"אנחנו צריכים לתקוף הלילה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המבצע הנועז והמוצלח לתקיפת הכור הסורי יכול היה להוביל למלחמה כוללת באזור. ספר ובו גילויים חדשים מלמד על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה אולמרט ושל הרמטכ"ל אשכנזי

באחד הערבים בספטמבר 2007, נכח רמטכ"ל צה"ל דאז, גבי אשכנזי, בחתונת מזכירתו האישית. הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל לו היה נעדר מהאירוע "היו נשאלות יותר מדי שאלות – ושאלות היו הדבר האחרון שאשכנזי היה צריך בלילה שבו עמד לפקח על אחד המבצעים הרגישים ביותר בקריירה הצבאית שלו" (עמ' 185). בתום טקס הנישואין פנה הרמטכ"ל לרב שערך את החופה, וביקש ממנו שייסע היישר אל הכותל ויתפלל למען צה"ל, חייליו ומפקדיו. מדוע? שאל הרב, "תלמד למלא פקודות" (עמ' 186), השיב אשכנזי בחיוך.

הסיבה לבקשה הלא-שגרתית של הרמטכ"ל מתוארת בספרו המרתק של יעקב כץ "קוד אריזונה" (כנרת זמורה-דביר, 2020), על אודות מבצע "מחוץ לקופסה", תקיפת הכור הסורי אל-קיבאר בדיר א-זור שבמזרח סוריה ב-2007. כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", קיים תחקיר מקיף והספר כולל שורת גילויים שטרם פורסמו.

"זהו סיפור על קבלת החלטות" (עמ' 241), כתב כץ על הפרשה, ובתמצית זה אכן כך. כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה הציגה קהיליית המודיעין בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט ראיות חותכות וחד משמעויות שצפון-קוריאה הקימה עבור סוריה כור גרעיני למטרות צבאיות. יש בכך, ציין בספר השר לשעבר דן מרידור, לקח של צניעות. סוריה, שהיתה במשך שנים יעד מודיעיני מרכזי, הצליחה להקים כור גרעיני ממש מתחת לאף של ישראל.

"האחריות הסופית על כתפי"

אולמרט התמודד אז עם ביקורת קשה שנמתחה על האופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה וחקירה פלילית התנהלה בעניינו. בעצת יועציו הוא בחר לשתף במידע את ארצות-הברית שעם נשיאה, ג'ורג' בוש הבן, היתה לו מערכת יחסים קרובה. ראש המוסד מאיר דגן נשלח לפגישה בבית הלבן. דגן חשף בפני בכירי הממשל האמריקני את עובדת בניית הכור הגרעיני בסוריה.

למרות חומרת האיום ביקש הנשיא בוש למצות תחילה את הערוץ הדיפלומטי. בשיחת הטלפון שבה בישר על כך לאולמרט אמר לו האחרון שהוא מבין את שיקוליו, אך עליו לזכור "שהאחריות הסופית לביטחונה של מדינת ישראל מונחת על כתפי ואני אעשה את מה שצריך להיעשות" (עמ' 112).

השמדת הכור הוטלה על צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי, שחזר לצבא בכדי לתקן את הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס, בשנת 1972 "אשכנזי רצה גולני. לא היה תפקיד קרבי בחטיבה שאשכנזי לא מילא. הוא השתתף ב"מבצע אנטבה", נפצע בפעולה בלבנון בסוף שנות השבעים ושנים אחדות אחר כך אחד מחבריו הקרובים נהרג לעיניו במלחמת "שלום הגליל". המינוי שלו לרמטכ"ל נשא מסר: צה"ל חוזר ליסודות" (עמ' 190).

עטיפת ספרו של כץ, (מקור: סימניה).

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, במארס 2007, הציג לו ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, את המידע אודות הכור הגרעיני הסורי והוא מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן, שבכהונתו ב-1981 תקף צה"ל והרס את אוסיראק, הכור הגרעיני בעיראק. אך בעוד שעיראק היתה מדינה רחוקה שאין באמצעותה להגיב על התקיפה תגובה של ממש, הרי שכאן התגלה כור גרעיני על סף דלתה של ישראל, וסוריה היתה עלולה לפתוח בתגובה לתקיפה במלחמה כוללת. "ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה", סיפר אשכנזי לימים.

