיפה שעורך הרמטכ"ל איזנקוט בצבא – תר"ש גדעון – שנועדה להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. מנגד, היו לו גם רגעים פחות מוצלחים ובהם תמיכתו בעמדת החרדים בהקשר לחוק הגיוס וההחלטתו הנואלת על הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים ביהודה ושומרון (הוא חזר בו כשהבין את משמעויותיה). בנוסף הצליח יעלון להסתכסך עם בכירי הדרג המדיני  האמריקני, שעכשיו עשויים להתגעגע אליו.

כאיש צבא מנוסה צבר יעלון הבנה טובה מאוד של מגבלות הכוח. את העימותים שניהלה ישראל בעשור האחרון כנגד חמאס וחזבאללה הגדיר יעלון, כבר ב-2005, כניסיון להכניס "כפפת אגרוף לשק מלא מסמרים. הוא לא פוגע בהרבה, ורק חוטף אינספור שריטות". בשל כך היה יעלון שמרן בהפעלת העוצמה הצבאית. שמרן מדי, יש שיאמרו (השר בנט, למשל), אבל בוודאי לא פזיז.

הוא עוד ישוב

בכל שנותיו בצבא ובפולטיקה האמין יעלון (שלמד זאת ממפקדיו תמרי וליפקין-שחק) במנהיגות מתוך דוגמה אישית, ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרים ומהחלטות שטמנו בחובן ביקורת ציבורית קשה. כך כשהחליט כמח"ט הצנחנים לאסור על ביקורי הורים בחטיבה, משום שהאמין שהם מתערבים בעבודת המפקדים, וכך כשהורה כרמטכ"ל לשלוח כוחות לחילוץ גופות ההרוגים בעזה באסונות הנגמ"שים בעזה תוך סיכון לוחמים נוספים ועבור בהתנגדותו לתכנית ההתנתקות מסיבות עקרוניות (לא בטוח שצדק בכך). כל אחת מאלו היתה בעבורו בחירה בין מה שהגדיר כדרך הנכונה לבין הדרך הנוחה, אך השגויה מוסרית. בוגי כמו בוגי, שמאמין שיש "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת", בחר תמיד בערכיו על פני המוצא הקל.

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

"הפורום הזה לא יהיה מובטל בשנים הקרובות", אמר יעלון בנאום הפרידה שלו מן המטה הכללי, "אבל תזכרו: צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". בנאום הפרישה שלו הבטיח יעלון שישוב לזירה הפוליטית. כנווט מוכשר, הצליח לנווט את הכוחות בפיקודו ואת מסלולו הצבאי היישר ליעד הנכסף שהציב לעצמו. לא מן הנמנע שיצליח גם הפעם. בשנת 1985 הופיע טוביה צפיר בקליפ פרודי בשם "עם אחד – שר אחד" בתכנית הבידור "סיבה למסיבה" (בערוץ הראשון כמובן). בקליפ גילם צפיר את דמויותיהם של שמעון פרס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, יצחק רבין ורבים נוספים כשהוא שר את הפזמון "עם אחד עם שיר אחד והכיסא לעולם יישאר". התפטרותו של יעלון מלמדת שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים.

זה שבא

מינויו של אדם שהרקע המקצועי שלו אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל הוא דבר ראוי. זאת, על אף העובדה ששר מכהן יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון). בארצות הברית למשל, גנרל לשעבר אינו יכול לכהן כשר ההגנה משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית, שכן היא משרתם אותם ולא להפך. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז, אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שטען, בצדק מצדו, שהציבור לא מודד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון פרץ והמשקפת שעדשותיה מכוסות, פברואר 2007, (צילום: אפי שריר).

אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל). ראש וראשון להם הוא דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה.

250px-Avigdor_Lieberman_-_2011

ח"כ אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון.

