מה הלקח מהפעלת המילואים במלחמת לבנון השנייה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת לבנון השנייה היא המלחמה האחרונה בה ביצע צה"ל תמרון יבשתי רחב היקף הכולל כוחות מילואים. בעקבות חטיפת חיילי מילואים ב-12 ביולי 2006 החל צה"ל בפעילות קרקעית מוגבלת, שהתרחבה לכדי מהלך מתמרן בימים האחרונים של המלחמה. בשיא התמרון הקרקעי פעלו בלבנון כוחות מילואים משש חטיבות חי"ר ומשתי חטיבות שריון (לצד כוחות סדירים עליהם נשענה המערכה). בחינה של האופן שבו הופעלו ולחמו כוחות המילואים של צה"ל תראה כי לכאורה, כבכל מלחמה, חלק מן הכוחות פעל היטב וחלק פחות. אולם בחינה של התמונה הגדולה תגלה שמערך המילואים היה ברובו כ"צבא חלול" – כפי שכונה הצבא האמריקני שרוּקן ממשאביו לאחר מלחמת וייטנאם – שאנשיו אינם כשירים ומצוידים למשימותיהם.

מערך המילואים של זרוע היבשה לא התאמן במסגרות גדולות יותר מגדוד בשנים שקדמו למלחמה בשל האינתיפאדה השנייה ואילוציה: הצורך מחד לקצץ בתקציב הביטחון ומאידך להפנות תקציבים לתעסוקה השוטפת האינטנסיבית. כתוצאה מכך לא מעט מיחידות המילואים שהוטלו לקרב במלחמה סבלו מכשירות נמוכה, כאשר מעט האימונים שבוצעו טרם המלחמה הוקדשו בעיקר לשימור כשירויות הבסיס. כך למשל לא ביצעה חטיבת החי"ר במילואים "אלכסנדרוני" אימון חטיבתי מ-2001 עד המלחמה ב-2006, מה שלא מנע את גיוסה ואת הפעלתה במלחמה. במקרה אחר אף סירב מג"ד שריון במיל' מעוצבת "עמוד האש" להוביל את גדודו בלחימה, תחת הנימוק כי לא קיבל די הכשרה ואימון לתפקיד בתקופה שקדמה למלחמה.

כשלים נוספים שהשפיעו על אופן לחימת כוחות המילואים היו מחסור בציוד לחימה מתאים ותקין. הדבר קרה בשל קיצוץ תקציבי, כמו גם משום שציוד החירום הושאל למערך הסדיר שלחם קודם לכן ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בעיית כשירות אחרת נבעה מהפעלת חלק מן היחידות הכשירות שלא לייעודן. דוגמה לכך היא הפעלת חטיבת הצנחנים המובחרת במילואים (551) בכפרים דבל ורשף. לוחמי חזבאללה הצליחו לעכב את החטיבה, להסב לה אבדות ולמנוע ממנה לעמוד במשימותיה. הסיבה לכך הייתה נעוצה באי-התאמת משימות החטיבה ליכולותיה וכשירותה. על החטיבה הוטלה משימת חי"ר, בעוד היא התאמנה במשך שנים למשימות השמדת משגרי טילים ורקטות בעומק האויב.

יש לציין שכמו במלחמות קודמות, גם במלחמת לבנון השנייה השיגו חלק מיחידות המילואים הצלחות מבצעיות מרשימות שהתבססו על כישורי לחימה וניסיון של המפקדים והלוחמים. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, למשל, עמדו ברובן המכריע של המשימות שהוטלו עליהם, למרות הליקויים בכשירות ובציוד. דוגמה אחרת היא לחימת חטיבת מילואים של הצנחנים (55), בפיקוד המח"ט אל"ם איתי וירוב, שביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב במהלכו הכווינו אנשיה אש מדויקת מן היבשה והאוויר ופגעו במחבלים ובאמצעי ללחימה. את ההצלחות האלו, מרשימות ככל שהיו, יש לייחס לאופיו של מערך המילואים של צה"ל, המתבסס על שילוב של יוזמה, יכולת אלתור וגם ניסיון וידע מקצועי שנשמרו בעקבות שנים של פעילות ואימונים.

כמשל אפשר להביא יוזמה ואלתור מן הסוג שגילה עמוס בריזל, מג"ד בחטיבת צנחנים במילואים (226) ב-2006, משנדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר. ברשותו לא היו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. המג"ד התעקש ומטה הגדוד שרטט לאנשיו על-גבי מפיות נייר מרשם קרב המבוסס על תצפית שביצע עם מטהו מספר ימים קודם לכן, שהועתק והופץ לפלוגות. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, ואף על פי כן גדוד הצנחנים כבש את הכפר.

