סטריק .vs בריק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אלוף פיקוד הצפון הצהיר לאחרונה שבמקרה ותפרוץ מלחמה בצפון, "אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". גם הרמטכ"ל שלח לקבינט מסמך ברוח זו. נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לעומת זאת, טוען שממש לא, ויצא למסע צלב אישי במטרה לוודא שהליקויים יתוקנו. השאלה – מי צודק?

בתחילת החודש, בוועידת המשפיעים 2018 של ערוץ 2, ראיין רוני דניאל, את אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. כשפירט את האתגרים עמם מתמודד הפיקוד, הודה האלוף שאמנם האיום מצד מדינות, סוריה ולבנון, פחת באופן ניכר, אך לחלל שהתרוקן נכנסה "קואליציה של גורמים עוינים, בתיאום ובהנהגת איראן" שמציבה איום חמור על העורף. לשאלה האם התחממות בגזרה אחת, סוריה למשל, תוביל להתחממות גם בלבנון, השיב סטריק כי זירת הצפון היא זירה מתואמת מאוד, בהובלה איראנית, ובעצם אישש את ההנחה.

"אנחנו פועלים כל לילה"

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון סטריק בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בסוריה תיאר האלוף, הצליח בשאר אסד להשתלט מחדש על ארצו ולייצב את משטרו כתוצאה מתרומתם של מספר שחקנים מרכזיים: "הרוסים, בעיקר עם כוח אווירי. האיראנים, בעיקר עם כוחות זולים מאוד על הקרקע", והחזבאללה. אף שהוא סירב להתייחס לשאלתו של דניאל אודות תקיפות כאלו ואחרות המיוחסות לצה"ל, הבהיר האלוף שלישראל יש מספר אינטרסים בצפון. הראשון שבהם, הוא מניעת התבססות איראנית בסוריה, והשני הוא מניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שעשויים לאתגר את חופש הפעולה של צה"ל ולהציב איום חמור עוד יותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. "וכדי להשיג את האינטרסים האלה אנחנו פועלים כל לילה", אמר. 

דוגמה לפעולה שכזו, על-פי פרסומים זרים, עשויה להיות התקיפה שבוצעה בשבת בלילה במהלכה הושמד משלוח נשק איראני שנחת בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתחילת החודש חשף צה"ל כי בסך הכל בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראנים בסוריה. בראיון ל"הארץ" אמר מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף (מיל') אמיר אשלכי ישראל השכילה לעשות זאת מבלי לדרדר את האזור למלחמה, אולם, כפי שאמר רוני דניאל, מתישהו זה ישתנה. אז יידרש צה"ל לעבור מפעולה בחתימה נמוכה לפעולה גלויה בהיקף רחב, למלחמה של ממש. 

רוני דניאל הוא פרשן צבאי ותיק, שמכיר את הצבא לפני ולפנים, ראשית, מהפוזיציה של מי ששירת בנח"ל ולחם כמ"מ ב-67' וכמ"פ במלחמת ההתשה ואף היה מג"ד במילואים, ושנית, של מי שמסקר את התחום הצבאי כמעט חמישה עשורים. כמראיין, הוא השתדל להקשות על האלוף בסוגיות כמו חומרת האיום ויכולות האויב שמשתפרות (חזבאללה למשל, רכש ניסיון מבצעי רב בסוריה), ובעיקר בנוגע למוכנות צה"ל ליום פקודה. התשובות, למצער, במיוחד נוכח העובדה שהשנה מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נשמעו כהד להצהרות אלופי המטכ"ל בשנה שקדמה לאוקטובר 1973. סטריק העיר ביובש, אם כי בצדק, שהמלחמה הבאה אמנם לא תהיה סימפטית, אך בניגוד לעבר, לא תכלול איום קיומי על ישראל. לדבריו, מאז 2006, צה"ל התעצם ואם "זה יגיע לכדי מפגש, האירגון ירגיש את נחת זרוענו, וזאת לא תהיה מלחמת לבנון השנייה, אלא, אני מקווה, מלחמת הצפון האחרונה". רק היה חסר שיגיד ש"נשבור להם את העצמות" בנוסח הרמטכ"ל אלעזר ודי. 

