אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

התגובה לפרובוקציה של חיזבאללה צריכה להיות חדה וכואבת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במערכת היחסים בין צה"ל לחיזבללה, אין לישראל את הפריבילגיה להכיל אירועים. אם בחיזבללה יחליטו לעורר מהומה על צה"ל להגיב בצורה לא פרופורציונאלית.

בציבור הישראלי נמתחה ביקורת על האירוע בהר דוב בתחילת השבוע, כאשר צה"ל הניס, אך הקפיד שלא לפגוע, בחוליית חיזבללה שהתקרבה לגבול ישראל במטרה לבצע פעולת נקם. ראשית הבקרות נגעה לפסטיבל התקשורתי, אותו הגדיר אלוף פיקוד צפון לשעבר, עמירם לוין, בראיון ל־FM103 כ"מביך". לוין, שהוביל בשעתו קו לוחמני כנגד חזבאללה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון, טען שבשל ניהול כושל של הדרג המדיני נצראללה "מצליח להכתיב את סדר היום למדינת ישראל".

ביקורת נוספת נמתחה על הפגיעה בערך החתירה למגע, גם העובדה שכוח אויב חדר לשטח ישראל ונמלט ללא פגע, אחרי שהפר את הריבונות הישראלית, מייצרת תקדים מסוכן. לכאורה בטווח הקצר היא נתנה אפשרות לסגור את האירוע, אולם בטווח הארוך היא עלולה לייצר בעיה.

כוחות היבשה בצה"ל מחונכים לתוקפנות, לנחישות ולחתירה למגע עם אויב עד להשמדתו. זהו גם המסר שמשדר הרמטכ"ל אביב כוכבי, מיום שנכנס לתפקידו. מכאן, אף שאסטרטגית יתכן והמעשה הנכון היה להימנע מפגיעה, כעת נדרש מסר לפיו זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

על אף שבישראל קיוו שהפעולה תעזור לחיזבללה "לרדת מהעץ", נראה שהם לא ממהרים לנצל את ההזדמנות, והערכות צה"ל שפורסמו בתקשורת הן כי הארגון יפעל שוב. בשל כך, תוגבר פיקוד הצפון במערכי אש מתקדמים, וכן בכוחות איסוף ובכוחות מחטיבת הקומנדו. אם אלה פני הדברים, נדרשת מדיניות תגובה אחרת.

בשנת 2008 פרסם אל"מ במיל' פרופסור גבי סיבוני מאמר ובו טען כי הסלמה שתוביל למלחמת התשה עם החזבאללה אינה מחויבת המציאות. "מבחנה של מדינת ישראל יהיה בעוצמת או באיכות התגובה לאירוע בגבול הלבנוני". על־מנת לייצר משוואת הרתעה אפקטיבית, קבע סיבוני, "לא תוכל ישראל להבליג ותהייה חייבת להגיב באופן לא פרופורציונאלי לאירוע כדי להבהיר שמדינת ישראל לא תסבול כל ניסיון לפגוע בשקט הקיים לאורך הגבולות. על ישראל להיות מוכנה להידרדרות ולהסלמה ואף לעימות בהיקף מלא. מוכנות זו היא מחויבת המציאות אם ברצוננו להימנע מהתשה ארוכת שנים".

דוגמה לכך ניתן לראות באירוע, זניח לכאורה, משנת 2010. כוח מגדוד מילואים של עוצבת חירם אבטח עבודות הנדסיות בגבול לבנון. צלפים מצבא לבנון, ככל הנראה בהנחיית חזבאללה, פתחו באש לעבר הכוח. באירוע נהרג מפקד הגדוד, סא"ל דב הררי, וקצין נוסף נפצע קשה. מפקד פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, אמר בהרצאה שנשא שלושה חודשים מאוחר יותר, כי כחלק מתפיסתו להגיב לכל אירוע בגבול "בצורה מידית ומוחצת", הנחה את כוחות הפיקוד להגיב בעוצמה והתפתח יום קרב.

