הצבא של כוכבי חייב לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, עשויה להיות גם מענה לניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל. אבל כלל לא בטוח שהצד השני יימנע מתגובה, בין היתר בכדי לבחון את גבולותיו של הרמטכ"ל החדש.

סוכנות הידיעות הממלכתית הסורית דיווחה היום (ראשון) בצהריים על תקיפה אווירית ישראלית באל כיסווה, הסמוכה לדמשק. בתגובה ירו הסורים טילי נ"מ לעבר המטוסים התוקפים ואלו יורטו מעל סוריה בידי סוללת כיפת ברזל של צה"ל. זוהי, כך נראה, התקיפה הראשונה שמבצע צה"ל תחת פיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנכנס לתפקידו לפני כחמישה ימים, שמתרחשת בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בצ'אד. התקיפה עשויה גם עשויה להוות תשובה לפרסום באתר "אל-קודס אל-ערבי" לפיו שיגרה רוסיה מסר לישראל כי לא תאפשר לה לתקוף יותר במרחב שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. הסיבה הרשמית היא שבכוונת רוסיה לשפץ את השדה ותקיפות נוספות עשויות לשבש זאת. יתרה מכך, התקיפות מרתיעות חברות תעופה זרות מלשוב ולטוס לסוריה וממנה, דבר שפוגם באינטרס הרוסי לחזק את היציבות והרציפות התפקודית בסוריה.

מטוסי חיל האוויר, כלי עיקרי במב"מ, (צילום: דו"צ).

עיתוי ההודעה הרוסית מוזר, שכן היא פורסמה דווקא על רקע סיומה של סדרת מפגשים שקיימו נציגי צה"ל, ובראשם ראש חטיבת המבצעים, תא"ל יניב עשור, עם משלחת מצבא רוסיה, במטרה לקדם ולשפר את מנגנון התיאום שבין שני הצבאות בזירה הצפונית. המנגנון נועד למנוע חיכוך של צה"ל עם הצבא הרוסי במהלך פעילותו בסוריה. על-פי הודעת דובר צה"ל המשלחות הגיעו להבנות וסיכמו על המשך הדיאלוג. סדרת השיחות באה בהמשך לביקור שקיימה בחודש שעבר משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה. ישראל אכן מנהלת מערכה חשאית ברחבי המזרח התיכון כולו, ובסוריה בפרט. המערכה שבין המלחמות (מב"מ), תפיסה שגובשה עוד בימי הרמטכ"ל בני גנץ והופעלה ביתר שאת בעת כהונתו של גדי איזנקוט, כללה כמות אדירה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות בחתימה משתנה, גלויה וסמויה. מטרתה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ומאמצעי לחימה מתקדמים להגיע לידי חזבאללה. כוכבי, שבמהלך כהונת שני הרמטכ"לים שימש כראש אמ"ן וכמפקד פיקוד הצפון, היה מהאדריכלים וקבלני הביצוע הבולטים של התפיסה. ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מפעולות גמול, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, לא נגרמה להםמבוכה פומבית. 

פטפטת מיותרת

והנה, בראיונות הפרישה שלו נראה שהרמטכ"ל היוצא ביקש לצייר, בצדק, את כהונתו ככזו שבמהלכה אמנם לא היתה מלחמה, אך צה"ל בפיקודו, כמאמר הנשיא ריבלין, לא חדל להילחם. בין היתר ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי בסוריה בוצעו אלפי תקיפות, אך נמנע מלקחת אחריות על תקיפה ספציפית. האלוף (מיל') גיורא איילנד העריך במאמר שפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", כי למרות ששתי המדינות שיתפו פעולה בסיוע לנשיא בשאר אל-אסד לייצב ולשמר את משטרו, הרי שעתה, כשהמערכה לקראת סיום, הרוסים אינם מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שעשו בלבנון. לכן, כתב, "הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד".

היה בהערכה זו הגיון רב. בין ישראל לרוסיה שוררת מתיחות בעקבות התקרית מספטמבר האחרון בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. למרות זאת ישראל המשיכה, על-פי פרסומים זרים, לתקוף יעדים איראניים בסוריה. לישראל ולרוסיה, אם כן, ישנו מפגש האינטרסים שבמסגרתו רוסיה מאפשרת לישראל לתקוף יעדים איראנים בסוריה במטרה לסלקם מהמרחב, מה שמשרת גם את האינטרס הרוסי.