הלקח ממן המלחמה ברור. כוחות המילואים, על פי ייעודם, אינם חברת "שמירה וניקיון" של הצבא, אלא חלק אינטגרלי מתפיסת ההפעלה שלו. את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש, שבה כלולה חטיבת הצנחנים הסדירה לצד חטיבות מילואים. בספרו "האומץ לנצח", כתב חבר הכנסת עפר שלח (בעברו מ"פ צנחנים במילואים) כי "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים". גם אם הדבר כרוך בהוצאות משמעותיות, יש להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר – על מנת שאנשי המילואים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך.

הדרג המדיני והדרג הצבאי גילו בעשור האחרון, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הססנות בהפעלת כוחות מילואים סדורים בלחימה. זאת למרות שלכוחות המילואים יתרונות העולים בערכם על מה שהדרג הבכיר רואה כחסרונות. גאוות היחידה, הגישה האזרחית וניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית מכפילים את כוחו של צה"ל. שילובם של אנשי המילואים גם תורם לגיבוש קונצנזוס סביב המהלך, ולבסוף, העובדה שמדובר באזרחים-חיילים, השואלים שאלות ודורשים תשובות, מחייבת את הדרג המדיני לגבש אסטרטגיה סדורה שמפעילה את הכוח בשום שכל למען השגת המטרות המדיניות והצבאיות.

"ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי את כל יסודות הקרב המשולב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו התמקד אלוף (מיל.) פלד בעיקר בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון ובקו ההתקפי שהוביל כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, אולם יש מה ללמוד גם מלחימת הכוח בפיקודו במלחמת לבנון הראשונה.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

קו התקפי כנגד המחבלים בלבנון

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשרה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

"אתם מילואימניקים. זה אפשרי?"

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

קרב משולב למופת

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.

"אקפולקו" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

המערכה לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, קבע בספרו המופתי ההיסטוריון עמירם אזוב, הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שבה לחם צה"ל. כה קשה עד כי "אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף". כנגד כל הסיכויים הצליחה הצליחה.

בשעתו, לקחתי קורס בפקולטה להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב שכותרתו "ארצות־הברית: ממושבות למלחמת אזרחים". המרצה, פרופסור ותיק שהערכתי, הלין לא פעם שלצערו הוא לא כותב טוב כמו ההיסטוריונית ברברה טוכמן, שספריה ובראשם "מצעד האיוולת" היו לרבי־מכר.

כשקראתי את הספר "צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973" מאת ד"ר עמירם אזוב (הוצאת דביר, 2011), שתיאר את מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ בידי כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבנתי בדיוק כיצד חש אותו מרצה. אמנם הספר נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, אך הוא נקרא בנשימה עצורה. אזוב הוציא מתחת ידו את מה שניתן להגדיר כספר הטוב ביותר על המלחמה, הן בשל הקפדתו על הדיוק ההיסטורי והן בשל יכולתו לארוג את עושר העדויות והמקורות לכדי עלילה מרתקת ולספר שלא ניתן להניח מן היד.

המחבר שירת בצה"ל כקצין חי"ר ותותחנים ולו תואר ד"ר להיסטוריה צבאית. מרבית מחקריו נעשו עבור המחלקה להיסטוריה של צה"ל. למרות הדרמה שבחזית, הוא לא דילג בספרו על הצד המכוער יותר במלחמה שבא לידי ביטוי במלחמות הגנרלים שליוו את מהלכי האוגדות, החטיבות והגדודים.

"זו הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שצה"ל ידע מעודו" (עמוד 15), ואזוב תיאר אותה הן מן הדרג הטקטי של החיילים והמפקדים בחזית, עבור בדילמות בהן היו נתונים מפקדי חזית הדרום והמטכ"ל וכלה בממשלה שנדרשה לאשר את המבצע.

הצלחת צה"ל לצלוח את התעלה ולהכריע את צבא מצרים, התבצעה נוכח תנאים קשים, אתגרים, מכשולים ואויב כה עדיף בכוחו עד שקצין הנדסה בכיר אמר בדיעבד כי "אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף" (עמוד 14).

זה הזמן להכות

בליל ה־11 באוקטובר הזהיר מפקד חיל האוויר דאז, אלוף בני פלד, את הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), כי חיל האוויר יגיע בעוד יומיים לקו האדום מבחינת מספר המטוסים שעומדים לרשותו ובקרוב יוכל רק להגן על לב המדינה. המשמעות הייתה ברורה, על צה"ל, בדגש על כוחות היבשה, ליזום בהקדם מהלך התקפי בחזית הדרום (בצפון כבר הייתה מתקפת הנגד בעיצומה).

