מול הגי'האד האסלאמי ישראל משחקת על כל המגרש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחיסול אל-עטא אותתה ישראל לג'יהאד האסלמי שגם היא יכולה ליזום ולתקוף וכשהיא רוצה, היא משחקת על כל המגרש. נשאר רק לראות אם החמאס יבין את המסר ויימנע מהסלמת האירוע לכדי מערכה.

חיל האוויר תקף לפנות בוקר בעזה (ולפי פרסומים זרים גם בדמשק). בתקיפה ברצועת עזה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו. בדמשק הותקף ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי, כך נראה, נותר בחיים אך בנו מועאז ואדם נוסף נהרגו. הארגון הגיב בירי רקטות לעבר דרום ישראל ומרכזה, וצה"ל תקף מן האוויר ברצועה. בין היתר הותקפו מן האוויר פעילי ג'יהאד אסלאמי שנסעו על אופנוע בצפון הרצועה.

אל-עטא נחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, "קלף פרוע" שמפקדיו התקשו לשלוט בו. לפני כשבוע וחצי הוא יזם ירי רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, במטרה לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב. 

זו לא ההסלמה הראשונה שמתרחשת על רקע בחירות ממשמשות ובאות, וגם לא הראשונה שיזמה דווקא ישראל, אבל נראה שהפעם לפחות הפוליטיקה נשארה ברקע.

מערכת הביטחון ובראשה הרמטכ"ל, אביב כוכבי, סימנו את הצורך לגבות מחיר של ממש מהג'יהאד האסלאמי, שמסלים את המציאות בדרום, ומאתגר את שלטון חמאס ברצועה כבר תקופה. מטח הרקטות האחרון רק המחיש את הדחיפות ומשנוצרה הזדמנות לכך, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני, בראשות רה"מ בנימין נתניהו (רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו כשר הביטחון), את הפעולה.

צעד בכיוון הנכון לשינוי המשוואה

המשוואה בדרום לפיה החמאס והפלגים הסוררים שולטים בגובה הלהבות ומכבים ומדליקים את האש כרצונם, לא יכולה להישאר על כנה. חיסול יזום של מח"ט בג׳יהאד האסלאמי הוא צעד בכיוון הנכון ובתנאי שלא יעשה בחלל ריק וישרת מדיניות רחבה. 

נראה כי ישראל ביקשה לנצל את ההסלמה שתבוא בעקבות חיסול על-עטא ולמקסם הישגים כבר בפתח יום הקרב שעתיד להתרחש. הדבר דומה להחלטת שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר (שהרמטכ"ל כוכבי מעריך במיוחד), ערב מבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1973.

היעד המקורי למבצע היה חיסולם של שלושה מבכירי ארגון ספטמבר השחור בידי כוחות מסיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק. אז  החליטו דיין ו"דדו" להרחיב את הפעולה, שהרי ישראל אינה תוקפת בביירות מדי יום, ולנצל את ההזדמנות בכדי לתקוף מפקדה של החזית העממית, משימה שהוטלה על כוח צנחנים בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, ומתקני ייצור אמל"ח שתקפה שייטת 13. הפעולה נחשבת לאחת הפשיטות המוצלחות שביצע צה"ל מעודו.

יתרה מכך, אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שיש בכך איתות ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה, וכשמתרחקים מהמגרש הביתי היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור.

היום ייכנס לתפקידו שר הביטחון החדש, ח"כ נפתלי בנט. כמו מ"פ שנקרא לקחת פיקוד על פלוגה שנתונה בלחימה בשדה הקרב, נכנס היום בנט לתפקידו כשישראל בעיצומה של יום קרב. השאלה היא האם יישאר עם מנטליות של מ"פ נועז ממגלן (כפי שאכן היה) או יבין את מגבלות הכוח ומה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג בכוח צבאי.

בינתיים נראה כי ישראל מכווצת שרירים, כשפיקוד העורף מתדרך את האזרחים להתגוננות פסיבית ומערך ההגנה האווירי (כיפת ברזל)  בפריסה מוגברת. דובר צה"ל, תא"ל הדי זילבמן, שיגר מסר לחמאס כשצייץ בטוויטר כי ישראל אינה חוזרת למדיניות הסיכולים, זהו אירוע נקודתי. צה"ל לא מעוניין בהסלמה, אבל אנחנו ערוכים להמשיך ולפעול נגד כל מי שינסה לפגוע בביטחון ישראל".