להתכונן למצב מלחמה

שני אלופים סייעו לו בהכנות. הראשון היה ראש אמ"ן ידלין, "שגם היה אחד משמונת הטייסים שסיכנו את חייהם והטיס את אחד ה־F-16 שהשמידו את אוסיראק ב־1981" (עמ' 145). אמ"ן גיבשה הערכה, שהתגלתה כנכונה, כי במידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יוכל להכיל את האירוע ולהימנע מתגובה. השני, היה אליעזר שקדי, "טייס קרב מקצועי ונועז" (עמ' 147), שחיל האוויר בפיקודו יתקוף את הכור.

אבל היו עוד שניים בצבא שהמבצע נגע להם ישירות. הראשון, שמוזכר בקצרה בספר, הוא גדי איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון, שכמו אשכנזי עשה את עיקר שירותו בגולני. הוא יהיה האיש שיידרש לפקד על חזית המלחמה במידה ואסד וחזבאללה יגיבו על התקיפה, ועל כן הוא פיקח מקרוב על אימוני כוחות היבשה שהיו עלולים, לראשונה מאז 1973, למצוא עצמם בלחימה ברמת הגולן. ב-2018 אמר איזנקוט שהלקח המרכזי בעיניו מהאירוע הוא שאבד הקלח על תפיסת "זמן יקר", אותה הנחת עבודה שעם פרוץ הלחימה שבמהלכו הצבא ישלים פערים. הזמן, אמר, "פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד. לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה".

האלוף השני הוא יצחק גרשון, מפקד פיקוד העורף, שהצטיין כמפקד גדוד צנחנים בפעולת מיידון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש ב"חומת מגן". ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על פעילותם של גרשון ופיקוד העורף כולו במלחמה ב-2006, והנה רק חצי שנה אחר-כך התגלה איום שהיה עלול להעמיד את העורף תחת איום חמור בהרבה. ארסנל הרקטות של צבא סוריה, אז מדינה שמשטרה יציב וצבאה חזק, היה גדול פי כמה מזה של חזבאללה (והיה חשש שגם הארגון יגיב על תקיפת הכור). הספר כמעט אינו נוגע בכך, והדבר גורע מעט מהסיפור השלם של הפעולה.

ראש הממשלה היה נחוש לתקוף אולם שר הביטחון החדש, אהוד ברק, אשר כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הכיר היטב את עולם המבצעים החשאיים, היה זהיר יותר ונראה שביקש לוודא את רמת המוכנות של הצבא והמדינה בטרם יתמוך בתקיפה.

מחיאות כפיים בבור

על-פי פרסומים זרים נשלחה סיירת מטכ"ל באוגוסט 2007 לעומק סוריה לאסוף מודיעין חד-משמעי אודות הכור. במלחמת לבנון השנייה "יצאה סיירת מטכ"ל לכמה מבצעים מיוחדים. אחד מהם הביא את לוחמיה לעומק בקעת הלבנון, לבעלבכ, מעוז חיזבאללה ידוע, לאחר שצה"ל סבר בטעות ששני המילואימניקים החטופים מוחזקים שם. פעולות אחרות כללו חבלות בשיירות נשק" (עמ' 142). הכוח שב ארצה מסוריה כשבידו ראיות שמאשרות כי אל-קיבאר הוא כור גרעיני. אם ראש הממשלה והקבינט עוד התלבטו, הפשיטה של סיירת מטכ"ל שכנעה אותם שחייבים לפעול.

בדיון המכריע של הקבינט התבקש הרמטכ"ל לתת את המלצתו. "זה היה רגע שאשכנזי לא ישכח לעולם, שלו התכונן זמן רב והקדיש מחשבה רבה. אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (עמ' 158).

בליל ה-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו. בגמר התקיפה "הפר הטייס המוביל את דממת האלחוט. "אריזונה", הוא דיווח לתל אביב, מילת הקוד להשלמת המשימה. הנוכחים בבור פרצו במחיאות" (עמ' 163).

המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת.