לאחר התקרית גורמי יוניפי"ל בכירים אמרו לצה"ל שבעיני הצד הלבנוני זה היה לא נורמאלי, "אתם השתגעתם. בדקות, טנקים התחילו לפתוח באש, ארטילריה, מסוקי קרב". צה"ל תקף את מפקדת הגדוד הלבנוני שחייליו ביצעו את הירי, תשתיות ורכבים של צבא לבנון וכן נהרגו שלושה חיילים לבנונים. התוצאה, מעבר לחיזוק ההרתעה, הייתה שלא ניתן לצפות את התגובה הישראלית, או את עוצמתה.

תפיסה זו הנחתה את איזנקוט גם כרמטכ"ל, וצה"ל בפיקודו יצא לשורה של מהלכים לחיזוק הקו הלוחמני. לדוגמה, מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ־50 יעדים איראניים בסוריה בתגובה לרקטות ששיגרו מיליציות איראניות על מוצבי צה"ל בגולן, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל.

יום הקרב הקצר בתחילת השבוע בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד היה יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. אם משום מה חזבאללה, לא הבינו את הנוהל, התגובה לפרובוקציה נוספת צריכה להיות חדה, כואבת, ובעיקר לא צפויה ולא פרופורציונאלית.

 

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.

מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ)

בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.

מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.

להרגיע את השטח

מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחי האינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.

מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.

מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.

פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל"והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה.

אלוף (מיל') פתח נצרה

אלוף במיל' עמירם לוין במסיבת הניצחון של אבי גבאי, (מקור: ויקיפדיה).

בצה"ל, אם כן, מקפידים על נשק נצור, אבל בפוליטיקה הרבה פחות. בראיון שנתן השבוע ל"מעריב" שחרר האלוף (מיל') עמירם לוין כל רסן. בראיון אמנם המליץ לוין להגיע להסכם עם הפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, אך באותה נשימה איים כי במידה וההנהגה פלסטינית תסרב, או לחלופין תפר את ההסכמים, "נקרע לה את הצורה"מאז שנכנס לזירה הפוליטית מקפיד לוין, ששואף להתמקם כ"ביטחוניסט" של "המחנה הציוני", להתבטא כמעט בכל שבוע בסוגיות ביטחוניות שונות. לפני שבועיים המליץ במאמר ב"ידיעות אחרונות" לנקוט קו ניצי מול סוריה ואיראן בצפון. לעתים הפוליטיקאי לוין עושה זאת בשום שכל ולעתים משתחררת לו אמירה בוטה, שמזכירה בסגנון את האלוף שהיה, אבל לא בתחכום. לא הכל צריך להגיד, ולא הכל נכון. ובכלל, האם הוא באמת מאמין שניתן יהיה לגרש את הפלסטינים לירדן, כפי שאיים, בעקבות עימות נוסף באיו"ש? ודאי שלממלכה הירדנית יהיה מה להגיד בנידון, כמו גם לדעת הקהל הבינלאומית. 

בנוסף טען השבוע לוין, שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, כי יש להחזיר לצה"ל את "המחץ והקשיחות. במלחמות האחרונות הוא לא מצליח לזוז. החיילים פחות אמיצים? המפקדים פחות טובים? לא. זו השפעה של השליטה בעם אחר. אתה הופך מנמר לחזיר. אצל נמר המבט מחפש מטרות והרגליים שריריות כדי לזנק ברגע המתאים. החזיר נהיה שמן, הרגליים קצרות והראש תקוע באדמה. לא רואה מטר קדימה. המשימה היא לא להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אלא להרוג את האויב". נראה שלוין מכוון את עיקר הביקורת לצבא היבשה, שנטל הפעילות בשטחים נופל בעיקר על כתפי אנשיו.

נגמ"ש נמ"ר של חטיבת גולני בתרגיל, (מקור: דו"צ).