ח"כ אביגדור ליברמן אינו מגיע למשרה ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה של המערכת. מדובר באדם הבקי היטב בנבכי הסוגיות האסטרטגיות המורכבות של המדינה, אשר שימש בעשור האחרון כחבר בקבינט, בין היתר במבצע צוק איתן, כשר החוץ וכראש ועדת החוץ והביטחון. גם הניסיון לציירו כתלמיד הסובל מהפרעות קשב וריכוז קשות אינו במקומו. ליברמן מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית (יש שיאמרו ימני קיצוני), אולם הוא בראש ובראשונה פרגמטיסט. התבטאויותיו בעבר אמנם מציירות אותו כמי שעשוי להפעיל כוח רב במקרה של עימות וכמחרר מלחמה. מנגד, בדומה לדונלד טראמפ בארצות הברית, מיצובו כתוקפן נותן לו מנעד פעולות רחב. בתפקידו הנוכחי הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים כשר הביטחון.

69550010991295640360no

הרמטכ"ל איזנקוט, צריך מעליו שר ולא מ"כ, (צילום: דו"צ).

הוא צריך לבוא כמי שמוכן ללמוד, כשהוא יודע שהוא סובל מפערי ידע גדולים מאוד, וכי להפעלת הכוח במאה-21 יש לא פחות מגבלות מאפשרויות. הוא צריך להיות מישהו שמכיר ומוקיר את מערך המילואים, ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית שהכסף היה אמור ללכת למשרדי החינוך והבריאות. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. הרמטכ"ל איזנקוט הוא בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו, למטכ"ל בראשותו ובעיקר לנו, האזרחים, צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה.

מלחמת הגרסאות השנייה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

תכנית התחקירים "המקור" שידרה ראיון משולש עם קברניטי מלחמת לבנון השנייה: אולמרט, פרץ וחלוץ. אולם השלושה, במקום לקחת אחריות על מחדלי המלחמה עסקו בעיקר בהטחת אשמה באחרים וב"סידור העבר ברוורס".

אתמול שודר בערוץ 10 חלקו הראשון של תחקיר "המקור" על מלחמת לבנון השנייה במהלכו הציגו שלושת קברניטי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ, את גרסתם לאירועים. במבט מן הצד ניכר כי מדינת ישראל נכנסה למלחמה כשהיא מתעלמת מכל הכללים של "דוקטרינת פאואל" (שניסח בשעתו הרמטכ"ל האמריקני קולין פאואל). למלחמה, טען קולין פאואל, יש לצאת רק כאשר היעדים מוגרים היטב וכשאינטרס חיוני למדינה בסכנה. זאת לאחר מיצוי אפשרויות אחרות ותוך גיוס לגיטימציה פנימית ומן הקהילה הבינלאומית. אולם חשוב לא פחות מכך יש לתכנן "אסטרטגיית יציאה". לאחר שסוגיות אלו טופלו יש לצאת למערכה קצרה ככל האפשר. טוב, אז זה לא קרה.

כוח צה

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

יותר מזה, פרץ בתכנית אף אומר בגלוי שצה"ל אפילו לא הבין כי הוא מצוי במלחמה. יש בכך לא מעט אמת. למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. השלושה קיבלו החלטה חפוזה לצאת למלחמה (אף שמסיבות מוצדקות), נמנעו מלהבין את משמעויותיה והובילו למערכה מהוססת, ממושכת שהתנהלה כמו בשיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". במקום להודות בכך ולקחת אחריות על המשגים (אחריות להישגים הם לוקחים גם לוקחים) נשמעים דברי השלישייה כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

צבא היבשה לא יכול או לא רוצה?

חלק מטענותיו של רא"ל במיל' דני חלוץ בתכנית אינן חדשות והן מופיעות בספר "בגובה העיניים". להגנתו הוא מביא ציטוט מפי ראש אגף המבצעים דאז, גדי איזנקוט בדבר אי-מילוי פקודות בצבא היבשה (בניגוד לאופן שבו הדברים נעשים בחיל האוויר). המשמעות ברורה – חלוץ נתן את הפקודות הנכונות אבל הצבא הירוק מיסמס אותן. אילו רק היו הדברים כה פשוטים. חלוץ ממשיך וטוען בתכנית כי כשירותו הנמוכה של צבא היבשה היא הגורם לעיכוב הממושך בפתיחת המערכה הקרקעית, וכי עוד מימי ממשל רבין בשנות ה-90 נמנעו בשל כך בכירי הדרג המדיני והצבאי מהפעלה משמעותית של התמרון היבשתי. כך מנמק חלוץ את בחירתו לנהל את המלחמה כמערכה אווירית בעיקרה ואת התעלמותו מן ההמלצות של ותיקי לבנון ובהם קפלינסקי ואיזנקוט (יוצאי חטיבת גולני) וגנץ (יוצא הצנחנים), לגייס מילואים בפרוץ המלחמה ולהכינם למהלך קרקעי. אלו גיוסו לבסוף מאוחר והכנסתם ללחימה היתה מלווה בטעויות רבות.