"לסמוך רק על עצמנו"

אי-אפשר שלא להתרשם מהתהליך קבלת ההחלטות המקיף שניהל ראש הממשלה אולמרט, כמו גם מתהליכי גיבוש הערכות המודיעין ותמונת המצב באגף המודיעין ומנוהל הקרב ובניין הכוח היסודיים והסדורים שקיים צה"ל. ניכר כי שילוב הזרועות והגופים היה מיטבי. וכמובן, מעל לכל, מהתעוזה והמקצוענות שגילו לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל שפעלו להשגת המודיעין ומטייסי הקרב של חיל האוויר שביצעו את המשימה. כץ תיאר כל זאת כאילו היה מדובר בספר מתח שכתב טום קלנסי או פרדריק פורסיית' (שאף הזכיר את התקיפה בספר המתח האחרון שלו, "השועל"). סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים והקורא אינו יכול להניח את הספר מן היד.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

"להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה נמנים עליהם מפקד חיל האוויר שקדי, ראש המוסד דגן, הרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה ראש הממשלה אולמרט. כץ כתב כי למרות מצבם הפוליטי המורכב, שני ראשי הממשלה שנדרשו להתמודד עם איום גרעיני, מנחם בגין ואהוד אולמרט, "לא נרתעו. האם פוליטיקאים אחרים היו נוהגים כמותם? קשה לדעת. כמו כל פוליטיקאי או מדינאי, לבגין ולאולמרט היו פגמים וחסרונות, אבל הם הבינו את מקומם בהיסטוריה ואת הצורך בפעולה. כך נוהגים מנהיגים. הם אינם בוחרים בדרך הפופולרית, הולכים על ההימור הבטוח או מחפשים את המוצא הקל" (עמ' 240).

כשפרש מפקד חיל האוויר שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F-15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר מעל אושוויץ — בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמ' 148). במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שעל ישראל ללמוד מתקיפת הכור הסורי הוא המסר של שקדי. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 27.03.2020)

"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

בזירות קרובות ומרוחקות ישראל מתמודדת עם מציאות נפיצה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משמרת מציאות ביטחונית שבירה שיכולה להסלים בכל רגע, עד כדי מערכה ביותר מחזית אחת.

השבוע פרסם העיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, כי מטוסי F-35 של חיל האוויר הישראלי תקפו ב-19 ביולי בסיס שבצפון-מערב עיראק, המשמש מיליציה פרו-איראנית. בהמשך לכך דיווחה רשת "אל-ערבייה", כי בתקיפה נהרגו מספר בני אדם ובהם (לפי פרסומים באיראן) מפקד בכח קודס האיראני, ושמטרתה היתה טילים מתוצרת איראן. טילים אלו, על-פי הערכות, נועדו להישלח לסוריה ולבנון במקרה של מלחמה עם ישראל. הערכות אחרות גורסות שאיראן הציבה טילים אלו בכדי לשגרם על ישראל מעיראק במקרה של מלחמה.

הפעם האחרונה שישראל תקפה באופן מוצהר בעיראק היתה לפני כמעט 38 שנים, ב-1981, במבצע "אופרה". אז תקפו שמונה מטוסי F-16 של חיל האוויר (עליהם חיפו שישה מטוסי F-15) את הכור הגרעיני שהקים שליט עיראק דאז, צדאם חוסיין, סמוך לבגדד והשמידו אותו. בין הטייסים היו מפקד התקיפה זאב רז (שעוטר לאחר מכן בצל"ש הרמטכ"ל), יפתח ספקטור, אילן רמון ועמוס ידלין, לימים אלוף וראש אמ"ן.

אז לקחה ישראל אחריות על התקיפה, עתה מסתפקים הבכירים בדרג הצבאי והמדיני ברמזים בלבד. כך למשל, פרסמה דוברות מפלגת הליכוד סרטון ישן בו נראה רה"מ נתניהו בנאום שבו הזהיר את האיראנים כי "נפעל נגדכם בעיראק".

בחודשים האחרונים הזכירו בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אמ"ן תמיר היימן וראש המוסד יוסי כהן, בנאומים פומביים את עיראק כזירה חדשה שמעסיקה את ישראל. אם ישראל אכן עמדה מאחורי התקיפה הדבר מלמד על נכונות ישראלית לפעול כנגד איראן לא רק בסוריה, שם חוסל לאחרונה זידאן משהור, פעיל בפרויקט "תיק הגולן" של חזבאללה (חיסול שיוחס גם הוא לישראל), אלא גם בזירות מרוחקות בהרבה.