ואכן, כשבוחנים את המערכות שבהם לחם צה"ל ברצועת עזה ובלבנון בשנים האחרונות, נראה שצבא היבשה איבד בעשורים האחרונים את הזריזות, הקשיחות והכשירות שהפגין במערכות ששת הימים ויום הכיפורים, וכן את היצירתיות והתעוזה שהפגין באינתיפאדה השנייה. ב"צוק איתן" קיבלה הכשירות הנמוכה הזו ביטוי של ממש. הצבא, שנמנע זה כעשור מהכנסת כוחות מילואים ללחימה, גייס אותם בעיקר כדי להחליף בקווים את החטיבות הסדירות, על-מנת שאלו יעברו ללחום ברצועת עזה. כוחות המילואים שכן הופעלו, פעלו במסגרות קטנות, של פלוגה וגדוד, תחת חטיבה סדירה. אף מסגרת מילואים לא פעלה בעזה תחת מפְקדה עצמאית. לחטיבות הסדירות לקח לא מעט זמן להיאסף ולהיערך לפעולה ברצועה. הצורך של חטיבת גולני, למשל, לשנע את נגמ"שי הנמ"ר הכבדים שלה מן הצפון לדרום עיכב עוד יותר את מוכנותה ללחימה. הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במבצע, אם כן, היתה שבלונית, מאולתרת וחסרת מעוף.

ועדיין, לוין עושה לעצמו הנחות. ראשית, כמו לא מעט אלופים במיל', בוגרי המלחמות הגדולות, שתהו לאורך השנים לאן נעלם צה"ל הטוב והמוכר בו שירתו, לוין מתעלם מהשינוי התהומי בטיב האיומים. מכוח שאיים על כוחות צה"ל בשדה הקרב השקיעו אויביה של ישראל את עיקר עוצמתם באיום על העורף. גם היותם ארגונים היברידיים, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, מקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. חזבאללה (וחמאס) של העת הנוכחית שונה מהותית מארגון הגרילה הקטן בו לחם לוין כאלוף פיקוד הצפון. שלישית, השליטה של צה"ל בשטחי הגדה המערבית היא לא עניין שניתן לבטלו במחי יד או פעולה פוליטית יחידה. יתרה מכך, כלל לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על אחיזה ביטחונית איתנה בשטחים, עם ובלי ההתנחלויות. שלישית, אין בדברים חידוש גדול ובצבא מודעים אליו עד כאב, ופועלים לצמצם את הפערים ככל שניתן.

בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לחזק את זרוע היבשה. בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, שבשלהי ימיו של לוין בפיקוד הצפון כיהן כמח"ט גולני, השיק הצבא את התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בזרוע היבשה, ואת אסטרטגיית צה"ל שמגדירה את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב. ההסלמה שאליה חותר כעת החמאס, עשויה להביא את הרפורמה הזו לכדי מבחן של ממש.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.12.2017)

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר. 

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורידווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוףבאמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדברמוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.10.2017)

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המזכר שכתב תא"ל חורב בוחן את מבצעי צה"ל ברצועת עזה ומציע לעבור ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה וענישה. במקביל, ביקורו של הרמטכ"ל האמריקני עשוי לבשר על חיזוק היחסים עם ארה"ב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

השבוע יצא בהוצאת מרכז בגין סאדאת מזכר מאת תא"ל במיל' מוני חורב הבודק מה ניתן ללמוד מהניסיון שצבר צה"ל בלחימה ברצועת עזהחורב, יוצא חטיבת גולני שפיקד על חטיבת גבעתי ובה"ד 1, פרש מצה"ל בשלהי 2001 לאחר ששימש כמפקד אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. במזכר סוקר חורב את מבצעי צה"ל ברצועה ובהם "עופרת יצוקה ו"צוק איתן" בניסיון לגבש תובנות לעימותי העתיד של צה"ל. 