סטריק עשה את רוב שירותו בחטיבת גבעתי, אליה עבר כמ"פ מהצנחנים, ופיקד עליה במלחמת לבנון השנייה. בהשוואה למוכנות הצבא אז, אמר האלוף, "היכולות שלנו במקום אחר. אני יצאתי למלחמה כשלא ביצעתי אף תרח"ט אחד עם חטיבתי. נכון, פיקדתי על מבצעים. החטיבות שלנו היום מוקפות ביכולות של מטה כללי, שתומך בהן. ביכולות אש אחרות, ביכולות מודיעין אחרות, ביכולות תקשוב אחרות ובעיקר רוח ומוכנות גבוהה, פי-כמה ביחס ל-2006". הוא ציין שאין לדעת אם תפרוץ מלחמה, "אבל אם נדרש לזה, אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". 

"הידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל"

צילום: דוברות משרד הביטחון

מימין: שר הביטחון ליברמן מקבל את הדו"ח השנתי מנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, (צילום: דוברות משרד הביטחון).

כאמור, הראיון של האלוף היה צפוי ונצמד לדף המסרים הקבוע של הצבא. השאלה היא עד כמה הוא הוא נכון. בחודשים האחרונים נראה שנציב קבילות החיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, פתח במתקפה על טענות הצבא בנוגע למוכנותו למערכה הבאה וטען שישנם פערים של ממש בכשירות זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר ושלמפקדים איכותיים אין רצון להישאר בקבע. אבל בריק, שכמפקד פלוגת שריון לחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, לא עצר עם פרסום הדו"ח השנתי שלו ביוני האחרון. באוגוסט שיגר בריק מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבו התריע מפני שורה של תהליכים שהשילוב ביניהם "הוביל להידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו ומשום כך גם נפגעה מוכנותו למלחמה". הצבא בתורו, לא קיבל את טענות הנציב, וטען בין השאר שאין לו יכולת לבחון ולבדוק את הליקויים שעליהם הוא מצביע (שלא לדבר על מנדט לעשות כן). הרמטכ"ל איזנקוט שלח בתגובה מכתב משלו לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". 

לרמטכ"ל יש על מה להסתמך, שכן בתקופת כהונתו נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף הוקמה חטיבת הקומנדו, שמשדרגת את יכולת צה"ל לפעול באופן משמעותי על הקרקע בעומק. בהקשר האחרון, ראוי להעיר, לפעולה בעומק עשויה להיות משמעות קריטית בעימות מול אויב גמיש ומבוזר, דוגמת חזבאללה, הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. 

במאמר שכתב בשעתו ב"ישראל היום" המחיש האלוף (מיל') עוזי דיין, את האפשרויות של פעולה בעומק האויב, כשתיאר כיצד הוטל עליו במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, לפשוט על סוללות תותחים בעומק המערך הסורי. "הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב". בלילה הראשון לא איתר הכוח בפיקודו את הסוללה, שכנראה דילגה, ואנשיו שבו עייפים ומתוסכלים לקווי צה"ל. "בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם". חטיבת הקומנדו, תאפשר לצה"ל לעשות זאת בהיקף רחב בהרבה.

אבל למרות זאת האלוף בריק מסרב לוותר. העשן הלבן לא יצא גם לאחר מפגש טעון בינו לבין פורום המטה הכללי. חברי ועדת חוץ וביטחון כבר הצהירו שהוועדה מתכוונת להתעמק במסמכיו ובטענותיו של בריק. לדברי אחד מהם, הח"כ אל"מ (מיל'), מוטי יוגב, יוצא סיירת שקד שפיקד בעבר על יחידת מגלן, האחריות לבחינת הפער בין שני הדו"חות על מוכנות צה"ל, זה של הנציב וזה שפרסם הרמטכ"ל, נחה על "כתפי הקבינט וועדת החוץ והביטחון". בריק מצדו הציע למנות ועדה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס, שתבחן את מוכנות הצבא. מעין הליך בוררות. אבל מוטב לא לעצור את הנשימה בציפייה להקמת ועדה שכזו. 

מוכנים או לא?