עזה קרובה מעיראק ונפיצה יותר

אבל נראה שלמרות החזית המרוחקת שמתפתחת בעיראק, לישראל יש דאגות מידיות וקרובות יותר. השבוע השלימה אוגדת עזה, בפיקוד תא"ל אליעזר טולדנו, תרגיל גדול. לפי פרסומים בתקשורת התרגיל כלל הפעלת אש מדויקת ועצימה, וכן תמרון קרקעי כבר מהשלבים המוקדמים של המבצע. בסבב הלחימה הקודם עם החמאס, במאי האחרון, שם הרמטכ"ל כוכבי דגש על כך שיש לפגוע בפעילי חמאס. בהמשך לכך פורסם עתה כי יעדי התכניות המבצעיות יהיו לפגוע קשות בפעילי החמאס ובתשתיות הצבאיות של הארגון, אולם כצפוי אין בהן כוונה למוטט את שלטון החמאס.

ועדיין ההצהרה אודות הפעלת התמרון מעלה תהייה. לאחרונה ראיין הפרשן הצבאי של אתר "וואלה!", אמיר בוחבוט, את סא"ל אלי ג'ינו, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. ג'ינו שתיאר בראיון את נתיב הקרבות של גדודו ברצועת עזה, למן פתיחת השלב הקרקעי של המבצע ועד ללחימה שניהל לאחר חטיפת גופת אחד מקציניו, סגן הדר גולדין, ביקש להדגיש את חשיבותו של התמרון הקרקעי. "לתמרון יש מחיר, אבל הוא מרתיע, זה אמפירי", אמר. יש בכך הרבה מן הצדק, אבל בניגוד לסבבי לחימה ופשיטות יזומות בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", הרי שצה"ל נמנע כעת מהפעלת כוחות קרקעיים ברצועה, וכלל לא בטוח שהדרג המדיני והצבאי הבכיר לא יבקש להימנע מכך ככל שניתן גם בעתיד, שכן כפי שציין ג'ינו, לתמרון יש מחיר. 

לוחם גולני בעת אירוע החדירה בסמוך לכיסופים, (צילום: דו"צ).

רגע אחרי שהאוגדה סיימה תרגיל מקיף, התרחש אירוע שעשוי להוות סיפתח לסבב לחימה נוסף (ימי קרב כפי שהגדירם מחדש הרמטכ"ל). בתקרית שאירעה לפנות בוקר חדר פעיל חמאס מרצועת עזה סמוך לקיבוץ כיסופים. תצפיתניות איתרו את המחבל והכווינו כוח מגדוד של גולני לנקודה. למרות שזוהה בתצפית, המחבל הצליח להפתיע את הכוח, לפתוח ראשון באש ולהשליך רימון. הקצין ושני לוחמים נפצעו. כוח אחר מהגדוד שחתר למגע הרג את המחבל.

באוגדת עזה בוודאי יתחקרו כיצד למרות זיהוי החדירה והמחבל בידי התצפיתניות, הופתע הכוח שהוזנק לעברו. אך האמת המרה היא שדברים כאלה קורים.

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן לשעבר, צייץ בטוויטר כי להערכתו ארגון חמאס אינו עומד מאחורי חדירת המחבל ("אחרת היה יותר מוצלח"), אך היא משקפת "שוליים מתרופפים ומתרחבים בזרוע הצבאית". הפיגוע, הזהיר, עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי. בנוסף ציין שלחמאס אין בעת הזו אינטרס בהסלמה, אך ההסדרה או הבנות עם החמאס "פריכות למדי וכי מערכה גדולה היא עניין של זמן". היעדר האינטרס בהסלמה אין בו בכדי הבטחה שלא יפרוץ יום קרב או יותר. ישראל מצאה עצמה לא פעם בסבבי הסלמה ואף במערכות של ממש מבלי שלה או לצד השני היה רצון בכך.

באיו"ש רגוע, בינתיים

ביהודה ושומרון יסיים בקרוב מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, כהונה רגועה יחסית, ולא שחסרו אירועים שיכלו להפוך אותה לסוערת בהרבה, כמו הפיגוע באזור התעשייה בברקן. רק היום (חמישי) דיווח דובר צה"ל על ירי לעבר רכב ביטחון במרחב החטיבה המרחבית שומרון. הפעם לא היו נפגעים.