מבצעי הרתעה ולא הכרעה

במזכר קובע חורב כי בשל העדיפות האסטרטגית של ישראל במרחב האזורי היא אינה מנהלת ל”מערכות הכרעה” עתירות משאבים ונפגעים. מנגד, בכדי לאפשר חזרה לחיי שיגרה תקינים מנהלת ישראל מדיניות של "מבצעי הרתעה" תוך גביית מחיר מן הצד השני. דוקטרינה בלתי כתובה זו של ענישה, כפי שכינה אותה בשעתו האלוף במיל' עמירם לוין, מאפשרת יצירת מדרגות פעולה אל מול יריב א-סימטרי מבלי להידרש למערכה ארוכה וכיבוש שטח לאורך זמן.

ארגונים היברדיים דוגמת חמאס וחזבאללה נערכים באופן מבוזר, מוטמע באוכלוסייה האזרחית מבלי שניתן להגדיר מהי החזית ומהם האגפים שלו. לצד זה בנה היריב מערך תת-קרקעי מפותח ומלכד צירי תנועה ומבנים ברחבי השטח. על כן מוצעת במזכר דרך חשיבה אחרת על התמרון היבשתי, לא כמהלך החותר להשמדה והכרעה, כי אם כמהלך ממוקד למטרות מוגדרות בעלות ערך מבצעי גבוה, בהן לא ניתן לטפל בהם באמצעות הפעלת אש מנגד.

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" הגיעו כוחות צה"ל ליעדיהם במהירות. אולם עיקר הלחימה אירעה לאחר התנועה אל היעדים, במהלך השהייה הממושכת בשטח. באופן זה ממש היריב את ייתרונתיו ויכולותיו: הכרת השטח, היטמעות בקרב אוכלוסייה, תנועה מהירה במנהרות ופשיטות הטרדה במטרה להסב נפגעים, לשחוק את רוח הלחימה של הכוחות ולערער את עצם יכולת ביצוע המשימה ותכליתה.

מבצע מדורג ולא מערכה קצרה

חורב עומד במזכר על הקושי העריך את עומק ההרתעה שהושגה במהלך המבצע. "לעתים יידרשו חודשים ושנים לאחר סיום הלחימה בכדי שנוכל לקבוע את מידת ההצלחהגם אז נתקשה להעריך אם היריב נמנע מצעדי תוקפנות נגד ישראל בשל היותו מורתע מהמהלומה הצבאית שספג," או משום שהוא נתון במציאות גיאו-פוליטית המונעת ממנו להגיב. כך למשל, ניתן להסביר את השקט היחסי שמתקיים אל מול חזבאללה כמשוואת הרתעה הדדית. העובדה שהארגון שקוע עד לצוואר במלחמת האזרחים המדממת בסוריה תורמת גם היא ליציבות.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

במזכר מצביע חורב על "הצורך בהקמת מנגנון אסטרטגי לתכנון וניהול מבצעים ברמה הלאומית, אשר יספק עומק וראייה ארוכת טווח בניהול המאבק." מנגנון שכזה ייתן בידי הדרג המדיני של ישראל יכולת ניתוח עמוקה יותר התופסת את האיום בהקשריו הרחבים ולא רק בהקשריו הצבאיים. במקביל מציע חורב לעדכן את תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל, מוטת תפיסת ההכרעה, ולהתאימה למבצעי הרתעה. המזכר ממליץ על הפעלה מדורגת של העוצמה הצבאית על ציר הזמן, כפי שנעשה ב"צוק איתן", תוך שמירת ובניית הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית. הדבר יביא ישלב טוב יותר בין המאמץ המדיני לצבאי ובעיקר ייתן הדבר בידי היריב שהות להבין את המצב לאשורו ולשקול את הפסק הלחימה.

במבצעים אלו, טוען חורב, לא ניתן לעתים לקצר את משך הלחימה. זאת בשל העובדה כי מבצעים אלו משפיעים בעיקר על תודעת היריב ותהליכי ההבשלה בתחום זה דורשים זמן. החיפוש אחר “קיצורי דרך” אל נקודת הסיום, מזהיר המחבר, עלול להביא להפעלת כוח רב מדי מוקדם מדי ולסבך ולהאריך את הפעולה במקום להביא לקיצורה וסיומה המוצלח.