לא מן הנמנע גם ששני הצדדים צודקים. צה"ל כיום אכן מאומן ובעל יכולות אש ומודיעין ברמה גבוהה מאוד, ומנגד התהליכים שמפניהם הזהיר המפקד הוותיק, אינם בבחינת דמיונות שווא. בריק ציטט במכתבו מפקד חטיבה בפיקוד הצפון שאמר ש"צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. באוקטובר 1973 היה צה"ל, כפי שלמד בריק על בשרו, "צבא מופתע אך יעיל", ככותרת מאמר שכתב אלוף (מיל') אורי שמחוני. ההצלחה נבעה אמנם מכשירותן הגבוהה של היחידות, אך בעיקר בשל איכותם של המפקדים. גם בעימות הבא, כתב שמחוני, שבמלחמה שימש כקצין אג"ם פיקוד הצפון, המפקדים הם אלה ש"יקבעו את התוצאה הסופית". האמת הזאת, צריך לומר, ברורה למטכ"ל ממש כפי שהיא ברורה לבריק. השאלה שמונחת לפתחם היא כיצד לשמר את המפקדים האיכותיים בצבא. כדאי שיימצאו לה פתרון לפני שהמלחמה הבאה תפרוץ. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.09.2018)

התביעה ניצחה במשפט אזריה אבל הממלכתיות הפסידה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרשעתו של החייל אלאור אזריה היתה צפויה מראש. אבל מול ההתנהגות האלימה והמתלהמת של תומכיו ושתיקת הממשלה, לא יספיק מכתב המג"דים. הכרעת-הדין אישררה את ערכי צה"ל, אך כנגדה קם לו ציבור שהתפרק מערכיו.

ShowImage (2)

כרוז שהציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע, (צילום: פייסבוק).

השבוע הורשע החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. מרגע שהתקבלה הכרעת הדין פרץ מחול שדים מצד הציבור התומך בחייל ובמעשיו. נקודת השיא של הסערה הציבורית, נכון לעכשיו, היתה האיום, הכמעט מפורש, על חיי הרמטכ"ל איזנקוט והחשש לביטחון השופטים. כזאת לא נראה כאן לאחר אירועים חשובים ומשמעותיים בהרבה. השיח האלים והמתלהם ("גדי, גדי תיזהר…") הניע את המילואימניקים, שומרי החותם האמיתיים של צה"ל, לפעולה. יותר מ-50 מפקדי גדודים במילואים חתמו ביום חמישי על מכתב המבקש "לחזק את צבא ההגנה לישראל, את מפקדיו ואת הרמטכ"ל העומד בראשו, המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית"במכתבם הוקיעו המג"דים את האמירות המתלהמות של הציבור שמטרתן להעמיק את הקרע בחברה הישראלית, והביעו אמון בצבא ובמפקדיו. התגייסותם של המג"דים (בהמשך הצטרפו גם יוצאי יחידות מובחרות) מרשימה, אך ספק אם תהווה משקל נגד לטענות ציבור תומכיו של אזריה, שאינם מוכנים שיבלבלו להם את האמת עם העובדות.

כדאי לדעת את העובדות

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

ובכל זאת, צריך לזכור כמה מן העובדות בפרשה, שראשיתה ב-24 במרץ, 2016. שני מחבלים חמושים בסכינים תקפו כוח צה"ל בעיר חברון והצליחו לפצוע את אחד החיילים. מחבל אחד נורה למוות ואילו השני, נפצע קשה. על-פי התחקיר, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נושא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. אלאור אזריה, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה בו. מרגע שהסתיים הפיגוע ועד זמן מה לאחר הירי שביצע אזריה, תועד האירוע כולו בוידיאו על-ידי ארגון "בצלם" והפך לוויראלי במהירות. כשעה לאחר מכן, ערך המג"ד, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב (והשבוע פורסם שיפקד על קורס קציני חי"ר), קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". מפקדיו של החייל, שהבינו במהירות מה יש להם בידיים, העבירו את הפרשה לציר המשפטי. במשפט טענה ההגנה לשורה של הסברים שבגינם ירה הנאשם במחבל. העיקרי שבהם חששו כי המחבל נושא עליו מטען. צפייה בסרט מבהירה כמעט מיד שטענה זו "לא מחזיקה מים".

הפרשה הפכה ל"תפוח אדמה לוהט" של ממש. על גלי הסערה הציבורית רכבו לא מעט מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל תמכו בקו השקול והאחראי שהוביל הרמטכ"ל, אך חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. האלופים במיל' דיין וביטון וכן תא"ל זכאי אף העידו למען אזריה במשפט, והתובע, סא"ל נדב ויסמן, ביטל את טענותיהם אחת לאחת. מפקדים שטענו כי הירי בוצע בניגוד לפקודות, שיקול הדעת וטוהר הנשק, מצאו עצמם תחת מתקפה מצד ציבור מתלהם, לא מעורה בפרטים וקיצוני בדעותיו. כך אירע, כאמור, לרמטכ"ל איזנקוט, שנשא את "נאום המספרים" וסירב לאפשר מצב שבו ישרור בצה"ל "אתוס של כנופיה", לסגנו יאיר גולן ולשר הביטחון לשעבר יעלון, שאף נאלץ להתפטר בשל התעקשותו "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת". למרות זאת עמדו מפקדי הצבא על שלהם ולא שינו את עמדתם.

