מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מתאר אלוף (מיל.) עמנואל סקל את חוויותיו מן השירות בסיני, ובהן לחימתו כמפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. סיני כבר מזמן לא שלנו, אבל כמה מהלקחים שציין סקל נותרו מהדהדים.

מגפת הקורונה, כך נדמה, אמנם השביתה מערכות רבות, אך בתחום אחד נראה שיצרה פריחה – ספרי צבא וביטחון. כמו פטריות אחרי הגשם יוצאים להם עתה ספרים בתחום, ובהם ספר אודות סיירת מטכ"ל, ספר חדש על ההכרעה במלחמת יום הכיפורים שכתב ד"ר עמירם אזוב, ספר אחד מאת פרופסור אייל זיסר (בהוצאת מערכות) שסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, וספר אחר (באותה הוצאה) על המערכה לכיבוש סוריה במלחמת העולם הראשונה. 

לספרים הללו הצטרף הספר "סיני שבלב" (ליאור שרף – הפצות,2020) מאת אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שעמד בשעתו בראש מפקדת חילות השדה. בספר תיאר את פרקי שירותו בחצי־האי סיני. סקל עשה את ראשית שירותו בגולני, השתחרר כמפקד מחלקה ובמלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים בפלוגת הסיור שבחטיבה 4.

ביולי 1968, כשהוא כבר אזרח זה שבע שנים, הוא קיבל החלטה "לחזור לשירות צבאי ודווקא לחיל השריון. אין ספק שלתיאורי קרבות השריון במלחמה ויותר מכל לספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח", היה חלק לא מבוטל בגיבוש ההחלטה" (עמוד 13).

מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, אישר את בקשתו והוא עבר הסבה לשריון ושובץ כסמ"פ בחטיבה 7, עליה פיקד אז המח"ט הנוקשה והקפדן אל"מ שמואל גונן, "גורודיש". בחטיבה הכיר סקל רק את הסמח"ט, סא"ל אברהם ברעם, "מימי גולני" (עמוד 16), ואצל המח"ט הוא התחיל "ברגל שמאל". בעקשנות, מקצוענות והתמדה הוא הצליח לזכות גם בהערכת מפקדיו בשריון ומונה למפקד פלוגה בגדוד.

מי יפקיד כיום מבצע כזה בידי סא"ל?

בהמשך מונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14. על החטיבה פיקד אז אל"מ ברוך הראל, המכונה "פינקו". הראל, כמו סקל מוסב מגולני, פיקד כסמח"ט על מבצע "רביב" , אחת הפשיטות הבולטות במלחמת ההתשה.

בלילה שבין ה־8ל־9 בספטמבר 1969 צלח בלילה, בסירות גומי, כוח משייטת 13 ומפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים עליה פיקד עוזי בן יצחק, יוצא סיירת מטכ"ל, ותפס ראש חוף במפרץ סואץ שבשליטת מצרים.

זמן קצר לאחר מכן פרקו בחוף נחתות טנקים כוח פלוגתי, שכלל טנקים ונגמ"שים, עליו פיקד הראל. הכוח נע בשטח המצרי וזרע הרס בדרכו. כ־150 חיילים מצרים נהרגו, והושמדו תחנות מכ"ם, תותחים, טנקים ושתי ספינות טובעו. 

"מי בצה"ל של היום יעז להפקיד פיקוד על מבצע נועז ומורכב כזה בידיו של סגן אלוף…" (עמוד 42), תהה סקל ולא בלי צדק. עם השנים הוזנחה והתנוונה תפיסת ה"פיקוד משימה" בצה"ל, תפיסה שבעבר היתה חלק מרכזי מן האתוס והכוח של צה"ל. כיום, אם יאושר מבצע מורכב שכזה, הוא יופקד בידי קצין בכיר בהרבה, יכלול הרבה יותר כוחות ויהיה הרבה פחות גמיש, יצירתי ונועז.

"זו מלחמה…!"