יתכן והחמאס יסתפק בתגובה סמלית (וירסן את הג'יהאד האסלאמי לנהוג באופן דומה), שהרי הארגון אינו מעוניין בהסלמה בעת הזו. מה גם שלא מן הנמנע שבחדרי חדרים בהנהגת שני הארגונים מרוצים מכך שנפטרו מאותו מפקד פרוע, בו התקשו לשלוט. מצד שני, כמו תמיד במצבים אלו, רק חסר נפץ בדמות פעולה מוצלחת מדי של מי מהצדדים, כדי שהסיפור יתרחב לכדי מערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.11.2019)

 

 

דרוש: שינוי של חוקי המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמאס למד את ישראל ויודע לנצל הזדמנויות, "לגנוב סוסים" ולסחוט ממנה ויתורים מפליגים. קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זו התמכרות מסוכנת, שאויבים אחרים עלולים לנצל. מוטב לחזור לעיקרון הישן של יוזמה והתקפיות. אם לא עכשיו, אזי במועד שמתאים לישראל.

זה כבר הפך לשגרה. כל כמה שבועות חלה הסלמה של ממש בין ישראל לחמאס ונפתח סבב קצר של מהלומות הדדיות. דומה שחמאס כבר מכיר את ספר המהלכים של צה"ל (Playbook) וצופה מראש, כמעט אחד לאחד, כיצד יגיב צה"ל (לרוב מן האוויר ובאש טנקים), ונערך בהתאם. לכאורה הושגו, בתיווך המצרים, הבנות בין ישראל לחמאס שמטרתן רגיעה ארוכת טווח, אבל רק לכאורה. ההבנות כללו הפסקה מוחלטת של ההפגנות, ירי הרקטות ובלוני התבערה מצד הפלסטינים. בתמורה תאפשר ישראל הכנסת כספים מקטאר ותייצר מהלכים לשיפור משמעותי של המצב ברצועה. השבוע, כאשר המימון מקטאר התעכב רגע לפני חודש הרמדאן, בחמאס הפנו אצבע מאשימה לישראל. במקביל ירה הג'יהאד האסלאמי רקטה שנפלה בים, אבל היתה איתות ברור שהמתח עולה. ישראל מצדה הגיבה בתקיפה מן האוויר ובהגבלה של מרחב הדיג. 

אתמול (שישי), חלה החמרה של ממש כאשר במהלך ההפגנות השבועיות על גדר המערכת בעזה, ירה צלף פלסטיני ופצע קצין וחיילת. בתגובה הגיב צה"ל באש טנקים ובהמשך תקף כלי טיס של חיל האוויר מוצב של החמאס. שני פעילי חמאס נהרגו בתקיפה. למחרת, כמעט בהתאם לתפריט הפעלה ידוע מראש, פתחו החמאס והג'יהאד האסלאמי במתקפת רקטות לעבר יישובי הדרום, במהלכו נורו יותר ממאתיים רקטות. ישראל, שוב בהתאם לאותו תפריט, הגיבה באש טנקים ותקיפות אוויריות. בין היתר תקפו מטוסי קרב את משרדי המודיעין הצבאי והביטחון הכללי של חמאס בשכונת רימל ברצועה וכן השמידו פיר מנהרה חוצת גדר של הג'יהאד האסלאמי בדרום הרצועה. לכאורה ניתן לתהות כיצד זה שחיל האוויר זורע הרס מדויק ורב יש נפגעים מעטים כל כך, אבל גם כאן הדבר אינו נובע רק מהשאיפה של ישראל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אלא גם מכך שישראל ממשיכה להגיב בשיטת "עוד מאותו דבר". וכשזו השיטה הרי שחמאס, ששולט בגובה הלהבות, וקובע את מועד ההסלמה ומשכה, פשוט פינה את יעדי התקיפה מאנשיו מבעוד מועד.

השקט היחסי ממכר, ומסוכן

טנק של צה"ל מבצע ירי. אש טנקים הפכה לחלק ממענה קבוע ברצועה, (צילום: דו"צ).