ניב, שאחד מפקודיו תיאר אותו פעם כאחד מהמפקדים הבודדים בצבא שמסוגלים לחשוב "וגם לרוץ עם סכין בין השיניים", השכיל להבין שביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר וסיכול ממוקד כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

תא"ל ניב, משלים כהונה מוצלחת באיו"ש, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר פורסם ראיון שערך בן כספית, הפרשן הפוליטי של "מעריב", עם ניב אודות הפיגוע בציר המתפללים בחברון בנובמבר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפיגוע היה לאחד האירועים המעצבים בקריירה שלו. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת", אמר פעם בראיון, וציין שניתן לצמצם את ההפתעה שחווה הלוחם באמצעות אימון והכנה. הוא עצמו למד זאת באותו לילה בחברון.

חוליית מחבלים מהג'יהאד אסלאמי הרגה 12 חיילים ואזרחים ופצעה 14 נוספים. מח"ט חברון, אל"מ דרור ויינברג, שהסתער ראשון על המחבלים היה בין ההרוגים הראשונים. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. מפקד כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון, אליהו ליבמן, קצין מילואים יוצא סיירת גולני (וכיום ראש מועצת קריית ארבע), הוביל את חילוץ הפצועים באומץ רב. 

את שירותו הצבאי של ניב עד אז עיצבה בעיקר התקופה שעשה בלבנון. הוא התגייס לצנחנים ב-1989 ועם סיום קורס המ"כים עבר לחטיבת הנח"ל ועשה בה מסלול שלם כמפקד מחלקה ופלוגה. ב-1997 פיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית. בראיון שהעניק בשעתו לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" תיאר את הפער העצום בין המציאות בלבנון לחיים בעורף. חברתו, סיפר, "קיטרה" לו שהתקלקל דוד-השמש שבדירתה. "אני לא הלכתי שלושה שבועות למקלחת, ולה הלך דוד-שמש".

ניב שפיקד באותה עת על גדוד 931 של הנח"ל, שהיה בתעסוקה בגזרה, הוזעק לחברון מדירתו בתל אביב. מחבל אחד נהרג בתחילת הקרב, אך הבלבול ששרר בזירה וחוסר יכולתם של הכוחות לאתר את שני המחבלים הנוספים הביא לכך שכאשר הגיע למקום, הלחימה טרם נגמרה. הוא אלתר כוח קטן (שכלל שני קצינים מיחידת דובדבן, מ"פ מגדוד 101 של הצנחנים שגר ביישוב סמוך וסמ"פ וקשר מהנח"ל) ואיגף את המחבלים. הכוח בפיקוד ניב ניהל קרב מטווח קצר כנגד אחד המחבלים שבמהלכו, סיפר לכספית, "אנחנו מסתערים על המחבל והורגים אותו סופית". המחבל שנותר, נהרג בידי כוח נוסף מגדוד 931. 

מאז הפיגוע בחברון הספיק לפקד ניב על חטיבת צנחנים במילואים, על בית הספר לקצינים ועל אוגדת איו"ש. אף שהוא משלים כהונה מוצלחת, הרי שבכל האמור בשטחים, המציאות יכולה להשתנות מהר מאוד. החמאס משקיע לאחרונה מאמצים ניכרים, בסיוע איראן, בהקמת תשתיות טרור ביהודה ושומרון. בשנה האחרונה סיכלו כוחות האוגדה ניסיונות פיגוע של כ-130 חוליות מחבלים שהכווין חמאס. מי שייפתח את הטוויטר בכל בוקר, ימצא שם הודעה לקונית של דובר צה"ל בדבר מספר המעצרים ופשיטות שביצעו כוחות האוגדה, אמצעי לחימה וכספי הטרור שנתפסו. זוהי תחזוקה שוטפת (שנסמכת גם על תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית) של מציאות שבירה. 