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי ב-2002 ביצע צה"ל תמרון קרקעי רחב ומוצלח בערי הגדה ולאחריו שורת פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים ואוגדתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל אלו בהצלחה רבה. הרי מדובר, כפי שציין לאחר המלחמה רא"ל במיל' יעלון, באותו הצבא. מה גם שלאחר חטיפת גלעד שליט ביצע צה"ל בהובלת אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי את מבצע "גשמי קיץ" – שני צוותי קרב חטיבתיים (גבעתי וגולני) ברצועת עזה הרגו כ-300 פעילי חמאס ועוד כמאה אזרחים. אמת, צה"ל, כהגדרת הפרשן המנוח זאב שיף, התקלקל בשטחים. לחץ הפעילות השוטפת במלחמת ההתשה הממושכת (המכונה משום מה "האינתיפאדה השנייה") הביא לירידה ניכרת במוכנותו של הצבא הסדיר למלחמה, שלא לדבר על צבא המילואים שהפך חלול. אמנם, חזבאללה הוכיח במלחמה כי רמת הלחימה של פעיליו גבוהה בהרבה מזו של פעילי ארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים, אולם הכשירות הנמוכה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל.

מדגם מייצג לכך היא הפשיטה שביצע גדוד 931 של הנח"ל על הכפר חול'א שתועדה בכתבתו של איתי אנגל. הגדוד ספג מעט נפגעים וביצע "אחורה פנה". הח"כ עפר שלח העיד כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו." ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצה"ל, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

נבחרת ב'

במינויים שביצע בטרם המלחמה הקפיד חלוץ למנות את אלו שלתפיסתו מגיע להם מבלי לבחון האם הוכשרו כראוי לתפקידם, כך במקרה של האוגדונר יוצא השייטת ארז צוקרמן ובמקרים נוספים. חלוץ עצמו הודה בספרו שטעה ולא הקצה לפיקוד הצפון אלוף מנוסה בלחימה בחזבאללה כישראל זיו, יוצא הצנחנים שעיקר ניסיונו הקרבי עבר עליו בלבנון. היה כבר מי שאמר שבמלחמת לבנון השנייה נתקע צה"ל עם "נבחרת ב'": רמטכ"ל כחול שאינו בקיא בנבכי האיום הצפוני "דרך הרגליים" וכמוהו אלוף פיקוד מן השריון (שפיקד דווקא על חזית שבה עיקר הכוח המתמרן היעיל הוא חי"ר) ומפקד אוגדה שבתפקידיו הקודמים שירת בעיקר בגדה המערבית.

יתרה מזאת מרבה חלוץ לדבר על סכינאות בקרב הקצונה הבכירה ועל הצורך לגבות את פקודיו. למרות זאת שקל חלוץ לא פעם את החלפת הנבחרת בפיקוד הצפון ולא נתן גיבוי נאות לתא"ל גל הירש, אשר אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה. כתוצאה מכך עסק הירש לאורך המלחמה כולה במאבק בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו לסלקו מתפקידו. למרות שחלוץ אינו רואה דופי במעשיו לדבר בוודאי היתה השפעה על תפקוד מפקדי החזית.

המלחמה שתהיה

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה.

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, נסראללה, (מקור: ויקיפדיה).