חייל הוא לא ילד, והוא אחראי למעשיו

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

השופטת מאיה הלר, (צילום: פייסבוק).

הרכב השופטים כלל את האל"מים מאיה הלר וכרמל ווהבי, שניהם קצינים מנוסים בפרקליטות הצבאית, ואת סא"ל ירון סיטבון, קצין צנחנים שפיקד על יחידת עוקץ וכיום מפקד על בית הספר ללוחמה בטרור, שצורף להרכב בכדי לחזק את הבנתם בתחום המבצעי. במהלך המשפט קודמו השלושה. עצם קידומם, ללא קשר למשפט ובטרם ההכרעה, נועד להבטיח הליך שיפוט נטול פניות שבו מופרד ההליך המשפטי מהציר הפיקודי. כפי שניתן היה לצפות, השלושה הרשיעו "את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה" ובהמשך גם בהתנהגות שאינה הולמת. כשבוחנים באופן קר את הראיות קשה להניח שהיו יכולים לפסוק אחרת. הכרעת-הדין הסדורה והמנומקת שהוציאו מתחת ידם נועדה להבהיר מעל לכל ספק או חשד כי הגיעו למסקנה זו על סמך הראיות והן לבדן. אלו שיכנעו אותם שהירי שביצע אזריה לא עלה "בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל".

בנאומו השבוע, בכנס לזכר רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק, אמר הרמטכ"ל כי החיילים מחויבים לפעול על-פי ערכי צה"ל, תמיד. "גבר בן 18 שהתגייס לצבא הוא לא 'הילד של כולנו' והוא לא 'תינוק שנשבה', והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו", אמר, והוסיף שמיתוג החיילים כילדים והשיח האלים פוגעים באופי הצבא. ההחלטה להרשיע את אזריה היא בהתאם לסטנדרט הזה. למעשה, עמד הרמטכ"ל בדבריו על מה שצריך היה להיות מובן מאליו – חייל הוא אדם בוגר שאחראי למעשיו. אין להסיק מכך שההרשעה היא אירוע משמח. להיפך. אזריה בחר לשרת איפה שקשה ומסוכן. הוא לא שירת בבסיסים נוחים הסמוכים למרכזי קניות, אלא בחטיבת כפיר, שמיום הקמתה מצויה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומתמודדת עם מורכבות הולכת וגוברת. הרבה אחרי שהאש סביב הרשעתו תדעך החטיבה עוד תישאר שם.

מי יציל את צה"ל

%d7%92%d7%93%d7%99-4

הרמטכ"ל איזנקוט, הזכיר לציבור שחייל הוא לא ילד, (צילום: דו"צ).

לא ברור אם תומכיו של אזריה הופתעו מן ההרשעה או ציפו לה. כך או כך, במשפט הזה התביעה ניצחה במשפט אבל הממלכתיות הפסידה. קולם של מעט מדי חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת הקהל נשמע למען התנהלות מתונה, גיבוי לרמטכ"ל ולקצינים בשטח ולמען הערכים שבשמם ולמענם צה"ל פועל. באינתיפאדה השנייה נהגו מפקדי צה"ל לומר שהמשימה של צה"ל היא "לנצח ולהישאר בני-אדם". בצבא, במיוחד לאור הרשעת אזריה, זה נותר האתוס שעל-פיו פועלים ולאורו מחנכים. בחלקים מסוימים של הציבור, מצער לומר, הרבה פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.01.2017)

יחידת השתלטות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע"מ).

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי,

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

mark_miley_army_chief_of_staff

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)

אז למה הוא ירה? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

טענת ההגנה במשפט החייל היורה מחברון כי חשש מחגורת נפץ, אינה מתיישבת עם הסרט שמתעד את התקרית. גם עדויות האלופים במיל' אינן מספקות הסבר מניח את הדעת לירי.

כרזת הסרט.

כרזת הסרט.