ביקור הדוד סם

יו"ר המטות המשולבים, גנרל דנפורד (מימין), פוגש את מקבילו, הרמטכ"ל איזנקוט (משמאל).

הגנרל ג'וזף דנפורד, פוגש את מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט.

השבוע ביקר בישראל יושב ראש המטות המשולבים האמריקני, הגנרל ג'וזף דנפורד, שנכנס לפני כחודש לתפקידו. דנפורד, יוצא הנחתים, ימצא בוודאי שפה משותפת עם מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ולו רק משום שהשניים צמחו בבתי גידול צבאיים דומים (הנחתים וגולני). ברמת הפיקוד הבכיר של הצבאות השיח בין ישראל לארצות הברית מתואם וקרוב. כך היו היחסים בין הרמטכ"לים גנץ ודמפסי, אשכנזי ומאלן, יעלון ומאיירס ואפילו ברק ופאואל.

אולם היחסים הטובים בין מפקדי הצבאות אינם יכולים להחליף את השיח בדרג המדיני. שם, לאור ההסכם הגרעין עם איראן ישנה מחלוקת קשה ומורכבת. גם החמרת גל הטרור הפלסטיני יוצרת חיכוכים בין הממשל האמריקני והישראלי. בשל כך עומדים הסיוע הביטחוני האמריקאי וחבילת הפיצוי שתינתן לישראל בעקבות הסכם הגרעין במוקד ביקורו של דנפורד. הצורך בגיבוש מתווה מוסכם בשני אלו חיוני לישראל ועשוי להוות מהלך מגשר על המחלוקת.

הביקור כלל גם סיור בגבול הצפון, בשל הפעילות של צבא רוסיה בסוריה. ארצות הברית, כך נראה, עוקבת בדאגה אחר ההתפשטות הרוסית במזרח התיכון. נראה שהעימות הבין גושי המוכר. גם הוא, כבימי המלחמה הקרה, עשוי להדק את היחסים בין ישראל וארצות הברית.

18 שנות מלחמה לשום מקום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

18 שנים ארוכות לחם צה"ל בלבנון, מבלי לבחון ברצינות האם זה משתלם, ונסוג משם בלילה אחד. בזיכרון הציבורי נותר טעם מר של בזבוז משווע. ככה זה במלחמה שבה אין מדיניות ואין כיוון – רק לחימה. 

החודש מלאו 15 שנים לנסיגה מלבנון בשנת 2000. עשור ומחצית שבהם צה"ל אינו שוהה ברצועת הביטחון, כמעט אותו משך זמן (פחות 3 שנים) שהחזיק בה. 18 שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה.

תורת השלבים

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן."

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך?

החלפת דיסקט מאוחרת מדי

בספרו "מלחמה ללא אות", אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, קבע תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר כי עד 95' הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף ופעל בה בהתאם. הצלחותיו המבצעיות, שהיו מרשימות לעיתים ובהן חטיפת דיראני ופעולת מיידון, לא נעשו מתוך תפיסה מערכתית שלמה שמטרתה להכריע את חזבאללה (אם אפשר בכלל לדבר במונחים כאלה כנגד ארגון גרילה), ועל כן לא השפיעו השפעה של ממש על המערכה.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

את השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל בלבנון יזמו הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק, יוצא הצנחנים, ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל. תמיר מציין בספרו כי ליפקין-שחק קבע "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116) וככזו יש להתייחס אליה. האלוף לוין הוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלוחמה בשטח הלבנוני. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהם בין היתר הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. מן הספר עולה כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏. אך השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. במחצית השנייה של שנות ה-90, בין היתר בגלל שורת אסונות מרובי נפגעים, התחזק הלחץ הציבורי לצאת מלבנון. הורי החיילים העזו לראשונה לתהות בקול מדוע ילדיהם עוסקים בפעילות שוחקת שאינה משפרת את המצב הביטחוני בצפון.