הישגי המלחמה ובהם פגיעה קשה בחזבאללה אמנם הביאו את נסראללה להודות כי חטיפת החיילים היתה שגיאה ולרגיעה ממושכת בחזית הצפונית. לא הזיקו גם מהלכים להחלשת הארגון דוגמת ההתנקשות בעימאד מוע'ניה. אולם ניכר כי השקט בצפון מקורו בהרתעה הדדית. למול עוצמת צה"ל כונן חזבאללה ארסנל רקטות (חלקן בעלות דיוק רב) עצום שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל. הצמרת הביטחונית של ישראל אינה כפי שהיתה ב-2006. ליד ההגה יושב צוות מנוסה בהרבה בלחימה בחזבאללה, החל בשר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט, סגנו יאיר גולן ואלוף הפיקוד כוכבי. כולם בוגרי שנות השהייה בלבנון. אולם המלחמה שהיתה אינה כמלחמה שתהיה, זו עשויה להיות מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים.

שר ביטחון מי יודע | מאת גל פרל

רשומה רגילה

יום הבחירות קרב ובא וכלל לא ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. אף שישנם כמה מועמדים בעלי רקורד צבאי מוכח ובראשם שר הביטחון יעלון, הפעם, כפי שאמרו בעבר חברי "מונטי פייטון", דרוש למערכת הביטחון משהו אחר לגמרי  – דרוש אזרח (או אזרחית).

הנה מתקרב יום הבחירות וכלל אינו ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. לתפקיד ישנם כמה מועמדים בולטים. ראשית, ישנו השר המכהן מפלגת "הליכוד", רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון, יוצא הצנחנים ורמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה. ממפלגת "כולנו" ישנו האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ומפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". "המחנה הציוני" הציג מועמד ראוי לא פחות, האלוף במיל' עמוס ידלין, טייס קרב שאף לקח חלק בהפצצת הכור העיראקי ושימש כראש אמ"ן. ידלין גם שימש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף אשר השהות בו נתנה בידיו כלים נוספים לצד אלו שרכש בשירות הצבאי.

מופז כרמטכ"ל, (מקור: ויקיפדיה).

מצד אחד, כל השלושה עשו את תקופת הצינון שלהם מחוץ לשירות הציבורי-ביטחוני, מי בעסקים ומי במחקר אקדמי. מצד שני, לא ברור איזה ידע נוסף צברו שם. מי שבילה את כל חייו המקצועיים במערכת שייעודה הפעלת כוח צבאי (ולזכות השלושה יאמר כי שלושתם שירתו בה במיטב היחידות, בחזית הלחימה ובהצטיינות), סביר כי בשעת מבחן יבחר בדרך זו כברירת המחדל שלו. דוגמה בולטת היה שאול מופז שמונה לתפקיד בדיוק חמישה חודשים (ואין די בשלוש שנות צינון כדי שהמצב יהיה שונה) לאחר שסיים את תפקיד הרמטכ"ל, מבלי שהספיק לצבור בתקופה שהיה אזרח, כמעט שום ידע, תובנות ופרספקטיבה שלא היו לו כבר בשירותו הצבאי. ואכן, הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, "בוגי" יעלון, נהג לומר כי מופז מקבל במלואן את המלצות הצבא מבלי להוסיף להן שום תשומה משלו.

דרוש אזרח

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל אשכנזי,  2007, (מקור: ויקיפדיה).

למרות כל מה שנכתב לעיל בזכות ניסיונם של יוצאי מערכת הביטחון, ועל אף העובדה שקשה לשר מכהן ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון) ראוי ששר הביטחון הבא של מדינת ישראל יהיה דווקא מי שעשה את עיקר מסלולו המקצועי באזרחות ולאו דווקא בצבא ובארגונים דומים. אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת, כמובן, אחרת לגמרי. קודם כל היו לנו כבר כמה שרי ביטחון, לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם. ראש וראשון בהם הוא האב המייסד, דוד בן גוריון, שהיה אמנם חייל בצבא הבריטי אך עסק בעיקר בענייני מפלגת "פועלי ציון" ולא צבר שום ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, הקים את צה"ל וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. שמעון פרס, גם הוא לא חייל מצטיין, היה שר הביטחון בעת מבצע אנטבה והיה מהיוזמים והדוחפים לפעולה. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון כתב בשעתו בספרו כי אף שלארנס "לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, והוא לא היה "מחובר" לשטח מבחינת הפרטים הקטנים, אבל הוא בא עם תפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה בכבוד עם החשיבה הצבאית."