במאי 1972 מונה למפקד גדוד 52 בחטיבה 14, והוביל אותו במלחמת יום הכיפורים. סקל ניהל קרבות בלימה כנגד חטיבת נחתים מצרית שניסתה לצלוח את התעלה ולבצע איגוף עמוק. סקל לא ידע זאת אז, אבל באחר־הצהריים של היום הראשון למלחמה יתכן ופיקד על התקפת הנגד הצה"לית הראשונה במלחמה.

"פרשתי את נגמ"שי הפלס"ר משני צידי כביש המתלה-ציר "עטיפה" – בעוד הטנקים התקינים שנותרו מפלוגה ב׳, שלי ושל המ"פ המחליף אבי גור, נעו על הכביש. פקדתי "קדימה הסתער!" וחמשת הנגמ"שים ושני הטנקים שטפו באש עזה את הרמפות. המצרים נטשו אותן ונסו מערבה" (עמוד 121), תיאר כיצד הניסו הוא וכוחותיו כוח מצרי שצלח את התעלה ופגע בו. 

בערב היום הראשון למלחמה תוגבר גדודו של סקל תוגבר בפלוגה כ' מגדוד 195 שבחטיבה 401. סקל הכווין אליו את "מוטי פז, מ"פ כ׳, לוחם ומפקד אמיץ שפיקד בהתשה על סיירת הצנחנים הסדירה" (עמוד 150), וביקש שיעלה לטנק שלו. "הדלקתי נורה אדומה בצריח ולחצנו ידיים. "טוב שבאתם," אמרתי והוספתי: "שמע מוטי, זו מלחמה…!" רוצה לומר: לא מלחמת התשה מחודשת" (עמוד 137).

פז, כך נראה, הבין את המסר ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה במלחמה הוענק לו עיטור העוז.

למחרת בבוקר עבר הגדוד לפעול תחת פיקוד חטיבה 401, עליה פיקד אל"מ דן שומרון, "צנחן ותיק" (עמוד 252) שעשה הסבה לשריון והיה, כך קבע המחבר, מח"ט מעולה. "אל תסכן כלים, תפוס את הרמפות, תותחנות טווח ארוך ולא להיכנס לטווח של הטילים שלהם…" (עמוד 157), פקד שומרון על סקל, משום שהבין טוב מרבים שכוחות המילואים לא יגיעו במהירות, וכל טנק וצוות חשובים, ובגזרת התעלה אין מישהו אחר שיבלום את המצרים. 

בספר נדרש סקל לסוגיות שונות שהתרחשו בגזרתו, כמו גם בסמוך אליו, ובהן קרב ואדי מבע'וק ב־14 באוקטובר 1973, שבו בלמו כוחות שריון, ארטילריה, חיל אוויר וצנחנים חטיבת שריון מצרית. "גדוד 46 היה במנוחה והוא זה שהוזעק אל ואדי מבע׳וק לסייע לגדוד 202 של הצנחנים" (עמוד 215), כתב.

"לימים, כמו תמיד לאחר קרב מוצלח, ניסה דורון רובין, מג"ד 202, לנכס ליחידתו, ובלבד, את ההצלחה תוך גימוד חלקם של גדוד 46 וכוחות משלימים כמו המחלקה של דנינו, פלוגת "הפקר" ו"כוח אלמוגי" שביצעו את עיקר המלאכה" (עמוד 216). הצנחנים של רובין פעלו באומץ, אבל מוטב היה להיות צנועים ולתאר את חלקם כהווייתו, כמכוויני אש ושריון, ולא כמי שהשמידו חטיבת שריון כמעט לבדם.

בסיום המלחמה, כתב סקל, "הטנקים כצפוי, נראו באמת "כמו אחרי מלחמה"… אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים – פלדה" (עמוד 228). מקריאת הספר עולה שאכן, גם נוכח אויב עדיף ובתנאים קשים, סקל ואנשיו לחמו באומץ במקצוענות ובתבונה, והוא עצמו עוטר בעיטור העוז על גבורתו כמפקד גדוד.