הסך השלם של התנהלות ישראל בזירות השונות מלמד שקברניטיה מנווטים אותה בזהירות ובהצלחה בין הסכנות והאיומים. אולם הסלמה במוקד אחד, עלולה להביא לפריצתה של אחת נוספת במקביל. ההערכה במערכת הביטחון היא שבמקרה של מלחמה בזירה הצפונית למשל, מול חזבאללה, יפתח חמאס (לבקשת איראן) חזית בדרום במטרה לגרום לישראל לפצל את משאביה, הן בתחום הכוח האווירי, הן ביבשה והן בפריסת מערכות הגנה אווירית. הדבר דומה במקצת לתכנית המצרית-סורית במלחמת יום הכיפורים בדבר מלחמה בשתי חזיתות, ומסוכן לא פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.08.2019)

 

 

 

 

שר ביטחון מי יודע | מאת גל פרל

רשומה רגילה

יום הבחירות קרב ובא וכלל לא ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. אף שישנם כמה מועמדים בעלי רקורד צבאי מוכח ובראשם שר הביטחון יעלון, הפעם, כפי שאמרו בעבר חברי "מונטי פייטון", דרוש למערכת הביטחון משהו אחר לגמרי  – דרוש אזרח (או אזרחית).

הנה מתקרב יום הבחירות וכלל אינו ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. לתפקיד ישנם כמה מועמדים בולטים. ראשית, ישנו השר המכהן מפלגת "הליכוד", רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון, יוצא הצנחנים ורמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה. ממפלגת "כולנו" ישנו האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ומפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". "המחנה הציוני" הציג מועמד ראוי לא פחות, האלוף במיל' עמוס ידלין, טייס קרב שאף לקח חלק בהפצצת הכור העיראקי ושימש כראש אמ"ן. ידלין גם שימש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף אשר השהות בו נתנה בידיו כלים נוספים לצד אלו שרכש בשירות הצבאי.

מופז כרמטכ"ל, (מקור: ויקיפדיה).

מצד אחד, כל השלושה עשו את תקופת הצינון שלהם מחוץ לשירות הציבורי-ביטחוני, מי בעסקים ומי במחקר אקדמי. מצד שני, לא ברור איזה ידע נוסף צברו שם. מי שבילה את כל חייו המקצועיים במערכת שייעודה הפעלת כוח צבאי (ולזכות השלושה יאמר כי שלושתם שירתו בה במיטב היחידות, בחזית הלחימה ובהצטיינות), סביר כי בשעת מבחן יבחר בדרך זו כברירת המחדל שלו. דוגמה בולטת היה שאול מופז שמונה לתפקיד בדיוק חמישה חודשים (ואין די בשלוש שנות צינון כדי שהמצב יהיה שונה) לאחר שסיים את תפקיד הרמטכ"ל, מבלי שהספיק לצבור בתקופה שהיה אזרח, כמעט שום ידע, תובנות ופרספקטיבה שלא היו לו כבר בשירותו הצבאי. ואכן, הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, "בוגי" יעלון, נהג לומר כי מופז מקבל במלואן את המלצות הצבא מבלי להוסיף להן שום תשומה משלו.

דרוש אזרח

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל אשכנזי,  2007, (מקור: ויקיפדיה).

למרות כל מה שנכתב לעיל בזכות ניסיונם של יוצאי מערכת הביטחון, ועל אף העובדה שקשה לשר מכהן ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון) ראוי ששר הביטחון הבא של מדינת ישראל יהיה דווקא מי שעשה את עיקר מסלולו המקצועי באזרחות ולאו דווקא בצבא ובארגונים דומים. אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת, כמובן, אחרת לגמרי. קודם כל היו לנו כבר כמה שרי ביטחון, לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם. ראש וראשון בהם הוא האב המייסד, דוד בן גוריון, שהיה אמנם חייל בצבא הבריטי אך עסק בעיקר בענייני מפלגת "פועלי ציון" ולא צבר שום ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, הקים את צה"ל וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. שמעון פרס, גם הוא לא חייל מצטיין, היה שר הביטחון בעת מבצע אנטבה והיה מהיוזמים והדוחפים לפעולה. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון כתב בשעתו בספרו כי אף שלארנס "לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, והוא לא היה "מחובר" לשטח מבחינת הפרטים הקטנים, אבל הוא בא עם תפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה בכבוד עם החשיבה הצבאית."