שלושה ימים לאחר מכן, ב־14 בחודש, בלם צה"ל בהצלחה (בשל מידע מודיעיני מקדים) את מתקפת הצבא המצרי ופגע בו קשות. "המצרים חזרו לעצמם, ואנחנו חזרנו לעצמנו" (עמוד 35) סיכם מפקד החזית, הרמטכ"ל לשעבר והשר חיים בר־לב, את אירועי היום. למחרת נראה שבשלו התנאים לצליחת התעלה ויציאה למבצע שתכליתו הכרעת הצבא המצרי.

הרמטכ"ל, דדו, ביקש מחברו מהפלמ"ח, בר־לב, לחוות את דעתו. מפקד החזית, מי שייצב את הפיקוד שיצא משליטה בראשית המלחמה, אמר שהמכה שהמצרים הוכו בקרבות יום האתמול חייבה המשכיות. "ביטחונם העצמי של המצרים התערער, וזה הזמן להכות" (עמוד 39), קבע.

משימת הצליחה הוטלה על אוגדת המילואים 143. מפקד האוגדה, אלוף (מיל.) אריאל שרון (אריק), שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, על אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967 ותרגל כאלוף פיקוד הדרום את תכנית הצליחה, היה המנוסה והמתאים ביותר למשימה. כשתדרך את פקודיו לגבי המבצע אמר שרון כי "המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות" (עמוד 51).

בשלב הראשון חטיבת השריון 600 תבצע הטעיה ותתקוף את מתחם מיסורי. בשלב השני חטיבת השריון 14 תרחיק את הכוח המצרי מהאזור בו תוכננה לבצע צליחת התעלה. בחסות לחימת שתי החטיבות תנוע חטיבת הצנחנים מילואים "חוד החנית" (חטיבה 247) לעבר חצר מעוז "מצמד", תצלח את התעלה בסירות סער ותקים ראש גשר בגדה המערבית, שיתוגבר בהמשך בכוחות שריון.

יש מן האירוניה בכך שמשימת הצליחה הוטלה על כוחות מילואים. בסיכום תרגיל "איל ברזל" בשנת 1972 הזהיר מפקד אוגדה 252 דאז, אלוף דן לנר מהטלת משימת הצליחה על כוחות מילואים, שמאומנים לכך פחות מהסדיר. בפועל, את צליחת התעלה ביצעה חטיבת צנחנים מילואים במיומנות, במקצועיות ובקור הרוח שאפיינו תמיד את מיטב כוחות המילואים של צה"ל, ושאותם יש לשמר. הדבר נבע, בין היתר בשל יחסי האמון ששררו בין שרון למח"ט, "מאגדות הצנחנים" (עמוד 86) ואנשיו, כולם "מוותיקי הצנחנים" (עמוד 86).

הצליחה נועדה להיעשות באזור ה"תפר" שבין הארמייה השנייה לשלישית, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. שישה ימים קודם לכן ערך גדס"ר 87, גדוד הסיור האוגדתי בפיקוד רס"ן יואב ברום, סיור ואיתר את ה"תפר". ברום נחשב לקצין מצוין ובשנת 1962 "זכה לצל"ש כקצין בגולני על גילוי אומץ לב בקרב על מוצב נוקייב שברמה הסורית" (עמוד 111).

את הפיקוד על הגדוד קיבל לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. במבצע "אבירי לב" הוטל גדודו לשמש כמשמר קדמי לחטיבת השריון 14, ולאבטח את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד אל"מ דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר. בקרב הלילי בצומת "לכסיקון־טרטור" הוא נהרג.

בעוד ההכנות לצליחה בעיצומן נתקלו הכוחות שהיו עתידים לצלוח כמו גם אמצעי הצליחה (גשר הגלילים, הדוברות וה'תמסחים') במכשול לא צפוי – פקקי ענק בצירים שמובילים לתעלה. למרות הפקקים והפקפוקים בפיקוד בדבר היכולת של האוגדה לבצע הודיע שרון לבר־לב: "זה הלילה, בטוח" (עמוד 98).

"כאילו נפתחו שערי גיהינום"

כשיצאו כוחות אוגדה 143 בליל ה־15 באוקטובר 1973 למבצע הצליחה היה ברור להם שהם יוצאים למבצע מכריע. חלקם חשו התרוממות רוח וחלקם חשו מועקה. מפקד גדוד השריון 79, סא"ל עמרם מצנע, הגדיר זאת כתחושה "של משהו שלא בטוח שחוזרים ממנו" (עמוד 11). כשקוראים בהמשך הספר על הקרב שניהל גדודו בצומת הצירים "לכסיקון־טרטור", נקרא התיאור של מצנע כאנדרסטיימנט של המבצע. 

"זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים" (עמוד 104), כתב אזוב. לתפיסת שרון, מפקד "יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש" (עמוד 105). מאז המלחמה הצטייד צה"ל במערכות פיקוד ושליטה מתקדמות, ואף שיש למצות את היתרונות שהן טומנות בחובן, הרי שגישה זו של שרון חסרה לימים בקרבות במלחמת לבנון השנייה.