לאחר המלחמה שימש סקל כסגנו של שומרון בחטיבה 401, כמו גם של אהוד ברק, המח"ט הבא. ברק, ששירת בעבר "כמפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 256), הרבה להשתתף באירועים מטכ"ליים ובמשחקי מלחמה ונכח פחות בחטיבה. וסקל ציין בהומור, שאנשי החטיבה נהגו לכנות אותה בשם "400 ואחד תמיד בבית…" (עמוד 257).

בהמשך פיקד סקל על חטיבה 401 בסיני ובתפקידו האחרון בסיני מונה, בשנת 1981, למפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, והיה שם כשירו "את הפגז (נכון לומר כדור) הטנק הצה"לי האחרון שנורה בסיני" (עמוד 292), באימונים כמובן. 

ביקורת קטלנית, מעט לא מאוזנת

סקל מתח בספר ביקורת על נושאים שונים, אם כי מאחר וברובם עסק בהרחבה בספרים אחרים שחיבר, עשה זאת באופן תמציתי. הבולט שבהם היה, כצפוי, תפיסת ההפעלה השגויה של צה"ל להגנת סיני. 

תפיסת ההפעלה של צה"ל דאז, הניחה שהצבא הסדיר יבלום (כשם ספרו הראשון של סקל), ויתוגבר בצבא המילואים. אולם ההנחה הזו נסמכה על כך שתהיה לצבא התרעה שתאפשר די זמן לגייס ולהפעיל את כוחות המילואים מראש. בפועל, הדרג המדיני והצבאי הבכיר היה עיוור לסימנים. המילואים לא גויסו בזמן ובראשית המלחמה היה שם הצבא הסדיר לבדו. "הסדיר היה נחוש ולחם באומץ ומקצוענות אך חסר לו כוח להכרעה" (עמוד 169), כתב, אבל הוא הספיק, ולא יכול היה להספיק. 

גם כיום, כפי שכתב השבוע ב"מעריב" חברו לנשק של סקל, אותו החליף כמ"פ בגדוד 77, אלוף (מיל.) יצחק בריק, צה"ל מוסיף להזניח את המילואים, ועבר, בפועל, לתפיסת הסדיר יכריע. תפיסה זו מתאימה למבצעים מוגבלים כמו "עופרת יצוקה" או צוק איתן". בעימותים גדולים יותר היא לא תספיק.

חבל שסקל בחר בספר "לסגור חשבונות" עם כמה ממפקדיו ועם כוחות מקבילים שאינם שם להגן על עצמם. הביקורת, על האופן שבו ניהל את המערכה האלוף גונן, על האופן שבו הציג רובין את קרב וואדי מבע'וק ועל שומרון, שלא סייע לפקודיו להתקדם, מוצדקת. אבל היה מוטב להשמיעה בעודם בחיים.

גם הביקורת שמתח על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", התעלמה מתפקודו במהלך המלחמה. אין מלחמה בלי טעויות, גם אסטרטגיות ומחירן של טעויות במלחמה עלול להיות בחיי אדם. אולם לצד אלו, השכיל דדו לנווט בקור־רוח את צה"ל בקשה שבמלחמותיו מאז 1948, לכדי ניצחון צבאי מוחץ.

אם החליט סקל למתוח ביקורת, מוטב היה להציג את התמונה המלאה, על השגיאות ועל ההצלחות, וגם קצת סלחנות לא היתה מזיקה. 

אבל למרות "סגירת החשבונות", הספר של סקל מרתק. בשפה פשוטה וללא כחל וסרק מוצגות דילמות פיקודיות, לחימה עזה וכוחם של אנשים לעמוד באתגרים, קשיים וסכנות. צה"ל השתנה מאז הימים שנדרש להחזיק ולפעול בסיני, מערכיו, אתגריו ואפילו אויביו אינם כשהיו, אך לקחיו של סקל בדבר חשיבות המקצוענות, הלוגיסטיקה, הדוגמה האישית וכמובן, בדבר הצורך בגיבוש תפיסת הפעלה רלוונטית למתארי העימות נותרו רלוונטיים.