בדרמה המשפטית "פקודה לא חוקית" נשלח כוח מיחידה מובחרת של נחתים לחלץ מן השגרירות האמריקנית בתימן את השגריר ומשפחתו, שכן המון זועם צר על המקום ומאיים לפרוץ פנימה בכוח. כוח החילוץ שנחת ממסוקים בסמוך לשגרירות, פינה את השגריר בבטחה תחת אש. לאחר שנהרגים שלושה מן הנחתים מזהה מפקד הכוח, אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון, כי האש מגיעה מתוך ההפגנה עצמה, מצב שלוחמי צה"ל למדו להכיר היטב בראשית האינתיפאדה השנייה (שמכונה "הפרות סדר בנוכחות אמצעי לחימה"). הוא פוקד על אנשיו להשיב באש, למרות הסיכון לאזרחים שאינם חמושים. התוצאות קשות: 83 הרוגים ומאות פצועים. כיאה לדרמה משפטית, עומד המפקד, קולונל מעוטר ולמוד קרבות, למשפט צבאי באשמת רצח שכן לטענת מפקדיו חרג מפקודות הפתיחה באש. בהוליווד, כמו בהוליווד (זהירות ספוילר), זה נגמר בטוב. הרעים באים על עונשם ולטובים שלום. כרגיל, אצלנו, המפיצים עיוותו את שם הסרט בתרגום. לו היו מתרגמים אותו מילולית היה שמו "הוראות פתיחה באש".

הסיפור הזה, בהתאמות למציאות הישראלית העכשווית, הוא בדיוק מה שמנסים לטעון סנגוריו של החייל היורה, אלאור אזריה, העומד למשפט (באשמת הריגה, לא רצח) על שירה במחבל שנורה כשניסה לדקור חייל צה"ל בחברון והיה שרוע על הקרקע. על-פי גרסת החייל, שהגיע למקום עם כוחות התגבורת, הוא חשש שהמחבל נושא עליו מטען ועל כן ירה בו מתוך כוונה למנוע ממנו להפעילו. הבעיה היחידה היא שזה לא מסתדר עם העובדות. כשעה לאחר הירי, ערך מפקד גדוד שמשון, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו. "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". זהו. לא חגורת נפץ, לא פעולה של חייל לחוץ בסיטואציה קרבית (יותר או פחות). למרות התחקיר קו ההגנה של הסנגוריה טוען להגנה עצמית, שלא לומר אלטרואיזם, מהסוג ששפירא הפגין כשפרץ לזירת הפיגוע ב-2008.

סכנה ברורה ומיידית?

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

בהקרנה של הסרט "ארץ פצועה" שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר ח"כ (ניצב בדימוס) מיקי לוי כיצד, כמפקד מחוז ירושלים, הגיע לזירת אירוע בו לכדו אנשיו מחבל שנשא על גופו חגורת נפץ בלב שכונת מגורים. לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להבטיח כי המחבל לא יפעיל את המטען, פקד לוי על שוטר להרוג את המחבל. אולם לוי הדגיש כי פירוש המושג "נטרול" אינו בהכרח וידוא הריגה. "יש לנטרל את הסכנה, ולא את המחבל. כאשר יש כוונה לפגוע וסכנה מוחשית, ברור שיש לירות בשביל להרוג. אבל משחלפה הסכנה, המצב השתנה". העובדה שהאירוע צולם הפכה אותו, כך נראה, למרכזי בהרבה מאירועים אחרים שבהם בוצע ירי חריג, שנוי במחלוקת שאינו בהכרח תואם את ערכי צה"ל. בכדי להשיג זיכוי יידרשו הסנגורים להוכיח שהיה לאזריה יסוד סביר להניח כי המחבל נושא על גופו מטען, דבר שמהווה הצדקה לירי.

מצפייה בסרט נראה כי שאיש מהמעורבים, ובהם כוחות ההצלה, המשטרה והצבא, לא חשש שהמחבל נושא על גופו חגורת נפץ. כשיש חשש כזה, כפי שכתב בהקשר לכך יועז הנדל, אף אחד "לא מסתובב בזירה בנוחות כזאת". מתרחקים ככל שניתן ומחכים לחבלן. האם היה הדבר נבון ובהתאם להוראות הבטיחות? כנראה שלא. אבל כשמנסים להבין מה היה הקו המנחה לפעולות שנקטו הנוכחים בזירה, קשה להאמין שהחשש הזה ישב למישהו מהם בראש. למעשה, עד עכשיו לא ברור מדוע החליט אזריה לירות במחבל הפצוע.