כוחות חטיבה 14 נעו ליעדיהם ועד לשעה 21:21, כשהגיעו לצומת "לכסיקון־טרטור", לא נתקלו בהתנגדות של ממש. ואז, כתב אזוב, "כאילו נפתחו שערי גיהינום" (עמוד 114). גדודי החטיבה ספגו אש תופת ומצאו עצמם נתונים בקרב שריון מטווחים קצרים.

בחושך ששרר התערבבו כוחות החטיבה והכוח המצרי אלו באלו והתקשו לזהות מי הוא מי. "על הטנק של מ"פ ז', רמי מתן, טיפס תוך כדי נסיעה צפונה חייל מצרי וביקש סיגריה. רמי הוציא רימון וזרק עליו. הוא נהרג" (עמוד 116). אפילו טנק המח"ט, אל"מ אמנון רשף, לקח חלק פעיל בלחימה. אחד מחיילי החטיבה סיפר שלפתע זיהה בסמוך שלושה טנקים מצריים. "המח"ט ירה ופגע בכולם" (עמוד 117). באותו לילה נהרגו כ־120 מחיילי חטיבה 14 ו־62 נפצעו. מספר שאין לו אח ורע בתולדות מלחמות ישראל בקרב בודד.

באותה עת ממש, "בהתקרבם הופתעו אנשי הצנחנים מהדממה. היה אפשר לשמוע את גלי התעלה. רק קולות נפץ מרוחקים הפריעו את השקט ב"חצר" המעוז. היה קשה להאמין שכ־800 מטרים משם נאבקת חטיבה 14 על חייה" (עמוד 134). פלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים בפיקוד רס"ן אבישי (אביק) טמיר, החלו לצלוח את התעלה לעבר הגדה המערבית בסירות גומי. בשעה 01:32 בלילה, 16 באוקטובר, "נגעה סירתו של סגן אלי כהן, לעתיד ח"כ ושגריר, ראשונה בגדה המערבית של תעלת סואץ. הונחו מטענים, והפרצה נפרצה. הגל הראשון הניח את רגלו וסימן את המעברים" (עמוד 135).

המח"ט, אל"מ דני מט, סיפר לימים "דיווחנו מילה אחת, 'אקפולקו'" (עמוד 135), שפירושה היה שכוח הצנחנים נאחז בגדה המערבית. המילה רצה במהירות בכל רחבי רשת הקשר ואת אנחת הרווחה שהושמעה במוצב הפיקוד של פיקוד הדרום היה אפשר לשמוע עד לקריה בתל־אביב. בהמשך צלחו גדוד 565 של החטיבה, בפיקוד סא"ל דן זיו, וחפ"ק המח"ט. גדוד 416, בפיקוד סא"ל צביקי נור, צלח יום מאוחר יותר. בבוקר תוגברו הצנחנים בגדוד שריון, בפיקוד רס"ן גיורא לב.

הרמטכ"ל אלעזר ששהה בחמ"ל הפיקוד אמר אז כי "זהו קרב ההכרעה שבו טמון סיכוי התפנית במערכה נגד מצרים. זו התפנית במלחמה […] ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה" (עמוד 136).

צה"ל זרם מערבה

אבל למרות שהוקם ראש הגשר עוד רחוקה הייתה הדרך מצליחתן של שתי אוגדות לגדה המערבית של התעלה. צומת "לכסיקון־טרטור" עוד היה בידי המצרים, וכך גם ציר "טרטור" המוליך אל התעלה. "ועדיין היה גשר הגלילים – שעליו היה צה"ל אמור לצלוח את התעלה מערבה – מונח לצד הדרך, שבור, חסר תועלת, כמו מפלצת שתש כוחה" (עמוד 12).

העובדה שצה"ל, בכוח של שתי אוגדות, הצליח בכל זאת לצלוח את התעלה היא לב הספר וכוללת בתוכה את קרבות "החווה הסינית", המארב לחטיבה 25 המצרית, תקיפת בסיסי טילי הנ"מ בגדה המערבית של התעלה בידי כוחות שריון, את קרב סרפאום וקרבות נוספים.

"כדי לפתוח פרוזדור לצליחת התעלה ולהקים ראש גשר מעברה השני, לחם צה"ל באזור 'החווה הסינית' במשך שישים שעות. היו אלה שעות של כאוס, של שחיקה נוראה, של אבדות רבות. צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום – למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה" (עמוד 276). המחיר היה כבד. כ־450 חיילים ומפקדים נפלו במערכה על צליחת התעלה. 

אך לא תורת הלחימה של צה"ל הביאה להצלחת המבצע, כתב אזוב, "אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276). חשיבות היוזמה ורוח הלחימה היא, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מקרבות הצליחה.