ההודעה הרוסית על כך שלא תאפשר לישראל לתקוף יצאה אחרי שבניגוד לרמטכ"ל, שאישר שישראל תקפה אך שמר על עמימות, בחר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות על תקיפה ספציפית. בישיבת הממשלה בה נפרד מהרמטכ"ל איזנקוט הצהיר כי "חיל האוויר תקף מחסנים של איראן עם נשק איראני בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק. צבר התקיפות האחרונות מוכיח שאנו נחושים יותר מתמיד לפעול נגד איראן בסוריה". היציאה ממרחב העמימות כמעט שחייבה את הרוסים להגיב, ולהצר עוד יותר את צעדי ישראל במרחב, באמצעות יצירת מעין אזור אסור לטיסה במרחב דמשק

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') עמירם לוין, שפיקד על רה"מ נתניהו בסיירת מטכ"ל, הוא הזהיר כי ישראל לא תוכל לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה חשאיות בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. העצה הזו, שנכתבה לפני יותר משנה, עדיין בתוקף.

הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר"

"בלילה שבין ה-18-19 לינואר 1979", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו ביום שישי האחרון, "השתתפתי כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע "מנורה" בדרום לבנון, הפשיטה הראשונה שבה נטלתי חלק". הפשיטה, עליה פיקד מח"ט הצנחנים דאז ולימים הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, היתה אחת מני רבות שביצע אז צה"ל כנגד ארגוני המחבלים שהתבססו אז בדרום לבנון ומשם שילחו חוליות טרור שיחדרו לישראל וירו קטיושות על יישובי הצפון. שלח, ששירת בגדוד 202, עליו פיקד שאול מופז (שהחליף לימים את ליפקין-שחק כרמטכ"ל), כתב שמהלילה ההוא הוא זוכר בעיקר "את הקור המקפיא של מי הליטאני כשחצינו אותו, אוחזים בחבל שחיבר אותנו לגדה שממול; את העלייה המאומצת לרמת ארנון, ההמתנה הארוכה ונוקשת השיניים לשאר הכוחות, הירח שהציץ מבין העננים והאיר לרגע את הבית שהיה היעד שלנו, בו היו, מבלי לדעת דבר, המחבלים שנשלחנו להרוג. את הטעם היבש של המתח לפני הפתיחה באש, והרוגע הממוקד שאחרי הלחיצה הראשונה על ההדק. את ההתגנבות המהירה אל הבית, הנחית המטענים, הדף הפיצוץ. ואת המסע המפרך חזרה, שוב דרך הכפור של הליטאני ואז במעלה הדרך הביתה".

מימין: כוכבי כמח"ט צנחנים בתרגיל צניחה, (צילום: דו"צ).

במבצע נהרגו כ-30 מחבלים ונפצעו כעשרה. שלח המשיך וכתב כי התרשם מאוד מהרוגע והשלווה המקצועית שבהם פיקדו ליפקין-שחק ומופז על הכוח. צה"ל של אז, כתב שלח, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא שיש ברשותה של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה. התפקיד של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז נער בן 14, הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו. כל מה שהוא צריך לעשות, אם תשאלו אותי, הוא לשים את המופת של אמנון ומופז לנגד עיניו". יש הרבה אמת בדברים, כפי שנכתב כאן בעבראבל הרוח הזו מחייבת צבא יבשה כשיר, וטיפול בליקויים שחשף נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק.

כוכבי, שכמו שלח היה פקוד של מופז בצנחנים, יידרש לנווט את צה"ל מול שורה של אתגרים ובהם טלטלת הבחירות הקרבה, שעשויה לגרור לתוכה את הצבא על כלל המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהוא מעורב בהן (שירות נשים, משפטיזציה ועוד). אבל האתגר העיקרי, זה שאיזנקוט השכיל להימנע ממנו מחד ולהתכונן אליו היטב מאידך, הוא המלחמה. באחרונה ציין ראש אמ"ן, תמיר היימן, כי למרות שהסבירות למלחמה יזומה מצד אויבי ישראל נותרה נמוכה, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". האפשרות שהצד השני יטעה ויגיב באופן לא מחושב לאחת התקיפות שביצעה ישראל במערכה שבין המלחמות עלולה להביא לעימות. "הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה", אמר. בתגובה לתקיפה שסוריה ייחסה היום לישראל ירה הצבא הסורי, כאמור, טילי נ"מ שיורטו סמוך לגבול עם ישראל. לא מן הנמנע שבזה לא תסתיים התגובה לתקיפה. כמו ילדים והוריהם, ועובדים שמקבלים בוס חדש, גם יריבים ואויבים בוחנים כל העת את גבולות הצד השני, בוודאי ובוודאי כשמתחלף המנהל. הצבא של כוכבי חייב אם כן, לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.01.2019) 

 

מודעות פרסומת

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.