חמאס הוא יריב חכם שלמד ולומד את ישראל כל העת. גם שם רואים כיצד הפך הקבינט המדיני-ביטחוני לגוף מעוקר שראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלכנסו, ומתייחסים לאירועי מפתח (בחירות, אירוויזיון) כהזדמנות לסחוט מישראל ויתורים מפליגים. לא בטוח שמוכרחים לשחק את המשחק הזה. במאמר שפרסם לפני כחודש סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, ב"ידיעות אחרונות" הוא טען כי האינטרס של ישראל אינו הבסת חמאס כי אם השגת רגיעה ביטחונית בעת הזו וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה. על כן, הציע, "יש לאמץ מדיניות נדיבה – כראוי ונכון למי שחזק – ובצדה, אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד". המשמעות של מדיניות נדיבה לגישתו הוא שיפור התשתיות והכלכלה ברצועה. כך למשל, הציע לא להתמקד בהקמת נמל ימי אלא בהגדלת יכולת ייצור החשמל ברצועה (או הגדלת האספקה שלו ממצרים ומישראל) ובטיפול דחוף בתשתיות המים והביוב. לצד צעדי שיקום נוספים חשוב גם לחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים, על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ופעילי טרור לרצועה.

הצעדים שהציע גולן דומים מאוד לאלו שעליהם הוסכם עם חמאס בתמורה להפסקת אש מלאה. והנה, חמאס בחר בכל זאת לשבור את הכלים. במקרה כזה, כתב, על ישראל לעצור מיד את הסיוע האזרחי ולעבור "ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. הנזק האזרחי לא ישפיע על חמאס, רק פגיעה בכוח הלוחם שלו תביא לצריבת תודעת כישלון שתניע אותו לאמץ דפוס יחסים אחר. לחימה נמרצת כזאת תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי". גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על חטיבת הנח"ל באינתיפאדה השנייה, הדגיש כי בעימות שכזה "רק פעולה קרקעית יכולה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו". 

קל להתמכר לשקט היחסי (תושבי העוטף בוודאי שלא יתארו כך את המצב), לחתור להסדרה כמעט בכל מחיר ולהסביר מדוע העת הנוכחית, סמוך לאירוע כזה או אחר, אינה העיתוי הנכון לפעולה בקנה מידה רחב בעזה. יתרה מכך, העובדה שחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות, נוחה לישראל וברור מדוע היא שואפת לשמר אותו. כמעצמה אזורית, ישראל יכולה להמשיך ולהכיל את המציאות הזו זמן רב. אבל כדאי לזכור שבלוח השנה הישראלי יש עוד כמה וכמה חגים ומועדים עד הקיץ, ואז החופש הגדול על הקייטנות, התיירים ושלל הסיבות שבגללן לדחות את הקץ ככל האפשר. זאת תהיה גם טעות להניח שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות נוספות שבהן ישראל פועלת, בצפון למשל, ושאויביה האחרים של ישראל לא יבקשו לנצלה לטובתם. כאמור, קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זה מסוכן.

גזרים, מקלות, והאומץ לממשם

ישנה גם אפשרות נוספת. מאחר וכמו בתקופת הבחירות החמאס ממשיך לנסות "לגנוב סוסים" מישראל, ומצייר אותה כמי שמורתעת הלכה למעשה ממערכה כנגדו, נדרש שינוי מהותי של חוקי המשחק. על ישראל לגלות אומץ הן בנכונות להעניק לחמאס בעזה "גזרים" כאלה שבעבורם לא יירצה בהסלמה, והן בנכונות להילחם ולגבות ממנו מחיר כזה שיהפוך את רעיון העימות, קטן כגדול, ללא משתלם עבורו. 

 ישראל, כפי שכתב גולן במאמרו, היא הצד החזק ומכאן שביכולתה גם לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את האופן שבו נוח לה לנהל אותה. אולי כדאי גם לשקול לפעול לפי אותו עקרון מלחמה ישן וטוב, יוזמה והתקפיות, ולא להישאר רק בצד המגיב. כך למשל, מבצע נוסח "עופרת יצוקה" אמנם לא ישנה את פני המציאות לגמרי, אך עדיין יהיה זה עימות במועד ובתנאים של ישראל, כשהצבא והעורף מוכנים והאויב לא (ובכירי פעיליו פגיעים). מלחמה היא דבר נורא, אבל מדינות חזקות הופכות לחלשות כשהן מאבדות את הנכונות להילחם עבור האינטרסים והערכים שלהן.