הניסיון שמביאים איתם מועמדים יוצאי מערכת הביטחון הוא חשוב, אך הוא אינו מבטיח חסינות מטעויות. כך למשל, אהוד ברק, מפקד סיירת מעוטר ורמטכ"ל מנוסה בעברו. כשר ביטחון השכיל לנהל שני מבצעים מוצלחים בעזה ואחד (על-פי פרסומים זרים) להשמדת הכור הסורי כמו גם לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, הצליח להסתכסך עם הרמטכ"ל ששירת בפרשייה שעד עתה לא ברור מה בסופה ומי אשם יותר ובמה. מנגד, הקדנציה של יעלון במשרד הביטחון נראית כתשליל של קודמו. המלחמה שניהל בעזה, אף שהיו בה הצלחות, נמשכה יתר על המידה. לצד היחסים הטובים שכונן עם הפיקוד בכיר של צה"ל הצליח יעלון להסתכסך עם הדרג המדיני הבכיר בארה"ב. גם זה וגם זה מחווירים ביחס לשר הביטחון הראשון שהיה יוצא הפיקוד הבכיר של צה"ל, משה דיין, אשר במלחמת יום הכיפורים תפס את תפקידו כמי שמשיא עצות מיניסטריאליות בלבד.

והזוכה הוא…

בכנסת הבאה יהיו כמה מועמדים ראויים שלא פשטו עם בוגי וגלנט על חוף תוניס ואפילו, רחמנא ליצלן, לא ישבו סביב שולחן המטכ"ל. במידה ויהיה זה הימין שירכיב את הממשלה ראוי לשקול את מועמדותם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שימשו כשרים בממשלה האחרונה והיו חלק מן הקבינט הביטחוני-מדיני. לשניהם ראייה מפוכחת ונחישות לבצע מהלכים ושינויים. לצד הלוחמנות המעט מוגזמת שהפגין בנט בעניין המנהרות במלחמה האחרונה (פיוז שנשאר לו מהימים ביחידה), הוא ביצע מספר מהלכים חשובים במשרד הכלכלה. אלו מלמדים שהוא עשוי לקיים את השינוי המתבקש במשרד הביטחון הכולל שינוי תקציבי, שינוי מוסדי עמוק וכן שידוד מערכות יסודי בנוגע לזרוע היבשה. מנגד, הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים, מכאן. מה שנכון (אולי) למ"פ במגלן, לא מתאים לשר ביטחון. במידה ויהיה זה גוש השמאל-מרכז הרי ש"במחנה הציוני" ראוי לשקול דווקא את מועמדותה של ציפי ליבני, אשר שימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ועוד. באלו הצליחה להוכיח כי הדיפלומטיה אינה מיותרת וכי גם המהלך המדיני קריטי בדרך להשגת המטרה. גם במלחמה האחרונה בעזה היתה לבני משרי הקבינט שניהל אותה. גם היא ניהלה גופים גדולים וצברה לא מעט שעות עם בכירי המערכת הביטחונית.

Yair_lapid_2010

יאיר לפיד, מתאים לשמש כשר הביטחון, (מקור: ויקיפדיה).

מועמד נוסף הוא ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד. כראש מפלגה גדולה שגה לפיד שגיאות קשות אולם הוא קיים תהליך למידה מתמשך. הוא צבר ניסיון הן כמנהל מערכת גדולה (בכל זאת שר אוצר) והן בקבינט הביטחוני במלחמה בעזה. יתרונו הגדול הוא ביכולתו ללמוד (גם מטעויות), להפנים ולהחליט. אגב, מי שחושב שלבוגר עיתון "במחנה" חסר את אותו "סכין בין השיניים" שהיה קשור לגלנט על הרגל בצלילות, ראוי שיזכור כי בוגר אחר של השבועון הצה"לי היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בלבנון, בסוריה ובעזה עדיין מצטערים שהרגיזו אותו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו ולמטה הכללי בראשותו (ובעיקר לנו, האזרחים)  צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה. הוא צריך להיות מישהו שמבין מהו שירות מילואים "דרך הרגליים", ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית לרכישת טייסת מטוסי F-35, שהכסף היה אמור ללכת להקטנת מספר התלמידים בכיתות והגדלת מספר חדרי האשפוז. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. את זה לא יכול לעשות בשר מבשרה של המערכת.