הניסיון שמביאים איתם מועמדים יוצאי מערכת הביטחון הוא חשוב, אך הוא אינו מבטיח חסינות מטעויות. כך למשל, אהוד ברק, מפקד סיירת מעוטר ורמטכ"ל מנוסה בעברו. כשר ביטחון השכיל לנהל שני מבצעים מוצלחים בעזה ואחד (על-פי פרסומים זרים) להשמדת הכור הסורי כמו גם לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, הצליח להסתכסך עם הרמטכ"ל ששירת בפרשייה שעד עתה לא ברור מה בסופה ומי אשם יותר ובמה. מנגד, הקדנציה של יעלון במשרד הביטחון נראית כתשליל של קודמו. המלחמה שניהל בעזה, אף שהיו בה הצלחות, נמשכה יתר על המידה. לצד היחסים הטובים שכונן עם הפיקוד בכיר של צה"ל הצליח יעלון להסתכסך עם הדרג המדיני הבכיר בארה"ב. גם זה וגם זה מחווירים ביחס לשר הביטחון הראשון שהיה יוצא הפיקוד הבכיר של צה"ל, משה דיין, אשר במלחמת יום הכיפורים תפס את תפקידו כמי שמשיא עצות מיניסטריאליות בלבד.

והזוכה הוא…

בכנסת הבאה יהיו כמה מועמדים ראויים שלא פשטו עם בוגי וגלנט על חוף תוניס ואפילו, רחמנא ליצלן, לא ישבו סביב שולחן המטכ"ל. במידה ויהיה זה הימין שירכיב את הממשלה ראוי לשקול את מועמדותם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שימשו כשרים בממשלה האחרונה והיו חלק מן הקבינט הביטחוני-מדיני. לשניהם ראייה מפוכחת ונחישות לבצע מהלכים ושינויים. לצד הלוחמנות המעט מוגזמת שהפגין בנט בעניין המנהרות במלחמה האחרונה (פיוז שנשאר לו מהימים ביחידה), הוא ביצע מספר מהלכים חשובים במשרד הכלכלה. אלו מלמדים שהוא עשוי לקיים את השינוי המתבקש במשרד הביטחון הכולל שינוי תקציבי, שינוי מוסדי עמוק וכן שידוד מערכות יסודי בנוגע לזרוע היבשה. מנגד, הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים, מכאן. מה שנכון (אולי) למ"פ במגלן, לא מתאים לשר ביטחון. במידה ויהיה זה גוש השמאל-מרכז הרי ש"במחנה הציוני" ראוי לשקול דווקא את מועמדותה של ציפי ליבני, אשר שימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ועוד. באלו הצליחה להוכיח כי הדיפלומטיה אינה מיותרת וכי גם המהלך המדיני קריטי בדרך להשגת המטרה. גם במלחמה האחרונה בעזה היתה לבני משרי הקבינט שניהל אותה. גם היא ניהלה גופים גדולים וצברה לא מעט שעות עם בכירי המערכת הביטחונית.

Yair_lapid_2010

יאיר לפיד, מתאים לשמש כשר הביטחון, (מקור: ויקיפדיה).

מועמד נוסף הוא ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד. כראש מפלגה גדולה שגה לפיד שגיאות קשות אולם הוא קיים תהליך למידה מתמשך. הוא צבר ניסיון הן כמנהל מערכת גדולה (בכל זאת שר אוצר) והן בקבינט הביטחוני במלחמה בעזה. יתרונו הגדול הוא ביכולתו ללמוד (גם מטעויות), להפנים ולהחליט. אגב, מי שחושב שלבוגר עיתון "במחנה" חסר את אותו "סכין בין השיניים" שהיה קשור לגלנט על הרגל בצלילות, ראוי שיזכור כי בוגר אחר של השבועון הצה"לי היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בלבנון, בסוריה ובעזה עדיין מצטערים שהרגיזו אותו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו ולמטה הכללי בראשותו (ובעיקר לנו, האזרחים)  צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה. הוא צריך להיות מישהו שמבין מהו שירות מילואים "דרך הרגליים", ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית לרכישת טייסת מטוסי F-35, שהכסף היה אמור ללכת להקטנת מספר התלמידים בכיתות והגדלת מספר חדרי האשפוז. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. את זה לא יכול לעשות בשר מבשרה של המערכת.