נסיגה מסודרת בלי הסדר

הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ.

על הנסיגה ניצחו בפועל שלושה: אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, ושני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כולם בוגרי לבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.

חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.

מה שטוב למ"פ לא טוב לשר ביטחון | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הבקשה של מפקד הפלוגה נפתלי בנט לאש ארטילרית לחילוץ שגרמה למותם של יותר ממאה אזרחים לבנונים מצביעה על הבנה בשימוש בכוח. התלהמותו ב"צוק איתן" מוכיחה שאת מגבלותיו הוא לא מכיר

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

בנט כלוחם בלבנון

הסערה התקשורתית זוטא סביב תקרית כפר כנא במבצע "ענבי זעם" ותפקודו של המ"פ (לימים השר) נפתלי בנט נראית כחסרת בסיס. בנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כקצין במספר תפקידי פיקוד ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות. הוא גזר על זה קופה נאה בבחירות הקודמות. במקרה הנ"ל מיהרו חבריו לנשק לתקשורת והבהירו כי לבנט, כאמור, לא היה קשר לאירוע והוא פעל כמצופה ממפקד ביחידות אלו.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

הערת אגב, במהלך הסערה התקשורתית הזכיר בנט את הגיבוי שקיבל לאחר המבצע מאלוף פיקוד הצפון דאז עמירם לוין. זה האחרון שב וגיבה את בנט בהקשר לתקרית. לוין יודע על מה הוא מדבר. ב-1974 פיקד על כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון מידי הקומנדו הסורי בתנאי קור קשים. לאחר הקרב ספג לוין הערה מאלוף פיקוד צפון, רפאל איתן, על שנשמע לחוץ ומפוחד ברשת הקשר. רק במלחמת של"ג הודה רפול שטעה. הפעם הטעות היא של העיתונאי רביב דרוקר.

"התייצבות בראש מערכת הביטחון מחייבת גם הבנה שלמה של מגבלות הכוח ולא רק רוח-לחימה במפרשים"

מנגד, מה לזה ולכישוריו ולהתאמתו לתפקידים בכירים. לא בכדי לא נוהג למשל, ח"כ עפר שלח להתהדר בעברו כמ"פ צנחנים במילואים. היכולת לעמוד בראש גוף גדול כמשרד ממשלתי מחייבת שלל יכולות, כישורים וניסיון שאינם נלמדים בקורס מ"פים. אמנם בנט היה "הראשון לזהות" את איום המנהרות בעזה כקריטי, אולם יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתו בציבור כמעט לאיום קיומי אודות רק אחת מסל היכולות ההתקפיות של החמאס. העמידה בראש מערכת הביטחון מחייבת גם הבנה שלמה של מגבלות הכוח ולא רק רוח-לחימה במפרשים.

תותחי צה

תותחי צה"ל יורים אש לסיוע במבצע "צוק איתן".

גם הניסיון להעלות באוב את אירוע כפר כנא משנת 1996 ולחברו לחקירות מצ"ח אודות מבצע "צוק איתן" מיותר. באירוע הנ"ל קרתה תקלה במהלך ירי אש לחילוץ כוח מיוחד שהיה נתון בסכנה מיידית, וכמה פגזים פגעו במטרה שאליה לא כוונו. ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס הודיעה כי  "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים". במבצע "צוק איתן" הופעלה אש סיוע לכוחות לאורך כל המבצע, במידה ונפגעו ממנה אזרחים לא שאינם מעורבים בלחימה יש לחקור זאת ולוודא כי מאחורי משגים אלו אין כוונת זדון ושנעשתה רק כאשר לא היתה ברירה אחרת להבטיח את שלום הלוחמים בשטח.

(פורסם באתר "וואלה!", 07.01.2015)