מה שלא לומדים דרך הרגליים…

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (ציום:: דו"צ9.

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

השבוע העידו בבית המשפט שורת קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין וראש אט"ל דן ביטון. השניים התבטאו בתקשורת ובבית המשפט כנגד עצם קיום המשפט. בעדותו האשים ביטון את מפקדי החייל כי לא הקפידו על נהלים (אולי, אבל למה זה רלוונטי לשאלה האם הירי היה מוצדק) וציין כי לדעתו "במשפט הזה אין אחד שלא משקר". דיין מצידו טען כי למצ"ח אין את היכולת לחקור אירועים מבצעיים. בראיון שנתן באחרונה לרדיו דרום תיאר דיין מקרה שאירע בעת ששימש כמפקד פיקוד המרכז, במהלכו הרגו צנחנים מגדוד 101 שלושה פועלים פלסטינים במחסום תרקומיא. לדבריו, הוא הורה מיד על ועדת חקירה "…לא פצ"ר ולא מצ"ח ולא אף אחד", והחיילים לא נשפטו. דיין אכן גיבה אז את הצנחנים, אבל הוא שכח לציין שעל-פי מסקנות החקירה הרכב, ובו הפועלים הפלסטינים, סטה ככל הנראה עקב תקלה טכנית מהנתיב המותר ופגע במפקד המחסום. חייליו, שחשבו שמדובר בפיגוע דריסה, ירו לעבר המכונית, הרגו שלושה מהנוסעים ופצעו שניים. חששם של החיילים לחייהם היה ברור. החקירה, אגב, כפי שהתובע במשפט לא שכח להזכיר לדיין בעדותו, נוהלה על-ידי מצ"ח. דומה שדיין לא חשב אז שמדובר בחריגה מן הנורמה.

ואולי יש דברים שאפשר ללמוד רק דרך הרגליים. דיין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל (ואף פיקד עליה), שאין לה דבר וחצי דבר עם השירות השוחק בשטחים. גם ביטון, קצין שריון, לא פעל שם מרבית שירותו. נראה שהשניים מפשטים את המצב באמירות כלליות אודות פתיחה באש שמתעלמות מן המציאות בשטח, ואינן מהוות בהכרח צידוק בעבור אזריה (ומנוגדות לערכי צה"ל). דיין, למשל, העיד כי נתן "הוראות להרוג מחבלים בלי קשר לשאלה אם באותו רגע הייתה סכנה". הדילמות הפיקודיות, המוסריות, והערכיות שמולן ניצבים המפקדים והלוחמים בשטחים, מורכבות מכדי שניתן יהיה לסכמן בסלוגן נוסח "מחבלים לא יוצאים חיים".

בסדרת המדע-בדיוני "תיקים באפלה" הופיעה בפתיח, לצד שם הסדרה, האמירה, "האמת נמצאת אי-שם". דומה כי זוהי טענתה של ההגנה במשפט החייל היורה, שאין אמת מוחלטת, ושמה שהתרחש מצוי כנראה בחיבור בין גרסת החייל לגרסת התביעה. יתכן, אבל לא עדויות הקצינים הבכירים במיל' ולא השיח הציבורי המתלהם מספקים הסבר אמין לשאלה מדוע ירה החייל במחבל. בניגוד לטענת הצנחנים בתרקומיא ובניגוד למה שהציגה הוליווד בסרט "פקודה לא חוקית", לא הצליחה ההגנה עד כה לשכנע בטענתה כי מבחינת אזריה היתה באירוע סכנה ברורה ומיידית לחייו. קביעתו של שר הביטחון ליברמן, מתומכיו הבולטים של אזריה, כי מערכת הביטחון תעמוד "לצדו של החייל גם אם הוא טעה", שסותרת את תפיסת הגיבוי והפיקוד הצה"לית שאינה סובלנית למורשעים בפלילים, מלמדת שגם הוא מבין זאת ומנסה לשכנע את החייל ותומכיו כי יש לו רשת ביטחון גם אם יורשע. מה יבינו מזה הרמטכ"ל, המטה הכלי והמפקדים שבשטח, שמלהטים בין לחימה בטרור לבין שמירה על מרקם החיים התקין באיו"ש, זה כבר לסרט אחר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 23.09.2016)